שבוע של דמוקרטיה

שבוע של דמוקרטיה

השנה הזאת התנהל מאבק איתנים על דמותה של עצרת הזיכרון ליצחק רבין. מי שיצאו וידם על העליונה, במיוחד ראשי תנועות הנוער המזוהות עם תנועת העבודה וגם עם מפלגת העבודה,  החליטו לבצע השנה שינוי מהותי בתכנים וסדר היום של העצרת.

http://news.walla.co.il/?w=/90/2579697

לפני תשע עשרה שנה לחץ יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, את ידו של יאסר ערפאת, ראש ארגון השחרור הפלסטיני, על מדשאת הבית הלבן, בטכס שעורר אז תקוות רבות שמאז נופצו שוב ושוב. לפני שבע עשרה שנה בדיוק, ב-4 לנובמבר 1995, רעמו שלוש יריות בכיכר שבלב תל אביב ויצחק רבין שילם בחייו על לחיצת היד הזאת.

מאז, בכל שנה, התכנסו עשרות אלפים בכיכר הזאת כדי להזכיר את הרצח הזה. רבים מהדוברים בעצרות האלה נהגו לדבר על מפעל החיים שנקטע ועל השלום עם הפלסטינים שלא הושלם ועל הכיבוש שלא בא אל קיצו, ולא פעם גם הפנו אצבע מאשימה אל מתנגדי השלום ותומכי הכיבוש וראשי הממשלה שלא המשיכו בדרכו של רבין. ובאופן טבעי, היו מי שלא מצאו את מקומם בעצרות הזיכרון לרבין - מי שלא רצו את השלום הזה בחייו של רבין וגם לא לאחר מותו, מי שאינם רוצים שהכיבוש יבוא אי פעם אל סופו ומאד רוצים שההתנחלויות ימשיכו לעמוד על תילן לדורי דורות.
אבל הפעם נקבעה מדיניות חדשה: " לא מדובר כאן בחלוקות המסורתיות של שמאל וימיןיגיעו כל מי שמאוחד בדרישה לקבלת עול הדמוקרטיה. זיכרון רצח רבין ישוב להיות הדלק המניע ליצירת מדינה יהודית ודמוקרטית. הוא יהיה המניע להיאבק בכל סוגי הגזענות והתרת הדם. אנו מאמינים ומקווים כי מיקוד העצרת דווקא בתכנים נוקבים אלה, ולא רק בגעגוע לדרכו המדינית של רבין, יאפשר לציבורים רחבים יותר להשתתף בעצרת בטווח הארוך. כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה ללבו ימצא בה מקום – ולא רק הציבור המצומצם והמסוים המגיע לעצרות בשנים האחרונות".
האמת היא שבין הקהל שנאסף בכיכר במוצאי השבת האחרונה - כעשרים עד עשרים וחמישה אלף להערכת המשטרה - היה קשה למצוא נציגים לציבור אחר מזה שהגיעו לשם בעבר, אותם האנשים המגיעים בדרך כלל להפגנות למען השלום ונגד הכיבוש ונגד ההתנחלויות. אבל על הבמה היו כמה וכמה נואמים מסוג שלא נראה מקודם בעצרות הזיכרון  ליצחק רבין. למשל, הרב אבי גיסר, הרב של התנחלות עופרה.

עופרה הוקמה בשנת 1975, חלק גדול ממנה על אדמות פרטיות של תושבים פלסטינים. מבחינת תנועת ההתנחלות דאז, גוש אמונים, נחשבה הקמתה כפריצת דרך פשוטו כמשמעו, פריצה חזיתית ראשונה (אך בהחלט לא אחרונה) של מתנחלים ישראלים אל תוך לב ליבו של השטח הפלסטיני המאוכלס בצפיפות. עפרה נחשבת במידה רבה כבירתם של המתנחלים האידאולוגיים, המאמינים ששטחי יהודה ושומרון שייכים לעם היהודי מתוקף הבטחה אלוהית וזכות היסטורית. רבים ממנהיגיהם ואנשי הרוח שלהם מתגוררים שם עד היום.

הרב גיסר שבא מעופרה אל כיכר רבין ידע שהוא אינו במגרש הביתי שלו, ואכן עלייתו לבמת הנואמים לוותה במטר של קריאות בוז. לזכותו של הרב גיסר אפשר להגיד שדאג להכין נאום המתאים לנסיבות ולציפיות של מי שהזמין אותו לשם. "הערבים גם הם בני אברהם. חובה עלינו לאהוב את כל הנברא בצלם אלוהים. אין לנו חלק עם שונאי האדם ואין לישראל תורה המתירה שפיכות דמים. מי שאינו מודה בכך אין לו חלק בתורת ישראל."

יתכן בהחלט שהדברים כנים. כי אכן הרב גיסר מתנגד בכל ליבו לספרים כמו "תורת המלך" המפרטים מתי מותר ואף רצוי להרוג בגויים, ברבנים המפרסמים ספרים כאלה ובתומכים הנלהבים שקוראים בהם ויוצאים בלילה להצית עצי זית, מסגדים וגם כנסיות ומנזרים. ומה עם הפתרון המדיני? מה יהיה גורלם ועתידם של מיליוני פלסטינים החיים תחת שלטון צבאי ישראלי מזה 45 שנה? מה על תושבי רמאללה, העיר הפלסטינית השוכנת כחמישה קילומטר מדרום מערב לעפרה והרב גיסר מעולם לא ביקר בה? האם גם הם חלק מן הדמוקרטיה הישראלית שלהגנתה נקראה עצרת הזכרון? ובכן, הרב גיסר ואחרים ממחנהו הפוליטי הסכימו להופיע בעצרת לזכר רבין בתנאי שהיא "לא תהיה פוליטית" ולא תעסוק בפתרונות פוליטיים. "יש להיות מחוייבים לכך שהוויכוח על עתיד הארץ לא יקרע את החברה הישראלית" הוא אמר לקהל שומעיו בכיכר. אולי מוטב בכלל להפסיק את הויכוח הזה, לעבור לנושאים אחרים ולנהל עליהם את הפוליטיקה הישראלית ואת מערכת הבחירות הנוכחית. שלי יחימוביץ, מנהיגת מפלגת העבודה שנכחה בעצרת אם כי לא דיברה בה, בודאי מסכימה איתו.

למחרת היום קיימה הכנסת ישיבה מיוחדת לזכרו של רבין. פתח את הדיון יושב ראש הכנסת רובי ריבלין, שבחר להדגיש את המחלוקת האידאולוגית בינו לבין רבין המנוח. "מורשתו המדינית הייתה ברורה: לחתור להיפרדות העמים באמצעות חלוקת הארץ ויצירת שתי ישויות נפרדות. חלקתי על רבין אז ועודני חולק עליו היום. אני סבור שהקונספציה מקורה בטעות. היא אינה ישימה בין הירדן לים. ניתן לקבוע שרעיון ההיפרדות כשל. הוא לא התנחל בלבבות שני העמים". ואם לא חלוקה ולא שתי ישויות נפרדות, מה כן? מדינה אחת דמוקרטית מהים עד הירדן? זכות הצבעה לפלסטינים בבחירות הבאות לכנסת, או באלה שיבואו אחריהן? את השאלה הזאת שאלו את ריבלין כמה וכמה חברי כנסת בויכוח הסוער שהתפתח, וגם כמה בעלי טור בעיתונות. ריבלין לא מצא לנכון לענות.

במפלגת הליכוד, מפלגתו של ריבלין, לא כל כך מדברים על הפלסטינים ועל זכויותיהם והאם תינתן להם זכות הצבעה בהחלטות שיקבעו את גורלם. אבל בעצם, גם לחברי ועידת הליכוד בעצמם לא ניתנה הרבה ברירה. נוסח ההסכם בין ראש הממשלה נתניהו לבין שותפו החדש-ישן אביגדור ליברמן לא הובא בפניהם, והצבעה חשאית לא הייתה שם, ובהצבעה הגלויה היו הרבה הרבה לחצים וצריך היה אומץ לב רב להצביע נגד. קצת כמו הבחירות שערך ולדימיר פוטין ברוסיה לפני מספר חודשים, ואשר השותף ליברמן יצא למוסקבה כדי להעניק להן את חותמת הכשרות שלו...

ולביום שני הופנה לרגע אור הזרקורים אל יאיר לפיד, הכוכב העולה של הפוליטיקה הישראלית המבשר לנו שעוד יש עתיד. ואת חזונו לעתיד הזה מצא לנכון לפרוס דווקא בהתנחלות אריאל שבחלקה הצפוני של הגדה המערבית. זאת ההתנחלות אשר עלתה לכותרות כאשר התארגנו מאות שחקנים ואנשי תיאטרון ישראלים והודיעו שיסרבו להופיע ב"היכל התרבות" שלה כי לא תיתכן תרבות במובלעת חמושה בליבו של שטח כבוש, ואך לאחרונה עלתה המחלוקת האם המכללה שבהתנחלות הזאת צריכה וראויה להיות משודרגת לאוניברסיטה ולקבל לשם כך שפע של תקציבים ומשאבים. את יאיר לפיד כל זה לא עניין. כפי שהראה במעשים ולא רק בדיבורים, הוא מתנגד לחרם על אריאל ובכלל "לא מוכרת לו מפה שבה אריאל לא שייכת למדינת ישראל". וגם התנחלות מעלה אדומים. וגם גוש עציון. ואין מה לדבר על ירושלים המאוחדת בירת ישראל ועל מאתיים אלף תושבים פלסטינים שימשיכו לחיות בה תחת שלטון ישראל והמתנחלים ימשיכו להשתלט על בתיהם. אבל יאיר לפיד בהחלט תומך בהיפרדות מן הפלסטינים והוא גם בהחלט לא יכנס לממשלה אשר לא תפתח איתם במשא ומתן. ועל מה ידברו במשא ומתן הזה? מה בדיוק יציעו לפלסטינים? האמת שאף אחד לא ממש הקשה על יאיר לפיד בשאלות נוקבות כאלה.

בכל מקרה יאיר לפיד ירד מהר מן הכותרות ועלה אליהן אל עוד כוכב חדש, הלא הוא משה כחלון. משה כחלון, שר התקשורת החברתי שבמשך כמה ימין עמד ברגל אחת מחוץ למפלגת הליכוד והסקרים ניבאו גדולות ונצורות למפלגה העצמאית שהוא עשוי היה להקים. האיש אשר נלחם בחברות הסלולר ויכול להן ובזכותו כולנו משלמים פחות לכיסי הטיקונים המנוולים. וזאת רק ההתחלה לקראת המאבקים החברתיים האדירים שעוד יוביל האיש הזה. ומנהיגת מפלגת העבודה שלי יחימוביץ מיהרה לברך את כחלון בכל פה לקראת עזיבתו הצפויה את הליכוד: " אני חושבת שכחלון הוא נציג ציבור מצוין. הכניסה של כחלון לזירה הפוליטית משרתת בדיוק את הדבר הזה שאני נאבקת עליו: הפסקת הדיכוטומיה בין ימין לשמאל מדיני. אין יותר שני גושים, זה הכל קיבעון מחשבתי וצריך ליצור תפישה חדשה של מהי מפלגה פוליטית".

ומה אומר נציג הציבור המצוין, האיש השובר את הדיכוטומיה בין ימין ושמאל, על הכיבוש ועל הפלסטינים? ובכן, אצל המתנחלים הוא אורח רצוי ומכובד אשר תומך בכל דרישותיהם של המתנחלים ומוחה על כך שהיקף הבניה בהתנחלויות אינו מספיק. וכאשר נשאל על הפניה הפלסטינית לאו"ם הייתה למשה כחלון, האביר החברתי, תשובה ברורה ומוחצת: "אם הפלסטינים יקבלו מעמד של מדינה מהאו"ם, צריך מיד סיפוח של כל השטחים באותו יום. הכרזתם על מדינה? אין שום בעיה, גם אנחנו גם נכריז. כמו שאומרים הילדים - אתם התחלתם". והאם סיפוח הפלסטינים כולל זכות בחירה לכנסת? את זה איש לא שאל את כחלון, אם כי כנראה לא בדיוק לכך כוונתו.

http://www.haaretz.co.il/news/barakravid/1.1854041

אמיר שיבלי, המכין ומפיץ ברשת קריקטורות ותצלומי מונטג' לרוב, כבר הגדיר את משה כחלון ומפלגתו (אם תהיה) כבחירה אלקטורלית מוצלחת ומתאימה למי שרוצים לסמס ממש בזול ויחד עם זה להשאיר ארבעה מליון בני אדם ללא זכויות אזרח בסיסיות. אבל לפי החדשות האחרונות, כחלון מעדיף בינתיים לא לרוץ. כמה חבל.

http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151123732389372&set=a.10150471870259372.372405.702569371&type=1&theater

ואחרון חביב במצעד הדמוקרטיה לשבוע הזה הוא לא אחר מאשר נתן שרנסקי, האיש שהיה לפני הרבה שנים לוחם זכויות אדם אמיץ בברית המועצות ובשלב מאוחר יותר עמד בראש המפלגה ששאפה לייצג את האזרחים הישראלים דוברי הרוסית עד שאביגדור ליברמן דחק את רגליו.  האיש אשר משמש כיום כיושב ראש הסוכנות היהודית, תפקיד מכובד אשר בדרך כלל מעורר פיהוק אצל הישראלי הממוצע. והוא נזכר השבוע בימיו הטובים כאשר מי שהיה נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש שתה בצמא את משנתו על הפצת הדמוקרטיה בעולם וגם הושפע ממנה בהחלטה  לפלוש אל עיראק ולהביא אליה את ברכת הדמוקרטיה. וכה כתב אביר הדמוקרטיה שרנסקי:
"על המערב להתנות תמיכה פיננסית ודיפלומטית בקבלת ראיות ממשיות לרפורמות דמוקרטיות ולכיבוד זכויות האדם. אין מקום לנהוג כאן בסלקטיביות. זו חייבת להיות מדיניות עקבית וחסרת פשרות שתשתרע על פני שנים רבות ותיושם באותה נחישות כלפי כולם - מערב הסעודית והרשות הפלסטינית ועד מצרים ולוב" (מעריב, 1.11.2012).

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/412/993.html?hp=1&cat=479&loc=10

אין מקום לנהוג כאן בסלקטיביות? בכל המדינות שמקבלות סיוע מהמערב, בלי הבדל? האם באמת נתן שרנסקי, יושב ראש הסוכנות היהודית וידידו הטוב של בנימין נתניהו, קורא לארצות הברית להפסיק את הסיוע הפיננסי והדיפלומטי למדינת ישראל, כדי ללחוץ על ישראל לאמץ  נורמות דמוקרטיות בסיסיות ולחדול מלקיים שלטון כיבוש ודיכוי על מיליוני אנשים? לא צריך להגזים, כמובן. אף אחד לא מעלה בדעתו להפנות לנתן שרנסקי שאלות כאלה.

ובכל זאת, אולי דווקא הבוחרים בארצות הברית הם שיחליטו. אולי דווקא הם, שחלק גדול מהם אינם יכולים להצביע על מיקומו של המזרח התיכון במפה ומצב האבטלה במערב התיכון מעניין אותם הרבה יותר, יקבלו ביום שלישי הקרוב את ההחלטה שהפוליטיקאים בישראל מתחמקים ממנה. אם הבוחרים האמריקאים יבחרו באובמה לכהונה שניה ויתנו לנשיאם את הכוח (אם כך ירצה) לסיים את הכיבוש ולא לתת לו להתגלגל בשובה ונחת אל יובל החמישים.

אחרי הכל, אם אתם מנהלים מערכת בחירות מעל ראשם של הפלסטינים וקובע את גורלם בלי לשאול ולבלי להתעניין בדעתם, לא תוכלו להתלונן אם בסופו של דבר גם מידיכם תוצא ההחלטה.

גבעת התחמושת והכיבוש הלא תיאורטי

גבעת התחמושת והכיבוש הלא תיאורטי

לפני כשמונים שנה הקים שלטון המנדט הבריטי בית ספר לשוטרים בסמוך לשכונת שייח ג'ראח בחלקה המזרחי של העיר ירושלים. בשנות השישים הצבא הירדני הקים באותו מקום, שנמצא סמוך לקו החזית העירוני שחצה את ירושלים, מוצב מבוצר היטב.

ביוני 1967 התנהל שם, במקום שהחיילים הלוחמים כינו "גבעת התחמושת", קרב קשה ועקוב מדם, שסביבו נוצר מיתוס של גבורה ואשר לדעת היסטוריונים צבאיים רבים היה מיותר לחלוטין.  מן השיר המפורסם שנכתב על הקרב הזה נשארו במיוחד בזיכרון הקולקטיבי הישראלי המלים "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש. בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום".

מדי שנה בשנה, ביום הידוע בכינויו "יום ירושלים", נערך במקום הזה טכס רשמי אליו תמיד מגיעים ראש הממשלה ושר הביטחון וראשי הצבא, ותמיד נושא בו ראש הממשלה נאום מלא מליצות ומבטיח חגיגית שירושלים המאוחדת תהיה תמיד תמיד בירתה הנצחית של מדינת ישראל. בשכונת שייח ג'ראח הסמוכה, שנכבשה בידי צבא ההגנה לישראל כמה שעות לאחר אותו קרב ענקים, יושבים המתנחלים בבתים הפלסטיניים עליהם השתלטו ומקשיבים לשידור החי של נאום ראש הממשלה.

לפני מספר שנים נערכה בגבעת התחמושת מפגש בין החיילים הישראלים והירדנים ששרדו את הקרב (שלושים ושישה ישראלים נהרגו בו וכשבעים ירדנים) והם דיברו אלה אל אלה די בידידות ואיש מהם לא השמיע קלישאות לאומניות.

למוריאל רוטמן לא הייתה כוונה מיוחדת להוסיף עוד פרק לתולדותיה של גבעת התחמושת. אבל היו אלה שלטונות הצבא קבעו כי זהו אתר ההנצחה הזה הוא המקום בו צריכים להתייצב צעירים תושבי ירושלים שהגיע מועד הגיוס שלהם.

מוריאל רוטמן נולד בישראל לפני 23 שנה, הרבה אחרי אותו קרב גבורה מפורסם בגבעת התחמושת. כשהיה ילד עברה משפחתו לארצות הברית ושם גדל. הוא חזר לארץ בגיל שמונה עשרה, ובמהרה החל להיות מעורב פוליטית ולפגוש פלסטינים וליטול חלק בפעולות נגד הכיבוש. כמי שלמד התושבים הפלסטינים בכפר סוסיא שבדרום הר חברון, הנאחזים בכל כוחם בפיסת אדמתם ובתיהם הדלים, נראו לו "יותר יהודים" מאשר המתנחלים הזוממים לגרשם ומן החיילים המסייעים למתנחלים – שהם הממשיכים במורשת ההיסטורית של יהודים שנאבקו לקיים את קהילותיהם במשך אלפי שנים של חיי גלויות ורדיפות.

מוריאל רוטמן בכפר סוסיא – וידאו
http://www.youtube.com/watch?v=_0htZqCjEEk

ובדיוק באותו זמן שבו ראה רוטמן יותר ויותר את חיילי צה"ל בפעולתם היומיומית, בירי של גז מדמיע ורימוני הלם ולעיתים גם תחמושת חיה על תושבים פלסטינים,  הצבא מצידו שנמצא כאן אזרח ישראלי שחזר מארצות הברית והגיע לגיל 23  וטרם ביצע שירות צבאי. וכך קיבל מוריאל רוטמן צו המורה לו להתייצב באתר ההנצחה בגבעת התחמושת שבירושלים ביום רביעי ה-24 באוקטובר 2012  בשעה 8.00 בבוקר בדיוק, ולעלות שם על האוטובוס שייקח אותו להתחלת בשירותו הצבאי.

מוריאל רוטמן הגיע למקום בדיוק בזמן שנקבע, מלווה בקבוצה של פעילים וידידים - אבל לא על מנת ללבוש את מדי צה"ל. ובכיסו היה המכתב שהכין מבעוד מועד:

''אין דרך קלה לומר את זה: אני סבור כי הכיבוש- שהוא התפקיד המרכזי של צה''ל בימים אלו – הוא עוול מוחלט. הכיבוש הוא אנטי–אלוהים, אנטי–אהבה, ואלים בצורה מזעזעת. הכיבוש מבוסס על מערכת של הפרדה גזעית/לאומית שבמידה רבה דומה למערכת בדרום ארה”ב עד שנות ה60 ולאפרטהייד שהיה בדרום אפריקה עד שנות ה90. הכיבוש ה'זמני' הזה איננו לקראת סופו, אלא מתחזק ומתקבע. יש כמעט אפס רצון בקרב הממשלה הישראלית לגמור עם הכיבוש, והציבור הישראלי נהיה אדיש לסטטוס-קוו שבו שאלת הכיבוש היא בעיקרה 'שאלה תיאורטית', ושאלה שהרבה כבר התעייפו מלהתעסק איתה. אבל הכיבוש יכול להיות תיאורטי רק אם אינך כבוש, ולכן אני גם רואה את הסירוב שלי כאקט של סולידריות עם הפלסטינים שחיים תחת הכיבוש.'' 

http://www.flickr.com/photos/activestills/8118552835/

ברגע זה שבו אני כותב, יושב מוריאל רוטמן מאחורי סורג ובריח בתא שבכלא 6 הצבאי, ותורם בכך את חלקו הצנוע במאבק לסיום הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים.

אז יש כיבוש? השטחים האלה נמצאים תחת שלטון כיבוש? מי שעוקב אחר המתרחש בשטח, מי שנכח ולו פעם אחת בעימות בין חיילים (ו/או מתנחלים) לבין תושבים פלסטינים, לא יכול ממש להטיל בכך ספק. בית הדין הבינלאומי בהאג, הפרשן המוסמך שקבעה הקהילה הבינלאומית לשאלות שנויות במחלוקת בחוק הבינלאומי, קבע בצורה חד משמעית ומוסמכת שאכן הגדה המערבית היא שטח כבוש, וכי חלות עליה הוראות אמנת ג'נבה הרביעית האוסרת על מדינה כובשת לישב את אזרחיה בשטח הכבוש.

אבל במדינת ישראל יש גם מי שחושבים אחרת. עובדה, ועדה מכובדת של משפטנים ישראלים בראשותו של השופט העליון לשעבר אדמונד לוי ישבה וכתבה דו"ח מפורט הקובע שהשטח אינו כבוש כלל וכלל. בשטף של עבודה יצירתית הכינו ועבדו השופט לוי וחבריו חוק בינלאומי משלהם, חוק בינלאומי יחיד ומיוחד שבו בית הדין הבינלאומי בהאג לא היה מוצא את הידיים ואת הרגלים. בחוק הבינלאומי לפי אדמונד לוי השטח אינו כבוש כלל ועיקר, והוא רכושו הבלעדי של העם היהודי, ומפעל ההתנחלות הישראלית בשטח הוא חוקי וכשר למהדרין. על כן, על ממשלת ישראל להסיר כל מכשול שעוד קיים בדרך להתרחבות והתעצמות מפעל ההתנחלות ולחסום ככל האפשר את דרכם של פלסטינים חצופים המעזים לפנות לבתי המשפט אם נגזלה אדמתם לאור היום. 

כבר בחודש יוני השנה הגישו השופט לוי וחבריו את מסקנותיהם לראש הממשלה נתניהו. ולמרות שנתניהו הוא אשר מינה אותם, הוא קצת נבהל מן המסקנות וממה שעלול לקרות אם יאמץ אותן באופן רשמי. כי בסך הכול, אם השטח הזה אינו כבוש מה הוא כן? האם זה שטח מדינת ישראל? ואם זה שטח מדינת ישראל, ואם מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, היכן הם חברי הכנסת המייצגים בפרלמנט של מדינת ישראל את תושבי שכם ורמאללה וחברון?  ואם זה לא שטח מדינת ישראל וגם לא שטח כבוש, מה זה כן? ועוד כל מיני שאלות ששום ממשלה בישראל מאז 1967 לא רצתה לתת להן תשובה ברורה, וגם השופט לוי לא ממש ענה עליהן.

ולכן מאז חודש יוני שכב דו"ח לוי בארכיון כאבן שאין לה הופכין, והמתנחלים וחבריהם במערכת הפוליטית מחו וזעמו על כך ודרשו שהוא יאומץ ומיד. והנה, בחודש שעבר החליט בנימין נתניהו להקדים את הבחירות ונכנס מיד לקלחת אדירה של מאבקי כוחות. בתוך מפלגת הליכוד צברו המתנחלים כוח לא מבוטל, ויש להם השפעה רבה על תוצאות הבחירות הפנימיות, וכנראה לכן הודיע נתניהו לפתע כי בקרוב יביא את דו"ח לוי לאישור הממשלה. לא, לא את הקביעה העקרונית שהשטח אינו כבוש. רק את המסקנות המעשיות המסייעות למתנחלים ומקדמות את מפעלם. אבל הסתבר שגם זה יכול ליצור בעיות ותסבוכות פוליטיות ומשפטיות לא קלות.

וכך שוב נגנז הרעיון לאמץ את דו"ח לוי. אבל במקומו יצא ראש הממשלה ברעיון פוליטי מבריק והודיע את ההודעה הדרמטית שתפסה את ראש הכותרות בארצנו בימים האחרונים – ההליכה המשותפת לבחירות יחד עם מפלגתו של שר החוץ אביגדור ליברמן, הקרובה ביותר בזירה הפוליטית הישראלית להגדרות שמגדיר מדע המדינה מפלגה פאשיסטית. לא, לליברמן לא ממש חשוב הדו"ח של השופט לוי. המשפט הבינלאומי בכל צורותיו לא ממש מעניין את שר החוץ של מדינת ישראל. בראיון חגיגי לרגל הכרזת השותפות האינטימית החדשה עם ראש הממשלה הכריז ליברמן שבכלל אין טעם לדבר ולעסוק בשאלה הפלסטינית. כידוע אין לנו פרטנר פלסטיני וככל הנראה לעולם לא יהיה פרטנר, ולכן בעתיד הנראה לעין נעשה בשטחים האלה ככל העולה על רוחנו ולא נעסוק הרבה בתיאוריות ודקויות משפטיות. חד וחלק.

ובינתיים, מה עושים הפלסטינים עצמם? בשבוע שעבר, הופתעו נהגים ישראלים שנסעו לתומם בכביש 443 מתל אביב לירושלים כאשר לפתע התפרצו לכביש עשרות מפגינים פלסטינים נושאי דגלים ושלטים וחסמו אותו. מה פתאום הופיעו כאן הפלסטינים?

מי שמכיר את הנושא יודע שהכביש הזה עובר דרך שטחי הגדה המערבית, ושהוא נסלל על שטחי אדמה שהופקעו מתושבי הכפרים הפלסטינים בסביבה, ושמהתושבים האלה נמנעה האפשרות לנסוע בכביש שנסלל על אדמתם, ושגם כאשר פסק בג"צ שצריך לאפשר להם לנסוע בו נמצא חיש מהר התכסיס שבפועל מנע זאת מהם. אבל אזרחים ישראלים רגילים קיבלו את הרושם שזהו סתם כביש ראשי ישראלי  המחבר בין שתי ערים בישראל. במיוחד שלאורך הכביש נבנו חומות המסתירות את הכפרים הערביים הסמוכים ועליהם צוירו להנאת הנהגים הישראלים תמונות נוף פסטורליות נחמדות, בלי ערבים. והנה פתאום המציאות שמאחורי החומות התפרצה לשעה קלה אל הכביש, עד שהגיע למקום החיילים שמיהרו להפעיל את רימוני ההלם ורימוני הגז המדמיע שברשותם.

ושבוע מאוחר יותר – עוד הפתעה לא נעימה. פלסטינים נושאי דגלים, ועמם מתנדבים בינלאומיים, חדרו אל חנות הכלבו שהקימה רשת המרכולים רמי לוי בהתנחלות שער בנימין, והניפו שם בתוך החנות את כרזותיהם: "חרם על מוצרי ההתנחלויות" ו"כל עוד לפלסטינים לא יהיה צדק - למתנחלים ולישראלים לא יהיו חיים רגילים". ושוב הגיעו עד מהרה החיילים עם רימוני ההלם ורימוני הגז.

http://www.facebook.com/media/set/?set=a.508462625830713.122508.136633479680298&type=1

ובשתי הפעמים אמרו הפרשנים באולפני הטלויזיה הממלכתית של מדינת ישראל ש"הפלסטינים הצליחו להשיג הפתעה" וש"היה כאן כשל של שרותי המודיעין הישראלי". והתופעה הזאת מעוררת דאגה בקרב הפרשנים ובקרב קציני הצבא שהפרשנים מפרשנים אותם. במידה מסוימת זה מעורר דאגה אפילו יותר מאשר הסבבים החוזרים של חילופי אש בגבול רצועת עזה. דווקא מפני שהמפגינים בכביש 443 ובמרכול רמי לוי לא השתמשו באלימות וקצת קשה להאשים אותם בטרור.

על ישי ודרעי ושובתי הרעב האריתראים

על ישי ודרעי ושובתי הרעב האריתראים

השבוע הפגינו מאות מחברי הקהילה האריתראית הגולה בישראל מול משרדי הממשלה בתל אביב. מבקשי מקלט, אנשים שנאבקו בסיכון עצמי גדול כנגד משטר עריץ ואכזרי בארצם, ויצאו על כרחם לגלות והגיעו אלינו בדרכי חתחתים ועומדים כיום מציאות קודרת ועתיד קשה.

המציאות הקודרת הזאת נולדה לה בשקט בשנה שעברה. בשקט בשקט, בלי דיון ציבורי ממשי, העבירה כנסת ישראל את החוק שהגיש לה שר הפנים אלי ישי, החוק המאפשר לכלוא "מסתננים" ללא משפט למשך לא פחות משלוש שנים. ללא כתב אישום, ללא עורכי דין, ללא שופטים. חתימתו של פקיד אלמוני במשרד הפנים מספיקה בהחלט לשלוח אנשים ונשים וגם ילדים אל מאחורי סורג ובריח למשך שלוש שנים. זהו כיום החוק במדינת ישראל הנאורה, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והוא עבר ברוב גדול בדיוק שבוע לפני אחד מנאומיו הנמלצים של ראש ממשלתנו באנגלית המשובחת שלו.

מבקשי המקלט לא שמעו ולא ידעו שהכנסת חוקקה חוק כזה. כיצד ישמעו, כאשר אמצעי התקשורת במדינת ישראל כמעט לא דיווחו על כך וגם בין קוראי עברית רק מי שקרא את העיתון בתשומת לב רבה שם לב לידיעה הקטנה בעמוד הצדדי. למבקשי המקלט זה נודע רק כאשר לקחו אותם שליחיו של שר הפנים אלי ישי ממעונותיהם הדלים ושערי כלא סהרונים שבנגב נסגרו מאחוריהם ואז מסרו להם שוביהם: "תתחילו להתרגל, כאן יהיה ביתכם לשלוש השנים  הבאות". ולמשמע הבשורה הזאת פתחו הנשים האריתראיות הכלואות בשביתת רעב, ואחר כך הגברים הצטרפו אליהן.

שביתת רעב? בכלא? נשים אריתראיות? מי שמע על כך? מי מכיר ומי יודע? מי שמקבל חדשות מאמצעי התקשורת הרגילים יחפש בהם לשווא את המידע הזה. רק שרון לבנה מהעיתון  העצמאי "מגפון" המתפרסם ברשת הצליחה לשמוע על כך ולדבר עם אחד האריתראים הכלואים באמצעות טלפון סלולרי שהוברח אל הכלא.

http://megafon-news.co.il/asys/archives/88949

בינתיים עוד יש הרבה אריתראים שמתהלכים חופשי ברחובות תל אביב, וגם סודאנים, ועוד מבקשי מקלט. האגודה לזכויות האזרח פנתה לבית המשפט והוציאה צו ביניים שמונע,לפחות באופן זמני, את המשך המעצרים (אבל לא משחרר את מי שכבר נעצרו). ובכלל, כלא סהרונים קטן וצפוף וצר בו המקום להכיל את כל עשרות אלפי האריתראים והסודאנים ויתר בעלי העור השחור שאינם רצויים ברחובותיה של דרום תל אביב. "מתקן השהיה" הולך ונבנה בקצב מזורז, שם במדבריות הנגב.

http://www.takdin.co.il/Pages/Article.aspx?artId=3905335

אמנם, מתוך הממשלה עצמה מערים משרד הרווחה קשיים בלתי צפויים. מתנגדים שם לתכנית  שעשרות אלפי העצורים ישוכנו באוהלים למשך שלוש שנות מעצרם, ודורשים להקים עבורם מבנים קשיחים. האם לא מבינים הנודניקים האלה במשרד הרווחה שזאת משימה לאומית חיונית לסלק את המסתננים השחורים מרחובות ערינו כמה שיותר מהר, ואם צריך להושיב אותם באוהלים אז שיהיה באוהלים?

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1842477

ובקיצור, עוד יש הרבה אריתראים שהולכים חופשי ויכולים גם להתארגן ולמחות ולצאת להפגנה גדולה מול משרדי הממשלה בתל אביב, יחד עם הפעילים הישראלים העומדים לצידם כמו יגאל שתיים הבלתי נלאה. "פליטים הם לא פושעים" נאמר בשלטים שהניפו, וגם "שחורים אינם פושעים", ו"לא למאסר בלי משפט", ו"כן לחופש, לא לכלא" וגם "ביקשנו מקלט – וזה מה שקיבלנו" לצד תמונת הגדרות הגבוהות המקיפות את "מתקן השהיה" ההולך ומוקם. וגם פסוק מהתנ"ך שעדיין אקטואלי: "והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, לב חדש" יחזקאל ל"ו, 26). ועוד שלט פנה במישרין אל העיתונאים: "התקשורת הישראלית, אל תסתירי את האמת".

www.facebook.com/media/set/?set=a.10151098303187578.506225.683837577&type=1

לא שזה ממש עזר. כתבי העיתונות וצלמיה, השקועים בקלחת הבחירות, לא גילו עניין רציני  באריתראים המפגינים. לעומת זאת, המחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל שלחה למקום את צלמיה לצלם בדקדקנות את המפגינים, בזה אחר זה, ולתייק את פני כולם בתיקים ובמחשבים.
אבל בעצם, זה כן נוגע למערכת הבחירות, גם אם העורכים לא תפסו את הקשר. זה מופיע בדיווח של "ידיעות אחרונות" על תוצאות מאבק האיתנים במפלגת ש"ס וחזרתו של אריה דרעי בסערה למנהיגות המפלגה לאחר שתים עשרה שנות היעדרות ומאסר ממושך בעבירות שחיתות.

כך מדווח הכתב הותיק עקיבא נוביק:

"עד חזרתו של דרעי לשורות המפלגה חלם ישי על קמפיין אגרסיבי שבו תוצג מלחמתו במסתננים מאפריקה. 'בנינו על לגרוף מזה קולות' אמר השבוע גורם במפלגה. 'שעינו בדיקות וראינו שהנושא הזה מדבר לבוחרים פוטנציאליים שלנו'. אלא שהגעתו של דרעי טרפה את הקלפים. 'אריה מתחלחל רק מהמחשבה על זה'. אומר מקורב לדרעי, שכבר ביום הראשון החל לנווט את הקמפיין. 'אנחנו לא נגד שום דבר, ומבחינת אריה לא תהיה אף מילה נגד הסודאנים. הקמפיין שלנו יהיה חברתי לגמרי' ".

באמת, זה לא בסדר. שנה שלמה ויותר טרח אלי ישי ועמל כדי להפוך להיות לה פן הישראלי, חרט וילדרס הישראלי. מה לא עשה? נאומים מתלהמים על הסכנה הקיומית שהאפריקאים מסכנים בה את מדינת ישראל היהודית הלבנה (כך במלים האלה) ודיבר בכנסת והעלה הצעות בממשלה ודאג שגם ימומשו ושיגר שוטרים ופקחים לצוד את המסתננים שחורי העור והגיע אישית לשדה התעופה לוודא במו עיניו שבאמת מעלים על המטוסים לדרום סודאן את כולם, גם את הגברים וגם את הנשים וגם את הילדים, עד האחרון. ולא היסס כבוד השר ישי גם לצאת מלשכתו ולרדת לרחוב ולפגוש אישית גם את אחרוני הגזענים ולדבר באוזניהם ולנאום להם ולשלהב אותם לדבוק במלאכת הקודש של טיהור מדינתנו מן המסתננים השחורים. 

ועכשיו שהגיע המאני טיים, עכשיו שהשר אלי ישי מבקש לראות ברכה בעמלו ולתרגם שנה שלמה של הסתה למטבע קשה של קולות בקלפי, בא המנוול המושחת הזה דרעי ומקלקל הכל. באמת, אין צדק בעולם.

אז על מה בעצם הבחירות האלה?

אז על מה בעצם הבחירות האלה?

לפני כמה שבועות העלה "מקור ראשון" על נס את יחידת הכלבנים של צבא ההגנה לישראל ואת תרומתה הבלתי נלאית למאבק שהכריזה ממשלת ישראל על הפליטים האפריקאים המאיימים לבקש מקלט בתחומי מדינתנו הנאורה. כתב העיתון יצא אל גבול הדרום ושמע על מעלליהם המרהיבים של החיילים על שתיים וידידיהם הטובים על ארבע: "הכלבים מסוגלים מאין כמוהם לבצע מרדפים. הם מאתרים דמויות לא רצויות באזור הגבול, מזהים אותם כמסתננים ומתחילים מיד במרדף. הכלב פשוט רודף ורודף ולא מרפה. היום, במציאות הגבולות החדשה של מדינת ישראל, כלבי המרדף מקבלים משמעות גדולה יותר" (מקור ראשון, 28.9.2012).

בדיוק כאשר הגיע העיתונאי לשטח היו הכלבנים, בחורינו המצוינים, שרויים באבל. "במהלך פעילות על גבול ישראל-מצרים נשלח אחד הכלבים למרדף אחר עקבות מסתנן שחדר לשטח הארץ. בתום מרדף ארוך של עשרות קילומטרים התחמם הכלב ומת". כמובן שחיילי היחידה ערכו לו הלוויה צבאית כדת וכדין, בבית הקברות לכלבים שמקיימת היחידה.

אבל אל דאגה. כבר בעתיד הקרוב תוכל מדינת ישראל לחסוך מכלבי המרדף המסורים שלה את הסיכונים האלה. בנית הגדר על גבול מצרים כבר מתקרבת לסיומה. מעתה והלאה כבר לא יוכלו פליטים מרצח העם בדרפור או ממשטר האימים באריתריאה לצאת מן הג'ונגל שלהם ולחדור אל תחומי הוילה המשגשגת שלנו. גדר הגבול הגבוהה תחסום את דרכם, ואם יבקשו מן החיילים שעל הגבול מעט מים ומזון יקבלו חיילינו פקודה מפורשת שלא לתת להם דבר כדי שלא לעודד פליטים להגיע אלינו. ואם הפליטים יתעקשו להמשיך לשבת ליד הגדר ולבקש ולהתחנן יוסמכו החיילים להשתמש בגז מדמיע כדי שהם יבינו את הרמז וייעלמו להם מגבולותינו, ייעלמו להם למעמקי המדבר. ואם כמו שהיה לפני כמה שבועות ינסו פעילי זכויות אדם חצופים לבוא מתל אביב ולהתקרב למקום עם מזון ומים לפליטים, ימהר הצבא להכריז על אזור הגבול כשטח צבאי סגור. לא רק בשטחים כבושים אפשר לעשות את זה – גם בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

יומיים לאחר ההכרזה הדרמטית על הקדמת הבחירות בחר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו  לפתוח את מסע הבחירות שלו בדיוק במקום הזה, על גבול מצרים. לא למנהיג כמוהו שיטות מיושנות כמו להתייצב ישירות מול הבוחרים בעצרת בלב העיר. על רקע החיילים והקצינים הבכירים והדחפורים העושים במלאכה ומשלימים את בנית הגדר הצטלם ראש ממשלתנו והצהיר: "אנחנו פועלים בנחישות ותקיפות כדי להגן על גבולותינו בים, ביבשה ובאוויר. אני חושב שמתבצעת פה עבודה יוצאת דופן, זהו מפעל ביטחוני-הנדסי-מערכתי שמכל העולם באים ללמוד ממנו. תזכרו את ההפגנות שהיו בתל אביב נגד המסתננים, את התחושה שאנחנו מאבדים את המדינה, שהייתה סכנה של פגיעה קטלנית ברמה הלאומית שלנו כמדינה יהודית-דמוקרטית. אז בלמנו את זה, בלמנו את ההסתננות. מעטים מהם מצליחים לעבור בכלל, ויהיו פחות ופחות. ואלה שנכנסים כבר לא מגיעים לתל אביב, הם הולכים ישר לכלא סהרונים שגם אותו בנינו".

מוזר שדווקא בשכונת התקווה בדרום תל אביב - בדיוק במקום שבו לפני כמה חודשים השתוללו  הבריונים ברחוב ותקפו כל מי שצבע עורו שחור - לא כולם התלהבו מן הבשורה הנהדרת הזאת ששיגר אליהם ראש ממשלת ישראל מגבול הדרום. בדיוק בערב של אותו היום, הייתה שכונת התקווה אחד המוקדים שבהם שוב קמה מן האפר תנועת המחאה החברתית שכבר כמה וכמה פעמים הספידו אותה. מגן התקווה יצאו תושבים לצעוד ברחובות העיר ב"הפגנת כבוד האזרח".

http://www.facebook.com/events/339116889517839/
http://www.facebook.com/media/set/?set=a.442043605837010.94414.182888488419191&type=1

"השבוע הכניסו אותנו למערכת בחירות. זוהי מערכת הבחירות הראשונה מאז המחאה החברתית של קיץ 2011. ומה יהיה בה? הבטחות, קלישאות, ואשליות לרוב" נאמר בקול הקורא שפורסם לקראת ההפגנה. "ינסו להפחיד אותנו על איראן, על אינתיפאדה, על הפחד מלהיות יוון או ספרד. אבל מצבנו עכשיו גרוע יותר מאשר בשנה שעברה. מדד העוני עלה, המחירים של הדלק, הירקות, החלב, ובכלל יוקר המחייה עלה בעשרות אחוזים.

היום המדינה שלנו היא מקום בו האדם העובד הוא האדם שמזלזלים בו יותר מכל. היום המדינה שלנו היא מקום שנותן מתנות רק לעשירים ביותר.
אנחנו אזרחים ואזרחיות ממעמד הביניים, והמעמד המוחלש, אנשי מחאת האוהלים וה-'לא נחמדים', קוראים לכם להצטרף אלינו להפגנה שתתחיל את קמפיין הציבור במערכת בחירות זו.

אנחנו נבדוק מה כל מפלגה הבטיחה ומה היא קיימה מאז הבחירות הקודמות. אנחנו נבדוק איך כל חברי הכנסת הצביעו בנושאים החברתיים כלכליים, בנושאים של דיור, תעסוקה, שכר מינימום ועוד ועוד. אנחנו, כולנו ביחד, צריכים להזכיר לנבחרי הציבור שיום הבחירות הוא יום הבוחר/ת."

ועוד כמה דברים קרו להם במדינתנו הנאורה, ממש באותו היום בו נשא ראש הממשלה את נאומו ליד גדר הגבול, ואפילו לא כל כך רחוק משם. אל הכפר הבדואי ביר הדאג' הגיעו כוחות משטרה גדולים מאד, כולל יחידת היס"ם, וגם מסוקים ליוו אותם בשמיים. מטרתם: להדביק צו הריסה על בנין שהוכרז כבלתי חוקי, ולהבהיר לתושבי ביר הדאג' כי ממשלת ישראל לא תירתע מהפעלת   כל האמצעים שברשותה כדי לממש את צו ההריסה הזה. ואמצעים לא מעטים אכן עומדים לרשותה: השוטרים הטילו רימוני הלם וגז מדמיע וירו כדורי גומי אל תוך הבתים. תושבים בכפר נפגעו ונפצעו משאיפת עשן וגז מדמיע, כולל ילדי בית הספר של הכפר שגם אליו כוונה האש. רבים נלקחו למעצר, רבים אחרים נלקחו לטיפול בבתי החולים.

ביר הדאג', בניגוד לכפרים בדואים רבים אחרים, הוא כפר מוכר וממשלת ישראל אינה חולקת על עצם קיומו. אבל ההבדל בינו לבין הכפרים  ה"בלתי מוכרים" אינו כה גדול. לביר הדאג' אין תכנית מתאר מאושרת, ולא ידוע אם ומתי שתהיה שכזאת. ועד שתהיה, אי אפשר לבנות שם באופן חוקי. אין כל רשות אליה ניתן לפנות בכדי לקבל היתרים, כל בנין ובנין שמקימים התושבים הינו בלתי חוקי בהגדרה. אלפים רבים של צווי הריסה תלויים ועומדים מעל ראשי התושבים בכפר הזה ויתר הכפרים הבדואים, ובשנה האחרונה הוצאו לפועל יותר ממאתיים מהם.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%A8_%D7%94%D7%93%D7%90%D7%92%27
באתר של מינהל מקרקעי ישראל מדברים על "מבצעי אכיפה מרוכזים" שבמסגרתם "פועלים
באופן מרוכז מאות שוטרים, מפקחים וקבלני ביצוע", ואשר "מביאים לנראות בולטת יותר של שלטון החוק". פעולות כאלה, כך נאמר שם, "מביאות תוצאות מרשימות".  תוצאות מרשימות בהחלט.

http://www.facebook.com/photo.php?fbid=475049112526896&set=a.177639092267901.38106.172569192774891&type=1

התושבים הבדואים בנגב הם אזרחי מדינת ישראל. הם מצביעים בבחירות לכנסת, וחלקם אף מתגייסים מרצונם לצבא ההגנה לישראל למרות שחובת הגיוס אינה חלה עליהם. במדינה דמוקרטית נורמלית, מגזר הכולל חלק משמעותי מן הבוחרים היה מושך אליו את תשומת ליבם של הפוליטיקאים שהיו מנסים לטפל בבעיותיהם ולהשיג את קולותיהם. אבל במדינת ישראל המקימה חומות גבוהות כדי "לשמור על הרמה הלאומית היהודית-דמוקרטית",מה שקרה בביר הדאג' לא זכה לתשומת לב תקשורתית וגם לא יעלה כנושא במערכת הבחירות הבאה עלינו לטובה. לכל היותר יעלו אותו אלה המוגדרות כ"מפלגות ערביות", והן הרי נחשבות כקיצוניות ובלתי ראויות מראש להשתתף במשא ומתן הקואליציוני שיפתח אחר הבחירות.

ואם כך נוהגים כלפי אנשים שהם אזרחי מדינת ישראל ומצביעים בבחירות לכנסת ישראל, על אחת כמה מי שאינם אזרחים ואשר חיים זה ארבעים וחמש שנה תחת שלטון הכיבוש של צבאה. באותו השבוע שבו הקדים ראש הממשלה את הבחירות בישראל החלה עונת מסיק הזיתים בשטחים הפלסטינים הכבושים – תקופה מועדת לפורענות בכל שנה, והשנה כנראה עוד יותר.

ארגון "בצלם" תיעד לא פחות מחמישה מקרים של התנכלות למוסקי זיתים ו/או השחתת מטעי זיתים, תוך פחות משבוע, בצורה המעוררת חשד כי "כוחות הביטחון לא נערכו כראוי להגן על מוסקים פלסטינים ורכושם מפני אלימות מתנחלים". כך, חקלאים מהכפר ביתיללו, שהגיעו למסוק את עצי הזית שבבעלותם, הותקפו על ידי כעשרה מתנחלים רעולי פנים שהגיעו מכיוון המאחז שליד התנחלות נחליאל. המתנחלים גם הציתו אש בחלקה. כאשר התפתח עימות אלים הגיעו למקום חיילים – ו...הרחיקו את המוסקים הפלסטינים מהאזור.

ובכפר אל-ג'אניה ממערב לרמאללה הושחתו 25 עצי זית עתיקים בחלקה השייכת למשפחת אבו פח'יידה. למרבה האירוניה, המאחז ההתנחלותי שהוקם מאד בסמוך נקרא "זית רענן".

וכאשר הגיעו חקלאים פלסטינים תושבי הכפרים פרעתא ואמאתין למסוק, הם גילו כי אלמונים כבר מסקו כ-220 עצים וגנבו את היבול, תוך שבירת ענפים וגרימת נזק לעצים. ומי היו האלמונים האלה? מאחז חוות גלעד נמצא בסמוך, ולתושביו עבר עשיר ומוכח במעשים מסוג זה.

ותושבים מהכפר קריות גילו כי יותר משמונים עצים באדמות שבבעלות עשר משפחות שונות מהכפר הושחתו קשות במשך הלילה. הקרקע נמצאת מדרום מערב לכפר, במרחק של כשני קילומטר מהתנחלות עלי. (האמת היא שכמעט כל כפר פלסטיני נמצא בקרבת התנחלות זו או אחרת...).  וכך הלאה והלאה, עוד מקרה ועוד מקרה, הכול נרשם ומצולם ומתועד. ומה אז?

http://www.btselem.org/hebrew/press_releases/20121011_settler_attacks

 http://www.btselem.org/download/press/s1750018.jpg

http://www.btselem.org/download/press/s1750016.jpg
http://www.youtube.com/watch?v=foHCgNNZEMo
http://youtu.be/B-46qhJIvDc
http://www.btselem.org/download/press/s1750042.jpg
http://www.btselem.org/download/press/s1750039.jpg


אפשר לתעד ולדווח על כל מקרה ומקרה, ולפרסם את הפרטים בארץ ובעולם. אפשר ללוות תושבים פלסטינים שמטעיהם נפגעו אל תחנות המשטרה שרק בהן אפשר להגיש תלונה ואשר מסיבות ביטחוניות אסור לפלסטינים להיכנס אליהן. אפשר להגיש תלונות רשמיות לשלטונות הצבא ולהדגיש בפניהם כי לפי החוק הבינלאומי הם מחויבים להגן על התושבים הפלסטינים החיים תחת שלטון הכיבוש ולאפשר להם למסוק בבטחה את זיתיהם, מקור פרנסה עיקרי לרבים, ולמנוע ממתנחלים לפגוע בהם. (להתעקש להגיש תלונה ועוד תלונה, ולא לקוות ליותר מדי תוצאות...) ובמיוחד, אפשר וצריך לגייס מתנדבים ישראלים רבים ככל האפשר שיצאו לכפרים רבים ככל האפשר ובעצם נוכחותם יקשו על המתנחלים לתקוף ועל החיילים להתעלם.

אבל קשה מאד יהיה להכניס את הנושא הזה לסדר היום של מערכת הבחירות הנפתחת השבוע  במדינת ישראל.

http://www.facebook.com/pages/%D7%A7%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%A7-%D9%85%D9%88%D8%B3%D9%85-%D8%AD%D8%B5%D8%A7%D8%AF-%D8%A7%D9%84%D8%B2%D9%8A%D8%AA%D9%88%D9%86-Olive-Harvest-Coalition/118327921605546

כבר כמה וכמה שנים החליטו הפוליטיקאים בישראל – ועימם, למען האמת, מרבית אזרחי המדינה – לטאטא את הפלסטינים תחת השטיח, לא לעסוק בהם ולא לדבר ברצינות איתם וגם לא עליהם. לא מדברים על ארבעים וחמש שנים של שלטון כיבוש על מיליוני בני אדם, ולא על דיכוי והפרת זכויות אדם, ולא על התנחלויות גדלות ומתרחבות. כבר מוסכם שאין לנו פרטנר, ומכיוון שאין פרטנר הרי הפלסטינים עצמם אשמים בכל מה שקורה להם. וכך אפשר לשכוח מהפלסטינים עד שיופיע הפרטנר (או עד שיבוא המשיח – המוקדם ביניהם).

בדיון שהתקיים בתכנית הדגל של הערוץ הראשון הדהים הפרשן הידוע ארי שביט את עמיתיו, וחזה כי אירועים דרמטיים שיתרחשו ממש בחודשים הקרובים יאלצו את הפוליטיקאים מכל המפלגות לצאת משתיקתם ולהתייחס בצורה בולטת לנושא הפלסטיני, כבר במערכת הבחירות הזאת.

מה, באמת?

בין נאפולי לעזה

בין נאפולי לעזה

העיר עזה נמצאת על חופו של הים התיכון. כמו בערי חוף רבות אחרות, יש בעזה תושבים המתעניינים בשייט כספורט ותחביב. אבל הרבה יותר מסובך לממש תחביבים כאלה בעזה מאשר בערי חוף אחרות. עוד ב-2006,  כאשר הוקמה ההתאחדות העזתית לספנות וגלישת גלים, תרמה לה נסיכות קטאר עשר סירות מפרש קטנות. אבל לפקחים הצבאיים הישראליים לקח עד ספטמבר 2012 להגיע למסקנה שאין כאן איום בטחוני ולאפשר לסירות להגיע לעזה. 

הגעת הספינות לעזה ספקה הזדמנות נדירה לקצת חדשות חיוביות. דרין קבריטי בת השתים עשרה סיפרה בהתלהבות לעיתונאים שהיא מרגישה חופשייה לחלוטין כשהיא משיקה את סירת המפרש שלה בחוף עזה.

זמן לא רב לאחר הכניסה המשמחת של סירות המפרש לעזה, נורה הדייג פהמי אבו-רייאש, בן 22, ליד בית לאהיה שבצפון הרצועה, ונפגע בבטן וברגליים. בתחילה לא נחשבו פצעיו כקטלניים, אבל הוא נפטר לאחר יומים בבית החולים.

מה באמת קרה שם? על פי הודעת דובר צה"ל, הוא התקרב יותר מדי אל אזור אסור, ועורר את החשד שבכוונתו לבצע התקפה חמושה. לדברי הפלסטינים, הוא לא התכוון לפגוע באף אחד (לפחות, לא באף אחד חוץ מאשר בדגים). לא הייתה שום חקירה חסרת פניות בנסיבות המקרה, ומאוד לא סביר שאי פעם תהיה חקירה שכזאת. לא היה שום דיווח על מותו בתקשורת הישראלית או הבינלאומית, ולא הרבה גם בעיתונות הפלסטינית. מקרים כאלה הם יותר מדי בגדר שגרה יומימית. כיום, לגורמים רשמיים בישראל יש תשובה מן המוכן לכל מי ששואל יותר מדי שאלות בנושאים כאלה: "מקרים נוראים יותר מתרחשים כל הזמן בסוריה". מה שנכון נכון, הזוועות בסוריה הן עובדה אובייקטיבית ומתועדת.

ספינות הטילים, גאוותו של חיל הים של מדינת ישראל, ממשיכות לסייר יומם ולילה מול חופי עזה. משימתן, כבר  במשך יותר מעשור, היא לבצע את המצור על עזה, ולסגור עליה גם מכיוון הים. למנוע מספינות דיג עזתיות וסירות מפרש עזתיות וכלי שיט עזתיים מכל סוג שהוא מלהפליג "עמוק מדי" לים הפתוח, וגם למנוע מכל כלי שיט מכל מקום שהוא על פני כדור הארץ מלהתקרב לחופי עזה.

ובדיוק עכשיו ישנה ספינה כזאת, המתקרבת ממערב אל עזה הנצורה. לא בסתר ולא בהתגנבות - למעשה, על ההפלגה הזאת הוכרז חודשים רבים מראש. הספינה "אסטל" נרכשה בידי האגודה השוודית "ספינה לעזה", בכספי תרומות ובעזרת האיגודים המקצועיים בשוודיה, ויצאה בחודש מאי האחרון מפינלנד במסלול ארוך ומפותל, כשהיא חונה בנמלים בשבדיה, נורבגיה, דנמרק, גרמניה, הולנד, צרפת וספרד.

לשבעה עשר הפעילים שעל הסיפון - שוודים ונורווגים וגם כמה ישראלים המתנגדים למדיניות הממשלה - היו הרבה חוויות מעניינות רבות בדרך. היו עצרות ומופעים אמנותיים בכל נמל, והם השתתפו בפסטיבל סרטים בברטן שבצרפת, ובברצלונה הגיע האמן הידוע מאנו צ'או להשתתף בקונצרט הסולידריות, וגם אדלה גווארה, בתו של צ'ה גווארה האגדי. עכשיו הם הגיעו לנאפולי ושם יש להם תכנית מלאה מאוד: קונצרט, ומיסה קתולית על המזח, וסיור מאורגן על הספינה לילדי בית ספר בעיר, וגם ביקור של ראש עיריית נאפולי לואיג'י דה מגיסטריס, שהודיע כי הוא פורש את חסותו על הספינה כל עוד היא עוגנת בעירו. בינתיים, שר החוץ אביגדור ליברמן מפעיל לחץ משמעותי על האיטלקים כדי שימנעו את יציאת הספינה - אבל בניגוד למה שקרה עם "משט החופש" אשר נחסם באתונה בשנה שעברה, לא נראה שהוא מגיע לתוצאות ממשיות.

כך שאסטל תצא בקרוב לישורת האחרונה במסעה. המרחק מנאפולי לעזה לא כל כך גדול במיילים ימיים. ספינות הטילים של חיל הים מצוידות במכ"ם באיכות גבוהה, ולא קשה לאתר ספינה שאינו עושה כל מאמץ להסתתר (בדיוק להיפך). כך שהתוצאה, מתי שהוא בהמשך החודש זה, די צפויה מראש.

קרוב לוודאי שזה לא יקרה ממש ליד חופי עזה. בעבר, ספינות הטילים של חיל הים יצאו לעומק הים התיכון כדי ליירט כלי שיט בדרכם לעזה, לפעמים עד כדי 65 ק"מ מהחוף. (אלה מים הבינלאומיים מובהקים, אבל היועצים המשפטיים של משרד החוץ בירושלים הוציאו חוות דעת משפטית שמסבירה למה זה בסדר גמור, ואיתרו לשם כך תקדימים מפעולותיו הנועזות של הצי המלכותי הבריטי בימים עברו של האימפריה האדירה...)

ככל הנראה אסטל תוזהר בחומרה שלא להמשיך במסלולה, הפעילים שעל סיפון יתעלמו מכל האזהרות, ואנשי הקומנדו הימי המובחר יעלו על הסיפון. הספינה תיגרר לנמל אשדוד, השוודים והנורווגים שעל הסיפון יושמו במעצר ויובאו לבית המשפט ויואשמו ב"כניסה בלתי חוקית לישראל", והשופטים המלומדים יתעלמו מהטיעון שלהם שלא הייתה להם שום כוונה להיכנס לישראל ושעזה אינה ישראל. והישראלים שעל הסיפון יואשמו ב... טוב, יש מוחות יצירתיים בפרקליטות המדינה, והם כבר יחשבו על משהו.

האם זה יהיה סופו של המצור על עזה? בהחלט לא. אבל לפחות למשך כמה ימים תהיה תזכורת לאנשים שממש לא רוצים שיזכירו להם. תזכורת שעזה עדיין נמצאת תחת מצור, רחוק מהעין ורחוק מלב, ושהמצור הזה גורם סבל יומיומי רב למיליון ושש מאות אלף אנשים, חלק גדול מהם ילדים. למרות שבהחלט נכון שברגע זה הסבל בסוריה קשה עוד יותר.


העצומה הבינלאומית נגד המצור על עזה
http://www.atzuma.co.il/gazapetition


דיווחים שוטפים (אנגלית) באתר הספינה השבדית לעזה:
http://shiptogaza.se/en/Pressrum/Pressmeddelanden/isreael%E2%80%99s-foreign-ministry-acknowledges-putting-pressure-eu-stop-estelle

באגס באני חוזר לאו"ם

 באגס באני חוזר לאו"ם

את הנאום הזה כתבתי לבד. מי צריך כותבי נאומים? אני אישית כתבתי, שבוע שלם עבדתי עליו, מראש הכנתי את דעת הקהל שזאת תהיה ההופעה הכי טובה בעיר. לא כל יום מזדמן להיות שוב שגריר ישראל באו"ם. כן כן, הימים הטובים ההם, לא היה צריך לתחזק קואליציה, לא היה צריך להתעסק כל הזמן עם הכלכלה, רק לעלות לדוכן בניו יורק ולתת הופעה ולהכניס להם!

והנושא? מה השאלה, אמרתי לכולם מראש. הנושא זה איראן, איראן ואיראן ועוד פעם איראן. זה ההישג הגדול שלי. פלסטינים אאוט! מי מדבר עליהם היום, מי זה בכלל אבו מאזן? נזרוק לו קצת פירורים שישלם משכורות לפקידים שלו וישתוק. העיקר היום זה איראן. אני זה  שקבעתי את סדר היום העולמי! אני אישית ורק אני, ואף אחד לא ייקח ממני את זה.

איזה תענוג שוב לעמוד כאן מול המצלמות ולהתקיף את אחמדינג'אד הרשע. מאז שהוא התחיל לפלוט נבזות חדשה כל יום, הנאומים שלי נהיו כל כך קלים ונוחים, הם ממש כותבים את עצמם. שמעתי שהם הולכים להחליף אותו בשנה הבאה. חבל, אני ממש אתגעגע אליו. אני מקווה שהמחליף שלו שם בטהראן לא יבייש את הפירמה וימשיך לספק לנו גימיקים כאלה.

אז מה להגיד עכשיו? מתי אני באמת הולך למלחמה? לא כדאי להגיד מועד יותר מיד קרוב, האנשים בארץ קצת מבוהלים, הם לוקחים את המלחמה הזאת קצת יותר מדי ברצינות. ויש גם כל הקצינים ואנשי המודיעין והשעברים האלה שעושים צרות ותוקעים מקלות בגלגלים ומפטפטים ומפטפטים בלי הפסקה. גם על ברק כבר אי אפשר לסמוך. מה להגיד? קיץ 2013! קיץ 2013 זה עכשיו הקו האדום שלנו. הקו האדום האחרון. סופי לגמרי. המלחמה תהיה בקיץ! מלה של ביבי! כן, זה טוב. יש עד אז תשעה או עשרה חודשים, שזה ממש נצח.

ובינתיים עד אז אפשר גם ללכת לבחירות אצלנו בארץ. כמובן, הבחירות יהיו על איראן, איראן ואיראן. איזה יופי! נראה את השלי הזאת מנהלת תעמולת בחירות בלי כלכלה ובלי חברה ובלי דיור ובלי יוקר המחיה ובלי עובדים שסובלים. את מי זה מענין? גם המחאה החברתית אאוט! איראן, רק איראן!  גם בבחירות יהיו לי אפשרויות לנאומים מתלהמים על המנוולים מטהראן. אולי נביא בסרטי תעמולת הבחירות קטעים נבחרים מאחמידנג'אד. למשל את הקריקטורות להכחשת השואה, חומר גרפי גדול.

מה שמזכיר לי, גם פה צריך איזה גימיק שיתפוס את העין. איפה שמתי את זה? הנה, הנה היא הפצצה האיראנית, הבאתי אותה איתי שכולכם תראו ותבינו עם מי יש לנו עסק. הנה תראו, סימנתי כאן את כל השלבים. יש כמה שלבים בהכנת הפצצה, בצנטריפוגות האלה שמסתובבות כל הזמן ומעשירות אורניום, מסתובבות ומסתובבות ומאיימות על כל העולם. איזה מפגרים האיראנים האלה, רק עכשיו הם הגיעו לשלב הזה. אצלנו בדימונה כבר עשינו את כל זה לפני חמישים שנה כשאני עוד הייתי ילד, אבל איפה הם ואיפה אנחנו?

בכל אופן, שימו לב אלי עכשיו, זה הרגע המכריע כשאני שולף את המרקר האדום ומסמן לנוכח כל העולם את הקו האדום הסופי והחד-משמעי שלנו. מה זה אומר? אני חושב שזה לגמרי ברור, אפילו ילד קטן שאוהב סרטים מצוירים יבין מיד. כשהם יגמרו להעשיר את האורניום לעשרים אחוז אז הם עברו כבר תשעים אחוז מהתהליך, אז זה הזמן לעצור אותם. זה הזמן ולא אחר. הנה, סימנתי את הקו האדום במקום שכתוב תשעים אחוז. לא, לא, בהחלט לא התכוונתי שמותר להם להעשיר את האורניום עד תשעים אחוז! בהחלט לא, בשום אופן לא! מה, השתגעתם? אנשים קשי הבנה. נו טוב. אבל התמונה שלי עם עם הגימיק של הפצצה נכנסה ישר לעמוד הראשון בניו יורק טיימס. גם זה משהו.

הנה הם שם ביציע, כל החברים הטובים שלי מוחאים כפיים, איזה נאום זה היה! כולם שם. הנה שלדון, איזה חבר טוב. בלעדי הכסף שלו, איפה הייתי מוצא עיתון שידפיס לי את כל הנאום כולו מלה במלה ועוד יוסיף שלושה מאמרי פרשנות מאד מאד מחניפים? הנה הם, כל החברים הטובים מוחאים לי כפיים.

גם אלן דרשוביץ ביניהם. כזה בחור טוב אלן, עושה בשבילנו עבודת הסברה מעולה בהתנדבות. אבל קרה לו משהו השבוע, קצת התחרפן. מה פתאום להיפגש עם אבו מאזן? דווקא עם אבו מאזן? ולא סתם להיפגש איתו, אלא לדבר על הקפאת התנחלויות. הקפאת התנחלויות? זה באמת יותר מדי. מה פתאום לדבר על הקפאת התנחלויות?

הנה, בדיוק השבוע עלו הדחפורים על השטח, להכין את הקרקע לעוד שכונה גדולה באפרת. התנחלות יפה, אפרת. תענוג לבקר שם. מקום מאד דינמי. כל הזמן גדלה וגדלה ומתרחבת, תמיד יש להם עוד פרוייקטים חדשים. גם שם היה לי נאום יפה לפני חודש, כשבאתי יחד עם שר החינוך לברך את הילדים בתחילת שנת הלימודים החדשה. מה אמרתי שם? אה,כן. "אפרת וגוש עציון הם חלק אינטגראלי, יסודי ומובנה מירושלים הגדולה. הם השער הדרומי של ירושלים ותמיד יהיו חלק ממדינת ישראל. אנחנו בונים את אפרת וגוש עציון במרץ, באמונה ובאחריות, ובונים כך גם את החינוך".

טוב, את כל זה אי אפשר להגיד כאן בניו יורק. לא צריך למתוח את החבל יותר מדי. כאן יספיקו כמה מלים כלליות על ירושלים שלנו לנצח ועל דוד המלך. זהו, נגמר. יורדים מהדוכן. עוד נאום היסטורי שירשם באותיות של זהב וכו'. היידה ביבי!

לגרסא של ערן ורד
http://www.youtube.com/watch?v=HeOMxtnylR4 

קינג ביבי בקזינו הפוליטי

קינג ביבי בקזינו הפוליטי

בעמוד השער במוסף השבועי של "מעריב" מופיעה הכותרת "הימור מסוכן" ובעקבותיה ציטוט ממאמר הפרשנות של עופר שלח:"נתניהו מככב בתשדירי הבחירות של מיט רומני, ומשפטיו של המועמד הרפובליקאי בגנות הפלסטינים נלקחים מן המסרים החוזרים של ראש הממשלה הישראלי. נתניהו שם את כל הז'יטונים שלו על רומני, השאלה היא מי ישלם את החשבון אם אובמה ייבחר מחדש".

העיתון "מעריב", אחד מעמודי התווך של העיתונות הישראלית לאורך כל שנות קיומה של המדינה, נמצא בעצמו בסכנה חמורה בשעה זאת. גורלו וגורל מקום עבודתם של 2000 עובדיו תלוי על חוט השערה. מעריב - וגם אמצעי עיתונים ואמצעי תקשורת  אחרים בישראל – סובל מן  התחרות הבלתי הוגנת שמנהל נגדם העיתון "ישראל היום". ישראל היום מחולק חינם בכמויות עצומות ברחובות ובפתחי מוסדות ציבוריים. שלא כמו עיתונים אחרים, הקוראים לא צריכים לשלם בעדו. וגם למפרסמים העיתון הזה נושא בשורה, אפשר לפרסם שם מודעות במחירי היצף ששום עיתון אחר לא יכול להתחרות בהם.

איך "ישראל היום" יכול להרוויח בתנאים האלה? הוא לא. "ישראל היום" מפסיד סכומים אדירים כל חודש, אבל יש לו בעלים עם כיסים רחבים מאד, אשר מוכן ומזומן לממן את כל ההפסדים. המיליארדר שלדון אדלסון, הגורף רווחים נאים מאד מבתי קזינו בסין וגם בארצות הברית ובהחלט יכול להרשות לעצמו את ההוצאה הזאת. לא במקרה, העיתון "ישראל היום" תומך בצורה ברורה ועקבית ומאד בוטה בבנימין נתניהו וממשלתו, והעיתונים הנפגעים ביותר מן התחרות הם עיתונים המבטאים עמדה ביקורתית יותר כלפי ראש הממשלה. וגם כן לא במקרה, שלדון אדלסון הוא גם גדול התומכים וראש וראשון למממני תעמולת הבחירות של המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארצות הברית מיט רומני.

בגליון אתמול של מעריב הופיע גם מאמר פרשנות של בן כספית, אולי אחד האחרונים שלו: "אובמה עלה השבוע ליתרון מכריע בסקרים. בקרב האלקטורים (הגוף הבוחר את הנשיא) מצבו טוב עוד יותר. נראה שרק נס יציל את רומני ואת האנשים שתלו את עתידם בגורלו. לנס הזה מתפללים עכשיו נתניהו ואדלסון בדבקות. (...) בהנחה שהנס לא יתחולל ורומני ישלח אבל וחפוי ראש לביתו ב-7 לנובמבר. אנשיו של ראש הממשלה מבינים מצוין מה צפוי להם מהבית הלבן בקדנציה השניה של אובמה: עוצמת התיעוב שנבנתה בסביבתו של הנשיא האמריקאי כלפי כל מה  שמשדר ומסמל ראש ממשלת ישראל. עבודת השיקום הניצבת בפניהם חסרת סיכוי, כמעט. זוהי בשורה רעה מאד לימין, למתנחלים, לכל מי שקשר את גורלו בזה שקשר את גורלו בגורלו של מיט רומני".

בן כספית, לא בדיוק מאשיות השמאל הישראלי, מנחש כי הקדנציה השנייה של אובמה תיפתח ב"הקפאה נוספת בהתנחלויות ובחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים, בהנחה שאבו מאזן ישרוד עד אז".

אז אולי בכל זאת יקרה משהו? אולי בכל זאת, אחרי כל האכזבות והתסכולים ושפיכות הדמים, ולמרות כל הייאוש המתגבר והציניות? אולי בכל זאת צירוף המלים "תהליך השלום במזרח התיכון" יחדל להיות בדיחה עגומה ועלובה. אולי נשיא שנבחר בפעם השנייה, ואין לו עוד אילוצים אלקטורליים שימנעו סגירת חשבונות פתוחים עם ראש ממשלת ישראל, סוף סוף יקדיש לנושא הזה לפחות חלק מן העוצמה האדירה שעומדת לרשותו של נשיא ארצות הברית של אמריקה? אולי בכל זאת, הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים לא יזכה להגיע ליובל החמישים בשנת 2017 אלא ילך לעולמו בשעה טובה ומבורכת במהלך כהונתו השנייה של ברק חוסיין אובמה?

אז אולי באמת תהיה לנו סיבה לקיים ליל השימורים ב-6 בנובמבר?