יום שבת, 25 באפריל 2015

טכס זכרון מסוג אחר

טכס זכרון מסוג אחר


אלפי משתתפים בטכס הזכרון המשותף הישראלי-פלסטיני 
תצלום: לוחמים לשלום 


סוף סוף אנחנו יודעים מתי התחיל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא התחיל בשנת 1873, שבעים וחמש שנה בדיוק לפני הקמתה של מדינת ישראל, וההרוג הראשון בסכסוך הזה היה אהרון הרשלר. שמו פותח את הרשימה הרשמית של חללי צבא ההגנה לישראל. כל שנה ביום הזכרון משמש ערוץ הכנסת, שאינו נדרש לתפקידו הרגיל ביום הזה, להקרנת הרשימה כולה לקול שירי יום הזכרון. שם אחר שם עולה על המסך עד אשר הושלמה הרשימה כולה מ-1873 עד 2015. גם לכל אורך השנה אפשר למצוא את הרשימה הזאת באינטרנט.

השנה זכה אהרון הרשלר לכבוד מיוחד כאשר ראש ממשלת ישראל הזכיר אותו בנאום שנשא לרגל יום הזכרון. "דם יקירנו ספוג באדמת ישראל. הבנים והבנות נפלו בשליחות להבטיח את קיום האומה. החלל הראשון היה אהרון הרשלר בשנת 1873, לאחר שפורעים ערבים תקפו שכונה יהודית כאן בירושלים. אהרון היה תלמיד ישיבה, הוא קטע את הלימוד והדף את הפורעים וניסה לתפוס אותם אך הם ירו בו והוא נפצע פצעי מוות. הוא היה נחשון ללוחמים שבאו אחריו והגנו על ביתם." 

לאחר נאום ראש הממשלה נגשו כתבים חרוצים לארכיונים כדי לגלות יותר על אותו אהרון הרשלר. אכן, המקרה דווח בהרחבה בעיתון העברי הראשון בארץ, שהחל להופיע זמן קצר מקודם. לפי הדיווח בן התקופה לא היה מדובר בפורעים שתקפו שכונה יהודית אלא פשוט שודדים ערבים שגנבו גם מערבים אחרים וגם מיהודים. הם פרצו לביתו של אהרן הרשלר, תלמיד ישיבה בן  23, כדי לגנוב כסף.  הרשלר ניסה לרדוף אחריהם ולהחזיר את הגניבה. הם אכן ירו ופצעו אותו פצעים קשים,  מהם נפטר בבית החולים כמה ימים אחר כך.

בינואר שנת 1873, כאשר קרה המקרה הזה, עוד היתה התנועה הציונית בחיתוליה. תיאודור הרצל, בנימין זאב בשמו העברי, היה אז נער בן שלוש עשרה בבודפסט וטרם חלם שהוא עתיד להיות מנהיג ציוני. המושבה הציונית הראשונה בארץ, פתח תקוה, הוקמה רק חמש שנים אחר כך. אהרן הרשלר עצמו נולד בהונגריה ובא לירושלים כדי ללמוד בה בישיבה ולהצטרף אל "הישוב הישן" החרדי, שהתקיים מאות שנים בירושלים בקרב התושבים הערבים תחת השלטון העותמני. בני הישוב הישן לא קיבלו את הציונות בהתלהבות, בלשון המעטה.

מה היה אהרון הרשלר אומר אילו יכול היה לדעת שמאה וחמישים שנה לאחר מותו תתקיים בארץ הזאת מדינה חזקה עם צבא אדיר, והצבא הזה יגייס אותו רטרואקטיבית לשורותיו, וראש ממשלה יכריז עליו בתור הראשון בין 23,320 חיילים שנלחמו והקריבו את נפשם למען המדינה הזאת? ומן הצד השני, מה היו אותם גנבים עלומי שם אומרים אילו ידעו שהכדורים שירו על האיש הצעיר שרדף אחריהם יחשבו בדיעבד כיריות הראשונות במלחמה שתימשך מעל מאה שנה, סכסוך העתיד לתפוס מקום חשוב בסדר היום הדיפלומטי הבינלאומי ולהעסיק את נשיא ארצות הברית ומנהיגי אירופה ורוסיה וסין?

אהרון הרשלר לא היה הדמות היחידה מן העבר שאותה העלה בנימין נתניהו באוב. הופיע בנאומו גם שלמה בן יוסף. שלמה בן יוסף היה לוחם של מחתרת האצ"ל אשר ב־21 באפריל 1938 הטילו רימון על אוטובוס אזרחי ערבי בכביש ראש פינה– צפת, כפעולת תגמול ונקמה על מעשים שעשו ערבים לפני כן באותו אזור. בן יוסף נדון למוות ונתלה בידי שלטונות המנדט הבריטי, ובעיני חבריו לנשק ולדעה הוא הפך להיות גיבור וקדוש מעונה . במדינת ישראל הופיעה דמותו על בול דואר ורחובות נקראו על שמו בערים רבות. בשיר שנכתב בשנת 1939 הילל המשורר שלמה סקולסקי את שלמה בן יוסף, והציג אותו כדוגמא ומופת לצעירים היהודים. המלים הידועות ביותר מן השיר הן "אֵין כּוֹבְשִׁים אֶת רֹאשׁ הַסֶּלַע – אִם אֵין קֶבֶר בַּמּוֹרָד". על המלים האלה חזר ראש הממשלה נתניהו בנאומו לרגל יום הזיכרון 2015, וגם הוא הציג אותן כדוגמא ומופת ודרך חיים מומלצת לצעירים ישראלים בני זמננו. 

"העם זקוף הקומה מרכין היום את ראשו ואת דגלו בהכרת תודה שאין גדולה ממנה לזכרם של יקירנו שנפלו. הצוררים מתחלפים, שדות הקרב כמעט ואינם מתחלפים. אבל ככל שמתגברים איומי אויבינו להשמיד את הבית, כך מתגברת נחישותנו להגן על הבית. הרוח שלנו לא נחלשה בחלוף השנים והיא הולכת ומתחזקת. ראינו את הרוח הגדולה הזו בקיץ האחרון בצוק איתן, איזה אומץ לב, איזו רעות, איזו התלכדות, איזו הקרבה. לצערנו הרב, במזרח התיכון כפי שהוא אנחנו נאלצים להמשיך להילחם על מקומנו, ומקומנו כאן איננו מובן מאליו ללא ההקרבה הזאת. רק בזכות קיר הברזל, שכל לבנה שבו מוחזקת על ידי בנינו ובנותינו מצבא ההגנה לישראל ומאנשי מערכות הביטחון – רק בזכותם אנחנו יכולים להמשיך לחיות כאן את חיינו ולהמשיך לגדל פה את ילדינו ונכדינו. משפחות יקרות, יקירינו שנפלו הם נדבך יסוד מאותו קיר ברזל." 

המונח "קיר הברזל" לקוח ממאמר ידוע שכתב זאב ז'בוטיסקי, המייסד של הזרם האידאולוגי ממנה צמחה מפלגת הליכוד של ימינו, אשר טען בשנת 1923 כי לא ניתן להגיע להסכמה והדברות בין הציונים לבין הערבים בארץ. במקום זאת, קרא ז'בוטינסקי להתרכז בהקמת כח צבאי יהודי חזק עד כדי כך שהערבים יאלצו להשלים עם הציונות – וכך תיסלל הדרך לשלום. ככל הנראה, סבור בנימין נתניהו כי גם לאחר מאה שנה עדיין זה המצב – רק שאם כל העוצמה וקיר הברזל האימתני שבנו הציונות ומדינת ישראל במאה השנים האלה עדיין לא הספיקו כדי "לשכנע" את הערבים, קשה לראות שהדבר יקרה אי פעם. 

באופן בולט נעדרה מנאומו של ראש ממשלת ישראל המלה "שלום" והמשפט "ידנו מושטת תמיד לשלום אל שכנינו" אשר באופן מסורתי ראשי ממשלות בישראל נוהגים לכלול אותו בנאומיהם – גם אם לרוב זה נראה לא יותר מאשר מס שפתיים. היה זה נאום של מנהיג המכין  את עמו למלחמה טוטאלית ללא פשרות, בלי להציב לשומעיו ולו שמץ של תקוה שאי פעם יבוא הקץ לשפיכות הדמים. למשמע הנאום הזה אפשר להעריך שהתבדו סופית השמועות בדבר כוונתו של נתניהו להזמין את מנהיג האופוזיציה יצחק הרצוג להצטרף לממשלתו ולשמש בה כשר חוץ שיציג תדמית מתונה ויונית בעולם. 

"אנו נשרת את העם מספסלי האופוזיציה ומשם נחליף את נתניהו" הצהיר הרצוג. "נתניהו מפחיד ומטפטף רעל לציבור וזה עבד במערכת הבחירות, אבל בסוף זה יפסיק לעבוד. הוא הולך להתנגש בקיר עם ממשלת ימין צרה, ממשלה שתוביל אותנו למבוי סתום וקשה ואז אולי הציבור יתפכח". 

***

בדיוק באותו זמן שראש הממשלה נשא את נאום הדם בירושלים, התקיים בתל אביב אירוע זיכרון מסוג אחר לגמרי. זו הפעם העשירית התקיים את טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני שמארגנת קבוצת "לוחמים לשלום" אשר בו משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות ששכלו את יקיריהן בסכסוך המתמשך עומדות יחד על במה אחת, מספרות סיפורים אישיים על האבדן שחוו ומנחמות אלה את אלה. 

"טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני הוא יוזמה של אב שכול, בומה ענבר" מסביר אבנר וישניצר ששכל את בנו יותם, לוחם גולני, בלבנון ב-1995. "כוונתו הייתה לאפשר למשפחות שכולות לציין את יום הזיכרון תוך הדגשת מסר של פיוס ופעולה למניעת שכול נוסף. הכאב הזה אינו זר לנו. רבים מאיתנו שירתו בתפקידים קרביים, חלקנו איבדנו קרובי משפחה וחברים. אולם עלינו לזכור ולהזכיר שמלחמה איננה גזרת גורל אלא בחירה אישית. דווקא ביום הקשה הזה אנחנו קוראים לשני הצדדים להכיר בכאב ובתקווה של אלה החיים מעברה השני של הגדר ולנסות למנוע את המלחמה הבאה". 


בטכס הראשון לפני עשר שנים השתתפו מאתיים איש. מאז התגבר והלך זרם המשתתפים מדי שנה, והשנה זה כבר הגיע לאלפים רבים. לא לכולם נמצא מקום באולם, שהיה מלא עד אפס מקום, ורבים נאלצו להידחק לאולמות סמוכים בהם הועבר הטכס על מסכים גדולים. נקודות צפיה שמשכו מספר ניכר של צופים היו גם בשטחים הפלסטיניים, בכמה מקומות באירופה  ובקליפורניה שבארה"ב. רבים אחרים – בישראל, בשטחים הפלסטיניים ובכל רחבי העולם - צפו בו בבתיהם באמצעות האינטרנט. עד הרגע האחרון היה מתח מסוים אם יצליחו בני המשפחות השכולות הפלסטיניות להגיע – מתנחלים ניסו לבטל את אישורי הכניסה שלהם לישראל, אך בסופו של דבר הגיעו הפלסטינים והתקבלו בתשואות.

אתר ואי נט התרכז בשניים מן ההורים השכולים שהשתתפו. איריס שגב מראש פינה מתארת את בנה נמרוד, שנפל במלחמת לבנון השנייה, כבחור  מלא חיים וצוחק, עם חיוך שלא יורד מהפנים. ג'יהאד א-סר'ייר מהכפר אידנא הסמוך לחברון אומר על בנו עלאא, שנהרג בכפרו מירי חיילי צה"ל במהלך מבצע צוק איתן: "הוא הלב שלי". הנטייה הטבעית של המביט מהצד עשויה להיות כעס נטול אפשרות של סליחה ואולי גם מחשבות על נקמה, אבל כאבם של שני ההורים השכולים, האחת יהודייה-ישראלית והשני פלסטיני, הביא אותם דווקא לפיוס עם הצד השני. השניים חברים בחוג ההורים "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני", שכל חבריו איבדו בן משפחה כתוצאה מהסכסוך. 

נמרוד שגב, בנה של איריס, היה בן 28 במותו, עבד בתחום המחשבים ומלא תפקיד בכיר בחברת מיקרוסופט. "בעצם, גם בתפקידו במילואים הוא היה בתהליך מעבר מתפקיד טנקיסט לתפקיד בתחום המחשבים גם בצבא, והוא לא היה חייב לצאת בטנק ללבנון ב-2006 . אבל הוא התעקש. הטנק שלו הוא נפגע ממטען צד וספג מיד לאחר מכן טיל נ"ט של חיזבאללה. פיצוץ הטיל הרג את כל ארבעת אנשי הצוות. 

"בעלי דיבר איתו בטלפון זמן קצר לפני שחזר ללבנון. נמרוד אמר לחזי שהוא לא רואה את עצמו יוצא חי מהמשימה הזו. הוא תיאר את הצורה שבה ימות. הוא אמר שברור שאם יעלה על מטען צד הוא גם יחטוף טיל כי הטנק לא יוכל לזוז ויהפוך למטרה ברורה. חזי אמר לו 'אם זה מה שאתה מרגיש, תברח, תסגור את הטלפון ואל תחזור למילואים'. נמרוד ענה לו: 'לא ככה חינכת אותי'. הוא גם אמר שאם נקבל ארון, הוא לא יהיה בו, אלא יהיו שלושה שקי חול כדי ליצור משקל. אבל הוא לא יהיה שם, כי כלום לא יישאר ממנו. וזה בדיוק מה שבאמת קרה. ואחרי 
חצי שנה הגיעו קצינים והודיעו לנו שחלקי גוף של נמרוד נמצאו במכון הפתולוגי ושאנחנו צריכים לעשות קבורה נוספת. זה היה סיוט.  

"במשך כמה שנים הטלטלתי, פשוט לא מצאתי שום משמעות, לא לחיי ולא למוות של נמרוד. לפני ארבע שנים ראיתי סרט טלוויזיה שטלטל אותי - הסרט הדוקומנטרי 'לב מג'נין', על איסמעיל חטיב, שבנו בן ה-12 אחמד נורה מאש צה"ל, ובבית החולים הוא החליט לתרום את איבריו. בסרט פוגש האב את שלוש המשפחות שילדיהן קיבלו את איברי הבן – משפחה חרדית מירושלים, משפחה בדואית מהנגב ומשפחה דרוזית מפקיעין. 

"הסרט פתח לי הסתכלות חדשה ואנושית על הצד השני. רציתי בעיקר להודות לחטיב על מה שעשה ועל תחושת השליחות וההבנה שקיבלתי, שמה שאני צריכה לעשות הוא לא לשבת לבכות על בני, אלא לעשות משהו כדי שלא יהיו עוד אימהות שכולות כמונו, משני הצדדים, ולא יהיו עוד ילדים שיילכו לצבא וימותו או ילדים שייהרגו בצד השני. כשניסיתי להעביר לחטיב את מכתבי הגעתי לפורום המשפחות השכולות. מיד ידעתי שאני רוצה להיות חברה בפורום הזה." 

במסגרת הפורום מעורבת איריס בפרויקט המפגיש נשים ישראליות עם נשים פלסטיניות – כולן איבדו ילדים בסכסוך. בנוסף היא מגיעה לבתי ספר ומרכזים קהילתיים לקיום דיאלוג בין נציגים ישראליים לנציגים פלסטיניים שמדברים כל אחד על אבלו, תוך העברת מסר של פיוס. 

"דווקא השכול מביא לרצון לפיוס. נמרוד מת ולא יכולתי לקבל את זה. זה לא היה הגיוני. זה לא יכול היה לעבור את סף ההבנה שלי. הרגשתי שמה שאני רוצה לעשות הוא שלא ילכו עוד אנשים וייהרגו. לא ייתכן שעוד אימהות ישלחו את ילדיהן לצבא ויחשבו שזה לא יקרה להן. גדלתי במדינה וספגתי את האווירה שאנחנו חיים על חרבנו ושלא תהיה לנו מדינה אם לא נילחם. אבל אני לא רוצה שבני יגן עליי. אני רוצה להגן על בני. הכי חשוב היה לי לעשות מה שביכולתי כדי שדברים כאלה לא יקרו יותר ושיהיה שלום. פלסטינים מגיעים איתי לפעילויות בבתי הספר ואנחנו מספרים את הסיפור מהצד האישי והאנושי, והם החברים שלי." 

ג'יהאד אחמד א-סר'ייר מהכפר אידנא בגדה המערבית, סמוך לחברון, איבד את בנו עלאא ביולי 2014. הוא מת תשעה ימים לאחר שנורה מכדורים חיים שירו לעברו חיילי צה"ל. היום הוא חבר בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ומתפלל לסיום הסכסוך.

עלאא היה בן 21 כשמת. "הוא עבד אז בכפר", מספר ג'יהאד, "וחודש הרמדאן צוין באותם ימים. באותו היום חזר הביתה, ולאחר 19:00 מותר היה שוב לאכול לאחר הצום. לפי המנהג לא הולכים לישון, אלא אוכלים בסעודה שנמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. לקראת חצות, לאחר שאכלנו, עלאא אמר שהוא הולך לבקר את סבו, שגר כ-200 מטר מביתנו. הוא יצא עם דודו ולא היו שם בעיות, היה שקט. אם הייתה בעיה חס וחלילה לא הייתי אומר לבני שזה בסדר לצאת. לא ידענו שיש שם חיילים. יש עצים גדולים באמצע הכביש. אחי סיפר ששמע מישהו אומר להם 'בואו לפה'. אלה היו חיילים. הייתה מלחמה בעזה, אבל בכפר שלנו לא היה דבר. אני לא יודע למה חשדו בהם."

עלאא נורה מאש החיילים. "אחי סיפר ששמע שתי יריות", אומר ג'יהאד. "אחת היריות פגעה בבני, הוא קיבל כדור שריסק את בטנו." הוא הובהל לבית חולים בחברון, שם שהה כתשעה ימים, וב-29 ביולי מת.

עד התקרית נהג ג'יהאד לצאת לעבוד בישראל בבנייה ושיפוצים, "אבל ארבעה-חמישה חודשים לאחר מותו של בני נאסר עליי לצאת. לקחו לי את האישור וכתבו עליו 'מנוע שב"כ'. אין לי עבודה. הרגו את הילד שלנו ואת כולנו בבית. עכשיו אני יושב בבית. כל חיי עבדתי בישראל ויש לי שם חברים". 

לאחר האסון חבר ג'יהאד לפורום המשפחות השכולות. "עוד לפני האסון היו לי חברים ישראלים ואנחנו בקשר טלפוני עכשיו", הוא אומר. "אנחנו לא רוצים דם. פנינו מועדות לשלום וזה רצוננו. אמרתי 'בעזרת השם, שבני יהיה האחרון'. כל לילה, מאז ועד היום, אני מרגיש כאילו זה רק עכשיו קרה. אני עדיין חי את הרגע הזה, אבל מתפלל לאלוהים שיפסיק את המריבה הזו וישמור על הילדים שלנו ושלכם."

ג'יהאד קיבל שיחת טלפון מאוסמה אבו עייש, אחד החברים בצד הפלסטיני של הפורום, והוא הזמין אותו אליו לבית לחם, ודרכו נוצר הקשר לפורום. "כשהצטרפתי לפורום", הוא נזכר, "הלכנו וישבנו עם כמה נציגים יהודים. כולם שכלו קרובי משפחה. אמרתי 'אם יהיה שלום ויש עתיד, אני בא'. החלפנו מספרי טלפון ומאז אנחנו בקשר."

? לא היה טבעי יותר לחפש נקמה
"חס וחלילה. האיסלאם לא מכוון לשם. אני רק הייתי רוצה שמי שעשה את זה לבני יובא לצדק. בפורום יושבים כולם ביחד ומדברים. כל אחד מבין את השני. לכל אחד היה בן משפחה שאותו הוא איבד בסכסוך". 

***

כמו בכל שנה, מעבר חד יום הזיכרון אל החגיגות של יום העצמאות. ביום העצמאות ה-67 של מדינת ישראל, אשר חל בשנה ה-48 לכיבוש. ברחובות שוטטו המוני צעירים שצפו בזיקוקין די נור והקשיבו למוזיקה הרועשת מן הרמקולים. כמו בכל שנה, מדינת ישראל מנסה ולא ממש מצליחה לברוא מחדש את אוירת ההתלהבות הספונטנית ששררה ברחובות תל אביב בלילה שלאחר החלטת  החלוקה באו"ם בנובמבר 1947. האופנה החדשה שפשטה ביום העצמאות הזה היו פטישי פלסטיק ענקיים– כמעט כגובה קומתם של הילדים שאחזו בהם - ומקושטים בדגל הלאומי של ישראל. הילדים רצו ברחובות והכו זה בזה בפטישים.

בין הדגלים הרבים שכיסו את רחוב דיזנגוף, פתאום מראה מפתיע בחלון ראווה של חנות: שתי מפות תבליט תלויות זו לצד זה – מפת ישראל בגבולותיה כיום, עם השטחים הכבושים, ולצידה מפת ישראל שמלפני 1967, בגבולות הקו הירוק, הגבולות הבינלאומיים הלגיטימיים שבדרך כלל אין לראות אותם בשום מקום בישראל. זאת היתה חנות הבאוהאוז, חנות המוקדשת בדרך כלל לארכיטקטורה היחודית של תל אביב ולאביזרי נוסטלגיה משנות השלושים והארבעים של המאה שעברה. לא ממש חנות בעלת נטיה פוליטית ברורה. אבל שתי המפות נתלו שם בחלון, זו לצד זו.   



יום שבת, 4 באפריל 2015

משחק שחמט מסובך וחג חירות בכלא הצבאי


משחק שחמט מסובך וחג חירות בכלא הצבאי  
      
בתחילת השבוע פרסם עיתון הימין הקיצוני מקור ראשון ידיעה בלעדית בכותרת "גרמניה הורתה לא לבקר במעלה-אדומים - כי זה שטח פלסטיני". כפי שנמסר בידיעה, הארגון היהודי הבינלאומי 'בני ברית' ארגן ביקור בישראל של קבוצת הכדורגל הנשית 'טורבינה פוסטדם', שכלל משחק ידידות עם נבחרת הנערות של ישראל. הנסיעה מומנה על ידי משרד החוץ הגרמני מהתקציב המיוחד של חגיגות חמישים שנה לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה. 
לקראת המשחק התכוונו הנערות הגרמניות לקיים אימון כושר, והמקום המתאים ביותר שמצאו לשם כך המארגנים הישראלים היה ב...מעלה אדומים. 

"ואז קרה דבר מדהים ומזעזע" סיפר רלף הופמן, נשיא 'בני ברית' בגרמניה ובאירופה: "השגרירות הגרמנית בישראל שלחה למנהלי הקבוצה מסרים בדוא"ל, והורתה להם חד משמעית לבטל את הביקור במעלה אדומים. נכתב שם שמעלה אדומים היא התנחלות, שהיא נמצאת בשטח פלסטיני, ושביקור שם יהיה הפרה של החוק הבינלאומי. הנציג שלנו בישראל התקשר מיד לשגרירות, הוא קיווה לשמוע שהיתה כאן טעות או אי הבנה. אבל לא, הדיפלומטית בשגרירות אשרה שחור על גבי לבן שזו בדיוק המדיניות שלהם!"

"אני עדיין נרעש" הוסיף נשיא בני ברית. "אתה יכול לדמיין את זה? שבעים שנה מאז שחרור אושוויץ, וכך הם מתנהגים. זו חברות? כך הם מתנהגים לישראל? אם כך הם נוהגים בספורט, כיצד ינהגו בכל דבר אחר? מה הם יעשו לאנשי עסקים?" 


אכן, ממשלת גרמניה, אשר מוציאה מיליוני יורו מכספי משלם המסים הגרמני בכדי לספק לחיל הים הישראלי צוללות המסוגלות לשאת טילים גרעיניים, מעיזה גם לדרוש משחקניות כדורגל גרמניות שנסעו לישראל על חשבון הממשלה לנהוג על פי החוק הבינלאומי. איזו חוצפה!

באותו היום בו פורסמה הידיעה המדהימה הזאת דיבר ברדיו בוני גינצבורג, בעבר שוער נבחרת ישראל בכדורגל וכיום פרשן לעניני ספורט: "הערב מחכה לנבחרת שלנו משחק קשה מול בלגיה, הבלגים הם בין הטובים ביותר בעולם. צריך להאבק ולהילחם על כל כדור. אבל הייתי מוכן לחתום על מפלה קשה ומשפילה לישראל על כר הדשא, אם רק יובטח שהמו"מ בלוזאן יכשל ולא יחתם ההסכם הרע הזה עם איראן". בפועל נמסר בחדשות הבוקר שאחריו על תבוסת נבחרת ישראל בתוצאה 1:0 מול הבלגים, ועל מה שנראה כמבוי סתום במו"מ  בלוזאן. 

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל הישן-חדש, הוכיח שוב את יכולתו ליצור ססמאות תקשורתיות קצרות וקליטות ולעורר גלים של פניקה ציבורית. ביום הבחירות לפני שבועיים הוא הזהיר מפני "הערבים באוטובוסים הזורמים לקלפיות בכמויות כדי להעלות את השמאל לשלטון". השבוע,  בא תורו של "הציר איראן-לוזאן-תימן" שאותו תיאר נתניהו במלים חריפות: "ההסכם המתרקם בלוזאן יהיה הסכם בלתי נסבל, סכנה קיומית לישראל ולכל האזור ולכל העולם. האיראנים חותרים להשתלט על המזרח התיכון כולו בתנועת מלקחיים. אי אפשר להבין כיצד בעת שבתימן ממשיכים כוחות בתמיכת איראן לכבוש עוד ועוד שטחים, נציגי המעצמות עוצמים עיניים מול התוקפנות הזאת. ההסכם שמתגבש בלוזאן שולח מסר שאין מחיר לתוקפנות, ואף להיפך – שיש שכר לתוקפנותה של איראן. ". (צבי בראל ב"הארץ" הביע תמיהה מסוימת על הופעתו של נתניהו כמי שמתנגד בחריפות לכיבוש שטחים ומוחה על התעלמות הקהילה הבינלאומית מהכיבוש הזה. בתימן, כמובן.) 

לפני שנה בדיוק התנסה מזכיר המדינה ג'ון קרי בכשלון דיפלומטי צורב, ארוע שאותו שנתניהו קרוב לודאי זוכר בגאווה. הפעם היו קרי והנשיא אובמה נחושים שזה לא יקרה שוב. גם לאחר שעבר המועד הסופי המקורי, ה-31 במרס, נמשכו ביום ובלילה השיחות האינטנסיביות ורצופות המשברים בין שרי החוץ של שש המעצמות ושל איראן. ביום חמישי בערב הוכרז על ההסכם, אשר נועד לעכב את התכנית הגרעינית האיראנית למשך עשר עד חמש עשרה שנה. דקות לאחר מסיבת העיתונאים הדרמטית בלוזאן נשא הנשיא אובמה נאום נלהב בוושינגטון, ודיבר על הבנה היסטורית שתהפוך את העולם למקום בטוח יותר: "זאת הדרך הנכונה, הטובה והבטוחה למנוע מאיראן נשק גרעיני, והיא בוודאי עדיפה על מלחמה עקובה מדם". 

נתניהו, כמובן לא ממש התלהב. שיחת הטלפון הטרנס-אטלנטית בה עדכן הנשיא את ראש הממשלה על ההסכם נוספה על הרשימה המתארכת והולכת של העימותים ביניהם. ראש הממשלה מיהר לכנס את הקבינט המדיני ולהעביר פה אחד החלטה תקיפה נגד "ההסכם שהוא סכנה קיומית לישראל". ככל הנראה בכוונתו לנהל בחודשים הקרובים עוד מאבק רצוף על גבעת הקפיטול, בעזרת חבריו הרפובליקאים. יו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינר, אמרגן נאומו המפורסם של נתניהו לפני חודש, כבר ביקר אצל ראש הממשלה והבטיח את עזרתו. אך כפי שציין נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", הרפובליקאים שמחים לכל הזדמנות ותירוץ לנגח את אובמה, אך הם לא ירצו להצטייר בדעת הקהל האמריקאית כמי שהובילו את ארצות הברית אל מלחמה חדשה במזרח התיכון. 

"ישראלים נוטים לשפוט את ההסכם בקנה המידה של עצמם, ולכן הם מתקשים להאמין שאיראן תוותר באמת על התכנית הגרעינית שלה" ממשיך ברנע. "ישראל, במצב דומה, לא הייתה מוותרת, היא היתה מתחכמת. למה שאיראן תנהג אחרת מאיתנו?". בעצם, זאת לא שאלה היפותטית. ישראל אכן היתה במצב דומה בתחילת שנות השישים, מול הנשיא קנדי. ובמצב ההוא ישראל אכן לא ויתרה על תכניתה הגרעינית, אלא התחכמה. איתן הבר, שהיה ראש לשכתו של ראש הממשלה רבין והפך לבעל טור מפוכח וציני למדי, היה גלוי לב עוד יותר: "כל מדינאי מתחיל יודע שבעניני מתקני גרעין אפשר ואפילו מותר לרמות את כל העולם. מדינה שמשקיעה מיליארדים מחלבה ודמה כדי לבנות מתקנים גרעיניים מוכנה גם להשקיע מאות מיליונים בהונאה והולכת שולל. איראן לא תוותר – ויתוריה במהלך השיחות בלוזאן היו כמו ויתורים של מדינה אחרת, מוכרת לכולנו, שהתנהגה יפה בכיתה, קיבלה ציונים גבוהים, אך בנתה מתקנים גרעיניים מפוארים והיא מתקיימת על העמימות הגרעינית כבר שנים ודורות". בשילוש הקליט "איראן-לוזאן-תימן" שהמציא נתניהו לא מוזכרת דימונה, זה גם לא מתחרז.

לפי מספר מאמרי פרשנות שהופיעו בעיתונות האמריקאית, במיוחד בוול סטריט ג'ורנאל, הסכם הגרעין עם איראן הינו חלק מיוזמה מדינית רחבה יותר שנוקט הנשיא אובמה - שמטרתה הסופית "לעשות באיראן  מה שעשה הנשיא ניקסון בסין" ולהפוך את המדינה הסוררת לשחקן מפתח במסגרת מערכת הבריתות של ארה"ב במזרח התיכון. לעומת הכח הפנאטי הרצחני הנקרא דעא"ש שפרץ בעוצמה רבה אל הזירה בשנה האחרונה, וסמלו המסחרי הם סרטוני הוצאה להורג היוצאים לרשת חדשות לבקרים, נראים הדיפלומטים האיראנים המחייכים ומסבירי הפנים בלוזאן כסמל של מתינות. ואמנם, בדיוק במהלך השיחות בלוזאן הגיעו הדיווחים מצפון עיראק על הצלחה משמעותית של הכוחות הנלחמים לסלק את דעא"ש מן העיר החשובה תיקרית, מקום הולדתו של סדאם חוסיין. מטוסי חיל האויר האמריקאי, בהפצצות כבדות מן האויר, סייעו רבות להתקדמות המיליציות השיעיות הפרו-איראניות אל מרכז תיקרית. 

הכיוון הזה במדיניות האמריקאית מדאיג מאד את נתניהו – וגם את סעודיה, בעלת בריתה הותיקה של ארצות הברית. לא במקרה, בדיוק בזמן השיחות בלוזאן גיבשה סעודיה ברית של מדינות ערביות ומוסלמיות לצאת למלחמה חזיתית בתימן ולשלוח מטוסים לשם להפציץ את המיליציות השיעיות הפרו-איראניות. במלחמה הזאת מטוסי ארה"ב אינם מעורבים ישירות, אם כי ארצות הברית הודיעה על תמיכתה ב"מבצע הצבאי לחיזוק הממשלה החוקית של תימן" וכפי שפורסם היא מספקת חומר מודיעיני וצילומי לווין כדי לסייע למפציצים הסעודים באיתור מטרות בשטח תימן. והשבוע הזה גם החליטה ארצות הברית לחדש את הסיוע הצבאי האמריקאי למצרים, ולהשלים עם העובדה שהגנרל סיסי, בעל בריתה של סעודיה, נחל הצלחה מרשימה ברמיסת ניצני הדמוקרטיה שהחלו לנבוט במצרים לפני ארבע שנים. 

(בקרקסים של פעם היה נפוץ התרגיל הנועז של רכיבה על שני סוסים דוהרים בבת אחת. האם יצליח אובמה לחזור על התרגיל הזה?) 

ומה עם הפלסטינים? בעקבות חתימת ההסכם בלוזאן הצהיר מזכיר המדינה קרי כי יש איומים גדולים יותר מאיראן על בטחונה של מדינת ישראל, והם דעאש וכשלון מאמצי השלום עם הפלסטינים. בנושא האיראני היתה צרפת המעצמה הספקנית ביותר לגבי כוונות האיראנים, אשר לחצה בלי הרף להקשחת תנאי ההסכם, ונתניהו תלה בה לא מעט מתקוותיו. אך בנושא הפלסטיני מתכוונת צרפת כבר בעתיד הקרוב להגיש למועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה חדשה ומרחיקת לכת, שתקבע באופן חד משמעי את העקרון של גבולות 1967 כבסיס לגבול העתידי בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין. לחרדתו של נתניהו, לגמרי לא בטוח שארה"ב תטיל וטו על החלטה כזאת – יתכן אפילו שהאמריקאים יצטרפו אליה. 

רק בשבוע שעבר נשמעו חילופי הדברים החריפים, כאשר אובמה הודיע שהוא מאמין לדבריו של נתניהו במערכת הבחירות, כאשר הבטיח למצביעי הימין הקיצוני שבימי כהונתו לא תקום מדינה פלסטינית. לעומת זאת, הנשיא הטיל ספק רב בהתנצלות החיוורת שפרסם נתניהו לאחר הבחירות, בה הצהיר שהוא עקרונית לא מתנגד למדינה פלסטינית, בתנאי שזה ישאר במסגרת הצהרות מילוליות ולא יהפוך חס וחלילה למציאות. נתניהו נקט גם שני צעדים קונקרטיים מוגבלים: לפלסטינים הועברו מאות מיליונים מכספי המסים שישראל גובה עבורם בהתאם להסכמי אוסלו ואשר כבר כמה חודשים עוכבו בידיה – וזאת בתנאי שהפלסטינים לא יגישו תביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. ובמזרח ירושלים אושרה באופן עקרוני הקמת אלפי יחידות דיור לפלסטינים – החלטה ראשונה מסוגה מאז כבשה ישראל את השטח וסיפחה אותו ב-1967, ואשר אישורה עוכב במשך שנים רבות בידי גורמי הימין הישראלים האוחזים עמדות מפתח בבירוקרטיה הממשלתית והעירוני. אם כי מדובר בהחלטה עקרונית שמימושה יכול לקחת שנים, ולשם האיזון הקדוש עלו הדחפורים להתחיל כאן ועכשיו בבניה בשכונה אחרת המיועדת ליהודים בלבד... 

בכל אופן, ב-1 לאפריל הפכה מדינת פלסטין רשמית ופורמלית לחברה ה-123 בבית הדין הפלילי הבינלאומי, עם סמכות מלאה להגיש תביעות וליזום הליכים משפטיים על כל הפרה של החוק הבינלאומי בשטח שהאו"ם הכיר כשטחה של פלסטין – בין אם מדובר בהרג אזרחים בהפצצות על עזה ובין אם הנושא הוא הרחבת התנחלויות בשטחי הגדה המערבית שהוכרזו בידי מדינת ישראל כ"אדמות מדינה". "אנחנו עובדים ומכינים את התיקים בכל הנושאים האלה, נגיש את התביעות במועד שנמצא לנכון" הסביר סאיב עריקאת הותיק בשם הפלסטינים. "אני מקווה שעצם יכולתנו להגיש תביעות כאלה תהווה גורם מעכב ומרתיע כלפי הישראלים, בהתנהגותם בשטח מעתה והלאה".

האם באמת תשפיע החברות הפלסטינית בבית הדין הבינלאומי על המצב בשטח? למשל, בנוגע לנושא של עקירה כפויה מפניו מזהיר פעיל זכויות האדם ניב מיכאלי? "שלום רב, לאחרונה התחלתי לשמש כרכז המידע של 'בצלם' המטפל בנושא הקהילות הפלסטיניות הנמצאות בסכנת גירוש. מדובר באלפי בני אדם החיים בעשרות קהילות קטנות של חקלאים ורועי צאן ברחבי שטח סי בגדה המערבית, בעיקר בבקעת הירדן, מזרחית לירושלים ובדרום הר חברון, שרובן קיימות כבר עשרות רבות של שנים. בשנים האחרונות קהילות אלו סובלות מניסיונות הולכים וגוברים מצד המנהל האזרחי והצבא לגרשן מאדמתן באמתלות שונות. כחלק מתהליך ההיכרות עם אותן קהילות, זכיתי להתלוות לתחקירני בצלם בביקור באזורי מגוריהן. ראיתי מקרוב  את הדרך המפרכת והארוכה שעושים התושבים כדי להביא לכפריהם מים; את הפערים הזועקים לשמיים בין תנאי החיים הקשים בקהילות אלה לבין התנאים בהתנחלויות, השוכנות לפעמים מטרים בודדים מהן. זהו אחד המקרים המובהקים ביותר שבהם מילים ותמונות לא יוכלו בשום אופן להעביר נכונה את המציאות.

היבט נוסף אותו קשה לשקף הוא תחושת אי-הוודאות המלווה את חייהם של תושבי הקהילות. הידיעה שבכל רגע נתון עלולים ביתם, מקור פרנסתם וכל  רכושם להיחרב או להילקח מהם, מבלי שיוכלו לעשות דבר כדי למנוע זאת. שני מקרים כאלה אירעו ממש בחודש הזה: ב-4.3.15 הגיעו נציגי המנהל האזרחי והצבא לקהילת עין אל-כרזלייה בצפון בקעת הירדן והרסו את מבני המגורים של חמש המשפחות המתגוררות שם, בפעם החמישית מאז תחילת 2014. שבועיים לאחר מכן, הגיעו נציגי המנהל לקהילת ח'לת מכחול שבצפון הבקעה והחריבו את מבני המגורים ומכלאות הצאן של ארבע מתוך תשע המשפחות הגרות במקום מזה עשרות שנים. זאת, שנה וחצי לאחר שהמנהל הרס את כל מבני הקהילה. תושבי הקהילות, כמו כל אדם אחר, זכאים לחיות את חייהם ללא הפרעה במקום מגוריהם. הנסיונות החוזרים ונשנים של הרשויות הישראליות לגירוש הקהילות ממקום מושבן, כדי לאפשר השתלטות ישראלית על אזורים נוספים בשטח סי, חייבים להיפסק". 

ובינתיים הגענו שוב אל חג הפסח הידוע גם בשם חג החרות, שנועד לציין את שחרורם הפלאי של העבדים העברים משביים במצרים לפני אלפי שנים. ויהיה מה שיהיה הבסיס ההיסטורי לסיפור הזה, ללא ספק זהו אחד מסיפורי השחרור הגדולים בתרבות האנושית, והוא שימש מקור תקווה והשראה להרבה מאד אנשים בהיסטוריה שחלמו על שחרור משיעבוד. במיוחד הוא שימש מקור תקווה והשראה לשחורים באמריקה. 

ואצלנו, גם השנה יחגגו את חג הפסח החיילים העוסקים יום יום במלאכת הכיבוש והדיכוי. ויחגגו אותו ברוב הדר אלף מתנחלים היושבים במובלעת חמושה בלב העיר חברון, ואשר בבחירות לפני שבועיים זכו לזכות בחירה שלא ניתנה למאתיים אלף תושבים פלסטינים החיים בעיר שמסביבם. 

את חג הפסח יציינו השנה מאחורי סורג ובריח ארבעה ישראלים צעירים שהחליטו לסרב להיות שותפים למפעל הכיבוש והדיכוי וההתנחלות - עדו רמון, יחיאל נחמני, אפי דרשנר וירון קפלן. לכל אחד מהם רקע שונה וסיבות שונות להחלטתם לעלות על דרך הסירוב: רמון מסרב להתגייס במישרין בגלל מדיניות הצבא בשטחים הכבושים, דרשנר הוא אנרכיסט, נחמני הוא פציפיסט גנדיאני, וקפלן פשוט סרב להמשיך להיות חייל. 

עדו רמון כתב: "איני מאמין בתפיסה שכוח ומלחמה יובילו למשהו מלבד הרג וסבל. לא כל שכן צבא המתיימר להגן ומשמש כלי בידי פוליטיקאים תאבי דם, המכנה עצמו 'הצבא המוסרי בעולם' ומחזיק מליוני א/נשים תחת כיבוש, תוך הפרת זכויותיהם הבסיסיות ביותר. לא אלבש את מדיו ולא אציית לפקודותיו, שמשמעותן השלמה ונתינת יד לעוול. זה מה שאמרתי לקצין במרכז הגיוס בתל השומר."

יחיאל נחמני כתב: "אחרי אלפי שנים של אלימות ופוגענות חייבים למצוא דרך חדשה. חייבים להוציא את עצמנו ואת העולם מהמעגל הזה בו יש רק נפגעים. כשאני רואה ברשת סרטונים על התנהגות החיילים בחברון אני בשכלי הקטן והפשוט לא מבין איך התנהלות כזאת יכולה לתת פיתרון. לא רואה מה הסיכוי של הילדים הללו בסרטון לעשות שלום ואהבה אחרי מה שהם ספגו בלילה מהחיילים. כמו שאומר מהטמה גנדי: 'בהתנגדותנו לשנאה באמצעות שנאה אין אנו גורמים אלא להפיצה'. אני לא מוכן להצטרף למערכת שבה הערך העליון הוא כוח הזרוע. האתגר שלי בכלא הוא למצוא דרך להתגבר על השנאה למערכת הצבאית ולסוהרים, למצוא דרך לאהוב גם אותם. הם בני אדם ותמיד נשאר משהו בהוויה שלהם שהוא עמוק יותר מכל ההתנהגות שלהם, מה שמעניק לי את התקווה שהם יכולים להשתנות". 
אפי דרשנר, אנרכיסט הפעיל בארגון "אחדות", לא הצליח להעביר מן הכלא הודעה מפורטת כי בהמשך לסירובו לשרת בצבא סירב גם ללבוש מדים צבאיים בזמן היותו בכלא הצבאי - ועל כך הושם בבידוד. 

ירון קפלן כבר שירת שנה וחצי בצבא וחוויות שעבר שם הן כנראה שהביאו אותו להחליט שאינו מוכן להמשיך בשירות הזה.

ביום שני הקרוב (6.4.2015) בשעה 12.00 בצהרים תתקיים מול שערי לשכת הגיוס בתל השומר משמרת להזדהות עם הסרבנים הכלואים. מארגני המחאה מצוטטת האמרה המסורתית: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". 

https://www.facebook.com/events/1562886267314817/


עיתונאיות משחקות שחמט לפני אולם הדיונים בלוזאן, בזמן ציפיה לתוצאות המו"מ
(צילום: רויטרס)



לאחר ההרס בבקעת הירדן (צילום: בצלם)



אפי דרשנר אוחז בדגל אנרכיסטי, זמן קצר לפני מאסרו (צילום: אחדות)



בכלא 6 חיים באוהלים סרבנים וגם סתם חיילים לא ממושמעים (צילום: יש גבול)