יום שבת, 27 בפברואר 2010

מורשת וקברים

מורשת וקברים


"עלינו לפנות אל הנוצרים בעולם, הם מכירים את התנ"ך ויודעים שאבותינו באמת קבורים במערת המכפלה בחברון" הצהיר אתמול בראיון לרדיו השר גלעד ארדן ממפלגת הליכוד.

אכן, הסיפור שבספר בראשית מוכר וידוע לכל מי שקרא את התנ"ך – כיצד מתה שרה, אשתו של אברהם אבינו, וכיצד קנה חלקת שדה לקבור אותה, כשהוא נוהג נימוס וכבוד רב בתושבי חברון שבזמנו (בניגוד בולט להתנהגותם של המתנחלים בני זמננו בחברון, ששמו של אברהם נישא יום יום על שפתיהם).

האם הסיפור הזה הוא עובדה היסטורית? ואפילו אם כן, האם הקבר שחפר אברהם לאשתו נמצא באמת מתחת למבנה שבעיר הפלסטינית חברון, הנקרא "מערת המכפלה" בעברית ו"מסגד איברהים" בערבית? האם לצידו של אברהם קבור שם בנו יצחק, הנחשב כאבי היהודים לפי המסורת היהודית? או שבעצם זה בנו ישמעאל, אבי הערבים והמוסלמים לפי המסורת הערבית והמוסלמית? ואולי בעצם נקברו שם אנשים אחרים לגמרי, מאות או אלפי שנים מאוחר יותר?

אולי פעם יצליחו היסטוריונים וארכיאולוגים לתת תשובה מהימנה ומוסמכת. למעשה, זה לא כל כך משנה. למסורות ומיתוסים לאומיים ודתיים יש קיום וכוח אדיר, בלי הרבה קשר לעובדות האובייקטיביות.

אין ספק שבמשך מאות שנים הייתה מערת המכפלה שבחברון (כמו קבר רחל בבית לחם) חלק ממורשת יהודית אמיתית שעברה מדור לדור, בלי ממשלה שתקבע "רשימה של אתרי מורשת לאומית" ובלי צבא כיבוש שיכבוש את אתרי המורשת וישלוט בהם ויבצר אותם. זה היה לפני הרבה מאד זמן.

בארבעים ושתיים שנות הכיבוש הפכה מערת המכפלה ל"מורשתם" של מתנחלים משתוללים, סמל של לאומנות פרועה ושל אי-שפיות לאומית. ב-25 בפברואר 1994, בדיוק לפני שש עשרה שנה, הפך המתנחל ברוך גולדשטיין את מערת המכפלה לבית מטבחיים. רבים מהמתנחלים בחברון רואים בגולדשטיין גיבור שמעשהו ראוי להערכה והערתה וגם לחיקוי.

בארבעים ושתיים שנות הכיבוש הפכה מערת המכפלה למקום שאיש מלבד המתנחלים וחבריהם רוצים לבקר בו. ישראלים רגילים יעדיפו בהרבה לעלות על מטוס ולהגיע תוך כמה שעות אל אתרי התיירות בתאילנד ודרום אמריקה.


מורשת וקברים (2)

סיפורם של יעקב ורחל הוא אחד מסיפורי האהבה הקדומים ביותר בתרבות האנושית. הסיפור על ארבע עשרה השנים בהם נאלצו לחכות בטרם יכלו לממש את אהבתם, וכיצד מתה רחל בלידה ונקברה בצד הדרך, נוגע ללב - בלי קשר אם קרו הדברים במציאות ואם אכן קבורה רחל מתחת לאותו מבנה שבעיר בית לחם הנושא את השם "קבר רחל".

כאשר הופיעה תמונתו של קבר רחל על בולים שהדפיס המנדט הבריטי איש לא התנגד ולא מחה על כך. להיפך, הבריטים בחרו תמונה זאת במיוחד כדי שתהיה מקובלת כל נתיניה של ממשלת הוד מלכותו בארץ, היהודים והערבים כאחד. קבר רחל היה במשך מאות שנים אחד מסמליה של הארץ הזאת, חלק ממורשתם של כל תושביה. עוד יש אנשים הזוכרים את הימים בהם נשים ויהודיות עלו לרגל למקום הזה והתפללו זו לצד זו.

http://he.wikipedia.org/wiki/קובץ:Palestine_stamp.jpg

הבניין היפה והצנוע של קבר רחל, שהופיע על אותו בול בריטי וגם בלא מעט ציורים רומנטיים, כבר אינו קיים. תחת שלטונה של מדינת ישראל הוא הוחלף במבצר אדיר מבטון, שכח צבאי גדול שומר עליו יומם ולילה - מובלעת מאיימת בליבה של בית לחם הפלסטינית.

את המקום הזה, יחד עם מערת המכפלה, החליטה ממשלת ישראל להכריז כ"אתר של מורשת לאומית", שבו יש לבנות ו"לשפץ" בהוצאה של מיליונים רבים מקופתה של מדינת ישראל. ראש הממשלה נתניהו מתקשה להבין מדוע הציתה ההחלטה הזאת תבערה כה גדולה. "בסך הכל רצינו לחבר את בני הדור הצעיר בישראל לשורשיהם הלאומיים באדמת הארץ. הקמפיין שמנהלים הפלסטינים בתגובה להחלטת הממשלה הוא שקרי וצבוע. מדינת ישראל מחויבת לחופש הפולחן של בני כל הדתות בכל האתרים הקדושים".

ראש הממשלה כנראה לא שמע כי לחיילים השומרים על קבר רחל ניתנה הוראה מפורשת לא לאפשר בשום אופן כניסה של פלסטינים אל האתר, בלי יוצא מהכלל. כל ניסיון אפילו להתקרב אל הפתח, המוקף בחומות גבוהות וגדרות תייל, יכול להיות כרוך בסכנת חיים מוחשית לתושבי בית לחם.


מורשת וקברים (3)

"בגליל, בתל חי/טרומפלדור נפל
בעד עמנו, בעד ארצנו/גיבור יוסף נפל"

"בכל מקום ובכל רגע/תזכרו אותי
כי נלחמתי וגם נפלתי/בעד מולדתי"

למעשה, כוונתם המקורית של נתניהו ושריו הייתה להתמקד במיתוס מן העבר הקרוב יותר – תשעים שנה בסך הכל. במקרה זה, לפחות לגבי העובדות ההיסטוריות הבסיסיות אין מחלוקת. הקרב בתל חי, בין מיליציה של חלוצים ציוניים בראשותו של יוסף טרומפלדור לבין תושבי הכפרים הערבים שמסביב, אכן התרחש. אירוע די קטן ממדים, יחסית לקרבות ולמלחמות שבאו בעקבותיו, אבל הוא היה הקרב הראשון בסכסוך, והוא השאיר מאחוריו מיתוס מרשים שהשפיע לדורות.

בשנות השישים, כאשר למדתי בבית הספר העממי בתל אביב, למדתי בעל פה את שירי הגבורה על תל חי ושמעתי הרבה על יוסף טרומפלדור ומילותיו האחרונות "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". שנים אחר כך יבואו מנתצי מיתוסים ויגלו כי אולי בעצם מילותיו האחרונות היו קללה עסיסית ברוסית, שפת אימו. (למעשה, מכיון שטרומפלדור גסס כמה שעות, היה לו מספיק זמן שלני הדברים כאחד.)

קמו דורות חדשים שחיפשו מיתוסים חדשים, צעירים שחשבו שאולי במקום למות ולהרוג למען ארצם מוטב לחיות בעדה ולהביא שלום עליה ועל שכניה. מיתוס טרומפלדור הלך ונשכח. לנתניהו ושריו זה מאד הפריע, והם החליטו להוציא את המיתוס מתיבת הזכוכית במוזיאון ולנקות את האבק ולהציג אותו בכל הדרו ותפארתו לדור הצעיר בישראל.

האם זה יעבוד, אפילו עם התקציבים הממשלתיים הגדולים שהוקדשו לנושא? מיתוסים כאלה חזקים בעיקר אצל עמים מדוכאים, אלה שעדיין אין להם מדינה, החולמים ונלחמים על חירותם. לא כל כך אצל מי שכבר הקימו מדינה לפני יותר משישים שנה ובילו את מרבית השנים האלה ככובשים.

יש משהו להסתיר?

יש משהו להסתיר?

ממשלת סוריה הודיעה כי לא תאפשר לפקחים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לבדוק שוב את האתר אשר לפני שלוש שנים הופצץ בידי מטוסים בלתי מזוהים שהגיע מכיוון הגבול הישראלי.

"זה חשוד מאד. מה הסורים בונים שם? כנראה שיש להם מה להסתיר!" זעקו השרים עוזי לנדאו ויוסי פלד, וזכו לכמה דקות שידור יקרות ברדיו.

למה היה לסורים לסבך את עצמם לחינם? יכלו פשוט לעשות מה שעשה דוד בן גוריון לאחר בנית הכור הגרעיני בדימונה בשנת 1959, ולהודיע לכל העולם שזה בסך הכל מפעל טכסטיל. מי ידרוש לעושת ביקורות במפעל טכסטיל?

מפלגת העבודה האחרת




מפלגת העבודה האחרת

ממשלת הולנד נפלה. מפלגת העבודה (ההולנדית) יצאה מן הקואליציה שבראשה עומד ראש ממשלה מן הימין, מכיוון שנמאס לה לראות חיילים הולנדים ממשיכים לשפוך את דמם במלחמה חסרת התוחלת באפגניסטאן.

כמובן, ראשי מפלגת העבודה ההולנדית לא עשו זאת רק מטעמים עקרוניים. כמו כל פוליטיקאי בכל מקום, הם יודעים לקרוא משאלי דעת קהל, והמשאלים מראים כי 76% מאזרחי הולנד מתנגדים לרעיון של "תגבור" יחידות צבא ארצם שנשלחו לאפגניסטאן. בקרוב יהיו שם בחירות, ויש סיבה להניח שעמדה יונית יותר עשויה לסייע בקלפי.

חבל שאהוד ברק לא קורא הולנדית.

יום שלישי, 23 בפברואר 2010

סירחון הכיבוש

סירחון הכיבוש

הייתי בעצמי שם בבילעין, ביום שישי האחרון. אבל במקום להתחרות עם רועי וגנר, אני ממליץ על התיאור הממצה שלו.

מבצע הסעות לוגיסטי מורכב הצליח להביא יותר מ-300 אנשים מישראל להפגנה לציון חמש שנים למאבק העממי בבילעין. למרות מספר נסיונות, הצבא הצליח למנוע רק ממספר קטן של מפגינים להגיע לכפר. המפגינים הצטרפו לליצנים רדיקלים, ראש ממשלה פלסטיני, מתופפי י/קסמבה, נציגים של מגוון מפלגות פלסטיניות, תזמורת המצעדים של איחוד נוער המאבק הפלסטיני, ראש עיר אירופי, עשרות עיתונאים ותומכים מכל רחבי פלסטין ושאר העולם להביע סולידריות עם תושבי ותושבות הכפר במאבקן נגד עוולות הכיבוש. לאחר שרשרת של נאומים במספר שפות וג'אם סשן של התזמורת הפלסטינית עם המתופפים שמתגוררים בין הגדר לים צעדו יותר מ 1,000 איש לעבר הגדר. החיילים נערכו מאחורי העמדה הרגילה, מה שאפשר למפגינים לפרוץ קדימה, לחצות את השער, לכופף את הגדר, לעבור אותה ולעלות על העמדה שבה נמצאים בדרך כלל החיילים. לאחר דקות ארוכות של שחרור אקסטזה, בעוד נכבדים פלסטינים עושים את דרכם במעלה השביל, הגיע הבואש והצליח לדחוק באמצעות סילוני הסירחון שלו את המפגינים בחזרה אל עבר הגדר המזרחי. בשפלות טיפוסית, לאחר שהמפגינים נסוגו מהגדר, השתמש הצבא במטול שירה עשרות רימוני גז, אבל לא על קומץ המפגינים שנותרו בקרבת הגדר, אלא על מאות המפגינים שנסוגו או עמדו הרחק מאחור. הרוח שנשבה במורד השביל יחד עם הצפיפות והבהלה של מספר גדול של מפגינים לא מנוסים גרמו לפציעות רבות משאיפת גז, פגיעות ישירות ומנפילות. לאחר הפיזור הראשוני נותרו באזור הגדר מספר מפגינים, שלמען המאבק המשיכו לספוג כמויות גדולות במיוחד של גז. כפי שקרה בזמן האחרון, לאחר שאחרוני המפגינים היו בדרכם חזרה לכפר, חצה קומץ חיילים את הגדר, אבל בגלל הנוכחות המאסיבית של תומכי המאבק הם הסתפקו בזריקת עוד נאגלה של רימונים במורד השביל, וחזרו אל הסירחון שהם הפיצו.

אתמול התכנסה ממשלת ישראל לכינוס מיוחד בתל חי, כדי להחליט על שורה של אתרי מורשת לאומית שיקבלו תקציבים מממשלתיים מיוחדים לשימור וטיפוח. לדברי ראש הממשלה נתניהו, חשוב שאזרחי ישראל יבקרו באתרים האלה כדי להבין טוב יותר את הקשר שלנו עם הארץ.


אולי כדאי לכלול גם את הבואש ברשימת האתרים האלה, למען יוכלו האזרחים כולם לראות בעיניהם וגם להריח באפם. עדות אותנטית על טיב הקשר שמקיימת מדינת ישראל עם השטח שתחת שלטונה והאנשים החיים בו.


כעד ראיה (או נכון יותר, עד הרחה) אני יכול לאשר שהבואש מפיץ ריח המזכיר מאד שדה שזובל בזבל אורגני. מי שספגו סילון ישיר צריכים להתרחץ כמה פעמים ולכבס בקפדנות את הבגדים, וגם אז לפעמים קצת מסירחון הכיבוש עוד נשאר.



יום חמישי, 18 בפברואר 2010

איך הם מעיזים?

איך הם מעיזים?


"כאן במלון היאט זה קרה. המחבלים הפלסטינים נכנסו בערמה למלון ורצחו את רחבעם זאבי, גיבור מלחמה ושר בממשלת ישראל. על כך אין סליחה ואין מחילה. האיש שביצע את זה יושב עכשיו בכלא הישראלי וכל עוד אני ראש ממשלה הוא לא ישוחרר!" כך הצהיר הבוקר בנימין נתניהו.

באמת חוצפנים הפלסטינים האלה. האם הם לא יודעים שהשיטה לשלוח מחסלים שיהרגו את האויב כשהוא מתאכסן בבית מלון היא שיטה ישראלית בלעדית, פטנט רשום?

אם לא תהיה ברירה, מצטרך לתבוע אותם על הפרת זכויות יוצרים.

יום שלישי, 16 בפברואר 2010

שלג דאשתקד


שלג דאשתקד

נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות היהודית, מודאג מאד ממעמדה המתדרדר של מדינת ישראל בקמפוסים של האוניברסיטאות בארצות הברית. בראיון ל"קול ישראל" (12.2.10) סיפר שרנסקי כיצד הזדעזע לשמוע סטודנטים יהודים אמריקאים מביעים ביקורת חריפה על מעשיה של מדינת ישראל ואומרים "בגלל ישראל אנחנו מתביישים להיות יהודים".

"אולי כדי לשפר את תדמיתה של ישראל, אנחנו צריכים לשנות את המדיניות כלפי הפלסטינים בשטחים?" שאל המראיין. שרנסקי נדהם מעצם השאלה. מה פתאום, אמר, אין שום קשר. הסטודנטים האלה לא מבינים שהביקורת על ישראל היא פשוט צורה חדשה של אנטישמיות. אולי אנחנו צריכים לשלוח יותר שליחים ציונים לאוניברסיטאות, להגיד לסטודנטים שיפסיקו להקשיב לאנטישמים.

לפני שנים רבות, כאשר חי בברית המועצות, נודע שרנסקי לתהילה כמתנגד המשטר, אשר יצא להגן על זכויות האדם ולא נשבר גם כאשר הושם מאחורי סורג ובריח למשך שנים רבות. את הדאגה לזכויות האדם שרנסקי השאיר הרחק מאחוריו, שם בשלגים של רוסיה.

אנשים בכחול

אנשים בכחול


בשבוע שעבר זכו תושבי הכפר בילעין למעט תשומת לב תקשורתית כאשר צבעו עצמם בכחול, כדוגמת החייזרים מן הסרט התלת-מימדי "אווטאר".

העורכים בכלי התקשורת עוד מסוגלים להתעניין בחייזרים. אבל סתם כפריים פלסטינים, אשר מפגינים ומוחים בפעם האלף על כך שמדינת ישראל גזלה את אדמותיהם? באמת, מה כאן חדש?


http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/057/420.html


קצת באיחור

ביוני 2007 וחצי הורה בית המשפט העליון של מדינת ישראל לצה"ל לשנות את נתיב "גדר ההפרדה" שליד הכפר בילעין ובכך להחזיר לתושבי הכפר חלק מהאדמות שנלקחו מהם (לא את כולן). הצבא בהחלט לא הזדרז לבצע את ההחלטה. רק אחרי שנתיים וחצי הודיעו על תחילת עבודות התכנון לקראת הזזת הגדר לנתיב החדש.


ב-17 לאפריל בשנה שעברה ירו חיילי צה"ל למוות בתושב בילעין באסם אבו רחמה, כאשר צעד עם חבריו הפלסטינים והישראלים בהפגנת מחאה ליד גדר ההפרדה. הוא כבר לא יזכה לראות את הגדר זזה.

http://www.haaretz.com/hasite/spages/1080619.html

שקט חשוד

שקט חשוד


כאשר הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על מה שנקרא "הקפאת הבניה בהתנחלויות" החלו שבועות של התנגשויות ומהומות מאד מאד מתוקשרות. מתנחלים פרועים ומשתוללים התנגשו עם פקחי הבניה של "המנהל האזרחי" וקראו להם "נאצים" ועוד מיני קללות וגידופים.

זה היה ונגמר. כבר לא שומעים מתנחלים משתוללים ומוחים על הקפאת הבניה. שקט קצת חשוד. אם זה בגלל שהם השלימו עם זה עם הקפאת הבניה בהתנחלויות שלהם, או בגלל שבעצם אין שום הקפאה?

גם לפני שראינו אתמול את הכתבה בערוץ 2, בה נראתה הבניה מתנהלת במלוא הקיטור ב-29 התנחלויות, לא היה הרבה ספק על התשובה לשאלות כאלה.

זה באמת אותו דבר

זה באמת אותו דבר


ועדת השרים לחקיקה החליטה השבוע לתמוך בהצעת חוק לפיה יושווה הסיוע הממשלתי בהנצחת פועלו של רחבעם זאבי לזה הניתן להנצחת יצחק רבין.

רבין וזאבי – שני אנשי צבא, שהיו מעורבים בחלק גדול מחייהם במלחמות ובפוליטיקה של מדינת ישראל, ושניהם נהרגו מכדורי מתנקש. עד כאן הדמיון ביניהם.

יצחק רבין, כראש ממשלת ישראל, ניסה להגיע לשלום עם הפלסטינים, הלך רחוק יותר מכל מנהיג ישראלי לפניו או אחריו, והמשיך בדרכו גם כשנדרשו ממנו צעדים בלתי פופולריים. הוא נרצח בידי איש הימין הקיצוני שרצה – ובמידה רבה גם הצליח – להרוס את כל מה שרבין ניסה לבנות.

רחבעם זאבי, בהיותו שר התיירות, פעל לביצוע "טרנספר" של מליוני אנשים מבתיהם ואדמתם, ולהפוך את ארץ ישראל השלמה להיות "נקיה מערבים". עמדותיו הבלתי אנושיות הביאו לו קריירה פוליטית מוצלחת למדי – עד ליום בו נהרג בידי אחד מהאנשים שאותם רצה לגרש.

יחי ההבדל הקטן!

יום שלישי, 9 בפברואר 2010

הארנב והצב

הארנב והצב


היה היו פעם שני חברים, ארנב וצב, ושניהם התגייסו למשטרת ירושלים.

הארנב המהיר היה עסוק מאד מאד במשטרה, כל הזמן רץ מכאן לשם בלי רגע מנוחה. הוא היה בשייח ג'ראח ועזר לגרש משפחות פלסטיניות מבתיהן ולהעביר את הבתים לידי המתנחלים ולהכות כל מפגין שהעז להופיע ולמחות. והוא רץ מהר גם לשועפת, לפשוט ולבצע מעצרים בשעות הקטנות של הלילה ובשעות היום להתנגש עם צעירים ברחובות ולהתיז עליהם גז מדמיע. חיים מאד מאד עסוקים היו לו, לארנב המשטרתי המהיר.

על חברו הצב המשטרתי הוטלה משימה חשובה: לבוא אל המתנחלים באותו בנין בלתי חוקי בן שבע קומות שהוקם בלב סילוואן, ולהודיע להם שעליהם לבצע סוף סוף את צו בית המשפט העליון ולצאת משם. קיבל הצב את הצוו ויצא לדרכו אל סילוואן – בצעדי צב, כמובן. והוא גם יגיע לשם. אולי מחר, אולי בעוד שנה, מי ידע? אי אפשר לצוות על צב למהר.

זה חינוך זה?

זה חינוך זה?

רב אלוף גבי אשכנזי, הרמטכ"ל, מתבייש מאד בבית הספר התיכון בו למד, גימנסיה הרצליה שבתל אביב. ימים רעים באו על בית הספר הוותיק והמכובד הזה, עם המסורות היפות שלו. הוא נפל לידיו של המנהל הזוועתי הזה, ד"ר זאב דגני. האיש הזה בכל הרצינות מאמין שהמורים מתאימים ללמד את תלמידיו יותר מאשר הקצינים בעלי הצל"שים אשר הצבא ומשרד החינוך שולחים לבית הספר שלו. וחמור אפילו יותר, דגני העז לאמר ברדיו שמוטב למדוד את הצלחת בית הספר לפי הישגי בוגריו באוניברסיטה, ולאו דווקא על פי אחוזי התגייסותם ליחידות קרביות.

זה באמת בלתי נסבל. כאשר ילדינו מופקרים בידיהם של הדגנים, מאיפה נביא במלחמה הבאה חיילים שמצייתים לכל פקודה והורגים ולא שואלים שאלות?

יום חמישי, 4 בפברואר 2010

העונש הראוי

העונש הראוי


פצצות זרחן הן כלי נשק בלתי אנושיים. חלקיקי הזרחן בוערים באש שאי אפשר לכבות, ושוקעים עמוק יותר ויותר בתוך הבשר החי, גורמים סבל נורא הנגמר לא פעם במוות אכזרי. זה היה גורלם של לא מעט מתושבי רצועת עזה, לפני שנה בדיוק.

ירי פצצות זרחן לתוך שטח מאוכלס הוא מעשה אסור בתכלית האיסור לפי החוק הבינלאומי, זהו פשע מלחמה חמור, פשוטו כמשמעו.

צבא ההגנה לישראל, הצבא המוסרי ביותר בעולם, מצא עונש מתאים וראוי למי שהורה על ביצוע הפשע הזה: רישום הערה. כן, רישום הערה, שחור על גבי לבן, בתוך תיק אשר יתויק וישכח באחד מארכיוני הצבא.

כזאת היא תשובתה של מדינת ישראל לדו"ח גולדסטון. את כל העולם – חוץ מאלן דרשוביץ וסילביו ברלוסקוני – זה אפילו לא מצחיק.

http://www.hrw.org/en/node/81847/section/2

ישראלי אמיתי לא משתמט

ישראלי אמיתי לא משתמט


"ישראלי אמיתי לא משתמט" מכריזים שלטי פרסומת שמפרסם ברחבי הארץ מישהו עם די הרבה כסף (כסף של תורמים בארץ או בחו"ל?).

http://e.walla.co.il/?w=/221/1208664/393980/5/@@/media

נכון, ישראלי אמיתי לא משתמט. ישראלי אמיתי לא משתמט מביצוע חובתו האזרחית והמוסרית, גם אם זה קשה ולא נעים ולא פופולרי ולעיתים גם מסוכן.

ישראלי אמיתי לא משתמט ממחאה נגד מעשי עוול ודיכוי. גם כאשר החיילים יורים עליו גז מדמיע בשדות בילעין והשוטרים בשייך ג'ראח מנחיתים עליו מכות וגוררים אותו אל מאחורי סורג ובריח.

ישראלי אמיתי לא משתמט מלהרים את קולו כאשר הצבא של מדינתו מבצע פשעי מלחמה. וכאשר רשויות המדינה משתמטות מחובתן לחקור ברצינות את פשעי המלחמה (ולהעניש ברצינות את מבצעיהם), ישראלי אמיתי לא משתמט מחובתו להעיד בפני מי שכן חוקר.

פעילי זכויות האדם הם ישראלים אמיתיים. וגם אנשי הקרן החדשה לישראל.



משחק באש

משחק באש


שר חוץ הוא הדיפלומט מספר אחד של מדינתו. שר חוץ, בתוקף תפקידו, אמור לדבר בשקט ובנימוס, להחליק פינות, להרגיע מתחים, לנסות להציג תדמית שפויה ומתונה אפילו אם בעצם מדינתו אינה בדיוק כזאת.

שר חוץ אינו אמור להיות התוקפן שבתוקפנים, וגם לא לצחצח חרבות ולהשמיע איומי מלחמה בוטים כנגד שכניה של מדינתו. אבל כמובן, לאיש מעולם לא הייתה אשליה שאביגדור ליברמן מתאים להיות שר חוץ.

מי שנהנה לשחק באש ומצית כל יום גפרור או שניים בנקודות רגישות, יגרום בסופו של דבר לבעירה גדולה.

ומי שממנה פירומן להיות מפקד מכבי האש... לזה פשוט אין מלים.