איש שלום? לא בדיוק. ובכל זאת...
ההפגנה הראשונה בה השתתפתי היתה בסוף שנת 1967. יום אחד, שעתיים לפני סיום הלימודים, עבר מנהל בית הספר שלי בין כל הכיתות והודיע: "שני השיעורים האחרונים מבוטלים, כולם הולכים להפגין בשגרירות צרפת!". פצחנו בתרועות שמחה ויצאנו משערי בית הספר. בדרך לשגרירות נתקלנו בתלמידי בתי ספר אחרים שכולם הצטרפו להפגנה הגדולה, הספונטנית המאורגנת. מישהו התחיל לצעוק "לדה גול/יש אף גדול!" וכולם הצטרפו.
בישראל של סוף 1967 היה מאד אופנתי לשנוא את צרפת ואת נשיא צרפת שרל דה גול. כפי שקראנו בעיתונות ושמענו מן המורים, צרפת בגדה בישראל והפרה את הברית שלה איתנו ברגע המכריע והטילה עלינו אמרגו נשק. (ישראל ניצחה במלחמה בכל זאת, אבל זה כבר סיפור אחר). ולהוסיף חטא על פשע, סיפרו לנו שדה גול אמר דברים אנטישמיים, אם כי אף אחד לא ידע בדיוק מה הוא אמר. אז בשמחה רבה הלכנו להפגין בשגרירות צרפת במקום ללמוד. כמה מאיתנו רצו גם לזרוק אבנים ולשבור את חלונות השגרירות, אבל את זה המשטרה מנעה.
במקרה, כמה שבועות אחר כך ניגשתי למדף אחורי מאובק בספרית ההשאלה בה נהגתי אז להחליף ספרים. היה שם ספר בכותרת מסקרנת: "גשר מעל הים התיכון". בעמוד הראשון הופיעה תמונה גדולה ובה שר ישראלי בשם שמעון פרס לוחץ את ידו של נשיא צרפת שרל דה גול, שניהם מחייכים חיוך רחב, וברקע מגדל אייפל וקו הרקיע של פאריס. קראתי את הפרק הראשון ובו הסביר שמעון פרס בהרחבה כי הברית האסטרטגית בין ישראל וצרפת היא מוצקה ואיתנה, ושהיא תשגשג ותאריך ימים מכיון שהיא משרתת היטב את האינטרסים של שתי המדינות. (ככל שזכור לי, דווקא את הסיוע הצרפתי להקמת הכור בדימונה פרס לא הזכיר שם...)
למען האמת, זה לא היה ספר כל כך ישן. הוא יצא לאור רק שלוש שנים מוקדם יותר, בשנת 1964, אבל מישהו בספריה החליט להגלות אותו למדף האחורי. אז, בגיל 12, היתה הפעם הראשונה בה למדתי להכיר את שמעון פרס כאיש של חזונות מדיניים גדולים ותכניות אסטרטגיות מרחיקות לכת (לא תמיד אותם חזונות ואותן תכניות...).
בשנת 1976, בזמן חופשה קצרה מן השירות הצבאי, השתתפתי עם כמה עשרות צעירים בהפגנה שנערכה בתל אביב במחאה על תנועת המתנחלים החדשה, "גוש אמונים", שחבריה ניסו שוב ושוב להתמקם בלב "יהודה ושומרון". לאחר ההפגנה ישבנו במשרד קטן וצפוף והקשבנו לחדשות במכשיר טלויזיה קטנטן, שחור לבן. "שוב הצליחו פעילי גוש אמונים להערים על מחסומי הצבא, להגיע אל תחנת הרכבת הישנה בסבסטיה ולהתבצר בה. פינוים צפוי לגרור התנגשויות אלימות בינם לבין החיילים" אמר הקריין. "איזה להערים?" אמר אחד הבחורים שארגנו את ההפגנה. "שר הביטחון הוא שמעון פרס, החבר הכי טוב של המתנחלים. אז מה עוד אתם רוצים? זה משחק מכור!". באותו משרד קטן, שמעון פרס היה האיש שכולנו שנאנו יותר מכל אדם בעולם.
למחרת בבוקר, באוטובוס בדרך חזרה לבסיס, קראתי על "הסכם הפשרה" שהושג בלילה בברכתו של שר הביטחון פרס. למתנחלי גוש אמונים איפשר הצבא להישאר "באופן זמני" בבסיס צבאי סמוך. מאוחר יותר, הזמני נהפך לקבוע, המתנחלים נשארו שם והחיילים עזבו והמחנה נהפך להיות התנחלות קדומים. לשמעון פרס בהחלט היתה מניית יסוד במפעל הזה.
חודש מאי 1981 – אסיפה מרובת משתתפים במועדון צוותא בתל אביב, לחגוג את בחירתו של פרנסואה מיטראן לנשיא צרפת. הנואם המרכזי היה שמעון פרס – מנהיג מפלגת העבודה הישראלית, ראש האופוזיציה בכנסת וסגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי. "אירופה הולכת ונהפכת להיות יבשת סוציאליסטית!" קרא פרס. "זה הגל של העתיד, ואנחנו בישראל צריכים להשתלב בו!" זאת היתה הפעם הראשונה בה שמעתי מפיו של שמעון פרס שבחים לסוציאליזם, והם לא האריכו ימים. (למעו האמת, גם מיטארן עצמו ויתר חברי האינטרנציונאל הסוציאליסטי לא ממש הראו דבקות גדולה בעקרונות הסוציאליזם).
ספטמבר 1982: מלחמת לבנון הראשונה השתוללה כבר מזה שלושה חודשים, והגיעה לשיאה עם הטבח הנורא במחנות הפליטים סברה ושתילה. גל הפגנות ומחאות בכל רחבי הארץ, ואת הלילה הקודם ביליתי בבית המעצר באבו כביר.
פגישה מכרעת בין הפעילים המרכזיים של "הועד נגד המלחמה בלבנון" מצד אחד וראשי "שלום עכשיו" מצד שני. - "שלום עכשיו רוצה רוצה לעשות במוצאי שבת הקרובה הפגנה גדולה בכיכר מלכי ישראל, הפגנה גדולה, אדירה, יותר מכל מה שעשינו אי פעם. אבל אתם כבר הוצאתם רשיון מהמשטרה, ואם לא תעבירו אותו אלינו שלום עכשיו לא תוכל לעשות את ההפגנה. גם אתם יודעים שאם יבוא רק התומכים שלכם, זאת תהיה עצרת הרבה יותר קטנה". – "בסדר, אנחנו מוכנים להעביר את הרשיון". – "אבל יש בעיה. מפלגת העבודה מוכנה להצטרף, לשנות את העמדה שלהם של תמיכה במלחמה בלבנון ולצאת נגד המלחמה. שמעון פרס ויצחק רבין מוכנים – לא רק מוכנים, הם מאד רוצים - לעמוד על הבמה ולדבר בחריפות נגד בגין ושרון. אבל כמה שלא נעים לי להגיד, פרס ורבין לא מוכנים לעמוד על במה אחת עם מישהו מהשמאל הקיצוני".
כל העיניים בחדר מופנות אל המשורר יצחק לאור, שאמור היה להיות הנואם המרכזי מטעם הועד נגד המלחמה. לאחר רגע של שתיקה הוא מפליט קללה עסיסית ואומר "שיהיה! אף אחד לא יוכל להגיד שאני קילקלתי את ההפגנה נגד פשעי המלחמה. שיבואו רבין ופרס לבמה ויבושם להם!". כך נולדה "הפגנת הארבע מאות אלף" שנחרתה בזיכרון כהפגנה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל עד אז.
שנתיים או שלוש אחר כך - שוב הפגנה קטנה של כמה עשרות אנשים ושוב ישבנו אחריה לראות את חדשות הטלויזיה במשרד מאובק (הטלויזיה כבר היתה צבעונית). בהפגנה קראנו, כמו בהרבה הפגנות ואירועים באותו זמן, "דו שיח לשלום / עם אש"ף עוד היום!". חילקנו כרוזים לקהל התל אביבי האדיש ובהם סופר על המפגשים שקיימו אנשי "המועצה לשלום ישראלי-פלסטיני" עם נציגים של אש"ף ועל המסרים החיוביים ששמעו מן הפלסטינים.
בטלויזיה התראיין באותו ערב שמעון פרס, שר החוץ בממשלתו של יצחק שמיר. פרס שלל מכל וכל את האפשרות לנהל משא ומתן עם אש"ף – "זה ארגון טרוריסטי, מתנגד לשלום, אין לו שום דבר חיובי לתרום!". לעומת זאת הוא שיבח והילל את חוסיין מלך ירדן – "המלך הוא שותף רציני, אמיתי, אמין. האופציה הירדנית היא האופציה האמיתית לשלום".
"איזה אידיוט!" אמר אחד האנשים שישבו לידי. "גם להחזיר את השטחים לירדן וגם הפלסטינים יגידו שההסכם לא מחייב אותם וימשיכו להילחם בישראל? עסקה נפלאה – לשלם את מלוא המחיר ולא לקבל כלום בתמורה. איך מצליח טיפש כזה להגיע כל כך גבוה?"
כפי שנודע לנו אחר כך, באותו זמן הגיע פרס להסכם עם המלך חוסיין בפגישה חשאית בלונדון, אך ראש הממשלה שמיר הטיל וטו והיוזמה נכשלה. אנו לא היינו שותפים לזעם ולמחאה שהביע פרס על "אובדן ההזדמנות ההיסטורית".
אפריל 1990 – המשבר הקואליציוני שנכנס להיסטוריה של ישראל תחת השם "התרגיל המסריח". האופציה הירדנית ירדה מן הפרק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, האמריקאים הציעו שישראל תנהל משא ומתן עם משלחת פלסטינית שלא תייצג רשמית את אש"ף אבל תכלול נציגים ממזרח ירושלים. ראש הממשלה שמיר דחה את ההצעה על הסף והאשים את שר החוץ פרס בעידוד חשאי של היזומה האמריקאית. משבר האמון ביניהם הסתיים בהתפטרות פרס ויתר שרי העבודה והפלת ממשלת שמיר בהצבעת אי אמון. שמעון פרס הודיע שהצליח להקים ממשלה חדשה בראשותו, ובבוקר ה-12 באפריל היה אמור להציג אותה בכנסת.
אבל מועד הצגת הממשלה נדחה ונדחה. התרבו השמועות כי החרדים נטשו את פרס ברגע האחרון ושללו ממנו את הרוב. השמועות התגלו כנכונות – בצהרים הופיע פרס בטלויזיה, מתוח וחיוור, והודיע על "דחיה בהצגת הממשלה". "לעזאזל!" אמר אחד החברים שלי. "זה אומר שאנחנו ממשיכים להיות תקועים עם שמיר, והוא ימשיך לחסום את הכל. ימח שמם של החרדים!"
1994 – לאחר שועדת פרס נובל לשלום הודיעה על הענקת הפרס ליצחק רבין, יאסר ערפאת ושמעון פרס על חלקם בהסכמי אוסלו, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר פרשנות נבזי. הכותב תקף את שמעון פרס בחריפות רבה והאשים אותו כ"רודף פרסומת" שדחף לחתימה על "הסכם אוסלו הזוועתי" רק כדי לקבל את פרס נובל.
אני ישבתי אז וכתבתי מיד מכתב תגובה. אין בידי הנוסח המדויק (אז עוד לא נשמרו דברים כאלה במחשב) אבל זכור לי שהתיצבתי להגנה ותמיכה ללא סייג בשר החוץ שמעון פרס. כתבתי שהוא מדינאי ממדרגה ראשונה שכל מדינה היתה יכולה להתברך בשכמותו. כמו שכתבתי ואמרתי במקומות רבים אחרים באותה תקופה, כתבתי כי שמעון פרס ראוי לשבח ולפרס על כי הבין כי שעל מדינת ישראל לסיים את הכיבוש ולהגיע לשלום עם הפלסטינים, לא רק לטובת הפלסטינים אלא גם לטובת עצמה. על כך שהבין כי כדי לדבר עם הפלסטינים צריך לדבר עם מי שהפלסטינים עצמם רואים כנציגם – כלומר ארגון השחרור הפלסטיני וראשו יאסר ערפאת.
כתבתי גם כי פרס ראוי לשבח ולפרס על כך שהצליח להתגבר על היריבות הקשה והמרה בינו לבין יצחק רבין, לעבוד עם רבין בשיתוף פעולה הדוק ולשכנע את רבין ללחוץ את ידו של יאסר ערפאת.
מכל הסיבות האלה, סיכמתי, פרס נובל לשלום מגיע לשמעון פרס בזכות ובדין, יותר מאשר לרבים אחרים שזכו בפרס הזה לפניו. "ידיעות אחרונות" קיצר את המכתב, אך העיקר התפרסם ביום המחרת.
נובמבר 1995 – הלילה המר של רצח רבין. עצרת השלום המוצלחת בכיכר, ההמונים באו להביע אמון בתהליך השלום שהחלו באוסלו, רבין ופרס על הבמה שרים את שיר השלום. העצרת נגמרה, צעירים רוקדים בעליצות בכיכר לצלילי מוזיקת סמבה ברזילאית. לפתע, צופרי שיירה ארוכה של מכוניות משטרה, שמועות על פיגוע, הידיעה שראש הממשלה רבין נפגע מיריות מתנקש, מאות אנשים רצים כל הדרך אל שער בית החולים איכילוב, דובר הממשלה איתן הבר מופיע וקורא את ההודעה "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה...".
חזרה אל הכיכר, ישיבה במעגלי אבל סביב הנרות הדולקים. ברדיו נמסר כי הממשלה התכנסה באמצע הלילה לישיבת חרום ובחרה בשמעון פרס כראש ממשלה זמני עד לאישור הכנסת. כמה צעירים ניגשים אל קיר בנין העיריה הסמוך ומרססים בצבע שחור כתובת גרפיטי ענקית: "לעולם לא תלך לבד, שמעון פרס!"
כבר באותו לילה התחלנו לדבר על מה שצריך פרס לעשות. לפזר מיד את הכנסת ולקרוא לבחירות חדשות, וכך לזכות ברוב גדול? לפעול בתקיפות ובחריפות נגד המתנחלים, כשמעמדם הציבורי בשפל המדרגה?
מה לעשות, שמעון פרס לא קיבל אף אחת מן ה"עצות" שלנו. במקום זאת, הוא תוך זמן קצר הסתבך במבצע מלחמתי מיותר לחלוטין ועקוב מדם בלבנון - "מבצע ענבי זעם". באפריל 1995, לאחר שמאה ושישה אזרחים לבנונים נהרגו מפגז ארטילריה ישראלי תועה בכפר קאנא, הייתי בהפגנת מחאה מול ביתו של ראש הממשלה שמעון פרס ברמת אביב. הפגנה מיליטנטית בה הושמעו קריאות חריפות בגנותו של פרס, כולל המלים "רוצח" ו"פושע מלחמה". בשיא ההפגנה התנגשנו עם שרשרת השוטרים שחסמה את דרכנו, והיינו קרובים מאד לבלות את הלילה במעצר. ולמרות זאת, ברגעי הפיזור אמרתי לחברי: "אין ברירה, למרות הכל בבחירות נצטרך להצביע בעדו". – "מה? בעד המנוול הזה?" – "אלא מה אתם רוצים, את נתניהו כראש הממשלה?".
באותו רגע, הביטוי "ראש הממשלה בנימין נתניהו", עדיין נראה כמעין מדע בדיוני, אפשרות רחוקה ובלתי סבירה. אבל רק חודש וחצי אחר כך היא הפכה למציאות שמלווה את מדינת ישראל עד היום. במשך כל ליל הבחירות ישבנו ערים, בעוד התחזיות הראו ניצחון לנתניהו – ניצחון ברוב דחוק אבל ברור. שעה אחר שעה ישבנו מול המסכים, מקווים עוד לשינוי של הרגע האחרון, עד שבאור הבוקר הפכו התחזיות למציאות ושמעון פרס איבד את הסיכוי האחרון לאחוז בהגה השלטון במדינת ישראל.
יכולתי להמשיך את המאמר הזה עוד ועוד ולציין רגעים נוספים בחייו של שמעון פרס – אורות וצללים, נקודות ציון נוגדות, זמנים בהם רגזנו עליו מאד שהסכים לשרת את נתניהו וליצג אותו בעולם וזמנים בהם בכל זאת ניסה לפחות חלקית לעמוד מול מנהיג הליכוד ולנקוט כל מיני יוזמות לקידום השלום. נסיון כושל להיבחר כנשיא המדינה ונסיון שני שהצליח. והשנים האחרונות בהן זכה שמעון פרס לפופולריות רבה בציבור הישראלי הרחב ודחק הצידה יותר ויותר את חזון השלום והמזרח התיכון החדש ובחר להתרכז בחלום וחזון חדש ובלתי פוליטי – פיתוח הנאנו-טכנולוגיה והברכה הרבה הצפויה בנאנו-טכנולוגיה ה למין האנושי.
בכל זאת, עכשיו שהקריירה הארוכה של שמעון פרס הסתיימה סופית בהלוויה ממלכתית אדירה בנוכחות שועי העולם, הייתי מעדיף לסיים את הסקירה האישית שלי באותו רגע מכריע של הכשלון בבחירות 1996.
האם היה שמעון פרס איש שלום? רבים מחברי הפוליטיים מפקפקים בכך, ולא קשה למצוא הוכחות מרשיעות וכתמים שחורים לאורך חייו של פרס.
באשר לי - הייתי שמח מאוד אילו ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור, לחזור אל מאי 1996 ולהעניק לשמעון פרס את שלושים אלף הקולות הנוספים, שהיו נותנים לו ארבע שנים נוספות בראשות הממשלה (והיו הופכים את בנימין נתניהו להערת שוליים נשכחת בתולדות מדינת ישראל).
שמעון פרס של 1996 היה מחויב לחלוטין, פוליטית ואישית, להסכמי אוסלו. יש סיבה טובה להניח כי עם מנדט מוצק למשך ארבע שנים, פרס היה נכנס עם כל האנרגיה והנחישות הטיפוסיים שלו למשא ומתן עם הפלסטינים על מעמד הקבע. שהוא היה מנסה ברצינות להגיע להסכם עד לתאריך היעד שנקבע, מאי 1999. ושברגע שהיה נחתם הסכם, הוא היה נאבק בכל כוחו כדי ליישם אותו בשטח.
האם הוא היה מצליח? האם היינו יכולים לחיות עכשיו במצב שונה לחלוטין, במזרח תיכון חדש אמיתי? או שאולי פרס היה מבזבז גם את ההזדמנות הזאת, והיה מסיים בכישלון חרוץ? לעולם לא נדע.
במציאות לא ניתן לחזור בזמן ולשנות את ההיסטוריה. נקווה שלפחות את העתיד נוכל עוד לשנות.
\
שמעון פרס,יאסר ערפאת והסכמי אוסלו - התצלום ששום עיתון בישראל לא פרסם השבוע
