יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

פקודה שעליה מתנוסס דגל שחור

פקודה שעליה מתנוסס דגל שחור


"בממשלה שלי לא ישב שר שתומך בסרבנות" הצהיר ראש הממשלה נתניהו בתחילת השבוע הזה, ודבריו  פורסמו בכותרות הראשיות. מזמן כבר לא עמדה הסרבנות בראש תשומת הלב הציבורית בארצנו. והכל בזכותו של נפתלי בנט.

לפני מספר שבועות נסעתי נסיעה ארוכה במונית, ותוך כדי שיחה גיליתי כי הנהג היה בין ראשוני הסרבנים בתולדות מדינת ישראל. בתחילת שנות השבעים, כאשר הממשל הצבאי וגם תנועת ההתנחלות היו חדשים וטריים, הוא נקרא לשירות מילואים בעיר חברון, קיבל פקודה ללוות את הרב משה לוינגר ברחובותיה של חברון וסירב לפקודה ונשלח לכלא הצבאי. אז זה לא פורסם ולא הגיע בכלל לתקשורת. "אני לא איש פוליטי. זה פשוט שהלוינגר הזה הוא מנוול. הוא הלך בשוק של חברון וסתם ככה הפך את הדוכנים של הערבים. אמרתי למפקד שלי שלא בשביל זה התגייסתי לצה"ל, לא בשביל לעזור למנוולים כאלה".

אז, בשנותיו הראשונות של הכיבוש, הסרבנים היו מעטים ובודדים. המשורר יצחק לאור בילה מאחורי סורג ובריח בתחילת דרכו הספרותית, והיה גיורא נוימן שנכלא שוב ושוב וכתובות הגרפיטי הקוראות לשחרורו התנוססו עוד שנים רבות ברחובות תל אביב.

תנועת הסרבנים המאורגנת החלה כאשר ביוני 1982 פתח שר הביטחון אריאל שרון במבצע שלום הגליל שהפך למלחמת לבנון הראשונה ואחר כך נודע כמלחמת שולל. זה היה הזמן בו החיילים שמעו את ראש ממשלתם מנחם בגין מצהיר מעל במת הכנסת כי הצבא יכנס לא יותר מארבעים קילומטר לתחומי לבנון והביטו במפה וראו שהם כבר בפאתי ביירות, בעומק מאה קילומטר ויותר. והם שרו: "רד אלינו אווירון/קח אותנו ללבנון/נלחם בשביל שרון/ונחזור בתוך ארון". ואחרי כמה חודשים קיבלו את הפקודה לירות פצצות תאורה מעל מחנות הפליטים סברה ושתילה ואז גילו כי האירו את דרכם של מי שטבחו ללא אבחנה מאות גברים  ונשים, זקנים וילדים.

"בסך הכל ערבים הרגו ערבים" התמרמרו אוהדי שרון, אך התיעוב כלפי המלחמה עלה וגבר. אלפים חתמו על עצומת "יש גבול", עצומת הסירוב שביקשה להציב בפני מדינת ישראל גבול פיזי וגם ובעיקר גבול מוסרי. בשנת 1984 נכנסתי גם אני לכלא הצבאי בפעם הראשונה, כאשר סירבתי ללוות שיירות אספקה למוצבים שהוקמו ברחבי דרום לבנון.

ובדצמבר 1987 התקוממו הפלסטינים ודרשו לעצמם את הזכות שהישראלים קיבלו כבר מזמן, הזכות להיות עם חופשי בארצם. היה זה בדיוק כאשר מלאו לשלטון הכיבוש עשרים שנה, ונדמה היה אז שעשרים שנה זה הרבה זמן, אפילו נדמה היה שזה יותר מדי. והיו ישראלים שחשבו שהפלסטינים צודקים בדרישתם להיות חופשיים, ישראלים שחשו שלא יוכלו בלב שלם ליטול חלק בפעולותיו של הצבא היוצא לדכא אותם ולהשאירם תחת שלטון הכיבוש. ושוב חתמו אלפים על עצומת הסירוב של "יש גבול" שפורסמה מחדש בנוסח מורחב, וחלקם בילו במאסר במקום לצאת לקרב נגד הצעירים זורקי האבנים.

בחודש אפריל 1988 הייתי בשירות מילואים ובערב שמעתי בחדשות על עובר אורח פלסטיני שחיילים הכריחו אותו לטפס על עמוד חשמל ולהסיר בידיים חשופות את הדגל הפלסטיני שהונף עליו, והוא התחשמל ומת. באותו לילה יצאתי ברחבי המחנה בו הייתי וכתבתי על 117 טנקים, משאיות ומלגזות את המלים הבאות "חיילי צה"ל, סרבו להיות כובשים ומדכאים! סרבו לשרת בשטחים הכבושים!". לאחר שנלכדתי בידי המשטרה הצבאית החוקרת שלח אותי בית הדין הצבאי בפיקוד דרום לשלושה חודשי מאסר וגם הוריד אותו בדרגה מרב"ט לטוראי. ולאחר עוד סיבוב של עימות עם שלטונות הצבא ושביתת רעב בכלא הובאתי בפני פסיכיאטר צבאי שקבע לי פרופיל 21. כתבתי אז מכתב לרמטכ"ל: "אם  בצבא שתחת פיקודך המצפון שלי נחשב כשיגעון, אני גאה להיות משוגע".

בשנת 2002 הגיע בני אורי לגיל שמונה עשרה בעיצומה של האינתיפאדה השניה, וקיבל את ההחלטה לסרב להתגייס לצבא כיבוש. ליוויתי אותו במהלך חצי שנה שבה נכנס ויצא ושוב נכנס ושוב יצא מן הכלא הצבאי, עד אשר החליטה ועדה צבאית שהוא "אינו מתאים לשירות צבאי" (מה שנכון נכון). והוא היה בר מזל – חמישה מחבריו לסירוב ולמאבק הגיעו בסופו של דבר לבית דין צבאי וישבו בכלא יותר משנתיים,ביניהם חגי מטר שאחר כך יצא שמו כעיתונאי ופעיל בלתי נלאה נגד הכיבוש ולאחרונה גם כמנהיג עובדים. 

זאת הייתה גם תקופת הפריחה של תנועת האומץ לסרב, קבוצה של ציונים מזן מיוחד שהפגינו עם שלטים גדולים בהם נאמר "סירוב לכיבוש הוא ציונות". היה שם דוד זונשיין, קצין הצנחנים שדווקא רצה ודרש משלטונות הצבא לשפוט אותו על סירובו לשרת בשטחים הכבושים ולהעמיד אותו בפני בית דין צבאי שהיה שולח אותו לשנים מאחורי סורג ובריח – ולמרבה הפלא, הפיקוד הבכיר בצה"ל סירב בכל תוקף להרים את הכפפה.

שנה אחר כך היה מכתב הטייסים, שחותמיו הודיעו כי יסרבו להפציץ ערים פלסטיניות. עוד לא ידעו אז כי בינואר 2009 יצאו טייסים ישראלים אחרים, בעלי מצפון קצת פחות רגיש, להפציץ את עזה ויצליחו להרוג 1300 אזרחים בשלושה שבועות.

וכך, במהלך ארבעים וחמש שנות שלטון כיבוש ישראלי על הפלסטינים, היו אלפי סרבנים – סדירים ומילואימניקים, חלקם צעירים בתחילת חייהם וחלקם בעלי משפחות בשנות הארבעים לחייהם, ובעשור האחרון גם כמה וכמה נשים. רבים מהם בילו זמן מאחורי סורג ובריח, בכלא 4 וכלא 6 וכלא הנשים 400. האחרון בינתיים הוא נתן בלנק מחיפה, אשר כבר שלוש פעמים קיבל את הפקודה להתגייס לצבא הכיבוש ושלוש פעמים סירב ושלוש פעמים נשלח לכלא שם הוא יושב ברגע זה. 

נפתלי בנט בהחלט לא היה בין הסרבנים האלה, לא המוקדמים ולא המאוחרים. ארבעים וחמש שנות כיבוש לא הטרידו אותו כלל וכלל, והוא לא התרגש מדיכוי ברוטאלי של מיליוני אנשים מהם נשללו זכויות בסיסיות. ובהחלט בהחלט לא הפריע לו שצבא ההגנה לישראל הפך יותר ויותר צבא ההגנה למתנחלים, צבא שתפקידו הראשון במעלה הוא להשתלט על אדמות ולמסור אותן לידי מתנחלים ולהגן ולשמור שמירה צמודה על המתנחלים כדי שיתבססו ויתפסו שליטה איתנה.

כל זה בהחלט דווקא מוצא חן בעיניו של בנט. האיש שהתגייס לצבא ושירת בשורות סיירת מטכ"ל ויחידות עלית מובחרות אחרות (ובהחלט לא נמנה על סרבני סיירת מטכ"ל בשנת 2003) והגיע לדרגת רב סרן ואחר כך נכנס להיי טק וישב בלשכת נתניהו עד שחתול שחור עבר ביניהם. ואחר כך היה מנכ"ל מועצת יש"ע ונאבק בכל כוחו נגד הקפאת הבניה בהתנחלויות ובעד הרחבתה והעמקתה ללא גבול וללא מעצור, והכין תכנית מתוחכמת להנצחת הכיבוש וסיפוח של ההתנחלויות וכל מה שסביבן ולידן וכליאת הפלסטינים במובלעות קטנטנות עם "אוטונומיה תחת פיקוח צה"ל והשב"כ" (בדרום אפריקה של פעם קראו לזה "בנטוסטנים"). ובחודשים האחרונים הצליח נפתלי בנט להשתלט על מפלגה ישנה ורקובה ולהפוך אותה למותג חדש ומרענן ומוקד משיכה לבוחרי הימין ואיום אלקטורלי מוחשי יותר ויותר  למפלגת ידידו לשעבר בנימין נתניהו.

ובכל זאת סרבן? המלים שאמר בטלויזיה הדהדו ברחבי המדינה בשבוע האחרון. אם יקבל רס"ן (מיל.) בנט פקודה לפנות מתנחלים זאת תהיה בעיניו פקודה עליה מתנוסס דגל שחור. הוא לא יהיה מסוגל לבצע פקודה כזאת, הוא יבקש ממפקדו פטור אישי מלבצע אותה, ואם לא תהיה ברירה הוא גם ילך לכלא. לאחר הסערה הגדולה שקמה הוא חזר בו, לפחות חלקית, וביקש להצהיר ולהבהיר כי כאשר אמר את הדברים הוא דיבר מדם ליבו.

דיבר מדם ליבו? יתכן מאד שכך הוא. אפשר לקבל שאכן ההתנחלויות חשובות ויקרות וממש קדושות בעיניו של נפתלי בנט, והרעיון של פינוי מתנחלים מעורר בו זוועה ופלצות, ואכן מדובר כאן בשאלה של מצפון אמיתי וכנה לחלוטין. ובכל זאת, כל מה שאומר פוליטיקאי חשוד במניעים פוליטיים – ועל אחת כמה וכמה פוליטיקאי השרוי בתנופה של מסע בחירות גדול.

בהחלט יש לנפתלי בנט אינטרס פוליטי לפלרטט עם הסרבנות. קודם כל, לפי הסקרים האחרונים  זה כנראה מסייע לו לשבות את ליבם של פלח הבוחרים שלו לקראת הבחירות הבאות עלינו בינואר הקרוב. לטווח ארוך יותר, אולי יש כאן שיקול של יצירת הרתעה. בנט משתייך וגם מייצג מגזר שבשנים האחרונות תופס מקום נכבד יותר ויותר בצבא, בסדיר ובמילואים וגם בין הקצינים, מעל ומעבר למשקלו היחסי בין כלל אזרחי ישראל. בגלל סיבה ברורה: זהו המגזר היחיד שממש מזדהה אידאולוגית ורגשית עם התפקיד שממלא הצבא כלפי הפלסטינים בשטחים הכבושים.

ומה אם פעם יידרש הצבא הזה למלא תפקיד אחר בשירות ממשלה אחרת ומדיניות אחרת? מה אם פעם יעמדו על הפרק סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית וגם פינוי התנחלויות? האם יופיעו אז חיילים וקצינים חובשי כיפות סרוגות במספרים גדולים ובעמדות מפתח וילכו בדרכו של נפתלי בנט ויצהירו "אני לא מסרב, אני פשוט לא מסוגל לעשות את זה, אני מדבר פה מדם ליבי...".

אז מה יהיה? האם התחשבות במצפונם של אנשים צריכה לחול גם על מצפונם ואמונתם הכנה של המתנחלים ותומכיהם? ואם כן, איך תוכל ממשלה בישראל לעלות אי פעם על דרך השלום – בין מרצונה החופשי ובין מתוך הכרה בעובדות החיים בזירה הבינלאומית שבה צריכה מדינת ישראל להתקיים? האם הוצב כאן מחסום בלתי עביר?

כאן יכולה אולי ההיסטוריה לבוא לעזרתנו. כי כבר היו דברים מעולם. צרפת שלטה מאה ועשרים שנה באלג'יריה, ושלחה לשם מתנחלים במאות אלפים. והמלחמה ששמה קץ לשלטון הצרפתי באלג'יריה הייתה קשה ועקובה מדם עוד יותר מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשעותיו הקשות ביותר. והמתנחלים הצרפתים באלג'יריה התנגדו התנגדות קשה ומרה ליציאת צרפת מהשטח, ונלחמו בכל כוחם למען המשך קיומה של אלג'יריה הצרפתית. היו להם תומכים לא מעטים גם בשורות הצבא הצרפתי. והיו שם יותר ממיליון מתנחלים. אפילו ללא סירובי פקודה, אילו נדרשו החיילים והקצינים לאחוז פיזית בכל מתנחל ומתנחל ולגרור אותו אל סיפון האניה המפליגה לחופי צרפת, הצבא הצרפתי כולו לא היה מספיק למימוש המשימה.

נשיא צרפת שארל דה-גול, האיש שהוציא את צרפת מאלג'יריה, כלל לא חלם על שיטות חלמאיות כאלה. בשנת 1962 הוא חתם על ההסכם שסיים את השלטון הצרפתי באלג'יריה, ובהסכם נקבע כי המתנחלים הצרפתים חופשיים לבחור אם לחזור לצרפת או להישאר באלג'יריה העצמאית, ובמקרה השני יוכלו לבחור בין אזרחות צרפתית, אזרחות אלג'ירית או אזרחות כפולה. בפועל, כמעט כולם התפנו מאלג'יריה ועלו בכוחות עצמם על הספינות שעזבו את חופיה.

אם אי פעם תעלה ממשלה בישראל על דרך השלום – בין מרצונה החופשי ובין מתוך הכרה בעובדות החיים בזירה הבינלאומית שבה צריכה מדינת ישראל להתקיים – יש להניח כי היא תעשה זאת בשיטת דה גול. המתנחלים יקבלו בעוד מועד הודעה על תאריך פינוי הצבא והעברת השטח לשליטה וריבונות פלסטינית מלאה. הם יוכלו להחליט בחופשיות על המשך דרכם, איש איש כרצונו. מי שירצו ישארו במדינת פלסטין וייסדו בה קהילה יהודית, מי שיעדיפו להתפנות יחד עם הצבא יקבלו בחינם משאיות להובלת רהיטיהם. שום חייל ושום קצין לא יקבלו את הפקודה הבזויה להיכנס אליהם ולגרור אותם משם בכח.

נפתלי בנט וחבריו לגמרי לא יעמדו בפני הדילמה הקשה. הם לא יצטרכו לבקש פטור אישי או קבוצתי, ובודאי שלא יעמדו במצב של סירוב לפקודה. האם זה ישביע את רצונם? זה לגמרי לא בטוח.

יום שבת, 15 בדצמבר 2012

מי ירה ומי זה שם נפל?

מי ירה ומי זה שם נפל?

אפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ,
סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל.
קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ
מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל
בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?
דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,
אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=161

מי ירה ומי זה שם נפל? נתן אלתרמן, שכתב את השיר, השאיר את השאלה פתוחה וללא מענה. הוא כתב אותו בשנת 1934, כמשורר צעיר בתחילת דרכו. לפני שרובנו נולדו, כאשר הזקנים בינינו היו ילדים. מדינת ישראל טרם נוסדה, וצבא ההגנה לישראל טרם הוקם, אבל המלחמה שבה אנו שרויים עד היום הזה כבר התנהלה.

לפני שנה בדיוק, לא היה הרבה ספק מי ירה ומי נפל בכפר נבי סלאח שבאזור רמאללה בגדה המערבית ביום שישי ה-9 בדצמבר 2011. תושבי הכפר ועמם פעילים ישראלים ובינלאומיים יצאו, כמו בכל יום שישי, לתהלוכת מחאה. כמו בכל יום שישי הם צעדו לכיוון המעיין שבו נהגו תושבי הכפר להשתמש עד אשר בשנת 2009 השתלטו עליו תושבי התנחלות חלמיש הסמוכה. כמו תמיד חסמו חיילי צבא ההגנה לישראל את דרכם של תושבי נבי סלאח, וכמו תמיד החל במהרה עימות בו ירו החיילים גז מדמיע והפלסטינים זרקו אבנים, וכמו תמיד היה קשה אפילו למי שנכח שם לקבוע בדייקנות "מי התחיל".

אבל ביום המסווים הזה, משהו יוצא דופן כן קרה שם, שחורג קמת מן השגרה הכל שבוע. חייל ירה רימון גז ישירות ומטווח קרוב אל ראשו של אחד המפגינים. ירי של רימוני גז מטווח קרוב עלול להיות קטלני, במיוחד אם הוא פוגע בראש. לכן, פקודות הצבא אוסרות בפירוש לבצע ירי כזה. 

http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaavue

הצלמים שהיו בשטח צילמו את מוסטפה תמימי בזמן אמת, רגע לאחר הפגיעה, שוכב על הארץ בשלולית דם. תצלום מהפך קרביים, ונמשך הויכוח אם היה ראוי לפרסם אותו.

אבל מי זה שכיוון וירה מטווח קרוב ישר לראש? בעצם, גם זאת לא הייתה צריכה להיות תעלומה כל כך גדולה. הצלם חיים שוורצנברג תיעד את היורה ברגע הירי ממש. שמו ודרגתו וכל פרטיו ידועים היטב לשלטונות צה"ל, אבל הצנזורה הצבאית אוסרת לפרסם אותם.  (לפני מספר ימים ראיתי דף בפייסבוק שפרסם את השם העלום, אבל הדף הזה כבר לא קיים. מישהו דאג כנראה להסיר אותו. אבל בחיפוש באתרים המבוססים מחוץ לגבולות ישראל שאינם כפופים לצנזורה ישראלית אפשר עדיין לאתר אותו.)                                                                                                        

http://www.richardsilverstein.com/2012/12/08/who-killed-mustafa-tamimi-idf-sgt-aviram-boniel/

 במקרה, כל זה התרחש בדיוק ביום זכויות האדם הבינלאומי, בדיוק באותו זמן שבו צעדו אלפי פעילים ברחובות תל אביב לציין את היום הזה. החיילים כנראה לא שמעו על יום כזה. מה שהיורה האלמוני אמור היה לדעת הן פקודות הצבא שאותן הפר.

שלטונות הצבא, היודעים את זהותו של החייל האלמוני הזה, היו אמורים לחקור אותו ולהעמיד אותו לדין. אם לא על רצח וגם לא על הריגה, לפחות על עבירה קלה יותר כמו הפרת הוראות הצבא, או שימוש בלתי חוקי בנשק, או התנהגות בלתי ראויה. לכל הפחות על עבירה שכרוך בה עונש של כמה חודשי מאסר על תנאי. נכון להיום, דבר מכל אלה לא התרחש. ארגון "בצלם" פנה כמה וכמה פעמים אל הפרקליטות הצבאית ונענה כל פעם בתשובה זהה: "החקירה עדיין נמשכת".

http://www.btselem.org/hebrew/firearms/20111209_killing_of_mustafa_tamimi

לפני שבוע, כאשר התקרב שוב לוח השנה אל יום זכויות האדם, יצאו קבוצת פעילים בניסיון, אולי קצת תמים, לעורר את מצפונה של החברה הישראלית. בכותרת "מי רצח את מוספה תמימי" כתבו ופרסמו ברשת ובפייסבוק וגם חילקו כרוזים ברחובות והזכירו את שמו המפורש של היורה האלמוני וציינו גם את שמות אלה שמעליו במעלה סולם הפיקוד עד הרמטכ"ל ועד בכלל ואת עברו של אחד מהם בנוגע להרג אזרחים. לא תמיד קל להביא את אזרחי ישראל להקשיב למסרים מסוג זה (עוד על כך בהמשך).

http://tv.social.org.il/politics/2012/12/12/who-killed-tamimi

https://www.youtube.com/watch?v=-ZWCFHL9UIs

אמצעי התקשורת בישראל לא ממש התענינו בסיפורם של תושב פלסטיני שנורה ונהרג לפני שנה בדיוק ושל חייל שירה והרג בניגוד לתקנות הצבא ולא נענש ולו בעונש הקל ביותר. כל המערכות הופצצו בהודעות לעיתונות שחיברו פעילים וגם ארגוני זכויות אדם, אך אף לא מלה אחת לא הגיעה אל הדף המודפס או אלי גלי האתר.

לאמצעי התקשורת לא היה זמן לעניני מוסר כאלה. זה פשוט לא התאים. בדיוק בימים האלה התקשורת נוטה לטעון, שוב ושוב, כי חיילי צה"ל נמלטים מפני מפגינים פלסטינים, וכי זוהי בושה וחרפה ועלבון לכבוד הלאומי.

מה שתפס את הכותרות היו תלונות של חיילים כנגד פקודות הצבא האוסרות עליהם לירות במפגינים. הם אמרו כי הפקודות קשות ומחמירות מדי, כי הם נשלחים "להילחם בידיים קשורות", וכי מפקדיהם מרסנים אותם מתוך חשש ופחד מפני הצלמים הנוכחים בזירות ההתנגשות עם המפגינים הפלסטינים ומן התמונות שהצלמים האלה מצלמים ומפיצים ברחבי העולם. וחייל חובב קומיקס השווה את התמונות שמביאים הצלמים מן השטח לקריפטוניט, זה החומר הירוק שמכאיב ופוגע בגיבור העל סופרמן הכל-יכול. 

"חייל מסמל את הריבונות של המדינה. זריקת אבנים עליו היא פגיעה בכבוד הלאומי. הכבוד הלאומי הוא כוח ופגיעה בו פוגעת בעמוד השדרה של המדינה. הצלמים המתעדים את האירועים האלה ומפיצים אותם פוגעים קשות במעמדו וכוחו של צה"ל" הצהיר הרב הצבאי הראשי לשעבר אביחי רונצקי. ומצידו הליברל לשעבר הידוע דן מרגלית כתב מאמר פרשנות תקיף ותבע במפגיע מן הרמטכ"ל לא לאפשר לחיילים לסגת בפני מפגינים, אלא להנחות אותם לפתוח בירי "אפילו אם התמונות לא יהיו טובות להסברה הישראלית".

חד משמעי יותר מכולם היה אביגדור ליברמן. רגע לפני שנאלץ להתפטר ממשרד החוץ בגלל העסקה המפוקפקת ההיא עם השגריר בבלארוס, הצהיר שר החוץ כי "נהלי הפתיחה באש שעל פיהם צה"ל פועל בשטחי יהודה ושומרון, אינם תורמים להרגעת השטח אלא רק מדרבנים את ליבוי היצרים. לא יכול להיות שפלסטינים שתוקפים חיילי צה"ל יישארו בחיים."

ובהחלט הייתה השפעה לכל הדיבורים האלה.את התוצאה המיידית של כמה ימי קריאות נרגשות לחיילי צה"ל לפתוח באש למען הצלת כבודה הלאומי של מדינת ישראל אפשר היה לקרוא בכותרת הענקית בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" רב התפוצה:  "לוחמת מג"ב חיסלה מחבל בחברון". ובאותיות קטנות יותר הפירוט: "צעיר פלסטיני תקף עמדת מג"ב ליד מערת המכפלה, שוטרת מג"ב הגיבה בקור רוח, ירתה בו 3 כדורים וחיסלה אותו, חשש בצה"ל כי גל התקריות יתדרדר לאינתיפאדה שלישית". וגם תמונתה של השוטרת הופיעה, פניה מטושטשים ומעליה הכותרת "הגיבורה ממג"ב". (כידוע, משמר הגבול צועד בראש בנושא קידום שוויון הנשים וכבר נתן להן כמה וכמה הזדמנויות לקחת חלק בניהול היום יומי של מלאכת הכיבוש ולהראות שהן מסוגלות להיות לא פחות קשוחות ולא פחות ברוטאליות מן הגברים שלצידן.)

רק בשורה תחתונה בקצה המאמר הוזכר כי בעצם בידיו של המחבל המסוכן ההרוג היה בעצם רק אקדח צעצוע. והאם אכן נכונה טענתה של הגיבורה ממג"ב כי בשעת מעשה חשבה שמדובר באקדח אמיתי ופעלה כמיטב יכולתה להציל את חיי חבריה ליחידה? או שמא הגרסא הנכונה היא של בני משפחתו, שסיפרו כי מדובר בנער שחגג את יום הולדתו ה-17 ויצא לרחוב כדי לקנות עוגה ולא כדי לתקוף חיילים ושוטרים? ואולי הוא פשוט הוציא את אקדח הפלסטיק מכיסו כדי להגיע לתעודת הזהות שהיתה מתחתיו?

ארגוני זכויות האדם שיגרו תחקירנים לחברון והם מנסים לאתר עדי ראיה ולהצליב עדויות ולהגיע לתמונה קרובה למציאות של מה שקרה שם. אבל את תוצאות התחקיר קרוב לודאי ששום עיתון לא יפרסם, בודאי שלא בעמוד ראשון ובכותרת ראשית. תושבי ישראל ברובם הגדול כבר יודעים בדיוק מה קרה: לוחמת גיבורה חיסלה מחבל מנוול, כל הכבוד לה. 

ובמקרה הזה, מי ירה ומי זה שם נפל? מי שנפל היה מוחמד סלימה, שנהרג ביום הולדתו ה-17 (על כך לפחות אין חילוקי דעות).  ומי שירתה הייתה לוחמת משמר הגבול ששמה מתחיל בנ' ואולי פעם נדע את זהותה ואולי לא. בעתיד הקרוב במהלך מסע הבחירות לכנסת ישראל שבירושלים יהיו ככל הנראה עוד הרבה אשר ירו והרבה אשר יפלו, שם בשטחים שבשלטון הצבאי של מדינת ישראל מזה ארבעים וחמש וחצי שנים. לדעת כל המומחים, כל תקרית וכל הרג מסייעים למקד את תשומת הלב הציבורית בנושאים ביטחוניים וזה מסייע ישירות למסע הבחירות של בנימין נתניהו ושותפו אביגדור ליברמן. ומה אם באמת תתחיל כאן האינתיפאדה השלישית? דיה לצרה בשעתה, קודם כל שהמחנה הלאומי ינצח בבחירות וירכיב גם את הממשלה הבאה.

ומי רצח את מוסטפה תמימי? באמת, את מי מענינות פרשות עתיקות מלפני שנה?

***

מיכל וקסלר היא אחת מבין הפעילים שהתאמצו לעורר בקרב אזרחי ישראל ענין במותו של מוסטפה תמימי ובמצב הפלסטינים תחת הכיבוש בכלל. ברשותה אני מביא כאן את סיפורה.


www.facebook.com/michal.vexler

  
על יפי הנפש

פגשתי היפית שמכירה אותי מהפייסבוק אחרי מצעד זכויות האדם, בפלאפל האורגני מול כיכר רבין. צעירה, מתוקה וחייכנית, כולה אור ואהבה. היא קפצה עלי בחיבוק סוער ולחצה את ידי בהתרגשות. לסימן השאלה על פניי היא הסבירה שאנחנו מכירות מהפייסבוק, ומאיזו קבוצה שנקראת "האקדמיה לגיבורי על" זו קבוצה מתפקעת מחיוביות שמטרתה לקדם עולם טוב יותר במעגלים מתרחבים - מגיבור העל עצמו ותוכו פנימה, אחר כך הקהילה שלו ובסוף העולם כולו.

שאלתי אותה אם היא נהנתה במצעד, והיא ענתה שהיא עקפה את המצעד "כי כל ההפגנות הזועמות האלו ממש לא נכונות" ושמבחינתה המצעד היה "מלא אנרגיות שליליות".

משכתי בכתפיים והלכתי משם, אבל המשכתי לחשוב על התגובה שלה. אולי המצעד הענק עשה אותי אופטימית, או שאני מאמינה ביכולתם של גיבורי על לפחות להקשיב ולהשתמש בשכל וברגש שלהם; כך או כך החלטתי לחזור לפלאפל ולדבר איתה, לנסות להסביר לה למה אני ועוד הרבה אנשים כועסים ולמה זה לגיטימי לכעוס.

ניסיתי לספר לה איך לפני שנה, בדיוק בזמן המצעד, בנאדם, מישהו שאני מכירה, שאני מיודדת עם משפחתו, הפגין כמה מטרים מביתו בתוך הכפר שלו ו...

ואז היא עצרה אותי:

"אני לא רוצה לשמוע"

"… אבל... א"

"אני לא רוצה לשמוע, וזו חוצפה מצידך לספר לי בכוח דברים שסתם לא קשורים לחיים שלי"

"אלו כן החיים שלך, זו המדינה שלך, זה הצבא שלך"

"אבל זה ממש לא מעניין אותי, תפסיקי"

ואז עשיתי משהו שלא תיכננתי לעשות, והטחתי על השולחן את הצילום של פרצופו המרוסק של מוסטפה תמימי -

"שיהיה לך בתאבון"

והלכתי.

זה היה דבר רע ואלים לעשות, כמו לתת את צילום הזוועה הזו לילדה קטנה.

היפים בעלי מודעות רוחנית מפותחת כמו הבחורה הזו שומרים על תודעתם מכל משמר - לא כועסים, חושבים רק חיובי, מחפשים בכל מקום רק את האור ודוחקים את החושך רחוק מהם. נפשה של אותה היפית הייתה בודאי הדבר הטהור והמצוחצח ביותר באותה פלאפלייה נקייה ממילא.

עד אותו רגע לא הבנתי איך המושג "יפת נפש" הפך לדבר של גנאי, אבל עכשיו אני מתחילה להבין: יפת נפש היא מי שמרחפת מעלינו כמלאך, לא נגועה בשנאה שלנו כי החיים שלה מוגנים מספיק. אני שונאת אותה כי הנפש שלה יפה בזמן ששלי פצועה. ועדיין עלי לזכור שגם אני עלולה להיות יפת נפש, ושהתבוססות בזיעה ובדם של אחרים לא תנקה אותי מהתנשאות ואטימות. אני מתפללת לאלוהים היהודי - אל נוקם ונוטר, אל הזעם: תן לי את הכוח לחיות בעולם הקשה שבראת, בתוכו ולא מעליו.




יום שבת, 8 בדצמבר 2012

דילמת המשפטן והשגריר

דילמת המשפטן והשגריר


אירוע כזה לא נראה כל יום באולמות בית המשפט העליון בירושלים.

לפני שנה וחצי העביר הרוב הימני בכנסת ישראל את "חוק החרם", אשר אמור להיות מכוון כנגד חרן על ישראל אך כבדרך אגב מגדיר כי חרם על ההתנחלויות הינו חרם על ישראל. התוצאה הישירה היא שהחוק אוסר על אזרחים ישראלים לקרוא לחרם על מוצרים שיוצרו בהתנחלויות בשטחים הכבושים,  אך אינו אוסר שום קריאה אחרת לחרם. מותר להטיל חרם צרכנים, מותר להטיל חרם מסיבות דתיות של כשרות, או בגלל תנאי העסקה של עובדים, או בשל צמחונות והגנה על בעלי חיים. בחוק הישראלי אין אפילו שום איסור על חרם גזעני מוצהר, המכוון במפורש נגד בני קבוצה אתנית בשל השתייכותם לקבוצה הזאת. כל סוגי החרם מותרים וכשרים למהדרין בחוק הישראלי. יוצאים מהכלל הזה אך ורק אזרחים ישראלים קוראים לחרם על התנחלויות – התנחלויות שהוקמו בשטח כבוש תוך הפרת החוק הבינלאומי ובמטרה מוצהרת למנוע מהפלסטינים להקים מדינה. הם ורק הם חשופים לתביעות נזיקין כבדות מצד המתנחלים ותומכיהם.

כמה וכמה עתירות הוגשו כנגד החוק הזה – על ידי גוש שלום שאני דוברו, על ידי ח"כ אחמד טיבי, על ידי האגודה לזכויות האזרח, ארגון עדאללה וקואליצית הנשים לשלום ותנועת היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל ועוד ארגונים ואישים רבים ושונים. שופטי בג"צ לא מיהרו להרים את תפוח האדמה הלוהט הזה. לקח להם שנה וחצי לקבוע דיון מקדמי וראשוני בעתירות. השבוע הזה התקיים הדיון.

עורכי הדין של  העותרים דיברו בזה אחר זה, ציינו באזני השופטים כי מדובר בחוק בלתי חוקתי  בעליל, חוק אנטי-דמוקרטי הפוגע פגיעה חמורה בחופש  הביטוי  וחופש ההתארגנות הפוליטית של אזרחי ישראל. ואז הגיע תורו של היועץ המשפטי של הכנסת, עורך הדין אייל ינון, להתייצב מול השופטים ולהשיב לטענות ולגונן על החוק שחוקקה מרשתו, כנסת ישראל. רק שהתעוררה בעיה קטנה: עו"ד אייל ינון בעצמו מתנגד לחוק הזה, וכמו העותרים הוא רואה בו חוק בלתי חוקתי ואנטי דמוקרטי.

"לפני שנחקק החוק, דיברתי באריכות כמה וכמה פעמים עם חברי הכנסת שיזמו את החוק. כך עשו גם היועצים המשפטיים האחרים, נציג היועץ המשפטי לממשלה והיועצים המשפטיים של משרד החוץ ושל משרד המסחר והתעשייה. כולנו העמדנו אותם על הבעייתיות הגדולה בחוק הזה, עשינו ככל יכולתנו להכניס את החוק למסגרות חוקתיות. אבל חוות הדעת שלנו אינן מחייבות את חברי הכנסת והם העבירו את החוק ברוב קולות. לבית המשפט כאן יש סמכות לפסול את החלטתם, ליועצים משפטיים אין". (דגש שלי).

והשורה התחתונה: "בינתיים, אני מכהן כיועץ המשפטי של הכנסת, אני מחויב לייצג אותה ולהגן כמיטב יכולתי על ההחלטות שהיא קיבלה ברוב." הדילמה של היועץ לא ממש שכנעה את שלושת שופטי ההרכב. "בעצם, שלחו אותך לכאן בלי תחמושת" העיר השופט סלים ג'ובראן. לא שהשופט ג'ובראן עצמו ועמיתיו ממש ממהרים לקבל החלטה בנושא הטעון הזה. מתי תבוא ההחלטה? אולי בשבוע הבא, אולי רק בעוד שנה או שנתיים. אין לוח זמנים מחייב, ולא נראה שהם.

במדינת ישראל 2012, אנשים הגונים ניצבים בפני דילמות הולכות וגוברות. אפשר לתהות מה בדיוק ארע השבוע בחדרים הסגורים במשרדי החוץ בלונדון ובפריז ובמדריד ובמוסקבה ובקנברה ובסטוקהולם ובקופנהגן ובקהיר ואיפה לא, כאשר השגרירים הישראלים הוזמנו בזה אחר זה לקבל לידיהם נזיפה חריפה אחר נזיפה חריפה.

באמצעי התקשורת היו כמה הדים להתמרמרות של הדיפלומטים הישראלים. הם שמעו לפתע דרך אמצעי התקשורת, ללא כל הכנה, על ההחלטה להקים ליד התנחלות מעלה אדומים, בשטח המכונה E-1, התנחלות גדולה חדשה שתשמש כמחסום ופקק שימנע מהפלסטינים רצף טריטוריאלי מצפון הגדה המערבית לדרומה ובכך יחסום להם את הדרך להקמת מדינה. ומה חשבו השגרירים כאשר נודע להם שאת ההחלטה המשמעותית הזאת לא קיבלה ממשלת ישראל במלואה ולא הקבינט המצומצם וגם לא התשיעיה המשמשת כקבינט פנימי שבפנימי. למעשה, את ההחלטה קיבל ראש הממשלה נתניהו בפגישה בלתי פורמלית עם שר החינוך סער ושר איכות הסביבה ארדן, שאין להם שום סמכות לקבל החלטות מדיניות חשובות אבל הם במקרה ראשי תומכיו של ראש הממשלה בתוך מפלגת הליכוד?

משרד החוץ העביר דף מסרים ברור וחד משמעי ביותר לכל שגרירי ישראל ברחבי העולם והנחה אותם להעביר את המסר הזה בדיוק לממשלות המארחות אותם: "נמשיך לבנות היכן שנרצה. ההחלטה להרחיב את הבנייה מעבר לקו הירוק לא תשתנה. ישראל בנתה ותמשיך לבנות בירושלים ובכל המקומות שנמצאים על מפת האינטרסים האסטרטגיים שלה. ישראל תמשיך לעמוד על האינטרסים החיוניים שלה גם מול לחצים בינלאומיים. האחריות לקיפאון בתהליך המדיני מוטלת על הפלסטינים בלבד". גם את דף המסרים הזה יכלו השגרירים לקרוא באתרי החדשות הישראלים עוד בטרם הגיע אליהם בצינורות הדיפלומטיים המקובלים.

האם כל השגרירים אכן העבירו את המסר הזה בדיוק אל בני שיחם האנגלים והצרפתים והדנים והשוודים וכו' וכו' בכל רחבי העולם, או שמא התפתה מי מהם לתרגם אותו לשפה קצת פחות בוטה וקצת יותר דיפלומטית ואולי אף להוסיף רמז דק שבדקים של הסתייגות?

כל זה לא יזיק לסיכויי היבחרותו של בנימין נתניהו בינואר הקרוב? כנראה שלא. לפחות כל עוד התגובות החריפות מכל בירות העולם הן מילוליות גרידא. את זה ראש ממשלתנו יכול להכיל. הוא יוכל גם להתפאר ולהתגאות בפני תומכיו ובוחריו כיצד הוא מתעלם מכל הלחצים ומצפצף על כל העולם וממשיך ב(דיבורים על) בניה. זה יכול אפילו להעלות את מעמדו בסקרים. בינתיים, אין לו סיבה רצינית לדאוג. הלחצים הבינלאומיים לא יעברו את גבול המילוליות ולא יסלימו לצעדים קונקרטיים יותר, צעדים אשר עשויים להשפיע גם על מצב הכלכלה הישראלית ועל מצבם הכלכלי האישי של מצביעי נתניהו. לפחות, לא לפני הבחירות...

ובינתיים התקיים בתל אביב מצעד זכויות האדם שכבר הפך למסורת שנתית בתחילת כל דצמבר. אלפי ישראלים שאינם חשים דילמה האם להסתייג ולהתנגד בקול רם וברור למדיניות שמכתיבים נתניהו וליברמן וחבריהם. אלפים צעדו ברחובות תל אביב וקראו קריאות ותופפו בתופים והניפו דגלים בשלל צבעים ושלטים בעברית וערבית ואנגלית ורוסית וקצת בצרפתית וגם באמהרית וטיגרינית, השפות של אתיופיה ואריתריאה החולקות כתב ייחודי. צעירים וזקנים, פמיניסטיות ופעילי שכונות והומוסקסואלים ולסביות ובדואים מהנגב בבגדים מסורתיים שבתיהם נהרסים כל שבועיים ונבנים מיד מחדש, ופליטים שחורים החיים בשכונות העוני של דרום תל אביב בצל מחנות המעצר הענקיים המוקמים עבורם בנגב, והרבה זוגות תל אביביים מהמעמד הבינוני הנמוך עם ילדיהם ותינוקותיהם וכלביהם ושלטים שנשארו מן המחאה החברתית הגדולה של השנה שעברה.

שלושה אנרכיסטים היוצאים כל שבוע להפגנות בכפרי הגדה המערבית ונושמים את הגז המדמיע יחד עם הכפריים הפלסטינים יצרו מיצג יוצא דופן. חבריהם כפתו את ידיהם מאחורי גבם באזיקוני פלסטיק לוחצים וכואבים, וכיסו את עיניהם בפלנלית צבאית שנועדה במקור לניקוי רובים, בהדמיה ריאליסטית ומדויקת לחלוטין של עצירים פלסטינים. אלה העצורים אשר מדי לילה חיילי צבא ההגנה לישראל באים לבתיהם ומוציאים אותם ממיטותיהם וכובלים אותם ומכסים את עיניהם ולוקחים אותם לחקירה בלחץ פיזי מתון במתקנים של שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל. לפעמים עשרה בלילה ולפעמים חמישה עשר. לפני שבועיים, בדיוק בלילה אחרי שנכנסה הפסקת האש בעזה לתוקף, היו חמישים וחמישה עצורים בלילה אחד במבצע מיוחד תחת פיקוחו של אלוף פיקוד המרכז אישית.

בזמן המעצרים האלה התקשורת אינה נוכחת, ואם מישהו מצלם את העצורים הכבולים ומכוסי העיניים הרי זה צלם צבאי ותצלומיו נכנסים לתיקים ומסווגים בסיווג בטחוני גבוה. שלושת הפעילים האזוקים ומכוסי העיניים היו חשופים היטב כאשר במשך שעה שכבו על האספלט של רחוב אבן גבירול בלב ליבה של תל אביב. אלפי המפגינים והצועדים חלפו על פניהם והביטו בתדהמה וקצת בהלה במיצג הזה, וצלמי העיתונות עטו עליו בעשרותיהם וצלמו וצלמו בלא הפסק את שלושת האזוקים שעל הכביש. גם צוות הזיהוי הפלילי של המשטרה הגיע לשם וצילם אותם מכל הכיוונים ומכל הזוויות, למען התיקים החשאיים והמסווגים שבמטה המשטרה.

נתן בלנק מחיפה לא היה בהפגנה הזאת. נתן בלנק נמצא כבר כמה שבועות בכלא הצבאי, מאז הגיע מועד הגיוס שקבע לו צבא ההגנה לישראל ובמועד הזה הגיע לבסיס הקליטה והמיון והודיע לקציני הגיוס על סירובו להתגייס לצבא שעיקר עיסוקו בכיבוש ודיכוי, ונשלח מיד לכלא הצבאי. ולאחר שבוע וחצי הוצא מהכלא והוחזר לבסיס הקליטה ושוב קיבל את הפקודה להתגייס ולהתחייל ושוב סירב ושוב נשלח לכלא. ולפי הניסיון שצברו סרבנים אחרים לפניו, הוא צפוי לעבור את המסלול הזה עוד הרבה פעמים, עוד פעם פקודה ועוד פעם סירוב ועוד ועוד ועוד, תקופות מעצר קצרות שבסך הכל יכולות להצטבר להרבה מאד זמן מאחורי סורג ובריח. אבל מדובר באדם עקשן, סרבן מושבע שאין לו דילמה כשהוא אומר לא. 

                           

יום שישי, 30 בנובמבר 2012

מחברון למזרח טימור - ובחזרה

מחברון למזרח טימור - ובחזרה 

נדמה שהמקרה הזה קרה לפני הרבה זמן, אבל בעצם זה היה רק בחודש הזה, ונשכח לחלוטין בסערת האירועים שעברו עלינו מיד אחר כך.

ביום ה-7 בנובמבר יצא ישראל כץ, שר התחבורה בממשלת ישראל, ממשרדו שבירושלים ותחת אבטחה של צבא ההגנה לישראל נסע אל העיר חברון הנמצאת מזה ארבעים וחמש שנים תחת שלטון צבאי של מדינת ישראל. בליבה של חברון שוכנים חבורה של מתנחלים הנחשבים כקיצונים במיוחד גם בעיני מתנחלים אחרים, אבל עם השר כץ יש להם יחסים לבביים ביותר והם גם הבטיחו לו את תמיכתם בבחירות המוקדמות במפלגת הליכוד. ובעיר חברון חנך השר ישראל כץ כביש חדש שנסלל לשימושם הבלעדי של המתנחלים ומחבר את המובלעת שלהם בלב העיר עם התנחלות קרית ארבע ממזרח לה.

שלושים מליון שקלים מכספיה של מדינת ישראל הושקעו בסלילתו ושדרוגו של הכביש הזה, והוא קיבל עדיפות וקדימות ברורה לעומת כבישים אחרים שבתחום אחריותו של שר התחבורה של מדינת ישראל, כבישים אשר לרשות משתמשיהם לא עומד גוש מוצק של בוחרים בבחירות הפנימיות בליכוד ואשר סלילתם אינה פעולה בעלת משמעות פוליטית בוטה. כן, סלילת הכביש הזה לא הייתה סתם פעולה טכנית במסגרת השגרה התחבורתית האפורה של התחבורה היום יומית. השר כץ בהחלט הודה בכך – נכון יותר, הוא התגאה בכך.

בטכס החגיגי בנוכחות כל ראשי המתנחלים הצהיר כץ: "אנחנו נותנים היום תשובה ברורה לאבו מאזן – חברון היא הבית שלנו, אין מה לדבר עליו". כזכור, ימים אחדים לפני כן התראיין נשיא הרשות הפלסטינית לטלוויזיה הישראלית והביע עמדות שלא מעטים בישראל החשיבו כמתונות במיוחד (מתונות מדי בעיני חלק מן הפלסטינים) . השר כץ, מלא רוח טובה ומבודחת לנוכח מכת הנגד הניצחת שהנחית על מתקפת השלום של אבו מאזן, סיפר כי בתחילה נקרא כביש המתנחלים בחברון "דרך האבות" אך כדי להפיס את דעתן של הפמיניסטיות דרש כבוד השר בתוקף להחליף את השם ל"דרך האבות והאמהות".

המתנחלים בפרסומיהם בהחלט פרסמו וציינו בשביעות רצון רבה את הטכס הזה בחברון. באמצעי התקשורת הרגילים הוא לא ממש הוזכר. במקרה, זה היה בדיוק באותו הזמן שבו חדרו החיילים הישראלים לתחומי רצועת עזה ונכנסו לחילופי אש עם חמושים פלסטינים במהלכם פגע כדור ישראלי תועה בנער חמיד אבו דקע והרגו, ובעקבות זאת החל להסתובב המעגל הידוע של תגמול, ותגמול לתגמול, ותגמול לתגמול של התגמול, במהלכו נהרגו שישה ישראלים ומאה וחמישים פלסטינים.

למזלם של השר כץ ויתר המתמודדים בבחירות הפנימיות בליכוד, המשא ומתן הבלתי ישיר שניהלה ממשלת ישראל עם הנהגת החמאס בקהיר הניב הפסקת אש  בזמן, וניתן היה לקיים  במפלגת הליכוד את הבחירות הפנימיות. בהתנחלויות הוקמו קלפיות כדי להעניק למתנחלים את מלוא האפשרות להשתתף במשחק הדמוקרטי אשר שישפיע מאד על עתיד הפלסטינים שבסמוך ואשר לפלסטינים עצמם לא ניתו בו כל חלק. והמתנחלים באו בהמוניהם אל הקלפיות והעניקו  את תמיכתם ביד רחבה לכל מי שהיטיב עימם והתחייב להמשיך כך גם בעתיד. השר ישראל כץ, כמו אחרים מידידיהם ומוקיריהם של המתנחלים, התברג במקום גבוה ברשימה.

לעומת זאת, השר בני בגין נמחק מן הרשימה והוא כבר לא יהיה בכנסת לאחר הבחירות הבאות. לא שבני בגין מתנגד להתנחלויות, חס וחלילה. אין כמוהו איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. אבל הוא העז לטעון שאם קורה שמתנחלים משתלטים באופן בלתי חוקי בעליל על חלקת אדמה פרטית פלסטינית, ואם בית המשפט העליון בירושלים מצווה עליהם להתפנות מן החלקה הזאת, הרי צריכים המתנחלים לקיים את החלטת בית המשפט. מעתה והלאה ברור ששום חבר כנסת מהליכוד כבר לא יעיז להגיד זאת.

לא רק השר כץ בהופעתו בחברון נתן תשובה ברורה וגסה מאד להצעות השלום שהציע אבו מאזן לאזרחי ישראל. מפלגת הליכוד כולה - מפלגת השלטון של מדינת ישראל שנשקף לה סיכוי טוב להיות מפלגת השלטון גם לאחר הבחירות בינואר – חזרה על אותה התשובה בגדול, בהרכב הפרלמנטרי שבחרה לייצג אותה. אבל גם לרשותו של אבו מאזן עמדה תשובה לתשובה הזאת, ואתמול בערב ניתנה התשובה הזאת ברוב גדול של מדינות העולם בעצרת האומות המאוחדות בניו יורק.

אתמול בערב התקיימה הפגנה שמחה הרבה יותר מהרגיל היכל העצמאות בתל אביב שם הוכרזה מדינת ישראל לפני שישים וארבע שנים. בזה אחר זה עלו הדוברים, אנשי שלום חדשים וותיקים, וברכו בכל פה על ההכרה שהעניקה משפחת העמים ברוב גדול למדינת פלסטין בגבולות 1967. סופיאן אבו זיידה שבא מעזה הנצורה עדיין התקבל במחיאות כפיים סוערות, והשלטים באדום וירוק הכריזו "מדינה פלסטינית – אינטרס ישראלי","67 זה לא סתם מספר" ו"ביבי, תגיד כן".

עוד לפני שבוע עדיין קיוו ראש הממשלה נתניהו ושר חוצו אביגדור ליברמן לגבש גוש של "מיעוט מוסרי", המורכב מדמוקרטיות מערביות, אשר יצאו חוצץ נגד היוזמה הפלסטינית. והרי המדינות האלה נתנו כולן גיבוי למבצע עמוד ענן המהולל, וכולן חזרו על המנטרה כי למדינת ישראל הזכות להגנה עצמית וכי שום מדינה לא תסכים שירו טילים על עריה. אבל מה לעשות שאותן המדינות נותנות גיבוי גם לשאיפת הפלסטינים להקים לעצמם מדינה עצמאית, ונראה להן כי שום עם לא ישלים עם חיים תחת משטר כיבוש במשך ארבעים וחמש שנה ולא יסכים שאדמותיו יוחרמו ויופקעו לצורך הקמת והרחבת התנחלויות. זה עלול אפילו להוביל למסקנה שגם לפלסטינים עומדת זכות מסוימת של הגנה עצמית כנגד הכיבוש הזה. וכך ספגה הדיפלומטיה הישראלית מפלה ללא תקדים. מדינות אירופה תמכו בפה מלא בהקמת מדינת פלסטין או שנמנעו.

אז באמת, מה יהיה עכשיו? הבוקר, לאחר לילה של חגיגות וזיקוקין ברמאללה, קמו התושבים הפלסטינים לעוד יום של כיבוש, של השפלות במחסומי הדרכים של צה"ל והתנחלויות מתרחבות ומתנפחות. מדינת פלסטין הוכרה על ידי האו"ם, אבל בשטח עדיין לא רואים אותה. בשטח לא השתנה כלום, כפי שהצהיר הבוקר ראש ממשלת ישראל (ובנקודה זאת הסכימו איתו כמה פלסטינים ספקנים – אשר הכריזו כי "ישראל מבינה רק כוח").

אז סתם הצהרה חסרת תוכן? כך חשבה גם אינדונזיה, כאשר הכיר האו"ם במדינה ששמה מזרח טימור. במשך שנים אחרי שהתקבלה ההחלטה אינדונזיה צפצפה עליה, והצבא האינדונזי שלט בשטח מזרח טימור וקיים את שלטונו בברוטאליות רבה. אבל היום, וכבר מזה כמה וכמה שנים, מזרח טימור היא מדינה עצמאית וריבונית והיא הייתה אתמול בין התומכים בהקמת מדינת פלסטין. וכך כאשר החליט האו"ם על הקמת מדינה בשם נמיביה בשטח שהיה בשלטון דרום אפריקה וצבאה המשיך לשלוט בו גם לאחר שהתקבלה ההחלטה. וגם כאשר החליט האו"ם לבטל את שלטון האפרטהייד הגזעני בדרום אפריקה עצמה. ורק לאחרונה כאשר החליט האו"ם להכיר במדינה ששמה דרום סודאן ולאחר מלחמה קשה ואכזרית המדינה הזאת קמה והייתה לעובדה. הניסיון מלמד שהאו"ם הוא לא בדיוק שמום, ומה שנקבע על הנייר בעצרת הכללית שבניו יורק בהחלט יכול בסופו של דבר לקרום עור וגידים בשטח. (למי ששכח, כך בדיוק קמה המדינה ששמה ישראל...)

בינתיים, היום התבשרנו על מה שנקרא תגובה ציונית הולמת מתוצרתה להתפאר של ממשלת ישראל. לא פחות משלושת אלפי יחידות דיור שיוקמו בכל רחבי ההתנחלויות, אצבע משולשת שמוציאה מדינת ישראל בראשות נתניהו אל מול העולם כולו למשוש ליבם של הנבחרים החדשים לרשימת הליכוד לכנסת. בטלויזיה הערב הופיע השר ישראל כץ, מדושן עונג, והצהיר כי "בהחלט נמשיך להתנחל במקומות אסטרטגיים וגם נגביר זאת".

אם אכן צודקים הסקרים ומפלגת הליכוד תהיה בשלטון גם לאחר הבחירות הבאות עלינו בינואר, כנראה שכבר לא יהיו לבנימין נתניהו עלי תאנה. אהוד ברק כבר לא יהיה שר הביטחון וכבר אי אפשר יהיה לשלוח אותו כשר חוץ תחליפי למקומות בהם אביגדור ליברמן לא ממש רצוי. דן מרידור כבר לא יהיה שם, ואפילו לא בני בגין. בקדנציה הבאה יעמוד ראש  ממשלת ישראל לבדו מול העולם.כבר לא יהיו לו ליברלים (אמיתיים או מדומים) לחסות מאחורי גבם. "מדינת ישראל זזה ימינה, אבל כל יתר העולם זז שמאלה" כתב הבוקר אחד הפרשנים.

אז לאן אנחנו הולכים? כנראה שיהיה פיצוץ, אולי מפץ גדול מאד. משעמם בודאי לא יהיה.   

יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

אחרי הפסקת האש


אני נותן כאן את הבמה לאשתי ביאטה, שעברה איתי את שבוע המלחמה בחולון המטווחת (לעיתים). היא כתבה את זה בהולנדית, כבלוג עבור האתר של ארגון "הקול היהודי האחר" באמסטרדם.

נחש בדשא

הפסקת האש הביאה לי חוויה מוזרה מאד: פתאום הסכמתי עם הממשלה. וזה בדיוק לאחר שבוע של זעם עצור נגד אותה ממשלה עצמה.

להתחיל מההתחלה. בפעם המי יודע כמה התרחשו תקריות סביב גבול עזה וגבו מחיר – מחיר של הרוגים בצד הפלסטיני, בצד הישראלי נזק לבתים ורכבים והרבה שעות של חרדה. אולם ביום שלישי שעבר נדמה היה שזה באמת נגמר. לא רק ששרי הממשלה יצרו רושם כזה. עמוס גלעד, המתווך  של ממשלת ישראל, יצא לקהיר ב-14 לנובמבר, כדי להודיע רשמית שישראל מחשיבה כי הסבב הזה הסתיים. אילו לא ידענו זאת כבר, עיתון מעריב אישר היום שזאת הייתה הטעיה מכוונת. וכך, הגנרל אחמד ג'עברי מהחמאס התפתה לנסיעה הקטלנית במכונית, יחד עם בנו, ונחשף לפצצה ישראלית מדויקת. בכיסו הייתה הצעה מפורטת להפסקת אש לטווח ארוך, שהייתה אמורה להיות נדונה במשא ומתן נוסף. המתווך הבלתי-רשמי גרשון בסקין, פעיל שלום בחייו הרגילים, רתח מזעם ולא יכול היה להמשיך בשתיקתו.

מאז, אנחנו המתגוררים באזור עברנו אלפי חרדות, ספרנו מאות הרוגים ופצועים, ותל אביב, הלב התרבותי והכלכלי נכנסה למטווח מכיוון עזה – שלא להזכיר את הפיצוץ באוטובוס, שעות לפני הפסקת האש.

ועכשיו, המשא ומתן על הפסקת אש לטווח ארוך יתחדש למעשה מאותה נקודה שבה הוא הופסק. אין פלא שהישראלים תוהים מה בדיוק השיגה ישראל בהצגה הכוחנית שלה. בימי הלחימה נשמעה ביקורת על הממשלה רק מפיהם של קומץ "אנשי שלום פנאטיים" שביניהם אני מכלילה את עצמי. עכשיו אני נוטה להגן על הממשלה נגד אלה הטוענים כי "היינו צריכים להמשיך ולרסק את עזה לרסיסים", ולא "להעניק לחמאס את הניצחון".  אנשי החמאס גם הם החשיבו עצמם כמנצחים, והפלסטינים ברצועת עזה, שעברו שבוע של הפצצות בלתי פוסקות ביום ובלילה, חגגו כאשר זה סוף סוף נגמר. 

כך, אני שמחה שנתניהו ושות' העזו לקטוע את ההתלהבות המלחמתית, לא לחרוג מהמגבלות שהציב בעל בריתנו האמריקאי, ואפילו להעניק הישג למורסי, הנשיא המצרי החדש איש האחים המוסלמים. אבל אני חוששת שיש נחש חבוי בדשא. המהלך הזה עלול להביא לכך שהליכוד יגרוף קולות מן "המרכז הפרגמטי" בעוד מפלגות הימין הקיצוני יתחזקו – במלים אחרות, גוש הימין יגביר את כוחו הכולל. כל זאת, מבלי שנתניהו הקריב אפילו פירור מן הגדה המערבית הכבושה. ואולי לנתניהו הפרגמטי החדש עלול להיות קל יותר להעביר את אובמה לצידו להתקפה 'כירורגית ומחושבת' על המטרות הגרעיניות באיראן.

ביאטה זילוורסמיט, חולון 22.11.2012

יום שישי, 16 בנובמבר 2012

אזעקות ומחאות


אזעקות ומחאות

האזעקה נשמעה כשהיינו בפינת רחוב פרישמן, עשרים דקות לפני מועד ההפגנה נגד המלחמה. האזעקה הראשונה במרכז תל אביב. הייתי בין אלה שרצו לחדר המדרגות הסמוך ביותר. יש רק סיכוי סטטיסטי קטן שהטיל יפול בדיוק במקום שאתה נמצא. הבוקר שני גברים ואשה ישבו על המרפסת בקרית מלאכי חשבו שהם יכולים להתעלם מהאזעקה. עכשיו הם מתים.

והאזרחים שנהרגו בעזה: שלושת הילדים מתחת לגיל ארבע שתמונותיהם הופצו בפייסבוק (אבל לא באמצעי התקשורת הישראליים). האם להם בכלל הייתה איזו התראה או מקום בטוח שאפשר לרוץ אליו?

בתוך חדר המדרגות שמענו התפוצצות עמומה, וברדיו אמרו שזה נפל בשטח פתוח באזור בת ים. האם בכלל יש שם שטח פתוח, בתוך כל הבנינים הצפופים של בת ים? "אולי זה נפל בבית הקברות" הרהר מישהו.

"האם  ההפגנה בכלל תתקיים, במצב כזה?". "מה אתה חושב? טיל אחד לא ירתיע אותנו, כשכבר החלטנו לשחות נגד הזרם ולהפגין נגד המלחמה. לכל היותר, אם תהיה עוד אזעקה, נרוץ עם השלטים למקום מקלט ונחזור אחרי חמש דקות". אבל המצב החדש חייב את אמי, בת 83 ונזקקת להליכון אבל עם רוח לחימה בלתי נלאית, לוותר על השתתפות בהפגנה וזה תסכל אותה לא מעט.

בכיכר דיזנגוף ישבו קבוצת צעירים על הספסלים והתווכחו בקולי קולות. "לא, אני אומר לך עוד פעם שאי אפשר לחסל אותם. צריך פתרון אחר" שמענו קול עקשני. היה מעניין להמשיך להקשיב, אבל כבר היינו באיחור. 

כבר ממרחק אפשר היה לשמוע את הצעקות שהדהדו ברחוב המלך ג'ורג' "יהודים וערבים/מסרבים להיות אויבים" ו"העם דורש/הפסיקו את האש!" במקצב ססמאות הצדק החברתי מהקיץ שעבר. משב רוח רענן לאחר המחנק של התעמולה המלחמתית הבלתי-מוסווית שהציפה את גלי האתר. מאות מפגינים במדרכה שמול מצודת זאב, צועקים וצועקים בקולי קולות ללא הפסקה: "בעזה ובשדרות/ילדים רוצים לחיות", "ביבי ביבי תתפטר/הדרום שווה יותר", "מלחמה זה הספין/של ממשלת הימין",  "יהודיות וערביות/מסרבות להיות אויבות", "לא לא למלחמה/כן כן לשלום", "ערביות ויהודיות/יחד נגד מלחמות", "כסף לרווחה/לא לעוד מלחמה/כסף לשכונות/לא לעוד מלחמות","לא למלחמה של טייקונים","בעזה ובשדרות/ילדות רוצות לחיות", "העם דורש/לא להיות כובש", "שדרות ועזה אל יאוש/עוד נגמור עם הכיבוש".  

מן הצד השני,למרגלות בנין הליכוד, עומדים מפגיני נגד מהימין. קשה מאד לשמוע אותם, לרגע אפשר לקלוט אותם שרים את "התקווה" ומנופפים בדגלי ישראל. גם מצידנו ישנם כמה דגלים כאלה, צעיר בחולצה ירוקה מנופף בדגל כחול לבן בעודו צועק "הפסיקו את האש!". על העץ העתיק שבאמצע הכביש, שהיה כאן הרבה לפני שהייתה תל אביב, נתלים צלמי עיתונות ומכוונים מצלמות לשני הצדדים.

חברי הכנסת של חד"ש נוטלים את המגאפון. "אנחנו כאן יהודים וערבים, באנו לזעוק די להרג, די לשפיכות הדמים. נתניהו מנסה לייצב את שלטונו על ידי מלחמה, פלסטינים בעזה וישראלים בקרית מלאכי משלמים את המחיר" אומר מוחמד ברקה. ודב חנין קורא
"מלחמה ומעגל דמים אינם הפיתרון אלא הבעיה. המלחמה הזו לא תביא שקט ושלום לתושבי הדרום ולתושבי עזה. הדרך היחידה לשבור את מעגל הדמים היא באמצעות הידברות". ח"כ ניצן הורביץ ממרצ נראה בקהל אך לא דיבר. "זה יותר טוב מהפעם הקודמת, ב-2009 לקח למרצ יותר משבוע לצאת נגד המלחמה" אומר אחד הפעילים.

http://hadash.org.il/archives

תושבים מהדרום מקבלים את המגאפון ומתקבלים בתשואות. "אנחנו יושבים סגורים בבית שומעים רעמים ושיגורים ונפילות משני הצדדים, הכול עובר מעל הגג שלנו. אלה השכנים שלנו במרחק חמישה קילומטר, מי החליט שהם חייבים להיות אויבים שלנו?" אומרת יעלה רענן ממושב עין הבשור. אחריה ניר חפץ מקיבוץ נירים: "עברתי אזעקה בתל אביב ולפני זה אצלי בבית. הילדים שלי הלכו לסבא ולסבתא להתרענן. אני אומר לנתניהו ולממשלה – תפסיקו לשחק בנו, תפסיקו לשחק בגורל שלנו, לנהל מאבקי כוח ומאבקי כוח על גבנו!".  ועמנואל יריב מבאר שבע: "אנחנו בדרום משלמים את המחיר. הגיע הזמן להפסיק את השיגעון הזה. לצבא אין פתרון, הפתרון היחיד הוא במשא ומתן והסדר מדיני". ולאחר כל דובר חוזרות הקריאות "יהודים וערבים/מסרבים להיות אויבים/מסרבים להיות אויבים/מסרבים להיות אויבים!"

זה היה אתמול בערב. ומאז היה לילה מתוח ושקט (האם לחזור לתרגולת של מלחמת המפרץ מ-1991 ולישון בבגדים ולהיות מוכן לרוץ לחדר המדרגות?). ושוב ירי של טילים לתל אביב והיום גם לאזור ירושלים, להפתעה המרה של הירושלמים שחשבו שהעיר המזרחית הפלסטינית והמקומות הקדושים לאיסלאם מעניקים להם חסינות.

אמצעי התקשרת בישראל מדווחים בהרחבה רבה מאד על טילים רבים שנורים לאזור הדרום ולמרבה המזל לא גרמו היום לנפגעים ישראלים נוספים. מעט מאד על ההרוגים הפלסטינים בעזה (29 הרוגים עד עכשיו). על הפצועים הפלסטינים הממלאים את בית החולים שיפא בכלל לא (כמאתיים וחמישים פצועים). תחריר סולימאן, אשה בת 22, היתה הבוקר בביתה בבית להיה שבצפון הרצועה. מטוס ישראלי הטיל פצצה והבית נחרב. צוותי הצלה פלסטינים הוציאו חמישה מבני המשפחה מבין ההריסות. תחריר סולימאן מתה בבית החולים לאחר כמה שעות, הרופאים ממשיכים בטיפול ביתר ארבעת בני המשפחה. אילו זאת הייתה משפחה ישראלית, כל זה היה מופיע בראש הכותרות בכל עיתוני ישראל והיו כתבות ענק מלאות פאתוס על הטרגדיה הנוראה של המשפחה. אבל היא הייתה פלסטינית, ולכן מי שמקבל מידע מהתקשורת הישראלית לא ידע ולא ישמע עליה לעולם. ואם במקרה ישמעו, הממשלה כבר הסבירה שהחמאס משתמש באוכלוסיה האזרחית כמגן אנושי ולכן כמובן שהוא האשם.

http://www.imemc.org/article/64573

הקבינט מאשר גיוס 75,000 אנשי מילואים, והחיילים שרואיינו בטלוויזיה נשמעים כולם מאד מאד ששים אלי קרב ומחכים בקוצר רוח לרגע בו כבר יצללו לקרבות רחוב בסמטאות עזה. מדגם מייצג? שר החוץ הבריטי מזהיר שפלישה קרקעית לרצועה עלולה להביא קץ לגיבוי שעד עכשיו נתנו האירופים לנתניהו. ומה יעשה נשיא מצרים מורסי, ששלח את ראש הממשלה שלו לעזה והשמיע הצהרות נרגזות ונרגנות אבל עד כה נמנע מפגיעה בלתי הפיכה בהסכם השלום עם ישראל. ובינתיים, בטלויזיה הערב השמיע הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ השמיע נימה מאד מתונה ומרוסנת, קרא לזהירות וצעדים מדודים בעזה - מאד מאד שונה מן ההופעה התוקפנית והשחצנית בזמן שהוא ניהל את המלחמה בלבנון ב-2006.

ארגון לוחמים לשלום מארגן מחר אחר הצהרים צעדה ועצרת משותפת לישראלים ופלסטינים, לקרוא יחד להפסקת הטירוף הרצחני הזה. המאבק נמשך.


(...) אנו, ישראלים ופלסטינים מתנגדים לשימוש באלימות כדרך לפתרון הקונפליקט בין העמים, ורואים בה כבעיה והמכשול העיקריים בדרך לסיום הסכסוך. אנו משתתפים בכאבם וצערם של בני המשפחות השכולות בשני הצדדים.

מחר, שבת 17.11.12 נקיים אירוע מחאה משותף בו נקרא יחד למנהיגים:
חדל אש!

נצא בשתי צעדות, ישראלית פלסטינית, מנקודות שונות באיזור בית ג'אלה (שטח סי) וניפגש בנקודה מוסכמת לקיום עצרת מחאה וקריאה למנהיגים להפסקת האש באופן מיידי.

הסעות יצאו מירושלים ותל אביב על פי לוח הזמנים הבא:
יציאה מת"א, רכבת מרכז, בצמוד למגרשי החניה של "שלמה סיקסט" : 14:45
יציאה מירושלים, אצטדיון טדי, ליד היציעים המערביים: 15:45
התחלת הצעדה : 16:00
מפגש הצעדות ועצרת : 16:30
שעת יציאה חזרה משוערת: 19:00

לפרטים נוספים:
office@cfpeace.org
0542-015159

http://cfpeace.org/?cat=3&story_id=3305

יום שני, 12 בנובמבר 2012

מדינה במלחמה בדרך כלל לא שמה לב לילדי האויב

מדינה במלחמה בדרך כלל לא שמה לב לילדי האויב

לפני קצת יותר משבוע כתבו אנשים מישובי הדרום מכתב אל ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק:

"אנו, חברי קבוצת 'קול אחר' מישובים בעוטף עזה, קוראים לממשלת ישראל להפסיק לשחק בחיים שלנו, ולפתוח באופן מיידי במגעים מדיניים עם ממשלת חמאס! נמאס לנו להיות ברווזים במטווח המשרת אינטרסים פוליטיים. טילים משם והפצצות מכאן לא מגנים עלינו. את משחקי המלחמה והכוח ניסינו מספיק שנים, ושני הצדדים שילמו, ועדיין משלמים, מחיר יקר של סבל ואובדן. הגיע הזמן לדבר ולחתור להבנות ארוכות טווח, שיאפשרו לאזרחים משני צידי הגבול לחיות חיים נורמליים".

'קול אחר' הינה קבוצה של תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, המקיימת קשר רציף עם תושבים מרצועת עזה, ומקדמת יחסי שכנות והידברות באזור הדרום ובכל הארץ.

http://www.othervoice.org

בזמן שנכתב המכתב הזה לא התנהל "סבב" בגבול עזה, והנושא לא היה ממש בראש החדשות. אבל לא היה צריך להיות נביא גדול כדי לדעת שהוא יחזור לשם די במהירה. במיוחד אם אתה גר באזור ההוא.

ביום חמישי בשבוע שעבר עדיין לא הייתה עזה בחדשות. הכותרות עסקו בעיקר בתוצאות הבחירות בארצות הברית והשלכותיהן על הפוליטיקה הישראלית. ידיעה קטנה יותר סיפרה על קריסת מרכז קניות באקרה, בירת גאנה, ועל אנשים רבים הלכודים בין ההריסות, ועל ההתארגנות המהירה והיעילה של צבא ההגנה לישראל שתוך שעות ספורות ארגן ושלח לשם משלחת הצלה מצוידת ומאומנת היטב, ועל שלושה מתושבי גאנה שאותם הצילו חיילינו מבין ההריסות.  אכן, פעולה הומניטרית למופת, היכולה לחמם את הלב לכל אזרח ישראלי השומע ולמלא אותו בשמחה וגאווה.

עזה לא הייתה בכותרות ביום חמישי האחרון, אבל צבא ההגנה לישראל עוסק בעזה כל יום, עם ובלי כותרות. בדיוק בזמן שמשלחת ההצלה הצה"לית לגאנה עלתה למטוסים, חצו טנקים ודחפורים ישראלים את גדר הגבול ונכנסו לצידה הפלסטיני, ומעליהם חגו מסוקים, והיה הרבה ירי וירי נגדי וירי נגדי לנגדי, ובמהלך הירי הזה הגיעו הקליעים שנורו מאחד המקלעים הישראליים אל מגרש ממזרח לעיר חאן יונס בו שיחקו נערים בכדורגל.

מקלע של טנק או מקלע של מסוק? כנראה לעולם לא נדע וזה גם לא ממש חשוב. מה שחשוב הוא שאחד הקליעים פגע בראשו של נער בן שלוש עשרה ושמו חמד יוניס אבו דקע ולאחר כמה שעות הוא מת מפצעיו בבית החולים. וממשרדי דובר צה"ל נמסר לעיתונאים הזרים ששאלו כי החיילים לא כיוונו את נשקם במודע אל הנער. ואכן, סביר להניח ששום חייל בצה"ל לא ירה בכוונה תחילה אל נער שמשחק כדורגל. אבל בכל זאת, הנער עכשיו מת וקבור באדמה.

מה חשבו אזרחי ישראל על המקרה הכואב הזה? האמת היא שאזרחי ישראל ברובם הגדול פשוט לא שמעו על המקרה הזה. אמצעי התקשורת שכחו לספר להם, העורכים לא ממש חשבו שנער ערבי הרוג זה נושא חדשותי. ואז באה ההפתעה הקשה, למחרת הלווייתו של הנער ירה אחד הפלגים הפלסטינים טיל על ג'יפ של צה"ל שנסע לו לתומו על כביש פטרולים. ארבעה חיילים נפצעו ונלקחו לבית החולים, ועל התקרית הזאת פרסמו אמצעי התקשורת עמודים שלמים כולל דיווחים רפואיים מדויקים ומפורטים על מצבו הרפואי של כל אחד ואחד מהחיילים. בדיוק כפי שראוי במדינה שמאד דואגת ואכפת לה מהחיילים שהיא שולחת לקרב.

ועל פציעתם של ארבעת החיילים הגיב צה"ל מיד ובזעם, בירי ארטילרי מסיבי שבו נהרגו ארבעה אזרחים שישבו בסוכת אבלים בצידה המזרחי של עזה, ועכשיו יש למשפחותיהם עוד הרבה אבל ושכול. ועל המקרה הזה דיווחו אמצעי התקשורת בישראל בקצרה ובלי פרטים ובלי להזכיר ששלושה מבין ארבעת ההרוגים היו קטינים. ובודאי שום עורך בישראל לא חשב שכדאי לציין שמוחמד חרארה בן ה-17 לא נפגע מן הפגז הראשון, ושהוא רץ לטפל בפצועים ולפנות אותם ואז נחת פגז נוסף והרג אותו במקום. אלה לא ממש חדשות.

ואתמול כבר ירד מטר כבד של טילים על הישובים הישראלים שסביב עזה, ואזעקות הצבע האדום נשמעו שוב ושוב, והתושבים רצו לתפוס מחסה, ובמזל רב לא נהרג איש. בכל אמצעי התקשורת דיברו בזעם רב על המצב הבלתי נסבל בישובי הדרום ועל הילדים הגדלים במצב נורא של חרדה יומיומית. איש לא דיבר על התנאים בהם גדלים הילדים בעזה, ועל הילדים שרק שלשום חזו במו עיניהם במותם של אחיהם. מה שלא מפתיע כי מדינה במלחמה בדרך כלל לא שמה לב לילדי האויב. (מחר בערב מתכוונת קבוצת פעילים לעמוד מול בית ראש הממשלה בירושלים ולקיים משמרת לאור נרות ולאחוז שלטים עם שמותיהם של ההרוגים בעזה, השמות ששום אמצעי תקשורת לא פרסם. וזה ככל הנראה לא יהיה פופולרי.)

http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=55486

והבוקר בשידורי יומן החדשות ברדיו עלתה לשידור שורה ארוכה של פוליטיקאים בכירים מכל מפלגות הממסד וכולם אמרו שצריך להנחית מהלומה כואבת וללמד את חמאס לקח ולהרוס את תשתיות הטרור ועוד הרבה הרבה  מהקלישאות הרגילות. והשר ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר מצא ביטוי מעולם המחשבים, "לפרמט מחדש את עזה". אבל בינתיים ובמקביל נמשך באמצעי התקשורת מסע התעמולה הממשלתי האינטנסיבי הקורא לאזרחי ישראל לשכנע את ידידיהם ומכיריהם בחו"ל לבוא כתיירים לישראל, כי "כל תייר מכניס למדינה כסף  ומייצר מקומות עבודה ומשפר את תדמית ישראל בעולם". אז אותה ממשלה גם תפתח במלחמה גדולה בעזה? תמלא את מסכי הטלוויזיה בעולם כולו למשך שבועות בתמונות יומיומיות של דם ואש ותמרות עשן, ואחרי המלחמה אולי תקום עוד ועדת גולדסטון שתחקור ותדרוש ותשאל שאלות לא נעימות? לא כל כך סביר.

http://kol1mevie1.org.il  

אז מה כן יהיה? כנראה ימשיכו לירות עוד כמה ימים, ואולי עוד כמה אנשים שעדיין ברגע זה חיים ונושמים ישכבו כבר בקברם. ואז יסדרו איזו הפסקת אש רופפת והחיים יחזרו למסלולם ועזה תרד מעמודי החדשות ונחזור להמולה המבולבלת של תעמולת הבחירות. כמו בסבב הקודם בגבול עזה ובזה שלפניו וכנראה גם בזה שאחריו.


יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

לילה של תקווה

לילה של תקווה


כמה שעות והרבה כוסות קפה לאחר הלילה הזה שנראה כמו נצח. שידורי הסי.אן.אן. על המסך ללא הפסקה ומומחים מתווכחים ומפות עם כתמים אדומים וכחולים. מדינות מתנדנדות ומחוזות מתנדנדים במדינות המתנדנדות. שיעור בזק בגיאוגרפיה הפיזית והאנושית של וירג'יניה ושל פלורידה ושל אוהיו. כאן אזור כפרי שתמיד מצביע לרפובליקאים וכאן עיר גדולה שהיא מבצר דמוקרטי וכאן יש ריכוז של שחורים וכאן גדל מספר ההיספנים בעשור האחרון וכאן ניצח בוש ב2004 אבל אובמה ב2008 ואולי תהיה הפתעה גדולה. ובפלורידה התוצאה  50% נגד 49% כאשר נספרו רבע מהקולות וכך גם כאשר נספרו חצי וכשנספרו שלושה רבעים ופתאום הפער מצטמצם ושוב מתרחב והאם היתרון של אובמה ישמר ומתי סוף סוף יגמרו את הספירה במחוזות מדרום למיאמי ואיך אפשר לעמוד במתח הזה? 

ובסופו של דבר לא היה צורך לחכות לפלורידה כי ההכרעה כבר נפלה במקומות אחרים וההמונים יצאו לחגוג ברחובות החשוכים של שיקגו בעוד כאן בחולון שבמדינת ישראל כבר התמלא החלון באור של בוקר מוקדם ושקט וההכרעה הזאת שם מעבר לים תשפיע על גורלנו כאן לא פחות ואולי יותר מההכרעה בבחירות הישראליות שלנו בינואר הקרוב.  ועל המסך הנאום המכובד של מיט רומני וכמה טוב שאפשר לתת לו טיפה של סימפטיה של מנצח נדיב, ובעוד שנה כבר כמעט לא נזכור מי זה היה. ואיזה יופי שמאות המיליונים של שלדון אדלסון ירדו לטמיון ושהפנסיונרים היהודים במרכז פלורידה לא ממש התרשמו מהתשדירים המיוחדים שהקליט בנימין נתניהו.

מבחינה מסוימת, ההישג של ברק חוסיין אובמה בלילה האחרון גדול יותר מההישג שלו לפני ארבע שנים. אז הוא היה על תקן של מושיע וכמעט משיח ונישא על גלים אדירים של התלהבות. מאז הוא הספיק לאכזב כמה וכמה פעמים את מי שבחרו בו ומי שתלו בו תקוות, והיום כבר כולם יודעים שהוא לא משיח ואין לו מטה קסם ובהחלט לא כל מה שהוא מנסה מצליח. ובכל זאת ברגע המכריע יצאו השחורים וההיספנים והיהודים והנשים ופועלי הרכב מאוהיו וגם כמה וכמה מהגברים הלבנים המושמצים והם כולם נתנו לו עוד ארבע שנים למקצה שיפורים, לבצע את מה שלא הצליח עד עכשיו. 

ואנחנו כאן בישראל, בלי זכות הצבעה בבחירות האלה, היינו שותפים לתקוות שנכזבו. הנאום המרשים בקהיר והעימותים המתוקשרים עם נתניהו שאיכשהו תמיד נגמרו בלי הכרעה והקפאת ההתנחלויות שהתמוססה. והעימות הגדול האחרון בקיץ 2011, כשאובמה הציע מו"מ על בסיס גבולות 1967 ואבו מאזן הסכים  מיד ונתניהו יצא למתקפה בשצף קצף ונאם בקונגרס וזכה שם למחיאות כפיים ואובמה גנז את כל הרעיונות והתכניות עד אחרי הבחירות.

אחרי הבחירות זה היום.

בעיתון "ידיעות אחרונות" מאתמול הופיעה כותרת גדולה "נתניהו חושש מנצחון אובמה" ומתחתיה: "מתח בישראל לקראת הבחירות בארצות הברית. לאור תמיכתו של נתניהו ברומני חוששים בסביבתו כי אובמה עלול לנקום בו אם ייבחר שוב. לעומת זאת נצחון של רומני ייתן לראש הממשלה רוח גבית. (...) בכירים במערכת המדינית בישראל מעריכים כי הכעס אצל אנשי אובמה כלפי נתניהו כה גדול שאובמה ינסה בעקיפין ואולי גם במישרין לחבל במערכת הבחירות של נתניהו בישראל. יש חשש שדווקא בתקופת מערכת הבחירות ימתח אובמה ביקורת פומבית  על נתניהו ויביך אותו. בנוסף חוששים כי אובמה יפסיק לגבות אוטומטית את ישראל בפורומים בינלאומיים שקשורים למדיניות ישראל בשטחים. מזכירת המדינה הילרי קלינטון אמרה בשיחה סגורה כי להערכתה אחרי הבחירות בישראל תיווצר הזדמנות להחיות את השיחות בין ישראל לפלסטינים, וכי ממשל אובמה יגלה מעורבות רבה אם יזכה בקדנציה שניה".

בצהרים כבר נתניהו שיגר מכתב ברכה לאובמה על נצחונו (אלא מה יכול היה לעשות?). 

בשבוע שעבר הבעתי כאן את התקווה כי דווקא הבוחרים האמריקאים יקבלו עבור מדינת ישראל את ההחלטה שממנה מתחמקת המערכת הפוליטית שלנו כבר ארבעים וחמש שנה מתחמקת ממנה. לא כל מי שקרא התלהב מן הדברים, וכמה מהמגיבים טענו שהפחתי תקוות שווא וכי הנשיא אובמה ומפלגתו לעולם לא יתעמתו ברצינות עם נתניהו, לא בכהונה ראשונה וגם לא בשנייה.

יתכן מאד שהביקורת הזאת תתגלה כמוצדקת. יתכן שגם הפעם אובמה יכזיב את התקוות שעוד תולים בו ישראלים ופלסטינים ואחרים בעלי רצון טוב, אלה אשר יקר להם עתידה של הארץ הזאת ועתידו של האזור הזה. בהחלט יתכן. אבל בהחלט גם יתכן שהוא יפתיע וידהים את כל המפקפקים, כמו שאתמול בלילה הוא הפתיע את הרפובליקאים האמריקאים ותומכיהם בישראל והפרשנים המלומדים שכבר מיהרו להספיד אותו. 

לכל הפחות, עכשיו תהיה הזדמנות לבדוק את כל זה באופן אמפירי. 

יום שבת, 3 בנובמבר 2012

שבוע של דמוקרטיה

שבוע של דמוקרטיה


השנה הזאת התנהל מאבק איתנים על דמותה של עצרת הזיכרון ליצחק רבין. מי שיצאו וידם על העליונה, במיוחד ראשי תנועות הנוער המזוהות עם תנועת העבודה וגם עם מפלגת העבודה,  החליטו לבצע השנה שינוי מהותי בתכנים וסדר היום של העצרת.
לפני תשע עשרה שנה לחץ יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, את ידו של יאסר ערפאת, ראש ארגון השחרור הפלסטיני, על מדשאת הבית הלבן, בטכס שעורר אז תקוות רבות שמאז נופצו שוב ושוב. לפני שבע עשרה שנה בדיוק, ב-4 לנובמבר 1995, רעמו שלוש יריות בכיכר שבלב תל אביב ויצחק רבין שילם בחייו על לחיצת היד הזאת.
מאז, בכל שנה, התכנסו עשרות אלפים בכיכר הזאת כדי להזכיר את הרצח הזה. רבים מהדוברים בעצרות האלה נהגו לדבר על מפעל החיים שנקטע ועל השלום עם הפלסטינים שלא הושלם ועל הכיבוש שלא בא אל קיצו, ולא פעם גם הפנו אצבע מאשימה אל מתנגדי השלום ותומכי הכיבוש וראשי הממשלה שלא המשיכו בדרכו של רבין. ובאופן טבעי, היו מי שלא מצאו את מקומם בעצרות הזיכרון לרבין - מי שלא רצו את השלום הזה בחייו של רבין וגם לא לאחר מותו, מי שאינם רוצים שהכיבוש יבוא אי פעם אל סופו ומאד רוצים שההתנחלויות ימשיכו לעמוד על תילן לדורי דורות.
אבל הפעם נקבעה מדיניות חדשה: " לא מדובר כאן בחלוקות המסורתיות של שמאל וימיןיגיעו כל מי שמאוחד בדרישה לקבלת עול הדמוקרטיה. זיכרון רצח רבין ישוב להיות הדלק המניע ליצירת מדינה יהודית ודמוקרטית. הוא יהיה המניע להיאבק בכל סוגי הגזענות והתרת הדם. אנו מאמינים ומקווים כי מיקוד העצרת דווקא בתכנים נוקבים אלה, ולא רק בגעגוע לדרכו המדינית של רבין, יאפשר לציבורים רחבים יותר להשתתף בעצרת בטווח הארוך. כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה ללבו ימצא בה מקום – ולא רק הציבור המצומצם והמסוים המגיע לעצרות בשנים האחרונות".
האמת היא שבין הקהל שנאסף בכיכר במוצאי השבת האחרונה - כעשרים עד עשרים וחמישה אלף להערכת המשטרה - היה קשה למצוא נציגים לציבור אחר מזה שהגיעו לשם בעבר, אותם האנשים המגיעים בדרך כלל להפגנות למען השלום ונגד הכיבוש ונגד ההתנחלויות. אבל על הבמה היו כמה וכמה נואמים מסוג שלא נראה מקודם בעצרות הזיכרון  ליצחק רבין. למשל, הרב אבי גיסר, הרב של התנחלות עופרה.
עופרה הוקמה בשנת 1975, חלק גדול ממנה על אדמות פרטיות של תושבים פלסטינים. מבחינת תנועת ההתנחלות דאז, גוש אמונים, נחשבה הקמתה כפריצת דרך פשוטו כמשמעו, פריצה חזיתית ראשונה (אך בהחלט לא אחרונה) של מתנחלים ישראלים אל תוך לב ליבו של השטח הפלסטיני המאוכלס בצפיפות. עפרה נחשבת במידה רבה כבירתם של המתנחלים האידאולוגיים, המאמינים ששטחי יהודה ושומרון שייכים לעם היהודי מתוקף הבטחה אלוהית וזכות היסטורית. רבים ממנהיגיהם ואנשי הרוח שלהם מתגוררים שם עד היום.
הרב גיסר שבא מעופרה אל כיכר רבין ידע שהוא אינו במגרש הביתי שלו, ואכן עלייתו לבמת הנואמים לוותה במטר של קריאות בוז. לזכותו של הרב גיסר אפשר להגיד שדאג להכין נאום המתאים לנסיבות ולציפיות של מי שהזמין אותו לשם. "הערבים גם הם בני אברהם. חובה עלינו לאהוב את כל הנברא בצלם אלוהים. אין לנו חלק עם שונאי האדם ואין לישראל תורה המתירה שפיכות דמים. מי שאינו מודה בכך אין לו חלק בתורת ישראל."
יתכן בהחלט שהדברים כנים. כי אכן הרב גיסר מתנגד בכל ליבו לספרים כמו "תורת המלך" המפרטים מתי מותר ואף רצוי להרוג בגויים, ברבנים המפרסמים ספרים כאלה ובתומכים הנלהבים שקוראים בהם ויוצאים בלילה להצית עצי זית, מסגדים וגם כנסיות ומנזרים. ומה עם הפתרון המדיני? מה יהיה גורלם ועתידם של מיליוני פלסטינים החיים תחת שלטון צבאי ישראלי מזה 45 שנה? מה על תושבי רמאללה, העיר הפלסטינית השוכנת כחמישה קילומטר מדרום מערב לעפרה והרב גיסר מעולם לא ביקר בה? האם גם הם חלק מן הדמוקרטיה הישראלית שלהגנתה נקראה עצרת הזכרון? ובכן, הרב גיסר ואחרים ממחנהו הפוליטי הסכימו להופיע בעצרת לזכר רבין בתנאי שהיא "לא תהיה פוליטית" ולא תעסוק בפתרונות פוליטיים. "יש להיות מחוייבים לכך שהוויכוח על עתיד הארץ לא יקרע את החברה הישראלית" הוא אמר לקהל שומעיו בכיכר. אולי מוטב בכלל להפסיק את הויכוח הזה, לעבור לנושאים אחרים ולנהל עליהם את הפוליטיקה הישראלית ואת מערכת הבחירות הנוכחית. שלי יחימוביץ, מנהיגת מפלגת העבודה שנכחה בעצרת אם כי לא דיברה בה, בודאי מסכימה איתו.
למחרת היום קיימה הכנסת ישיבה מיוחדת לזכרו של רבין. פתח את הדיון יושב ראש הכנסת רובי ריבלין, שבחר להדגיש את המחלוקת האידאולוגית בינו לבין רבין המנוח. "מורשתו המדינית הייתה ברורה: לחתור להיפרדות העמים באמצעות חלוקת הארץ ויצירת שתי ישויות נפרדות. חלקתי על רבין אז ועודני חולק עליו היום. אני סבור שהקונספציה מקורה בטעות. היא אינה ישימה בין הירדן לים. ניתן לקבוע שרעיון ההיפרדות כשל. הוא לא התנחל בלבבות שני העמים". ואם לא חלוקה ולא שתי ישויות נפרדות, מה כן? מדינה אחת דמוקרטית מהים עד הירדן? זכות הצבעה לפלסטינים בבחירות הבאות לכנסת, או באלה שיבואו אחריהן? את השאלה הזאת שאלו את ריבלין כמה וכמה חברי כנסת בויכוח הסוער שהתפתח, וגם כמה בעלי טור בעיתונות. ריבלין לא מצא לנכון לענות.

במפלגת הליכוד, מפלגתו של ריבלין, לא כל כך מדברים על הפלסטינים ועל זכויותיהם והאם תינתן להם זכות הצבעה בהחלטות שיקבעו את גורלם. אבל בעצם, גם לחברי ועידת הליכוד בעצמם לא ניתנה הרבה ברירה. נוסח ההסכם בין ראש הממשלה נתניהו לבין שותפו החדש-ישן אביגדור ליברמן לא הובא בפניהם, והצבעה חשאית לא הייתה שם, ובהצבעה הגלויה היו הרבה הרבה לחצים וצריך היה אומץ לב רב להצביע נגד. קצת כמו הבחירות שערך ולדימיר פוטין ברוסיה לפני מספר חודשים, ואשר השותף ליברמן יצא למוסקבה כדי להעניק להן את חותמת הכשרות שלו...

ולביום שני הופנה לרגע אור הזרקורים אל יאיר לפיד, הכוכב העולה של הפוליטיקה הישראלית המבשר לנו שעוד יש עתיד. ואת חזונו לעתיד הזה מצא לנכון לפרוס דווקא בהתנחלות אריאל שבחלקה הצפוני של הגדה המערבית. זאת ההתנחלות אשר עלתה לכותרות כאשר התארגנו מאות שחקנים ואנשי תיאטרון ישראלים והודיעו שיסרבו להופיע ב"היכל התרבות" שלה כי לא תיתכן תרבות במובלעת חמושה בליבו של שטח כבוש, ואך לאחרונה עלתה המחלוקת האם המכללה שבהתנחלות הזאת צריכה וראויה להיות משודרגת לאוניברסיטה ולקבל לשם כך שפע של תקציבים ומשאבים. את יאיר לפיד כל זה לא עניין. כפי שהראה במעשים ולא רק בדיבורים, הוא מתנגד לחרם על אריאל ובכלל "לא מוכרת לו מפה שבה אריאל לא שייכת למדינת ישראל". וגם התנחלות מעלה אדומים. וגם גוש עציון. ואין מה לדבר על ירושלים המאוחדת בירת ישראל ועל מאתיים אלף תושבים פלסטינים שימשיכו לחיות בה תחת שלטון ישראל והמתנחלים ימשיכו להשתלט על בתיהם. אבל יאיר לפיד בהחלט תומך בהיפרדות מן הפלסטינים והוא גם בהחלט לא יכנס לממשלה אשר לא תפתח איתם במשא ומתן. ועל מה ידברו במשא ומתן הזה? מה בדיוק יציעו לפלסטינים? האמת שאף אחד לא ממש הקשה על יאיר לפיד בשאלות נוקבות כאלה.

בכל מקרה יאיר לפיד ירד מהר מן הכותרות ועלה אליהן אל עוד כוכב חדש, הלא הוא משה כחלון. משה כחלון, שר התקשורת החברתי שבמשך כמה ימין עמד ברגל אחת מחוץ למפלגת הליכוד והסקרים ניבאו גדולות ונצורות למפלגה העצמאית שהוא עשוי היה להקים. האיש אשר נלחם בחברות הסלולר ויכול להן ובזכותו כולנו משלמים פחות לכיסי הטיקונים המנוולים. וזאת רק ההתחלה לקראת המאבקים החברתיים האדירים שעוד יוביל האיש הזה. ומנהיגת מפלגת העבודה שלי יחימוביץ מיהרה לברך את כחלון בכל פה לקראת עזיבתו הצפויה את הליכוד: " אני חושבת שכחלון הוא נציג ציבור מצוין. הכניסה של כחלון לזירה הפוליטית משרתת בדיוק את הדבר הזה שאני נאבקת עליו: הפסקת הדיכוטומיה בין ימין לשמאל מדיני. אין יותר שני גושים, זה הכל קיבעון מחשבתי וצריך ליצור תפישה חדשה של מהי מפלגה פוליטית".

ומה אומר נציג הציבור המצוין, האיש השובר את הדיכוטומיה בין ימין ושמאל, על הכיבוש ועל הפלסטינים? ובכן, אצל המתנחלים הוא אורח רצוי ומכובד אשר תומך בכל דרישותיהם של המתנחלים ומוחה על כך שהיקף הבניה בהתנחלויות אינו מספיק. וכאשר נשאל על הפניה הפלסטינית לאו"ם הייתה למשה כחלון, האביר החברתי, תשובה ברורה ומוחצת: "אם הפלסטינים יקבלו מעמד של מדינה מהאו"ם, צריך מיד סיפוח של כל השטחים באותו יום. הכרזתם על מדינה? אין שום בעיה, גם אנחנו גם נכריז. כמו שאומרים הילדים - אתם התחלתם". והאם סיפוח הפלסטינים כולל זכות בחירה לכנסת? את זה איש לא שאל את כחלון, אם כי כנראה לא בדיוק לכך כוונתו.

http://www.haaretz.co.il/news/barakravid/1.1854041

אמיר שיבלי, המכין ומפיץ ברשת קריקטורות ותצלומי מונטג' לרוב, כבר הגדיר את משה כחלון ומפלגתו (אם תהיה) כבחירה אלקטורלית מוצלחת ומתאימה למי שרוצים לסמס ממש בזול ויחד עם זה להשאיר ארבעה מליון בני אדם ללא זכויות אזרח בסיסיות. אבל לפי החדשות האחרונות, כחלון מעדיף בינתיים לא לרוץ. כמה חבל.

http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151123732389372&set=a.10150471870259372.372405.702569371&type=1&theater

ואחרון חביב במצעד הדמוקרטיה לשבוע הזה הוא לא אחר מאשר נתן שרנסקי, האיש שהיה לפני הרבה שנים לוחם זכויות אדם אמיץ בברית המועצות ובשלב מאוחר יותר עמד בראש המפלגה ששאפה לייצג את האזרחים הישראלים דוברי הרוסית עד שאביגדור ליברמן דחק את רגליו.  האיש אשר משמש כיום כיושב ראש הסוכנות היהודית, תפקיד מכובד אשר בדרך כלל מעורר פיהוק אצל הישראלי הממוצע. והוא נזכר השבוע בימיו הטובים כאשר מי שהיה נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש שתה בצמא את משנתו על הפצת הדמוקרטיה בעולם וגם הושפע ממנה בהחלטה  לפלוש אל עיראק ולהביא אליה את ברכת הדמוקרטיה. וכה כתב אביר הדמוקרטיה שרנסקי:
"על המערב להתנות תמיכה פיננסית ודיפלומטית בקבלת ראיות ממשיות לרפורמות דמוקרטיות ולכיבוד זכויות האדם. אין מקום לנהוג כאן בסלקטיביות. זו חייבת להיות מדיניות עקבית וחסרת פשרות שתשתרע על פני שנים רבות ותיושם באותה נחישות כלפי כולם - מערב הסעודית והרשות הפלסטינית ועד מצרים ולוב" (מעריב, 1.11.2012).

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/412/993.html?hp=1&cat=479&loc=10

אין מקום לנהוג כאן בסלקטיביות? בכל המדינות שמקבלות סיוע מהמערב, בלי הבדל? האם באמת נתן שרנסקי, יושב ראש הסוכנות היהודית וידידו הטוב של בנימין נתניהו, קורא לארצות הברית להפסיק את הסיוע הפיננסי והדיפלומטי למדינת ישראל, כדי ללחוץ על ישראל לאמץ  נורמות דמוקרטיות בסיסיות ולחדול מלקיים שלטון כיבוש ודיכוי על מיליוני אנשים? לא צריך להגזים, כמובן. אף אחד לא מעלה בדעתו להפנות לנתן שרנסקי שאלות כאלה.

ובכל זאת, אולי דווקא הבוחרים בארצות הברית הם שיחליטו. אולי דווקא הם, שחלק גדול מהם אינם יכולים להצביע על מיקומו של המזרח התיכון במפה ומצב האבטלה במערב התיכון מעניין אותם הרבה יותר, יקבלו ביום שלישי הקרוב את ההחלטה שהפוליטיקאים בישראל מתחמקים ממנה. אם הבוחרים האמריקאים יבחרו באובמה לכהונה שניה ויתנו לנשיאם את הכוח (אם כך ירצה) לסיים את הכיבוש ולא לתת לו להתגלגל בשובה ונחת אל יובל החמישים.

אחרי הכל, אם אתם מנהלים מערכת בחירות מעל ראשם של הפלסטינים וקובע את גורלם בלי לשאול ולבלי להתעניין בדעתם, לא תוכלו להתלונן אם בסופו של דבר גם מידיכם תוצא ההחלטה.

יום שבת, 27 באוקטובר 2012

גבעת התחמושת והכיבוש הלא תיאורטי


גבעת התחמושת והכיבוש הלא תיאורטי

לפני כשמונים שנה הקים שלטון המנדט הבריטי בית ספר לשוטרים בסמוך לשכונת שייח ג'ראח בחלקה המזרחי של העיר ירושלים. בשנות השישים הצבא הירדני הקים באותו מקום, שנמצא סמוך לקו החזית העירוני שחצה את ירושלים, מוצב מבוצר היטב.

ביוני 1967 התנהל שם, במקום שהחיילים הלוחמים כינו "גבעת התחמושת", קרב קשה ועקוב מדם, שסביבו נוצר מיתוס של גבורה ואשר לדעת היסטוריונים צבאיים רבים היה מיותר לחלוטין.  מן השיר המפורסם שנכתב על הקרב הזה נשארו במיוחד בזיכרון הקולקטיבי הישראלי המלים "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש. בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום".

מדי שנה בשנה, ביום הידוע בכינויו "יום ירושלים", נערך במקום הזה טכס רשמי אליו תמיד מגיעים ראש הממשלה ושר הביטחון וראשי הצבא, ותמיד נושא בו ראש הממשלה נאום מלא מליצות ומבטיח חגיגית שירושלים המאוחדת תהיה תמיד תמיד בירתה הנצחית של מדינת ישראל. בשכונת שייח ג'ראח הסמוכה, שנכבשה בידי צבא ההגנה לישראל כמה שעות לאחר אותו קרב ענקים, יושבים המתנחלים בבתים הפלסטיניים עליהם השתלטו ומקשיבים לשידור החי של נאום ראש הממשלה.

לפני מספר שנים נערכה בגבעת התחמושת מפגש בין החיילים הישראלים והירדנים ששרדו את הקרב (שלושים ושישה ישראלים נהרגו בו וכשבעים ירדנים) והם דיברו אלה אל אלה די בידידות ואיש מהם לא השמיע קלישאות לאומניות.

למוריאל רוטמן לא הייתה כוונה מיוחדת להוסיף עוד פרק לתולדותיה של גבעת התחמושת. אבל היו אלה שלטונות הצבא קבעו כי זהו אתר ההנצחה הזה הוא המקום בו צריכים להתייצב צעירים תושבי ירושלים שהגיע מועד הגיוס שלהם.

מוריאל רוטמן נולד בישראל לפני 23 שנה, הרבה אחרי אותו קרב גבורה מפורסם בגבעת התחמושת. כשהיה ילד עברה משפחתו לארצות הברית ושם גדל. הוא חזר לארץ בגיל שמונה עשרה, ובמהרה החל להיות מעורב פוליטית ולפגוש פלסטינים וליטול חלק בפעולות נגד הכיבוש. כמי שלמד התושבים הפלסטינים בכפר סוסיא שבדרום הר חברון, הנאחזים בכל כוחם בפיסת אדמתם ובתיהם הדלים, נראו לו "יותר יהודים" מאשר המתנחלים הזוממים לגרשם ומן החיילים המסייעים למתנחלים – שהם הממשיכים במורשת ההיסטורית של יהודים שנאבקו לקיים את קהילותיהם במשך אלפי שנים של חיי גלויות ורדיפות.

מוריאל רוטמן בכפר סוסיא – וידאו
http://www.youtube.com/watch?v=_0htZqCjEEk

ובדיוק באותו זמן שבו ראה רוטמן יותר ויותר את חיילי צה"ל בפעולתם היומיומית, בירי של גז מדמיע ורימוני הלם ולעיתים גם תחמושת חיה על תושבים פלסטינים,  הצבא מצידו שנמצא כאן אזרח ישראלי שחזר מארצות הברית והגיע לגיל 23  וטרם ביצע שירות צבאי. וכך קיבל מוריאל רוטמן צו המורה לו להתייצב באתר ההנצחה בגבעת התחמושת שבירושלים ביום רביעי ה-24 באוקטובר 2012  בשעה 8.00 בבוקר בדיוק, ולעלות שם על האוטובוס שייקח אותו להתחלת בשירותו הצבאי.
מוריאל רוטמן הגיע למקום בדיוק בזמן שנקבע, מלווה בקבוצה של פעילים וידידים - אבל לא על מנת ללבוש את מדי צה"ל. ובכיסו היה המכתב שהכין מבעוד מועד:

''אין דרך קלה לומר את זה: אני סבור כי הכיבוש- שהוא התפקיד המרכזי של צה''ל בימים אלו – הוא עוול מוחלט. הכיבוש הוא אנטי–אלוהים, אנטי–אהבה, ואלים בצורה מזעזעת. הכיבוש מבוסס על מערכת של הפרדה גזעית/לאומית שבמידה רבה דומה למערכת בדרום ארה”ב עד שנות ה60 ולאפרטהייד שהיה בדרום אפריקה עד שנות ה90. הכיבוש ה'זמני' הזה איננו לקראת סופו, אלא מתחזק ומתקבע. יש כמעט אפס רצון בקרב הממשלה הישראלית לגמור עם הכיבוש, והציבור הישראלי נהיה אדיש לסטטוס-קוו שבו שאלת הכיבוש היא בעיקרה 'שאלה תיאורטית', ושאלה שהרבה כבר התעייפו מלהתעסק איתה. אבל הכיבוש יכול להיות תיאורטי רק אם אינך כבוש, ולכן אני גם רואה את הסירוב שלי כאקט של סולידריות עם הפלסטינים שחיים תחת הכיבוש.'' 

http://www.flickr.com/photos/activestills/8118552835/

ברגע זה שבו אני כותב, יושב מוריאל רוטמן מאחורי סורג ובריח בתא שבכלא 6 הצבאי, ותורם בכך את חלקו הצנוע במאבק לסיום הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים.

אז יש כיבוש? השטחים האלה נמצאים תחת שלטון כיבוש? מי שעוקב אחר המתרחש בשטח, מי שנכח ולו פעם אחת בעימות בין חיילים (ו/או מתנחלים) לבין תושבים פלסטינים, לא יכול ממש להטיל בכך ספק. בית הדין הבינלאומי בהאג, הפרשן המוסמך שקבעה הקהילה הבינלאומית לשאלות שנויות במחלוקת בחוק הבינלאומי, קבע בצורה חד משמעית ומוסמכת שאכן הגדה המערבית היא שטח כבוש, וכי חלות עליה הוראות אמנת ג'נבה הרביעית האוסרת על מדינה כובשת לישב את אזרחיה בשטח הכבוש.

אבל במדינת ישראל יש גם מי שחושבים אחרת. עובדה, ועדה מכובדת של משפטנים ישראלים בראשותו של השופט העליון לשעבר אדמונד לוי ישבה וכתבה דו"ח מפורט הקובע שהשטח אינו כבוש כלל וכלל. בשטף של עבודה יצירתית הכינו ועבדו השופט לוי וחבריו חוק בינלאומי משלהם, חוק בינלאומי יחיד ומיוחד שבו בית הדין הבינלאומי בהאג לא היה מוצא את הידיים ואת הרגלים. בחוק הבינלאומי לפי אדמונד לוי השטח אינו כבוש כלל ועיקר, והוא רכושו הבלעדי של העם היהודי, ומפעל ההתנחלות הישראלית בשטח הוא חוקי וכשר למהדרין. על כן, על ממשלת ישראל להסיר כל מכשול שעוד קיים בדרך להתרחבות והתעצמות מפעל ההתנחלות ולחסום ככל האפשר את דרכם של פלסטינים חצופים המעזים לפנות לבתי המשפט אם נגזלה אדמתם לאור היום. 

כבר בחודש יוני השנה הגישו השופט לוי וחבריו את מסקנותיהם לראש הממשלה נתניהו. ולמרות שנתניהו הוא אשר מינה אותם, הוא קצת נבהל מן המסקנות וממה שעלול לקרות אם יאמץ אותן באופן רשמי. כי בסך הכול, אם השטח הזה אינו כבוש מה הוא כן? האם זה שטח מדינת ישראל? ואם זה שטח מדינת ישראל, ואם מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, היכן הם חברי הכנסת המייצגים בפרלמנט של מדינת ישראל את תושבי שכם ורמאללה וחברון?  ואם זה לא שטח מדינת ישראל וגם לא שטח כבוש, מה זה כן? ועוד כל מיני שאלות ששום ממשלה בישראל מאז 1967 לא רצתה לתת להן תשובה ברורה, וגם השופט לוי לא ממש ענה עליהן.

ולכן מאז חודש יוני שכב דו"ח לוי בארכיון כאבן שאין לה הופכין, והמתנחלים וחבריהם במערכת הפוליטית מחו וזעמו על כך ודרשו שהוא יאומץ ומיד. והנה, בחודש שעבר החליט בנימין נתניהו להקדים את הבחירות ונכנס מיד לקלחת אדירה של מאבקי כוחות. בתוך מפלגת הליכוד צברו המתנחלים כוח לא מבוטל, ויש להם השפעה רבה על תוצאות הבחירות הפנימיות, וכנראה לכן הודיע נתניהו לפתע כי בקרוב יביא את דו"ח לוי לאישור הממשלה. לא, לא את הקביעה העקרונית שהשטח אינו כבוש. רק את המסקנות המעשיות המסייעות למתנחלים ומקדמות את מפעלם. אבל הסתבר שגם זה יכול ליצור בעיות ותסבוכות פוליטיות ומשפטיות לא קלות.

וכך שוב נגנז הרעיון לאמץ את דו"ח לוי. אבל במקומו יצא ראש הממשלה ברעיון פוליטי מבריק והודיע את ההודעה הדרמטית שתפסה את ראש הכותרות בארצנו בימים האחרונים – ההליכה המשותפת לבחירות יחד עם מפלגתו של שר החוץ אביגדור ליברמן, הקרובה ביותר בזירה הפוליטית הישראלית להגדרות שמגדיר מדע המדינה מפלגה פאשיסטית. לא, לליברמן לא ממש חשוב הדו"ח של השופט לוי. המשפט הבינלאומי בכל צורותיו לא ממש מעניין את שר החוץ של מדינת ישראל. בראיון חגיגי לרגל הכרזת השותפות האינטימית החדשה עם ראש הממשלה הכריז ליברמן שבכלל אין טעם לדבר ולעסוק בשאלה הפלסטינית. כידוע אין לנו פרטנר פלסטיני וככל הנראה לעולם לא יהיה פרטנר, ולכן בעתיד הנראה לעין נעשה בשטחים האלה ככל העולה על רוחנו ולא נעסוק הרבה בתיאוריות ודקויות משפטיות. חד וחלק.

ובינתיים, מה עושים הפלסטינים עצמם? בשבוע שעבר, הופתעו נהגים ישראלים שנסעו לתומם בכביש 443 מתל אביב לירושלים כאשר לפתע התפרצו לכביש עשרות מפגינים פלסטינים נושאי דגלים ושלטים וחסמו אותו. מה פתאום הופיעו כאן הפלסטינים?

מי שמכיר את הנושא יודע שהכביש הזה עובר דרך שטחי הגדה המערבית, ושהוא נסלל על שטחי אדמה שהופקעו מתושבי הכפרים הפלסטינים בסביבה, ושמהתושבים האלה נמנעה האפשרות לנסוע בכביש שנסלל על אדמתם, ושגם כאשר פסק בג"צ שצריך לאפשר להם לנסוע בו נמצא חיש מהר התכסיס שבפועל מנע זאת מהם. אבל אזרחים ישראלים רגילים קיבלו את הרושם שזהו סתם כביש ראשי ישראלי  המחבר בין שתי ערים בישראל. במיוחד שלאורך הכביש נבנו חומות המסתירות את הכפרים הערביים הסמוכים ועליהם צוירו להנאת הנהגים הישראלים תמונות נוף פסטורליות נחמדות, בלי ערבים. והנה פתאום המציאות שמאחורי החומות התפרצה לשעה קלה אל הכביש, עד שהגיע למקום החיילים שמיהרו להפעיל את רימוני ההלם ורימוני הגז המדמיע שברשותם.

ושבוע מאוחר יותר – עוד הפתעה לא נעימה. פלסטינים נושאי דגלים, ועמם מתנדבים בינלאומיים, חדרו אל חנות הכלבו שהקימה רשת המרכולים רמי לוי בהתנחלות שער בנימין, והניפו שם בתוך החנות את כרזותיהם: "חרם על מוצרי ההתנחלויות" ו"כל עוד לפלסטינים לא יהיה צדק - למתנחלים ולישראלים לא יהיו חיים רגילים". ושוב הגיעו עד מהרה החיילים עם רימוני ההלם ורימוני הגז.

http://www.facebook.com/media/set/?set=a.508462625830713.122508.136633479680298&type=1

ובשתי הפעמים אמרו הפרשנים באולפני הטלויזיה הממלכתית של מדינת ישראל ש"הפלסטינים הצליחו להשיג הפתעה" וש"היה כאן כשל של שרותי המודיעין הישראלי". והתופעה הזאת מעוררת דאגה בקרב הפרשנים ובקרב קציני הצבא שהפרשנים מפרשנים אותם. במידה מסוימת זה מעורר דאגה אפילו יותר מאשר הסבבים החוזרים של חילופי אש בגבול רצועת עזה. דווקא מפני שהמפגינים בכביש 443 ובמרכול רמי לוי לא השתמשו באלימות וקצת קשה להאשים אותם בטרור.

יום שבת, 20 באוקטובר 2012

על ישי ודרעי ושובתי הרעב האריתראים

על ישי ודרעי ושובתי הרעב האריתראים

השבוע הפגינו מאות מחברי הקהילה האריתראית הגולה בישראל מול משרדי הממשלה בתל אביב. מבקשי מקלט, אנשים שנאבקו בסיכון עצמי גדול כנגד משטר עריץ ואכזרי בארצם, ויצאו על כרחם לגלות והגיעו אלינו בדרכי חתחתים ועומדים כיום מציאות קודרת ועתיד קשה.

המציאות הקודרת הזאת נולדה לה בשקט בשנה שעברה. בשקט בשקט, בלי דיון ציבורי ממשי, העבירה כנסת ישראל את החוק שהגיש לה שר הפנים אלי ישי, החוק המאפשר לכלוא "מסתננים" ללא משפט למשך לא פחות משלוש שנים. ללא כתב אישום, ללא עורכי דין, ללא שופטים. חתימתו של פקיד אלמוני במשרד הפנים מספיקה בהחלט לשלוח אנשים ונשים וגם ילדים אל מאחורי סורג ובריח למשך שלוש שנים. זהו כיום החוק במדינת ישראל הנאורה, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והוא עבר ברוב גדול בדיוק שבוע לפני אחד מנאומיו הנמלצים של ראש ממשלתנו באנגלית המשובחת שלו.

מבקשי המקלט לא שמעו ולא ידעו שהכנסת חוקקה חוק כזה. כיצד ישמעו, כאשר אמצעי התקשורת במדינת ישראל כמעט לא דיווחו על כך וגם בין קוראי עברית רק מי שקרא את העיתון בתשומת לב רבה שם לב לידיעה הקטנה בעמוד הצדדי. למבקשי המקלט זה נודע רק כאשר לקחו אותם שליחיו של שר הפנים אלי ישי ממעונותיהם הדלים ושערי כלא סהרונים שבנגב נסגרו מאחוריהם ואז מסרו להם שוביהם: "תתחילו להתרגל, כאן יהיה ביתכם לשלוש השנים  הבאות". ולמשמע הבשורה הזאת פתחו הנשים האריתראיות הכלואות בשביתת רעב, ואחר כך הגברים הצטרפו אליהן.

שביתת רעב? בכלא? נשים אריתראיות? מי שמע על כך? מי מכיר ומי יודע? מי שמקבל חדשות מאמצעי התקשורת הרגילים יחפש בהם לשווא את המידע הזה. רק שרון לבנה מהעיתון  העצמאי "מגפון" המתפרסם ברשת הצליחה לשמוע על כך ולדבר עם אחד האריתראים הכלואים באמצעות טלפון סלולרי שהוברח אל הכלא.

בינתיים עוד יש הרבה אריתראים שמתהלכים חופשי ברחובות תל אביב, וגם סודאנים, ועוד מבקשי מקלט. האגודה לזכויות האזרח פנתה לבית המשפט והוציאה צו ביניים שמונע,לפחות באופן זמני, את המשך המעצרים (אבל לא משחרר את מי שכבר נעצרו). ובכלל, כלא סהרונים קטן וצפוף וצר בו המקום להכיל את כל עשרות אלפי האריתראים והסודאנים ויתר בעלי העור השחור שאינם רצויים ברחובותיה של דרום תל אביב. "מתקן השהיה" הולך ונבנה בקצב מזורז, שם במדבריות הנגב.


אמנם, מתוך הממשלה עצמה מערים משרד הרווחה קשיים בלתי צפויים. מתנגדים שם לתכנית  שעשרות אלפי העצורים ישוכנו באוהלים למשך שלוש שנות מעצרם, ודורשים להקים עבורם מבנים קשיחים. האם לא מבינים הנודניקים האלה במשרד הרווחה שזאת משימה לאומית חיונית לסלק את המסתננים השחורים מרחובות ערינו כמה שיותר מהר, ואם צריך להושיב אותם באוהלים אז שיהיה באוהלים?

ובקיצור, עוד יש הרבה אריתראים שהולכים חופשי ויכולים גם להתארגן ולמחות ולצאת להפגנה גדולה מול משרדי הממשלה בתל אביב, יחד עם הפעילים הישראלים העומדים לצידם כמו יגאל שתיים הבלתי נלאה. "פליטים הם לא פושעים" נאמר בשלטים שהניפו, וגם "שחורים אינם פושעים", ו"לא למאסר בלי משפט", ו"כן לחופש, לא לכלא" וגם "ביקשנו מקלט – וזה מה שקיבלנו" לצד תמונת הגדרות הגבוהות המקיפות את "מתקן השהיה" ההולך ומוקם. וגם פסוק מהתנ"ך שעדיין אקטואלי: "והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, לב חדש" יחזקאל ל"ו, 26). ועוד שלט פנה במישרין אל העיתונאים: "התקשורת הישראלית, אל תסתירי את האמת".

www.facebook.com/media/set/?set=a.10151098303187578.506225.683837577&type=1

לא שזה ממש עזר. כתבי העיתונות וצלמיה, השקועים בקלחת הבחירות, לא גילו עניין רציני  באריתראים המפגינים. לעומת זאת, המחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל שלחה למקום את צלמיה לצלם בדקדקנות את המפגינים, בזה אחר זה, ולתייק את פני כולם בתיקים ובמחשבים.
אבל בעצם, זה כן נוגע למערכת הבחירות, גם אם העורכים לא תפסו את הקשר. זה מופיע בדיווח של "ידיעות אחרונות" על תוצאות מאבק האיתנים במפלגת ש"ס וחזרתו של אריה דרעי בסערה למנהיגות המפלגה לאחר שתים עשרה שנות היעדרות ומאסר ממושך בעבירות שחיתות.

כך מדווח הכתב הותיק עקיבא נוביק:

"עד חזרתו של דרעי לשורות המפלגה חלם ישי על קמפיין אגרסיבי שבו תוצג מלחמתו במסתננים מאפריקה. 'בנינו על לגרוף מזה קולות' אמר השבוע גורם במפלגה. 'שעינו בדיקות וראינו שהנושא הזה מדבר לבוחרים פוטנציאליים שלנו'. אלא שהגעתו של דרעי טרפה את הקלפים. 'אריה מתחלחל רק מהמחשבה על זה'. אומר מקורב לדרעי, שכבר ביום הראשון החל לנווט את הקמפיין. 'אנחנו לא נגד שום דבר, ומבחינת אריה לא תהיה אף מילה נגד הסודאנים. הקמפיין שלנו יהיה חברתי לגמרי' ".

באמת, זה לא בסדר. שנה שלמה ויותר טרח אלי ישי ועמל כדי להפוך להיות לה פן הישראלי, חרט וילדרס הישראלי. מה לא עשה? נאומים מתלהמים על הסכנה הקיומית שהאפריקאים מסכנים בה את מדינת ישראל היהודית הלבנה (כך במלים האלה) ודיבר בכנסת והעלה הצעות בממשלה ודאג שגם ימומשו ושיגר שוטרים ופקחים לצוד את המסתננים שחורי העור והגיע אישית לשדה התעופה לוודא במו עיניו שבאמת מעלים על המטוסים לדרום סודאן את כולם, גם את הגברים וגם את הנשים וגם את הילדים, עד האחרון. ולא היסס כבוד השר ישי גם לצאת מלשכתו ולרדת לרחוב ולפגוש אישית גם את אחרוני הגזענים ולדבר באוזניהם ולנאום להם ולשלהב אותם לדבוק במלאכת הקודש של טיהור מדינתנו מן המסתננים השחורים. 

ועכשיו שהגיע המאני טיים, עכשיו שהשר אלי ישי מבקש לראות ברכה בעמלו ולתרגם שנה שלמה של הסתה למטבע קשה של קולות בקלפי, בא המנוול המושחת הזה דרעי ומקלקל הכל. באמת, אין צדק בעולם.

יום שבת, 13 באוקטובר 2012

אז על מה בעצם הבחירות האלה?

אז על מה בעצם הבחירות האלה?

לפני כמה שבועות העלה "מקור ראשון" על נס את יחידת הכלבנים של צבא ההגנה לישראל ואת תרומתה הבלתי נלאית למאבק שהכריזה ממשלת ישראל על הפליטים האפריקאים המאיימים לבקש מקלט בתחומי מדינתנו הנאורה. כתב העיתון יצא אל גבול הדרום ושמע על מעלליהם המרהיבים של החיילים על שתיים וידידיהם הטובים על ארבע: "הכלבים מסוגלים מאין כמוהם לבצע מרדפים. הם מאתרים דמויות לא רצויות באזור הגבול, מזהים אותם כמסתננים ומתחילים מיד במרדף. הכלב פשוט רודף ורודף ולא מרפה. היום, במציאות הגבולות החדשה של מדינת ישראל, כלבי המרדף מקבלים משמעות גדולה יותר" (מקור ראשון, 28.9.2012).

בדיוק כאשר הגיע העיתונאי לשטח היו הכלבנים, בחורינו המצוינים, שרויים באבל. "במהלך פעילות על גבול ישראל-מצרים נשלח אחד הכלבים למרדף אחר עקבות מסתנן שחדר לשטח הארץ. בתום מרדף ארוך של עשרות קילומטרים התחמם הכלב ומת". כמובן שחיילי היחידה ערכו לו הלוויה צבאית כדת וכדין, בבית הקברות לכלבים שמקיימת היחידה.

אבל אל דאגה. כבר בעתיד הקרוב תוכל מדינת ישראל לחסוך מכלבי המרדף המסורים שלה את הסיכונים האלה. בנית הגדר על גבול מצרים כבר מתקרבת לסיומה. מעתה והלאה כבר לא יוכלו פליטים מרצח העם בדרפור או ממשטר האימים באריתריאה לצאת מן הג'ונגל שלהם ולחדור אל תחומי הוילה המשגשגת שלנו. גדר הגבול הגבוהה תחסום את דרכם, ואם יבקשו מן החיילים שעל הגבול מעט מים ומזון יקבלו חיילינו פקודה מפורשת שלא לתת להם דבר כדי שלא לעודד פליטים להגיע אלינו. ואם הפליטים יתעקשו להמשיך לשבת ליד הגדר ולבקש ולהתחנן יוסמכו החיילים להשתמש בגז מדמיע כדי שהם יבינו את הרמז וייעלמו להם מגבולותינו, ייעלמו להם למעמקי המדבר. ואם כמו שהיה לפני כמה שבועות ינסו פעילי זכויות אדם חצופים לבוא מתל אביב ולהתקרב למקום עם מזון ומים לפליטים, ימהר הצבא להכריז על אזור הגבול כשטח צבאי סגור. לא רק בשטחים כבושים אפשר לעשות את זה – גם בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

יומיים לאחר ההכרזה הדרמטית על הקדמת הבחירות בחר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו  לפתוח את מסע הבחירות שלו בדיוק במקום הזה, על גבול מצרים. לא למנהיג כמוהו שיטות מיושנות כמו להתייצב ישירות מול הבוחרים בעצרת בלב העיר. על רקע החיילים והקצינים הבכירים והדחפורים העושים במלאכה ומשלימים את בנית הגדר הצטלם ראש ממשלתנו והצהיר: "אנחנו פועלים בנחישות ותקיפות כדי להגן על גבולותינו בים, ביבשה ובאוויר. אני חושב שמתבצעת פה עבודה יוצאת דופן, זהו מפעל ביטחוני-הנדסי-מערכתי שמכל העולם באים ללמוד ממנו. תזכרו את ההפגנות שהיו בתל אביב נגד המסתננים, את התחושה שאנחנו מאבדים את המדינה, שהייתה סכנה של פגיעה קטלנית ברמה הלאומית שלנו כמדינה יהודית-דמוקרטית. אז בלמנו את זה, בלמנו את ההסתננות. מעטים מהם מצליחים לעבור בכלל, ויהיו פחות ופחות. ואלה שנכנסים כבר לא מגיעים לתל אביב, הם הולכים ישר לכלא סהרונים שגם אותו בנינו".

מוזר שדווקא בשכונת התקווה בדרום תל אביב - בדיוק במקום שבו לפני כמה חודשים השתוללו  הבריונים ברחוב ותקפו כל מי שצבע עורו שחור - לא כולם התלהבו מן הבשורה הנהדרת הזאת ששיגר אליהם ראש ממשלת ישראל מגבול הדרום. בדיוק בערב של אותו היום, הייתה שכונת התקווה אחד המוקדים שבהם שוב קמה מן האפר תנועת המחאה החברתית שכבר כמה וכמה פעמים הספידו אותה. מגן התקווה יצאו תושבים לצעוד ברחובות העיר ב"הפגנת כבוד האזרח".

http://www.facebook.com/events/339116889517839/
http://www.facebook.com/media/set/?set=a.442043605837010.94414.182888488419191&type=1

"השבוע הכניסו אותנו למערכת בחירות. זוהי מערכת הבחירות הראשונה מאז המחאה החברתית של קיץ 2011. ומה יהיה בה? הבטחות, קלישאות, ואשליות לרוב" נאמר בקול הקורא שפורסם לקראת ההפגנה. "ינסו להפחיד אותנו על איראן, על אינתיפאדה, על הפחד מלהיות יוון או ספרד. אבל מצבנו עכשיו גרוע יותר מאשר בשנה שעברה. מדד העוני עלה, המחירים של הדלק, הירקות, החלב, ובכלל יוקר המחייה עלה בעשרות אחוזים.

היום המדינה שלנו היא מקום בו האדם העובד הוא האדם שמזלזלים בו יותר מכל. היום המדינה שלנו היא מקום שנותן מתנות רק לעשירים ביותר.
אנחנו אזרחים ואזרחיות ממעמד הביניים, והמעמד המוחלש, אנשי מחאת האוהלים וה-'לא נחמדים', קוראים לכם להצטרף אלינו להפגנה שתתחיל את קמפיין הציבור במערכת בחירות זו.

אנחנו נבדוק מה כל מפלגה הבטיחה ומה היא קיימה מאז הבחירות הקודמות. אנחנו נבדוק איך כל חברי הכנסת הצביעו בנושאים החברתיים כלכליים, בנושאים של דיור, תעסוקה, שכר מינימום ועוד ועוד. אנחנו, כולנו ביחד, צריכים להזכיר לנבחרי הציבור שיום הבחירות הוא יום הבוחר/ת."

ועוד כמה דברים קרו להם במדינתנו הנאורה, ממש באותו היום בו נשא ראש הממשלה את נאומו ליד גדר הגבול, ואפילו לא כל כך רחוק משם. אל הכפר הבדואי ביר הדאג' הגיעו כוחות משטרה גדולים מאד, כולל יחידת היס"ם, וגם מסוקים ליוו אותם בשמיים. מטרתם: להדביק צו הריסה על בנין שהוכרז כבלתי חוקי, ולהבהיר לתושבי ביר הדאג' כי ממשלת ישראל לא תירתע מהפעלת   כל האמצעים שברשותה כדי לממש את צו ההריסה הזה. ואמצעים לא מעטים אכן עומדים לרשותה: השוטרים הטילו רימוני הלם וגז מדמיע וירו כדורי גומי אל תוך הבתים. תושבים בכפר נפגעו ונפצעו משאיפת עשן וגז מדמיע, כולל ילדי בית הספר של הכפר שגם אליו כוונה האש. רבים נלקחו למעצר, רבים אחרים נלקחו לטיפול בבתי החולים.

ביר הדאג', בניגוד לכפרים בדואים רבים אחרים, הוא כפר מוכר וממשלת ישראל אינה חולקת על עצם קיומו. אבל ההבדל בינו לבין הכפרים  ה"בלתי מוכרים" אינו כה גדול. לביר הדאג' אין תכנית מתאר מאושרת, ולא ידוע אם ומתי שתהיה שכזאת. ועד שתהיה, אי אפשר לבנות שם באופן חוקי. אין כל רשות אליה ניתן לפנות בכדי לקבל היתרים, כל בנין ובנין שמקימים התושבים הינו בלתי חוקי בהגדרה. אלפים רבים של צווי הריסה תלויים ועומדים מעל ראשי התושבים בכפר הזה ויתר הכפרים הבדואים, ובשנה האחרונה הוצאו לפועל יותר ממאתיים מהם.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%A8_%D7%94%D7%93%D7%90%D7%92%27
באתר של מינהל מקרקעי ישראל מדברים על "מבצעי אכיפה מרוכזים" שבמסגרתם "פועלים
באופן מרוכז מאות שוטרים, מפקחים וקבלני ביצוע", ואשר "מביאים לנראות בולטת יותר של שלטון החוק". פעולות כאלה, כך נאמר שם, "מביאות תוצאות מרשימות".  תוצאות מרשימות בהחלט.

http://www.facebook.com/photo.php?fbid=475049112526896&set=a.177639092267901.38106.172569192774891&type=1

התושבים הבדואים בנגב הם אזרחי מדינת ישראל. הם מצביעים בבחירות לכנסת, וחלקם אף מתגייסים מרצונם לצבא ההגנה לישראל למרות שחובת הגיוס אינה חלה עליהם. במדינה דמוקרטית נורמלית, מגזר הכולל חלק משמעותי מן הבוחרים היה מושך אליו את תשומת ליבם של הפוליטיקאים שהיו מנסים לטפל בבעיותיהם ולהשיג את קולותיהם. אבל במדינת ישראל המקימה חומות גבוהות כדי "לשמור על הרמה הלאומית היהודית-דמוקרטית",מה שקרה בביר הדאג' לא זכה לתשומת לב תקשורתית וגם לא יעלה כנושא במערכת הבחירות הבאה עלינו לטובה. לכל היותר יעלו אותו אלה המוגדרות כ"מפלגות ערביות", והן הרי נחשבות כקיצוניות ובלתי ראויות מראש להשתתף במשא ומתן הקואליציוני שיפתח אחר הבחירות.

ואם כך נוהגים כלפי אנשים שהם אזרחי מדינת ישראל ומצביעים בבחירות לכנסת ישראל, על אחת כמה מי שאינם אזרחים ואשר חיים זה ארבעים וחמש שנה תחת שלטון הכיבוש של צבאה. באותו השבוע שבו הקדים ראש הממשלה את הבחירות בישראל החלה עונת מסיק הזיתים בשטחים הפלסטינים הכבושים – תקופה מועדת לפורענות בכל שנה, והשנה כנראה עוד יותר.

ארגון "בצלם" תיעד לא פחות מחמישה מקרים של התנכלות למוסקי זיתים ו/או השחתת מטעי זיתים, תוך פחות משבוע, בצורה המעוררת חשד כי "כוחות הביטחון לא נערכו כראוי להגן על מוסקים פלסטינים ורכושם מפני אלימות מתנחלים". כך, חקלאים מהכפר ביתיללו, שהגיעו למסוק את עצי הזית שבבעלותם, הותקפו על ידי כעשרה מתנחלים רעולי פנים שהגיעו מכיוון המאחז שליד התנחלות נחליאל. המתנחלים גם הציתו אש בחלקה. כאשר התפתח עימות אלים הגיעו למקום חיילים – ו...הרחיקו את המוסקים הפלסטינים מהאזור.

ובכפר אל-ג'אניה ממערב לרמאללה הושחתו 25 עצי זית עתיקים בחלקה השייכת למשפחת אבו פח'יידה. למרבה האירוניה, המאחז ההתנחלותי שהוקם מאד בסמוך נקרא "זית רענן".

וכאשר הגיעו חקלאים פלסטינים תושבי הכפרים פרעתא ואמאתין למסוק, הם גילו כי אלמונים כבר מסקו כ-220 עצים וגנבו את היבול, תוך שבירת ענפים וגרימת נזק לעצים. ומי היו האלמונים האלה? מאחז חוות גלעד נמצא בסמוך, ולתושביו עבר עשיר ומוכח במעשים מסוג זה.

ותושבים מהכפר קריות גילו כי יותר משמונים עצים באדמות שבבעלות עשר משפחות שונות מהכפר הושחתו קשות במשך הלילה. הקרקע נמצאת מדרום מערב לכפר, במרחק של כשני קילומטר מהתנחלות עלי. (האמת היא שכמעט כל כפר פלסטיני נמצא בקרבת התנחלות זו או אחרת...).  וכך הלאה והלאה, עוד מקרה ועוד מקרה, הכול נרשם ומצולם ומתועד. ומה אז?

http://www.btselem.org/hebrew/press_releases/20121011_settler_attacks

 http://www.btselem.org/download/press/s1750018.jpg
http://www.btselem.org/download/press/s1750016.jpg
http://www.youtube.com/watch?v=foHCgNNZEMo
http://youtu.be/B-46qhJIvDc
http://www.btselem.org/download/press/s1750042.jpg
http://www.btselem.org/download/press/s1750039.jpg


אפשר לתעד ולדווח על כל מקרה ומקרה, ולפרסם את הפרטים בארץ ובעולם. אפשר ללוות תושבים פלסטינים שמטעיהם נפגעו אל תחנות המשטרה שרק בהן אפשר להגיש תלונה ואשר מסיבות ביטחוניות אסור לפלסטינים להיכנס אליהן. אפשר להגיש תלונות רשמיות לשלטונות הצבא ולהדגיש בפניהם כי לפי החוק הבינלאומי הם מחויבים להגן על התושבים הפלסטינים החיים תחת שלטון הכיבוש ולאפשר להם למסוק בבטחה את זיתיהם, מקור פרנסה עיקרי לרבים, ולמנוע ממתנחלים לפגוע בהם. (להתעקש להגיש תלונה ועוד תלונה, ולא לקוות ליותר מדי תוצאות...) ובמיוחד, אפשר וצריך לגייס מתנדבים ישראלים רבים ככל האפשר שיצאו לכפרים רבים ככל האפשר ובעצם נוכחותם יקשו על המתנחלים לתקוף ועל החיילים להתעלם.

אבל קשה מאד יהיה להכניס את הנושא הזה לסדר היום של מערכת הבחירות הנפתחת השבוע  במדינת ישראל.

http://www.facebook.com/pages/%D7%A7%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%A7-%D9%85%D9%88%D8%B3%D9%85-%D8%AD%D8%B5%D8%A7%D8%AF-%D8%A7%D9%84%D8%B2%D9%8A%D8%AA%D9%88%D9%86-Olive-Harvest-Coalition/118327921605546

כבר כמה וכמה שנים החליטו הפוליטיקאים בישראל – ועימם, למען האמת, מרבית אזרחי המדינה – לטאטא את הפלסטינים תחת השטיח, לא לעסוק בהם ולא לדבר ברצינות איתם וגם לא עליהם. לא מדברים על ארבעים וחמש שנים של שלטון כיבוש על מיליוני בני אדם, ולא על דיכוי והפרת זכויות אדם, ולא על התנחלויות גדלות ומתרחבות. כבר מוסכם שאין לנו פרטנר, ומכיוון שאין פרטנר הרי הפלסטינים עצמם אשמים בכל מה שקורה להם. וכך אפשר לשכוח מהפלסטינים עד שיופיע הפרטנר (או עד שיבוא המשיח – המוקדם ביניהם).

בדיון שהתקיים בתכנית הדגל של הערוץ הראשון הדהים הפרשן הידוע ארי שביט את עמיתיו, וחזה כי אירועים דרמטיים שיתרחשו ממש בחודשים הקרובים יאלצו את הפוליטיקאים מכל המפלגות לצאת משתיקתם ולהתייחס בצורה בולטת לנושא הפלסטיני, כבר במערכת הבחירות הזאת.

מה, באמת?

יום שבת, 6 באוקטובר 2012

בין נאפולי לעזה

בין נאפולי לעזה


העיר עזה נמצאת על חופו של הים התיכון. כמו בערי חוף רבות אחרות, יש בעזה תושבים המתעניינים בשייט כספורט ותחביב. אבל הרבה יותר מסובך לממש תחביבים כאלה בעזה מאשר בערי חוף אחרות. עוד ב-2006,  כאשר הוקמה ההתאחדות העזתית לספנות וגלישת גלים, תרמה לה נסיכות קטאר עשר סירות מפרש קטנות. אבל לפקחים הצבאיים הישראליים לקח עד ספטמבר 2012 להגיע למסקנה שאין כאן איום בטחוני ולאפשר לסירות להגיע לעזה. 

הגעת הספינות לעזה ספקה הזדמנות נדירה לקצת חדשות חיוביות. דרין קבריטי בת השתים עשרה סיפרה בהתלהבות לעיתונאים שהיא מרגישה חופשייה לחלוטין כשהיא משיקה את סירת המפרש שלה בחוף עזה.

זמן לא רב לאחר הכניסה המשמחת של סירות המפרש לעזה, נורה הדייג פהמי אבו-רייאש, בן 22, ליד בית לאהיה שבצפון הרצועה, ונפגע בבטן וברגליים. בתחילה לא נחשבו פצעיו כקטלניים, אבל הוא נפטר לאחר יומים בבית החולים.

מה באמת קרה שם? על פי הודעת דובר צה"ל, הוא התקרב יותר מדי אל אזור אסור, ועורר את החשד שבכוונתו לבצע התקפה חמושה. לדברי הפלסטינים, הוא לא התכוון לפגוע באף אחד (לפחות, לא באף אחד חוץ מאשר בדגים). לא הייתה שום חקירה חסרת פניות בנסיבות המקרה, ומאוד לא סביר שאי פעם תהיה חקירה שכזאת. לא היה שום דיווח על מותו בתקשורת הישראלית או הבינלאומית, ולא הרבה גם בעיתונות הפלסטינית. מקרים כאלה הם יותר מדי בגדר שגרה יומימית. כיום, לגורמים רשמיים בישראל יש תשובה מן המוכן לכל מי ששואל יותר מדי שאלות בנושאים כאלה: "מקרים נוראים יותר מתרחשים כל הזמן בסוריה". מה שנכון נכון, הזוועות בסוריה הן עובדה אובייקטיבית ומתועדת.

ספינות הטילים, גאוותו של חיל הים של מדינת ישראל, ממשיכות לסייר יומם ולילה מול חופי עזה. משימתן, כבר  במשך יותר מעשור, היא לבצע את המצור על עזה, ולסגור עליה גם מכיוון הים. למנוע מספינות דיג עזתיות וסירות מפרש עזתיות וכלי שיט עזתיים מכל סוג שהוא מלהפליג "עמוק מדי" לים הפתוח, וגם למנוע מכל כלי שיט מכל מקום שהוא על פני כדור הארץ מלהתקרב לחופי עזה.

ובדיוק עכשיו ישנה ספינה כזאת, המתקרבת ממערב אל עזה הנצורה. לא בסתר ולא בהתגנבות - למעשה, על ההפלגה הזאת הוכרז חודשים רבים מראש. הספינה "אסטל" נרכשה בידי האגודה השוודית "ספינה לעזה", בכספי תרומות ובעזרת האיגודים המקצועיים בשוודיה, ויצאה בחודש מאי האחרון מפינלנד במסלול ארוך ומפותל, כשהיא חונה בנמלים בשבדיה, נורבגיה, דנמרק, גרמניה, הולנד, צרפת וספרד.

לשבעה עשר הפעילים שעל הסיפון - שוודים ונורווגים וגם כמה ישראלים המתנגדים למדיניות הממשלה - היו הרבה חוויות מעניינות רבות בדרך. היו עצרות ומופעים אמנותיים בכל נמל, והם השתתפו בפסטיבל סרטים בברטן שבצרפת, ובברצלונה הגיע האמן הידוע מאנו צ'או להשתתף בקונצרט הסולידריות, וגם אדלה גווארה, בתו של צ'ה גווארה האגדי. עכשיו הם הגיעו לנאפולי ושם יש להם תכנית מלאה מאוד: קונצרט, ומיסה קתולית על המזח, וסיור מאורגן על הספינה לילדי בית ספר בעיר, וגם ביקור של ראש עיריית נאפולי לואיג'י דה מגיסטריס, שהודיע כי הוא פורש את חסותו על הספינה כל עוד היא עוגנת בעירו. בינתיים, שר החוץ אביגדור ליברמן מפעיל לחץ משמעותי על האיטלקים כדי שימנעו את יציאת הספינה - אבל בניגוד למה שקרה עם "משט החופש" אשר נחסם באתונה בשנה שעברה, לא נראה שהוא מגיע לתוצאות ממשיות.

כך שאסטל תצא בקרוב לישורת האחרונה במסעה. המרחק מנאפולי לעזה לא כל כך גדול במיילים ימיים. ספינות הטילים של חיל הים מצוידות במכ"ם באיכות גבוהה, ולא קשה לאתר ספינה שאינו עושה כל מאמץ להסתתר (בדיוק להיפך). כך שהתוצאה, מתי שהוא בהמשך החודש זה, די צפויה מראש.

קרוב לוודאי שזה לא יקרה ממש ליד חופי עזה. בעבר, ספינות הטילים של חיל הים יצאו לעומק הים התיכון כדי ליירט כלי שיט בדרכם לעזה, לפעמים עד כדי 65 ק"מ מהחוף. (אלה מים הבינלאומיים מובהקים, אבל היועצים המשפטיים של משרד החוץ בירושלים הוציאו חוות דעת משפטית שמסבירה למה זה בסדר גמור, ואיתרו לשם כך תקדימים מפעולותיו הנועזות של הצי המלכותי הבריטי בימים עברו של האימפריה האדירה...)

ככל הנראה אסטל תוזהר בחומרה שלא להמשיך במסלולה, הפעילים שעל סיפון יתעלמו מכל האזהרות, ואנשי הקומנדו הימי המובחר יעלו על הסיפון. הספינה תיגרר לנמל אשדוד, השוודים והנורווגים שעל הסיפון יושמו במעצר ויובאו לבית המשפט ויואשמו ב"כניסה בלתי חוקית לישראל", והשופטים המלומדים יתעלמו מהטיעון שלהם שלא הייתה להם שום כוונה להיכנס לישראל ושעזה אינה ישראל. והישראלים שעל הסיפון יואשמו ב... טוב, יש מוחות יצירתיים בפרקליטות המדינה, והם כבר יחשבו על משהו.

האם זה יהיה סופו של המצור על עזה? בהחלט לא. אבל לפחות למשך כמה ימים תהיה תזכורת לאנשים שממש לא רוצים שיזכירו להם. תזכורת שעזה עדיין נמצאת תחת מצור, רחוק מהעין ורחוק מלב, ושהמצור הזה גורם סבל יומיומי רב למיליון ושש מאות אלף אנשים, חלק גדול מהם ילדים. למרות שבהחלט נכון שברגע זה הסבל בסוריה קשה עוד יותר.


העצומה הבינלאומית נגד המצור על עזה
http://www.atzuma.co.il/gazapetition


דיווחים שוטפים (אנגלית) באתר הספינה השבדית לעזה:
http://shiptogaza.se/en/Pressrum/Pressmeddelanden/isreael%E2%80%99s-foreign-ministry-acknowledges-putting-pressure-eu-stop-estelle