תעופו - לא משנה לאן!
בשנת 1967, מיד לאחר שחיילי צבא ההגנה לישראל כבשו את כל שטח הגדה המערבית, בא לסייר שם יגאל אלון –שר בכיר בממשלת ישראל שנחשב אז מועמד רציני לראשות הממשלה. אלון עבר בשכם ובחברון ולא אהב מה שראה שם: יותר מדי ערבים, הם עלולים להיהפך לאיום דמוגרפי. אבל בבקעת הירדן שבחלק המזרחי אורו עיניו – אוכלוסיה ערבית דלילה למדי, שטח שמתאים מעין כמוהו להיות מסופח לישראל ולהרחיב את גבולותיה.
תכניתו של יגאל אלון מעולם לא אושרה רשמית בממשלה אבל ביצועה בשטח החל במלוא המרץ, כבר בשנת 1967. בזה אחר זה הוקמו שם קיבוצים ומושבים לתפארת (לא התנחלויות, חס וחלילה, סתם ישובים נאורים של תנועת העבודה הישראלית המתקדמת). נשארה היתה רק בעיה אחת – הערבים. נכון, האוכלוסיה שלהם בבקעת הירדן דלילה, מפוזרים פה ושם, אבל בכל זאת הם עדיין שם. האידאל - בקעת ירדן נקייה לחלוטין מערבים - עוד רחוק מהגשמה.
יגאל אלון נפטר בשנת 1980, "האופציה הירדנית" עליה חלם כבר מזמן נגוזה, אבל "תכנית אלון" עודנה חיה וגם בועטת בעיטות כואבות. תלמידיו של אלון בצבא ובמנהל האזרחי ובמנהל מקרקעי ישראל ובכל משרדי הממשלה ממשיכים יום יום, עד היום, בניסיונות לדלל עוד יותר את האוכלוסיה הערבית הדלילה בבקעת הירדן.
תושבי הכפר הקטן אל-פרסיה, בצפון מזרח בקעת הירדן – עשר משפחות בסך הכל - לא שמעו מעולם על יגאל אלון. אבל אתמול - אור ליום שלישי, 29 ביוני שנת 2010 - אלון שלח אליהם יד ארוכה מתוך קברו. אל הכפר הגיעו חיילי צבא ההגנה לישראל ובידם צווים הדורשים מכל התושבים לפנות את בתיהם ואדמתם תוך עשרים וארבע שעות. לא מתוך גזענות, חס וחלילה, אלא למען התושבים עצמם. הצבא כבר הכריז על שטח הכפר, בתיו ושדותיו, כשטח אש. בקרוב יתחילו שם אימונים באש חיה, ותושבים שלא יעזבו את בתיהם עלולים חס וחלילה להיפגע.
נכון לרגע זה, התושבים עדיין לא עזבו את אל-פרסיה למרות שצו הגירוש כבר נכנס לתקפו. "אין לנו לאן ללכת", אמרו.
בשנת 1967, מיד לאחר שחיילי צבא ההגנה לישראל כבשו את כל שטח הגדה המערבית, בא לסייר שם יגאל אלון –שר בכיר בממשלת ישראל שנחשב אז מועמד רציני לראשות הממשלה. אלון עבר בשכם ובחברון ולא אהב מה שראה שם: יותר מדי ערבים, הם עלולים להיהפך לאיום דמוגרפי. אבל בבקעת הירדן שבחלק המזרחי אורו עיניו – אוכלוסיה ערבית דלילה למדי, שטח שמתאים מעין כמוהו להיות מסופח לישראל ולהרחיב את גבולותיה.
תכניתו של יגאל אלון מעולם לא אושרה רשמית בממשלה אבל ביצועה בשטח החל במלוא המרץ, כבר בשנת 1967. בזה אחר זה הוקמו שם קיבוצים ומושבים לתפארת (לא התנחלויות, חס וחלילה, סתם ישובים נאורים של תנועת העבודה הישראלית המתקדמת). נשארה היתה רק בעיה אחת – הערבים. נכון, האוכלוסיה שלהם בבקעת הירדן דלילה, מפוזרים פה ושם, אבל בכל זאת הם עדיין שם. האידאל - בקעת ירדן נקייה לחלוטין מערבים - עוד רחוק מהגשמה.
יגאל אלון נפטר בשנת 1980, "האופציה הירדנית" עליה חלם כבר מזמן נגוזה, אבל "תכנית אלון" עודנה חיה וגם בועטת בעיטות כואבות. תלמידיו של אלון בצבא ובמנהל האזרחי ובמנהל מקרקעי ישראל ובכל משרדי הממשלה ממשיכים יום יום, עד היום, בניסיונות לדלל עוד יותר את האוכלוסיה הערבית הדלילה בבקעת הירדן.
תושבי הכפר הקטן אל-פרסיה, בצפון מזרח בקעת הירדן – עשר משפחות בסך הכל - לא שמעו מעולם על יגאל אלון. אבל אתמול - אור ליום שלישי, 29 ביוני שנת 2010 - אלון שלח אליהם יד ארוכה מתוך קברו. אל הכפר הגיעו חיילי צבא ההגנה לישראל ובידם צווים הדורשים מכל התושבים לפנות את בתיהם ואדמתם תוך עשרים וארבע שעות. לא מתוך גזענות, חס וחלילה, אלא למען התושבים עצמם. הצבא כבר הכריז על שטח הכפר, בתיו ושדותיו, כשטח אש. בקרוב יתחילו שם אימונים באש חיה, ותושבים שלא יעזבו את בתיהם עלולים חס וחלילה להיפגע.
נכון לרגע זה, התושבים עדיין לא עזבו את אל-פרסיה למרות שצו הגירוש כבר נכנס לתקפו. "אין לנו לאן ללכת", אמרו.
