יום שני, 26 ביולי 2010

תרבות ישראלית

תרבות ישראלית (1)


צה"ל מבטיח – וצה"ל גם מקיים. לפני כמה שבועות צבא ההגנה של מדינת ישראל הבטיח לתושבי הכפר פארסיה שבבקעת הירדן להרוס ולהחריב לחלוטין את כפרם ולהשאיר אותם בחוסר כל תחת כיפת השמיים. הצבא הבטיח וגם קיים. החיילים באו, כלי הרכב הגיעו, הדחפורים התייצבו לפקודה. הבתים הוחרבו, והצריפים הוחרבו, והאוהלים הוחרבו, ודירי הבהמות הוחרבו. הכל מכל כל הוחרב. לא נדרש הרבה זמן וגם לא מאמץ גדול במיוחד כדי להחריב את הכפר כולו ולמחות אותו מעל פני האדמה. (טוב, זה כפר די קטן, רק קצת יותר ממאה תושבים...)



לא שהחיילים שבאו להחריב את פארסיה באותו בוקר בשבוע שעבר היו בהכרח אנשים רעים במיוחד. קרוב לודאי שהם היו אנשים רגילים, אזרחים ישראלים רגילים וחיילים רגילים. כמו רוב החיילים ברוב הצבאות בהיסטוריה האנושית הם נשמעו לפקודות וביצעו את הפקודות שהוטלו עליהם, לשביעות רצון מפקדיהם.

בחוק הישראלי נקבע שישנן פקודות בלתי חוקיות בעליל, פקודות עליהן מתנוסס הדגל השחור של הבלתי חוקיות, ואשר החייל לא רק רשאי אלא חייב לסרב להן. כפי שקבע בית המשפט העליון של מדינת ישראל לאחר הטבח בכפר קאסם בשנת 1956, הפקודה להעמיד אזרחים לא חמושים אל הקיר ולירות בהם למוות היא פקודה כזאת, פקודה בלתי חוקית בעליל.

אבל זה לא מה שקרה בפארסיה. אף אחד לא נרצח, תודה לאל. בסך הכול נהרסו כמה בתים וכמה מבנים וכמה דירי בהמות, וקומץ של אנשים שכבר ממילא היו עניים מרודים יאלצו עכשיו להתחיל מבראשית. זה הכול. האם גם זאת פקודה לא חוקית בעליל? ואולי זאת רק פקודה שהיא סתם בלתי חוקית, בלתי חוקית אבל לא בעליל, ואז לםי החוק החייל צריך קודם לציית ורק אחר כך לשאול שאלות ולהתלונן? ואולי זאת פקודה לא נעימה ולא סימפטית אבל חוקית בתכלית החוקיות, לפי כל חוקיו ודקדוקיו של שלטון הכיבוש הישראלי שכבר מלאו לו 43 שנים?

רק עורכי דין מומחים וממולחים יוכלו לנסות לענות על שאלות כאלה, ולגמרי לא בטוח שאפילו שכמותם יוכלו לתת תשובה ברורה ומוסמכת. וכפי שאוהב הרמטכ"ל להגיד, וגם שר הביטחון, הרי לא יתכן שכל חייל יצטרך להתייעץ עם עורכי דין לפני יציאה לקרב. אפילו לא לפני יציאה לקרב נגד תושבים של כפר קטנטן שאינם נושאים שום נשק ואינם מנסים אפילו להתנגד להריסת בתיהם.


תרבות ישראלית (2)

אחרי שלוש שנות שיפוצים נחנך אתמול בירושלים מוזיאון ישראל המחודש. פרויקט שיפוץ המוזיאון הוא מהגדולים מסוגו בישראל ועלותו הגיעה ל-100 מיליון דולרים. המוזיאון למעשה הכפיל את שטחי התצוגה שלו וחידש את ביתן הכניסה, הגנים והתערוכות.

באירוע הפתיחה הנוצץ השתתפו נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש וכן שרים, חברי כנסת, שגרירים, שופטים, תורמים, נגיד בנק ישראל ואליטת התרבות בישראל.

"אני כל כך גאה על נכס רוחני, לא פחות מאמנותי, שמייצג בדרכו המיוחדת את האופי שלנו", אמר נשיא המדינה.

ראש הממשלה נתניהו סיפר על זיכרונותיו מהמקום בתקופה שלפני הקמת המוזיאון: "אני גדלתי לא רחוק מכאן, וכשהיינו ילדים היינו משחקים על הגבעה הזו. הגבעה היתה מסולעת והיה עליה עץ בלוט. במקום עץ הבלוט אתה יכול למצוא עכשיו את מודליאני, ליפשיץ, פיסארו, ואן גוך ואת כל התרבות העולמית שמיוצגת כאן בצורה שקטה אך מעוררת השתאות. השילוב המופלא בין ערכי המורשת שלנו ותרבות העולם זה בעצם הגשר שמחבר אותנו מהעבר אל העתיד".


תרבות ישראלית (3)

שיר רגב נולד לפני 20 שנה בישוב תובל שבגליל. כאשר נולד כבר היה שלטון הכיבוש הישראלי בגדה המערבית קיים שנות דור, והוא לא הכיר שום מציאות אחרת.

כאשר הגיע זמנו של שיר רגב להיות מגויס לשורות צבא ההגנה של מדינת ישראל, הצבא המוסרי ביותר בעולם, הוא לא חיכה עד שיעבור טירונות וישובץ ביחידה ויקבל פקודה להרוס את בתי פארסיה ויתלבט אם הפקודה חוקית או בלתי חוקית.הוא גם לא נזקק לחכות עד לפתיחת מוזיאון ישראל המחודש כדי לקנות הבנה מסוימת במורשת של ההיסטוריה היהודית ובתרבות העולמית ובקשר ביניהן. ביום שנועד להיות יום גיוסו שלח רגב מכתב אל שלטונות הצבא:

אני מרגיש שחובתי היא לסרב ולערוק מצבא, שעיקר עיסוקו היומיומי הוא להיות משטרת כיבוש לשמירת "הסדר הישראלי" וכפייתו על פלשתינים חסרי הגנה ואזרחות. (...). בהיותי בעל פרופיל "קרבי" ללא ספק בהתגייסותי הייתי צפוי לשרת מערכת "מאפיוזית" זו, שאין לה כמעט נגיעה להיות צה"ל – צבא הגנה… זהו צבא המשרת אינטרסים שאינני מאמין בהם. לכן, בדילמה שבין שרות כזה לבין צו המצפון, אין לי כל ספק בבחירתי.

שיר רגב נמצא כרגע בתקופת הכליאה השלישית שלו. כנראה יצטרך לעבור עוד כמה וכמה תקופות בכלא עד שישתכנעו שלטונות הצבא באופן סופי כי הוא לא קורץ מהחומר ממנו נוצרים הורסי בתים פלסטיניים.

לפרטים איך לשלוח מכתבי תמיכה לשיר רגב ומכתבי מחאה לרשויות הצבאיות והאזרחיות אפשר להקליק כאן:



יום שבת, 24 ביולי 2010

על קללות וזרחן לבן

על קללות וזרחן לבן

במשך שנה תקפו את השופט גולדסטון. תקפו אותו בלא הרף שרי ממשלת ישראל, ודובריה הרשמיים, ודובריה הבלתי רשמיים, וידידיה וסוכניה בכל רחבי העולם. אמרו עליו שהוא אויב מדינת ישראל, ושהוא יהודי שונא עצמו, ושהוא אנטישמי, וששרת את משטר האפרטהייד, ושהוא משרת את המשטר האיראני. גם לבר מצוה של נכדו רצו לאסור עליו להגיע. הדו"ח שפרסם גולדסטון הוקע ללא הרף כאוסף של שקרים ותעמולה מרושעת.

ובכל זאת, עכשיו הודיע צבא הגנה לישראל רשמית לאו"ם כי במלחמות הבאות יזהר יותר שלא להשתמש בפצצות זרחן לבן באזורים אזרחיים. לא במקרה, זאת בדיוק הייתה אחת הנקודות המרכזיות באותו דו"ח גולדסטון המושמץ.

עבור התושבים בעזה שהזרחן הישראלי הלבן חדר לבשרם החי ושרף באש שאי אפשר לכבות, זה כבר מאוחר מדי. אבל מי שיזכו בעתיד לביקורו של הצבא המוסרי ביותר בעולם יוכלו להגיד תודה מקרב לב לשופט ריצ'רד גולדסטון.

ועוד באותו ענין

מועצת זכויות האדם של האו"ם החליטה אתמול להקים ועדת חקירה בינלאומית לחקר ההרג בספינות המשט לעזה. ממשלת ישראל כבר הודיעה שלא תשתף פעולה עם הועדה הזאת.

כך זה התחיל גם עם גולדסטון.



יום שלישי, 20 ביולי 2010

מוות בשטח האש

מוות בשטח האש

באפריל 2003 נורה פעיל השלום הבריטי תום הרנדאל, ברפיח שברצועת עזה. העיר רפיח היתה אז נתונה להתקפות והתנגשויות יומיומיות עם כוחות הצבא הישראליים שהוצבו בסמוך ונוכחותם שם נחשבה אז "חיונית ביותר לביטחון המדינה". (שנתיים אחר כך הוחלט אחרת והם פונו משם – מאד מאוחר מדי עבור הרנדאל ועבור רבים אחרים.)

פעיל השלום רפאל כהן מלונדון סיפר בשעתו: "היה ירי לעבר בתים של אזרחים באיזור. הכדורים עפו מעל ראשי הילדים, ופגעו בקיר מאחוריהם, בערך בגובה של קומה שנייה. הילדים המבוהלים החלו לרוץ, אבל חלקם רצו לכיוון המסוכן יותר. טום ראה זאת ורץ לעברם. הוא הציל ילד קטן ולקח אותו למקום מחסה ואז שב לקחת שתי ילדות נוספות שנקלעו לאיזור האש. אז נורה בראשו והתמוטט". הוא נלקח מחוסר הכרה לבית החולים ולעולם שוב לא התעורר. לאחר תשעה חודשים מת.

סמל תייסיר אל-היב שהרג את טום הורנדל נמנה על גדוד הסיור המדברי של צבא ההגנה לישראל – כפי שנקראת רשמית היחידה בה מרוכזים מרבית הבדואים אשר מתגייסים לצבא, בתקוה (בדרך כלל נכזבת) שבכך יתקרבו יותר למעמד של שוויון במדינה שהם אזרחיה. (לאחרונה היה מקרה בו קיבל בדואי ביום אחד צו קריאה למילואים וגם צו הריסה לביתו...)

סמל תייסיר אל-היב לא ידע שהוא הורג פעיל שלום בריטי. הוא כן ידע שישנו "קו אדום" שהכריז הצבא בשולי העיר רפיח, כי מי שעובר את הקו הזה נכנס ל"שטח אש" ונחשד כמחבל וטרוריסט, וכי אין צורך לקבל אישור מיוחד לפני שיורים באדם כזה. כנראה שאל-היב כבר עשה זאת מספר פעמים עוד לפני הערב בו נטל רובה צלפים וירה דרך הכוונת הטלסקופית לעבר הדמות שראה באפילת הערב בין בתי רפיח. בתחקור הראשוני דיווח אל-היב כי ירה להגנה עצמית על אדם חמוש באקדח, אשר איים עליו ועל חבריו. באותו שלב, איש לא שאל הרבה שאלות.

אילו היה ההרוג פלסטיני, היה הסיפור מסתיים בעוד משפחה אבלה בין אלפי משפחות ברחבי רצועת עזה, עוד שם אלמוני ברשימה הארוכה ארוכה של הקרבנות. אבל זה היה הרוג בריטי, והפרשה הגיעה בהרחבה לאמצעי התקשורת בלונדון, וממשלת בריטניה לחצה ולחצה והטרידה את משרד החוץ בירושלים בשאלות ותהיות, ומשרד החוץ פנה אל משרד הביטחון, ובסופו של דבר הגיעה המשטרה הצבאית אל סמל תייסיר אל-היב והוא הגיע לספסל הנאשמים בבית הדין הצבאי של פיקוד דרום.

השופטים קבעו שעדותו של אל היב בפניהם הייתה עלובה ומבולבלת ומלאה סתירות, כי שיקר בעדותו הראשונית וכי ירה ביודעין באדם לא חמוש שלא איים עליו. הם מצאו אותו אשם בהריגת טום הראנדל ושלחו אותו לשמונה שנות מאסר.

אבל צבא ההגנה לישראל בכל זאת דואג לחייליו שנקלעו לצרה. השבוע, כאשר הפרשה מזמן נשכחה וירדה מהכותרות, החליטה ועדה צבאית לקצר את עונשו של אל-היב, ובקרוב הוא יצא לחופשי.

ובינתיים, צה"ל כבר אינו נמצא ברפיח. אבל במקומות אחרים עדיין הוא יושב בגבול רצועת עזה. ועדיין יש "קו אדום" שהכריז הצבא, ועדיין מי שעובר את הקו הזה נכנס ל"שטח אש" ונחשד כמחבל וטרוריסט, ועדיין צפוי אדם כזה להיירות בו במקום. אבל הצבא השתכלל, וכבר לא מטילים את המשימה על הבדואים מגדוד הסיור המדברי.

היום, נעשה הכול בצורה אלקטרונית ומתוחכמת. לכל אורך גבול הרצועה יש עמדות של מכונות ירייה המחוברות למצלמות טלויזיה, ואפשר לירות בהן בשלט רחוק מעמדה מוגנת ומאובטחת במרחק מספר קילומטרים. כפי שדיווח הצבא בגאווה לא מעטה לפני מספר שבועות, היחידה המופקדת על הנושא מורכבת כולה מנשים, ממש שיא הפמיניזם. הטובות והמוכשרות ביותר מבין הנערות בנות השמונה עשרה הנכנסות לצבא בכל מחזור גיוס עוברות הכשרה ארוכה ומפרכת. בסיומה הן מופקדות על מסך הטלויזיה מן הגבול ועל הדק מכונת היריה המכסה את "שטח האש" שליד הגבול במטר קטלני. הן עצמן אינן נמצאות בשום סכנה, מלבד אולי חלומות זוועה בלילה.

כפי שדיווח הצבא, יחידת הנשים המפקחת על גבול עזה ממלאת את תפקידה בהצלחה מרובה, וכבר נהרגו על ידה כמה עשרות מחבלים שזממו לחדור לישראל. האם באמת היו כולם מחבלים? את זאת נבדוק אולי לאחר ההרוג הבריטי הבא.

יום שישי, 16 ביולי 2010

חדשות אחרונות מן הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון

חדשות אחרונות מן הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון

בעיר ירושלים , בירת ישראל הנצחית שחוברה לה יחדיו, הוחלט השבוע לבנות 32 יחידות דיור ליהודים בלבד במימון ציבורי בשכונת פסגת זאב, כי צריך להגדיל את הנוכחות היהודית במזרח העיר.

ועוד בעיר ירושלים הנ"ל הרסה השבוע העיריה שישה בתים שבנו פלסטינים לעצמם בכספם הפרטי, כי צריך לאכוף את החוק וגם למרר את החיים לערבים שמתעקשים לגור בירושלים.אבל את "בית יונתן" הענקי שבנו המתנחלים בלב הכפר סילוואן החליטה העיריה לא להרוס. אמנם גם הוא בלתי חוקי אבל אחרי הכל אלה יהודים ויש להם הרבה ידידים טובים בעיריה.

ועוד בעיר ירושלים החליט בית המשפט כי חבר הפרלמנט הפלסטיני מוחמד אבו טיר הוא שוהה בלתי חוקי בעיר שבה נולד ובה חי כל חייו וכי עליו לעזוב מיד את העיר ולהפקיד ערבות גבוהה שלא יחזור. משסרב אבו טיר החליט בית המשפט לשלוח אותו למעצר לתקוןפה בלתי מוגבלת.

וגם זה בעיר ירושלים: הכנסת הפרלמנט הנבחר של מדינת ישראל הדמוקרטית התכנסה והחליטה ברוב גדול לשלול זכויות פרלמנטריות מחברת הכנסת הערביה חנין זועבי, בטענה שדעותיה ומעשיה קיצוניים, וחבר הכנסת היהודי מיכאל בן ארי, יורשו המוצהר של הרב מאיר כהנא, חגג והתכונן לצעדים נוספים נגד חברי הכנסת הערבים.

ובעיר תל אביב שבמדינת ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, יצאו השבוע רבנים בקריאה למאמינים לא להשכיר דירות לעובדים זרים, וזה כמובן לא מתוך גזענות חס וחלילה אלא בגלל דאגה לשמירת המסורת היהודית

ובעיר אילת שגם היא במדינת ישראל הדמוקרטית הנ"ל ארגן השבוע ראש העיר בכבודו ובעצמו הפגנה גדולה בדרישה לגרש מעירו מיד את העובדים הזרים ומבקשי המקלט מסודאן ואריתריאה וגם זה כמובן לא בגלל גזענות חס וחלילה אלא בגלל שאיפה לשמור על אופיה של העיר אילת.

ובהתנחלות נוקדים שמדינת ישראל הדמוקרטית הנ"ל מקיימת בשטח בו שולט צבאה שלטון כיבוש מזה 43 וגם שר החוץ הדמוקרטי של מדינת ישראל בעצמו גר שם הוחלט השבוע שלא לקבל למגורים במקום את יוצאי רוסיה שאינם יהודים לפי חוקי ההלכה היהודית. וגם זה כמובן לא בגלל גזענות חס וחלילה אלא מחשש להתבוללות ונישואי תערובת. וגם הוסבר לכתב "הארץ" שיוצאי רוסיה שאינם יהודים עוסקים בגילוי עריות ונוכחותם בנוקדים עלולה להדביק גם את המתנחלים היהודים הכשרים בחטא זה.

ובכפר הבדואי רחמה שאינו מוכר על ידי מדינת ישראל הדמוקרטית ומבחינתה לא היה צריך להיות קיים הרסה המדינה השבוע שני בתים שבנו לעצמם שני צעירים שעמדו להנשא ולגור בהם עם נשותיהם. ועל ההרס הזה לא דיווח שום אמצעי תקשורת, כי בדרך כלל התקשורת במדינת ישראל הדמוקרטית אינה מתענינת במה שקורה לבדואים אזרחי ישראל.

והשבוע גם קיבלה הכנסת, בינתיים בקריאה טרומית בלבד, את חוק החרמות המטיל עונשים חמורים על כל מי שקורא לחרם נגד מדינת ישראל. ובדרך שהמדינה הזאת הולכת, יהיו כנראה הרבה מאד עבריינים שהחוק יחול עליהם.

יום שבת, 10 ביולי 2010

סינדרלה בצרות

סינדרלה בצרות

איזה נשף נהדר זה היה, שם בוושינגטון. איזה יופי. ריקוד ועוד ריקוד לתוך הלילה, כמה נהדר. אפשר היה קצת לשכוח את כל הצרות, את האחיות החורגות ואת הפלסטינים ואת הטורקים. והנסיך אובמה היה כל הזמן כל כך נחמד ולבבי ומתחשב, בכלל לא מה שחשבתי.

אבל עכשיו חצות והשעון מצלצל והכרכרה נהפכת בחזרה לדלעת ועוד מעט ההתנחלויות יצאו מההקפאה. ואיך, איך אצליח אי פעם להכניס את כף הרגל לתוך הנעל הזאת בגודל גבולות 67'?

יום שני, 5 ביולי 2010

רוחות רפאים ליד השולחן

רוחות רפאים ליד השולחן


עדכון: בינתיים, דחפורי הצבא פסחו על הכפר הקטן אל-פרסיה, שהוזכר ברשומה הקודמת: תעופו - לא משנה לאן! הצבא מסר לתושביו צווים לגירוש תוך 24 שעות, אך המכה המיידית נפלה על שכניהם בראס אל אחמר.

דפנה בנאי, פעילת "מחסום ווטש" המקדישה הרבה זמן ואנרגיה לתושבי בקעת הירדן, מסרה את הדיווח הבא, ישר מהשטח:

שרה , אישה יפה בת 68, עייפה. היא נושאת עיניים למרחק, ומוחה דמעה. היום בבוקר בא הצבא, על דחפוריו והרס את ביתה. גם את בתי השכנים הוא הרס. סה"כ 15 משפחות, כ-100-150 איש נותרו בשמש הקיץ האכזרית ללא קורת גג. ילדים, זקנים, וצאן. על אף אחד לא חסו.

אבל שרה לא יכולה יותר, באותה עת בשנה שעברה גם הרסו לה את הבית. וגם אם את הבית , שאיננו אלא אוהל וכמה פחונים, אפשר לבנות מחדש, הרי את הטאבון היקר לה מכל, לא פשוט לבנות. ובכל פעם הדחפורים עולים על הבית ועל כל מה שיש בו ללא אבחנה.

לפני שנים, היא נזכרת, היו באים ג'יפים, וגם מטוס , ויורים בכבשים והורגים אותם. אחר כך היו באים ולוקחים כבשים לקרנטינה בעוג'ה והיה צריך לפדות אותם מהצבא. 2 דינר לראש !

אבל מזה עשרים שנה, כל שנה, באים הצבא והורסים. אוהלים, דירים , מחסנים, וגם את הטאבון. חיים שלמים נהרסים שם כל שנה. הצעירים כבר רגילים, אבל היא זקנה, עייפה.... הייתה מוכנה לעזוב - אבל לאן תלך עם הצאן ? לעיר?

והאדמה - אדמה פרטית . שייכת לבעליה מטובאס. יש לו קושאן עליה. כמו אלפי דונאמים אחרים, כמעט כל מקום בו גרים אנשים- שצבא הכריז עליהם כעל "שטח אש" כדי לגרש את האנשים מהם. טיהור אתני.


אמצעי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים של מדינת ישראל לא פרסמו אף מלה מהסיפור הזה. מר גורלם של תושבים כפריים בבקעת הירדן לא נמצא בראש סדר העדיפויות של הכותבים, וזה גם לא סוג החדשות שהישראלי הממוצע מתעניין לקרוא. אבל עמוק בתוך דפי הכתבה של בן כספית בעיתון מעריב ביום שישי אפשר היה למצוא רמז מדוע מתעקש הצבא החזק ביותר במזרח התיכון להלחם במשפחות הכפריים העניים בראס אל אחמר. כפי שסופר מעל דפי העיתון, בארוחת ערב אינטימית עם הנשיא שמעון פרס הצהיר ראש הממשלה נתניהו "אין מצב שאוותר על בקעת הירדן".

בקעת הירדן היא שטח נכבד למדי, הנאמד ב33% אחוז לפחות משטח הגדה המערבית (40% ויותר לפי חלק מהחישובים). שלטון ישראלי בבקעת הירדן שתסופח לישראל לפי "תכנית אלון" הישנה ינתק את המדינה הפלסטינית מכל קשר ישיר עם העולם החיצוני. זאת לא תהיה בדיוק מדינה עצמאית, יותר בגדר של מובלעת מנותקת בתוך שטח ישראלי. ובכדי לבצע את הסיפוח בצורה אלגנטית וחלקה, עדיף שהשטח יהיה "נקי מערבים". הערבים הפלסטינים בשטח הזה מהווים מטרד. צריך להפציץ אותם בצווי הריסה וצווי גירוש, עד שייכנעו ויעזבו.

מחר בערב יבוא ראש הממשלה לפגישה של ראש הממשלה עם הנשיא אובמה בבית הלבן בוושינגטון. שם הוא כנראה יידרש להצהיר במסגרת איזה גבולות הוא מתכוון למקם את המדינה הפלסטינית שלהקמתה הוא אומר שהוא מסכים.

שרה מהכפר ראס אל אחמר בבקעת הירדן, ובני משפחתה ושכניה, יהיו נוכחים בלתי נראים ליד השולחן הזה.