יום שבת, 29 בספטמבר 2018

השבוע: שליטה באוויר והעצמה נשית


השבוע: שליטה באוויר והעצמה נשית

בפברואר השנה חדר מזל"ט איראני למרחב האווירי של ישראל והופל אחרי כמה דקות. שבוע אחר כך ראש הממשלה נתניהו – באחד הגימיקים האופיניים לו – הצגי שריד מהמזל"ט האיראני בפני ועידת הביטחון במינכן ואמר "איראן ביצעה בשבוע שעבר מעשה תוקפנות, היא שיגרה מל"ט לתוך המרחב האווירי שלנו!" אחר כך פנה נתניהו ישירות אל שר החוץ האיראני ונופף לעומתו בשבר המזל"ט: "אתה מכיר את זה, מר זריף? זה שלכם."

 מדינת ישראל לא ממש מכבדת את המרחב האווירי של אחרים. כבר עשרות שנים לקח לעצמו חיל האויר הישראלי את הזכות לטוס באופן קבוע בשמיה של לבנון. עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה הורחבה הזכות הזאת גם לשמי סוריה, ומטוסים ישראלים החלו לבצע שם תקיפות והפצצות  "למנוע התבססות איראנית". בתחילה הכחישה מדינת ישראל כל מעורבות. אחר כך נפסקה העמדת הפנים. לאחרונה הודיע חיל האויר הישראלי - במפורש ודי בגאווה - כי ביצע לא פחות ממאתיים תקיפות בסוריה.

הנוכחות הישראלית בשמיה של סוריה התאפשרה תוך תיאום עם רוסיה. נתניהו סיכם עם פוטין כי ישראל לא תפריע למאמציה של רוסיה לשקם את שלטונו של אסאד ולא תתערב בשום צורה בהרג ההמוני שבוצע לשם כך באזרחי סוריה ה"מורדים", ובתמורה לא תתערב רוסיה בהפצצות ישראליות על מטרות איראניות ברחבי סוריה. השותפות הזאת הגיעה לשיאה לפני מספר חודשים כאשר הוזמן נתניהו להיות אורח הכבוד במצעד הצבאי בכיכר האדומה במוסקבה, ו...בלילה עם שובו לישראל שיגר את חיל האויר למתקפה אינטנסיבית במיוחד על מטרות איראניות בכל רחבי סוריה.

אבל השבוע קרתה תקלה. צבאו של אסאד, שלרשותו רק מערכת הגנה אוירית מיושנת ובלתי אפקטיבית, ניסה לשווא לבלום תקיפה ישראלית בנמל לטקיה – אבל בטעות פגעו במטוס רוסי והפילו אותו, על 15 אנשי צוותו. פתאום גילה נתניהו כי הנשיא פוטין הנחמד והידידותי התחלף בדוב הרוסי הזועם. הרוסים לא היו מוכנים להבליג, לא הסכימו להקשיב להסברים ולהתנצלויות הישראליות, הטילו את מלוא האחריות על ישראל והודיעו כי יספקו לצבא הסורי מערכת מודרנית של הגנה אוירית. לשווא זעק נתניהו באוזניו של פוטין כי "אספקת טילי אס 300 לידיים לא אחראיות תסבך את המצב". הפרשנים מסבירים כי אולי הפלת המטוס הרוסי היתה רק תירוץ. שיקומה של סוריה כמדינה ריבונית בחסות רוסית  מתקרב לסיומו. ומדינה ריבונית אמורה להגן על המרחב האווירי שלה...

נתניהו לא מוותר בקלות. הוא הצהיר כי ישראל תשמור לעצמה בכל מחיר את חופש הטיסה בשמי סוריה, ובנאומו בעצרת האו"ם הודיע כבדרך אגב שבקרוב יורחב החופש הזה גם לשמי עיראק.

ראש ממשלתנו אולי אינו ער להגדרות האנטישמיות שמקובלות באירופה – ואשר הוא עצמו דרש רק לאחרונה ממפלגת הלייבור הבריטית לקבל אותן –  בהן נכלל גם  מי ש"מנהיגים סטנדטים כפולים" לגבי מדיניותה של מדינת ישראל וקובעים לישראל כללי התנהגות שונים מאלה המחייבים מדינות אחרות. מי שעוסק בכך עלול להיות מוקע כאנטישמי – אז אולי כדאי לראש הממשלה להיזהר קצת יותר..

המודיעין הישראלי עשה עבודה מקצועית מעולה ואיתר בטהרן בירת איראן מחסן סודי ובו מוחבאים חומרים רדיואקטיביים. ראש הממשלה נתניהו חשף את הכתובת המדויקת מעל בימת עצרת האו"ם והזמין את הסוכנות הבינלאומית לפירוק הנשק הגרעיני לבצע שם ביקורת ללא דיחוי. רעיון טוב ללא ספק.

לא צריך שום מבצע מודיעיני מסובך כדי לדעת היכן נמצא הכור הגרעיני בדימונה. זה לא סוד, מיקומו של הכור ידוע היטב כבר עשרות שנים. אבל בכל השנים האלה, מעולם לא דרכה שם כף רגלו של פקח מטעם הסוכנות לפירוק הנשק הגרעיני. גם לאחר שעובד לשעבר בכור הזה, בשם מרדכי וענונו, פרסם  עדות מפורטת על כך שבמקום מיוצרות מאות פצצות גרעיניות – גם אז לא הוזמנה הרשות לפירוק הנשק הגרעיני להגיע לשם. אז אולי, אפילו אם זה באיחור של כמה עשרות שנים, הגיע הזמן? זכור - בלי סטנדרטים כפולים, מר נתניהו? 




הארץ / בידרמן

***

חיל הים הישראלי הכריז בשמחה ובגאווה כי לראשונה תפקד אשה על ספינת טילים המשייטת מול חופי רצועת עזה. בכל העיתונים והרשתות הופיעה תמונתה של רב החובלת החדשה, סגן דנה עבודי, מחייכת ליד הגה ספינתה. "אני מודה על האמון שניתן בי להוביל צוות לוחמים וכלי שייט באחת הזירות המבצעיות והמאתגרות בזרוע הים". כפי שפורסם, פלגה 916 בה משרתת עבודי ובה היא מעכשיו תפקד על ספינת טילים, "נמצאת בחיכוך מתמיד ויומיומי עם אוכלוסיה עזתית שכלכלתה מתבססת בעיקר על ענף הדיג".

  "חיכוך" היא מלה קצת מכובסת ליחסים היומיומיים בין דייגי עזה לבין חיל הים של מדינת ישראל, ואשר מעט מאד מתפרסם עליהם באמצעי התקשורת הישראלים. כדי ללמוד קצת יותר על הנושא צריך לפנות אל אתרי החדשות הפלסטינים ולארגוני זכויות האדם הבינלאומיים. למשל, עדותו של רג'ב ח'אלד אבו ריאלה, בן 30, אשר בחצות הלילה ב-8 ביוני 2016 יצא בספינת דייג קטנה מנמל עזה, יחד עם אחיו ושני בני דודיו. "היינו בים עד 1:30 בצהרים. כשפנינו לחזור לנמל הגיעה ספינת מלחמה ישראלית. החיילים התחילו לצעוק עלינו עלבונות ברמקול ומיד החלו בירי תחמושת חיה על שתי הספינות הקטנות שלנו. ואז הם התנגשו בנו. רציתי לנסות להימלט, אבל באותו רגע פגע לי כדור ברגל.  הם לקחו אותי ואת אחי לנמל אשדוד, שם לא נתנו לי שום תרופה או טיפול בפציעה שנגרמה על ידי הכוחות הישראליים. נשארתי מדמם עד 9:30 בבוקר. בסוף החזירו אותנו לעזה. אמבולנס לקח אותי ישירות ממחסום ארז לבית החולים שיפא ושם ישר לחדר הניתוח. הרופאים הצליחו להוציא את החלקים הגדולים ביותר של הכדור, אבל נשארו כמה חתיכות קטנות בתוך הרגל ועם זה אני כנראה אצטרך לחיות עד סוף חיי."

בפעם הבאה שדייגים עזתים יספגו מטח של אש חיה מספינת מלחמה ישראלית, יפול בחלקם הכבוד להיות מותקפים על ידי ספינה שיש לה רב 
חובלת ממין נקבה...



רב חובלת גאה ליד הגה ספינתה החדשה 


דייג פצוע בבית החולים לאחר הוצאת רסיסי הכדור מרגלו

חיים לצדו של אורי אבנרי: 50 שנים של מאבק משותף

חיים לצדו של אורי אבנרי: 50 שנים של מאבק משותף

25.8.2018

המילים הראשונות כשהייתי נער בן 14, המילים האחרונות ביום לפני שאיבד את ההכרה, ו-50 שנות המאבקים והזיכרונות שביניהן. פרידה מאורי אבנרי, האיש שחלם על חיבוק בין נשיא ישראלי לפלסטיני.                        י

איך לסכם בכמה מלים חמישים שנה של שותפות פוליטית שהיתה גם ידידות אישית, עם אדם שהשפיע עלי אולי יותר מכל אחד אחר?          י

נקודת ההתחלה: קיץ 1969. נער תל אביבי בן 14, בחופשה בין בית הספר העממי לתיכון, רואה בשבועון "העולם הזה" מודעה קטנה שמבקשת מתנדבים לבוא למטה הבחירות של מפלגת "העולם הזה – כח חדש". ובאתי. במשרד קטן במרתף ברחוב גליקסון, מצאתי שלושה נערים יושבים ליד שולחן, מקפלים כרוזים של תעמולת בחירות ומכניסים אותם לתוך מעטפות. עד עכשיו, ריח של דפוס טרי מזכיר לי את היום ההוא. אחרי שעתיים נשמע קול המולה מבחוץ. נכנס חבר הכנסת אורי אבנרי, האיש שמאמריו הביאו אותנו לכאן, שהגיע מאסיפת בחירות בראשון לציון. הוא אומר כמה מילים לנערים המתנדבים, מודה לנו שבאנו לעזור, ונכנס עם עוזריו לחדר הפנימי.              י

באותו שלב, ההתנדבות שלי למסע הבחירות לא נבעה דווקא מדעותיו של אורי אבנרי בנושא הפלסטיני. דעותיי שלי בעניין לא היו לגמרי ברורות. רק שנתיים לפני כן, ביוני 1967, אני כמו רבים אחרים נסחפתי בשמחת הניצחון והתלהבתי מאוד מן העובדה שלמדינת ישראל נוספו כל כך הרבה "שטחים חדשים". לא הייתי מעלה על דעתי שאני עומד להקדיש את רוב שנות חיי למאמץ להוציא את ישראל מן השטחים האלה. אל המפלגה שאורי אבנרי יצג בכנסת נמשכתי בעיקר בגלל שהיתה מפלגה צעירה ורעננה העומדת מול מפלגות הממסד הישנות והרקובות, ובגלל שהתנגדה לכפיה הדתית ודגלה בהפרדת הדת מהמדינה, בתחבורה ציבורית בשבת ובנישואין אזרחיים.                          י

כמה שבועות אחרי שהתחלתי להתנדב שם אני משאיר בערב על שולחנו של אורי אבנרי נייר ובו כמה שאלות: האם באמת אפשר לעשות שלום עם הערבים? האם צריך להחזיר את כל השטחים או רק חלק? ומה יהיה עם המתנחלים? (מספר המתנחלים היה אז חלקיק קטנטן ממה שהוא היום…). שבוע אחר כך מביא הדואר לביתי שלושה עמודים, ובהם תשובה מפורטת על כל עשר השאלות ששאלתי. המכתב עדיין נמצא אצלי. אין לי ספק שהוא אישית כתב אותו – צורת הכתיבה שלו ברורה מכל מלה. הוא הקדיש לא מעט זמן ואנרגיה, בזמן מסע בחירות, כדי לתת תשובה אישית מפורטת לכל השאלות של נער בן 14. אבל אני מעריך שההשקעה הזאת היתה כדאית.                   י

נקודת הסיום: יום שישי, 3 באוגוסט 2018. שותף פוליטי מזה שנים רבות, בן 63, מקבל כמו כל יום שישי את המאמר השבועי של אורי אבנרי – במקרה זה מאמר אשר מדבר על "חוק הלאום" ועל הזהות הלאומית בישראל, זהות ישראלית או יהודית (הוא כמובן דגל באופן נמרץ בזהות הישראלית). כמו שעשיתי לעיתים קרובות, כתבתי לו מייל עם כמה הערות על תוכן המאמר, העליתי כמה השגות עקרוניות והוא הציע שנשוחח עליהן בפירוט בפעם הבאה שניפגש. באופן קונקרטי שאלתי אותו לדעתו על ההפגנה של הקהילה הדרוזית שנועדה למחרת בערב. הוא כתב שהשתכנע שההפגנה הזאת עוסקת לא רק בזכויות המיוחדות של העדה הדרוזית והשירות שלה בצבא, אלא שהיא תעלה את השאלה העקרונית של שוויון כל האזרחים. המלים האחרונות ששמעתי ממנו היו השורה על המסך "אני הולך מחר להפגנה הדרוזית". אני מניח שהוא עוד הספיק לקרוא את מה שכתבתי, והלך לישון במיטתו, וקם בבוקר שבת בכוונה להגיע בערב לכיכר רבין.             י

בערב, בתוך הקהל הגדול, הנחתי שהוא נמצא במקום אחר בכיכר. התקשרתי אליו פעמיים ולא היתה תשובה, וחשבתי שזה בגלל קשיי קליטה כמו שקורה לא פעם בזמן הפגנות. עכשיו אני יודע שבאותו רגע הוא כבר היה מחוסר הכרה בחדר המיון באיכילוב, ושההכרה כבר לעולם לא חזרה אליו. הפעילים שהתכוונו לתת לו טרמפ להפגנה הם שמצאו אותו מוטל על הרצפה בדירתו.                             י


ובאמצע, בחמישים השנה בין נקודת הפתיחה ונקודת הסיום? מפלגת "העולם הזה כח חדש" ומפלגת של"י, שהעולם הזה התמזגה לתוכה, והמועצה לשלום ישראלי פלסטיני, שניהלה מפגשים עם אש"ף והפכה לסיעה בתוך של"י, והרשימה המתקדמת לשלום, שאליה חברנו אחרי הפילוג בשל"י, ואחר כך גוש שלום. כל כך הרבה פגישות והפגנות ומחאות וישיבות וסתם שיחות, כל כך הרבה זכרונות וכל בחירה ביניהם תהיה בחירה די מקרית.               י

שנינו עומדים זה ליד זה ומחזיקים שלטים במשמרת מחאה נגד סגירת סוכנות הידיעות של ריימונדה טאוויל במזרח ירושלים, והצילום שצלמה רחל אשתו באותה הפגנה עדיין תלוי על הקיר בחדר בו אני כותב עכשיו. שיחה איתו ביום הסגירה הסופית של עיתון "העולם הזה" שאורי היה עורכו ארבעים שנה. אמרתי אז "אני יודע שזה יום קשה עבורך", והוא אמר "העיתון היה מכשיר ששירת מטרה. נמצא מכשירים אחרים".                      י

תחילת 1983. אורי אבנרי, מתי פלד ויעקב ארנון, המכונים "שלושת המוסקטרים", חוזרים מפגישה עם ערפאת בטוניס. ישר כשהגיע משדה התעופה אני מקבל ממנו את הצילומים מהפגישה ונוסע במונית בין מערכות כל העיתונים בתל אביב כדי למסור אותם פיזית, ואחר כך במונית שירות לירושלים שם חיכה לצילומים זיאד אבו זיאד עורך "אל פאג'ר" הפלסטיני.     י




הרדיו המודיע באפריל 1983 על רציחתו של עיסאם סרטאווי, איש אש"ף שנפגש עם אורי הרבה פעמים והיה ידידו האישי, ושיחת הטלפון שלי לאורי בה מסרתי לו את הבשורה הקשה. היומיים המתסכלים מאוד שבאו אחר כך, של טלפונים בלי סוף, הוכיחו לנו שלא ניתן לשכור בתל אביב אולם לקיים אסיפה לזכרו של איש אש"ף – גם לא איש אש"ף שדגל בשלום עם ישראל ונרצח בגלל זאת.  י

דצמבר 1992. ראש הממשלה רבין, שעדיין לא חתם על הסכמי אוסלו ועדיין לא הפך לגיבור השלום, מגרש יותר מארבע מאות פעילים פלסטינים ללבנון, ואנחנו יושבים באוהל מחאה מול לשכת ראש הממשלה. חורף ירושלמי קר ובחוץ שלג אבל באוהל שתרמו בדואים מהנגב חם ונעים ואני ואורי ורחל וביאטה אשתי ועוד פעילים מנהלים שיחה ארוכה מאד עם השייך ראאד סלאח על יהדות ועל איסלאם ועל איך הדת והפוליטיקה מתחברות ומתנגשות. י

 ב1997, באמצע ההפגנה מול הר חומה, התנחלות הדגל של נתניהו, נפתח הפצע בבטן שאורי נשא איתו מאז המלחמה ב-1948. אמבולנס פלסטיני מפנה אותו לבית החולים אל-מוקסאד בירושלים המזרחית וכולנו חרדים מאוד. רחל אומרת לי: "למרות שאני לא מאמינה באלוהים, אני מתפללת". אבל אורי מחלים, ויוצא מזה וחי עוד 21 שנים של פעילות אינטנסיבית.           י

מאי 2003, המוקטעה ברמאללה. בצהרים היה פיגוע בראשון לציון, וראש הממשלה שרון רומז רמז עבה שאולי הלילה הוא ישלח את הסיירות המובחרות "לטפל" ביאסר ערפאת. אנחנו בין חמישה עשר פעילים ישראלים שבאנו לרמאללה לשמש שם כמגן אנושי. אנחנו מטלפנים לתקשורת ומעדכנים ש"לידיעת ראש הממשלה – יש במוקטעה אזרחים ישראלים היושבים לפני הדלת לחדרו של ערפאת!". ערפאת מראה לאורי את אקדחו ואומר "אם הם באים, יש לי כאן כדור בשביל עצמי". אנחנו יושבים לילה שלם מול דלתו של ערפאת, מנהלים שיחה עם שומרי הראש הפלסטינים הצעירים בתערובת של ערבית ועברית ואנגלית וכולנו מאד קשובים לכל רחש ואז מגיע אור הבוקר ואנחנו מבינים שעברנו את הלילה בשלום והחיילים לא יגיעו.                          י

ועוד שיחה ארוכה ונינוחה כאשר בדרך חזרה מישיבת הרשימה המתקדמת בנצרת עצרנו לאכול באיזה מקום. "הצלבנים היו כאן לפנינו, הם באו מאירופה והקימו פה מדינה שהחזיקה מעמד מאתיים שנה. לא כל הצלבנים היו קנאים דתיים חשוכים. היו ביניהם אנשים שידעו ערבית והיו להם ידידים מוסלמים. אבל הם מעולם לא הצליחו להגיע לשלום עם שכניהם, מעולם לא השתלבו במרחב הזה. היו להם כל מיני הסכמים זמניים והפסקות אש אבל לשלום ממש לא הגיעו. עכו היתה ה'תל אביב'  שלהם, וכשהיא נפלה זרקו את אחרוני הצלבנים לים, פשוטו כמשמעו. ומי שלא יודע ללמוד מההיסטוריה נידון לחזור עליה".           י

י"אם אי פעם תהיה לי הזדמנות להיות שר בממשלה הייתי רוצה להיות שר החינוך. שר החינוך הוא השר החשוב ביותר בממשלה. שר הביטחון יכול לשלוח חיילים לההרג במלחמה, אבל שר החינוך יכול לקבוע את התודעה של הילדים. בעוד חמישים שנה עוד ירגישו  את התוצאות של פעולת שר החינוך של היום, כאשר הילדים של היום יהיו סבים וסבתות וידברו עם הנכדים שלהם. אילו הייתי שר החינוך, הדבר הראשון שהייתי עושה זה להוציא את ספר יהושע מתכנית החינוך. זה ספר שמחנך לבצע רצח עם, פשוטו כמשמעו. והוא גם פיקציה היסטורית, המאורעות שהוא מתאר פשוט לא קרו במציאות. רחל היתה ארבעים שנה מורה והיא באופן פרטי הצליחה כל שנה מחדש להימנע מללמד את הטינופת הזאת".   י

בכל המקומות האלה רחל תמיד היתה איתו, שותפה פעילה בכל מה שהוא עשה, עורכת את המאמרים שלו ומטפלת בכל הלוגיסטיקה של ההפגנות. ידענו כולנו שהיא נושאת את ההפטיטיס בי הקטלנית כפצצת זמן שעלולה להתפרץ בכל רגע. וכשזה בסופו של דבר קרה אורי בילה חצי שנה איתה בבית החולים יום ולילה. הוא כמעט נעלם מפעילות פוליטית ויום אחד במקרה נתקלתי בו במסדרון באיכילוב כשהוא לוקח אותה בכסא גלגלים מבדיקה לבדיקה.    י 

בשבוע האחרון לחייה מישהו סיפר לו על תרופה נסיונית שאולי אולי תוכל להציל אותה. למרות שידע שהסיכוי קלוש אורי הוציא הרבה מאוד כסף כדי לקנות ולהטיס את התרופה לנתב"ג ומשם בטקסי ישר לבית החולים. אחרי שהיא נפטרה במשך שלושה ימים הוא ביקש שלא יתקשרו אליו והתנתק מהעולם לחלוטין. אחרי שלושה ימים הוא חזר – לפחות כלפי חוץ – לשגרת הפעילות, ההפגנות והמאמרים.                         י

איך לסיים את המאמר הזה? אחזור שוב לשנת 1969, למאמר של אורי אבנרי שקראתי מתחת לשולחן בשיעור מאוד משעמם בכיתה ח', ואני עדיין זוכר אותו כמעט מילה במילה. מאמר עתידני שניסה לתאר איך תיראה מדינת ישראל בשנת 1990. העמוד חולק לשני טורים מקבילים, שני עתידים מקבילים. בעתיד האחד ביום העצמאות 1990 נערכת הפגנת כח אדירה בירושלים, ומוצגים לראווה הטנקים החדשים. ראש הממשלה משה דיין מוסר ברכות לחיילי צה"ל הדרוכים בעמדותיהם בבקעת הלבנון ובארץ גושן ליד הנילוס ומצהיר: "לעולם לא נוותר על העיר בארות (ביירות לשעבר), זוהי  נחלת אבותינו!!"        י

בעתיד השני, ביום העצמאות 1990 מתקיימות קבלות פנים חגיגיות בשגרירויות ישראל בכל מדינות ערב, אך התמונה המרגשת ביותר מצולמת בירושלים, בחיבוק חם בין נשיא ישראל משה דיין ונשיא פלסטין יאסר ערפאת.  י



גרסה קודמת של מאמר זה הופיע במגזין הרשת "שיחה מקומית"   י
https://mekomit.co.il/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%A7%D7%9C%D7%A8-%D7%A0%D7%A4%D7%A8%D7%93/


קישור לעיתון העולם הזה משנת 1969 בו מופיע (עמ. 14) המאמר העתידני שצוטט כאן.
http://magazine.thisworld.online/texts/uri_avnery/haolam/B-I1651-D220469.pdf