מה זוכרים ומה לא זוכרים ביום כיפור
אחר הצהרים, יום שישי, 13 לספטמבר 2013. ערב יום הכיפורים. ברחובות משתתקים קולות המכוניות האחרונות ובעוד כמה שעות נשמע את צהלות הילדים הדוהרים באופניים במרכז הכביש. זהו יום הכיפורים הישראלי החילוני שאין לו קשר עם שום מסורת יהודית ואין דומה לו בשום קהילה יהודית מחוץ למדינה הזאת, ואשר נוצר במקרה מתוך פשרה מוזרה. הישראלים החילונים והמסורתיים היו נכונים להסכים לתביעת הדתיים "לוותר לפחות ליום אחד על המכוניות". וכך בלי תכנון מראש הגיעה מדינת ישראל אל מה שפעילי איכות הסביבה באירופה ואמריקה חולמים עליו. יום בלי מכוניות בו מולכים האופניים ללא מצרים גם על הכבישים הבינעירוניים המהירים. האופניים, וגם הסקטים והגלגיליות, וגם עגלות התינוקות שדוחפות אמהות וסבתות וזוגות צעירים, וגם הנשים הזקנות המטיילות בשלווה עם כלביהן באמצע הכביש. גם מכוניות נוסעות שם, אבל אך ורק מכוניות צעצוע קטנטנות המונעות בכח רגליהם המסתובבות של הזאטוטים. הרבנים ממש לא אהבו את כל זה, והצהירו חזור והצהר שגם נסיעה באופניים היא חילול היום הקדוש, וגם הסקטים. אבל זה היה מאוחר מדי, והישראלים אטמו אוזניהם מלשמוע.
וכל היום הזה היה יכול להראות אחרת לגמרי. היינו יכולים להתעורר הבוקר לגל פתוח ברדיו של דיווחים אינטיסיביים על טילי טומהוק אמריקאים הנוחתים על מטרות בסוריה, ודיון בלתי פוסק בין מומחים באולפן בשאלה האם יגיב אסאד בירי טילים על ישראל. ברגע הזה ממש היינו יכולים להיות עם אוזן כרויה לקול האזעקה העלול להישמע בכל שניה, והאמהות היו מזהירות את ילדיהן שלא יעזו לצאת מן הבית, והאופניים הקטנים היו נשארים מבויישים בפינה. במצב הזה בודאי היינו נמצאים אילו עדיין ישב ג'ורג' וו. בוש בבית הלבן.
אבל הנשיא אובמה לא רצה באמת לתקוף, ובכוונת מכוון השאיר זמן ופתח לפתרון דיפלומטי. ובעוד הביקור הנשיאותי ברוסיה נראה כעימות חזיתי בסגנון המלחמה הקרה, בעצם נשארה לולדימיר פוטין האפשרות להציע מוצא של כבוד ולמנוע את התקיפה שאף אחד באמריקה לא רצה בה. את אנחת הרווחה אפשר היה לשמוע מן הבית הלבן ומן הקונגרס ומהציבור האמריקאי ולמעשה מרוב ארצות העולם. כמעט רק אצלנו בישראל השמיעו הממשלה וחלק גדול מהפרשנים קולות אכזבה וביקורת על הנשיא אובמה שלא מילא כיאות את תפקידו כשוטר של העולם.
"אם אין אני לי – מי לי?" ציטט ראש הממשלה נתניהו את הילל הזקן (ויש אומרים שבכך סילף את כוונתו של אחד מגדולי אנשי הרוח בתולדות העם היהודי). אז האם חושש נתניהו כי מי מי שלא הפציץ בדמשק כעונש על שימוש בגז כנראה גם אינו עומד לשלוח מטוסים אמריקאים להרוס את פרויקט הגרעין האיראני? האם מתכוון נתניהו ליטול את המשימה על עצמו ועל חיל האויר הישראלי? בינתיים, בטווח הקרוב מתכונן ראש הממשלה לדו-קרב מילולי בעצרת האו"ם עם נשיא איראן החדש, כאשר רוחאני יעשה מאמץ גדול להציג פנים מתונות ופשרניות כלפי כל העולם. נתניהו ינסה לשכנע שהכל רמאות, אבל זה יהיה הרבה יותר קשה. איפה אחמידנג'אד כאשר צריכים אותו?
בינתיים, סוריה ירדה מהכותרות ואיראן טרם עלתה אליהן, וכלי התקשורת מתמקדים במלחמה הטראומטית ההיא מ-1973 שעכשיו מלאו לה ארבעים שנה בדיוק. סיפורי קרב ישנים עולים ומתפרסמים שוב, וגם כמה גילויים חדשים. למשל על שר הביטחון משה דיין שביום השני למלחמה נמלא פאניקה וחש שהכל אבוד ושקל להשתמש באמצעים בלתי קובנציונליים (איזה אמצעים בדיוק? ביומני בר לב שעכשיו ראו אור לראשונה אין פירוט). וביום האחרון למלחמה, לאחר שכבר הוכרזה הפסקת אש, שלח דיין חיילים לכבוש את העיר סואץ בלי תכנון והכנה מוקדמת "כדי להשיג הישג יוקרתי". הישג יוקרתי לא הושג ושמונים חיילים לא חזרו חיים מן המארב שלתוכו דהרו. משה דיין אשר זכה לתהילה והערצה ללא תקדים בשישה ימים של מלחמה ב-1967 איבד הכל בשלושה שבועות של 1973. גם אחריו היו גנרלים ישראלים שעברו בהצלחה לפוליטיקה, אבל תודה לאל איש מהם כבר לא זכה לכל כך הרבה תמיכה נלהבת ועיוורת כמו שניתנה לדיין בין 1967 ל-1973.
הרבה הרבה מאמרים ופרסומים ופרשנויות על יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים. ומעט מאד מאמרים על יום השנה האחר אשר חל היום הזה בדיוק, יום השנה העשרים לחתימת הסכמי אוסלו. יום השנה העשרים לרגע בו התיצבו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויושב ראש ארגון השחרור הפלסטיני יאסר ערפאת ולחצו ידיים על מדשאת הבית הלבן ואני ישבתי כאן בחדר הזה ליד השולחן הזה וכתבתי מאמר שכותרתו היתה "התקוה נולדה מחדש". התקוה אכן נולדה אז מחדש, והיתה אווירה של איפוריה והתלהבות בקרב ישראלים ופלסטינים כאחד. השלום נראה בהישג יד ומתנגדיו נדחקו לשוליים. אווירה שנמחקה ונעלמה ונקברה תחת גל אדיר של אכזבות ותסכולים והאשמות והאשמות שכנגד. והרבה הרבה שפיכות דמים – שלושה כדורי אקדח שנורו בכיכר בלב תל אביב בליל ה-4 בנובמבר 1995, ואוטובוסים מתפוצצים בערי ישראל, ומטר של פצצות נופל מן השמיים על עזה, והרבה מאד מקרי הרג קטנים יותר שרק משפחות ההרוגים הישראלים והפלסטינים עוד זוכרים אותם. ובשני הצדדים אומרים אותו דבר "שלום? זה בלתי אפשרי, הם לא רוצים שלום". הם - הפלסטינים, אומרים הישראלים. הם – הישראלים, אומרים הפלסטינים.
במקרה, בדיוק בשבוע הזה של יום השנה העשרים לאוסלו שרק מעטים טרחו להזכיר אותו, היו לי שתי שיחות מאד דומות עם שני אנשים שמעולם לא פגשו זה את זו, אם כי אני מכיר היטב את שניהם.
"מהמשא ומתן הזה שהאמריקאים התחילו לא יצא כלום" אמר לי ג', בעל חנות קטנה למכשירי חשמל במרכז חולון. "ואם ניצא מהשטחים, מה יהיה? הם יתחילו לירות טילים, כמו אחרי שיצאנו מעזה. טילים על תל אביב, על חיפה, בכל מקום. למה לתת להם סיכוי לעשות את זה? שלום? איזה שלום? הם לא יקיימו שום הסכם, כבר ראינו אותם". ואילו נ', תושבת רמאללה שבעלה היה מעורב באינתיפאדה הראשונה וגם היא השתתפה בהרבה הפגנות נגד הכיבוש, אמרה לי: "מה אם יהיה הסכם? זה רק יעשה את המצב שלנו יותר גרוע, תאמין לי. הם לא יתנו לנו מדינה עם רצף טריטוריאלי. בחיים לא! מה שיכול לקרות זה שיציירו לנו גבולות נוראים שחונקים אותנו. יהיו עוד יותר מחסומים, עוד יותר לחץ, יטילו עלינו מצור כמו בעזה. אני לא רוצה שהילדות שלי יגדלו באותה זוועה כמו הילדים בעזה! להסכם כזה אני אמורה לקוות?"
השבוע הצהיר מזכיר המדינה ג'ון קרי, בפגישתו עם שרי החוץ הערבים בפאריז, כי מטרת המשא ומתן היא להגיע להסכם מלא בין ישראל לפלסטינים תוך תשעה חודשים. לא הסכם חלקי, לא הסכם ביניים, לא "מדינה פלסטינית בגבולות זמניים", אלא הסכם שלום מלא ומפורט שיטפל בכל היבטי הסכסוך וישביע את רצונם של ישראלים ופלסטינים כאחד. כדי להגיע לזה, הוא יצטרך להוציא שפן גדול ממדים מהכובע...
ובינתיים ב-13 לספטמבר, יום השנה להסכמי אוסלו, ליוו כוחות צבא מאות מתנחלים ואנשי דת אל לב מחנה הפליטים בלטה בשכם, כדי שיתפללו באתר הקדוש הידוע בשם קבר יוסף. כניסת המתנחלים והצבא למחנה הפליטים עוררה מהומות והתנגשויות וזריקת אבנים וירי וכמה וכמה פצועים. "צה"ל מחויב לקיים את חופש הפולחן הדתי" הסביר הדובר הצבאי. רב סרן אבי אוחיון שפיקד על הכח הצבאי המלווה הוסיף בראיון לעיתון "מקור ראשון": "ליהודים יש כאן חוויה רוחנית עמוקה בקבר של אחד מאבות האומה, ולצה"ל זה נותן הזדמנות להגביר את הנוכחות הצבאית בשומרון. יותר מגדוד שלם מעורב בליווי המתפללים – פלוגות סדירות, פלס"ר, תצפית, כוחות עתודה ומודיעין. יותר חיילים בשטח זה טוב לבטחון ההתנחלויות".
ועוד בשבוע הזה נודע כי הצבא סגר את תיק החקירה בנושא באסם אבו רחמה, תושב הכפר בילעין שנהרג באפריל 2009 מפגיעת רימון גז בחזהו במהלך הפגנה נגד גדר ההפרדה. שלושה סרטוני וידאו שצולמו בהפגנה הוכיחו כי אבו רחמה לא נהג באלימות ולא סיכן את החיילים בכל דרך, אך לא היה די בהם לזהות חייל כלשהו האחראי למותו ואשר ניתן להעמידו לדין.
סגן אלוף שלום אייזנר, שהיכה בקת רובהו מפגין מדנמרק ואשר הצילומים מהאירוע לא השאירו כל מקום לספק על אשמתו, נדון בעסקת טיעון לחודשיים עבודות שירות וסוכם כי לא יקודם עוד ויפרוש מהצבא בעוד שנה וחצי. אנשי הימין הקימו מחאה קולנית על המשפט וטענו כי זוהי כניעה מחפירה לאנרכיסטים והיא עלולה להרתיע אנשי צבא מלמלא את תפקידם.
והשבוע גם ניתן פסק הדין בתביעת דיבה שהגישה תנועת "אם תרצו". אנשי התנועה הזאת ניהלו מסע ציבורי רב ממדים נגד ארגוני זכויות אדם ונגד תיאטראות ומוסדות תרבות ונגד כל מי שבעיניהם לא היה די ציוני או לא פטריוט ישראל. אנשי אם תרצו דרשו מהאונברסיטאות בישראל להטיל פיקוח ברוח ציונית ופטריוטית ישראלית על חומר הלימוד ועל ההרצאות בחוגים שונים, במיוחד במדעי הרוח, ולפטר מרצים שאותם הגדירו כבלתי ציונים או בלתי פטריוטים או מסייעים לאויבי ישראל. כאשר נכתב בויקיפדיה העברית כי אם תרצו הוא ארגון ימני, איימו אנשי הארגון להגיש תביעת דיבה נגד עורכי ויקיפדיה. וכאשר התארגנו שמונה צעירים לקבוצה בפייסבוק שנקראה "אם תרצו תנועה פאשיסטית – אז יש" הגישו אנשי אם תרצו תביעת דיבה. בתום הליכים ארוכים ומסובכים דחה בית המשפט שבעה משמונת סעיפי התביעה וקבע כי אכן התגלו קווים משותפים מסוימים בין האידאולוגיה והמעשים של "אם תרצו" לבין אלה של תנועות פאשיסטיות. רק בסעיף אחד קיבל השופט את התביעה, וקבע כי לא נמצא קשר בין אם תרצו לבין תורת הגזע הנאצית, והאשמה כזאת נגדה היא אכן הוצאת דיבה. מה שנכון נכון.
ובבית משפט אחר הסתיים השבוע הדיון באירוע אשר התרחש בעיצומן של הפצצות "עופרת יצוקה"ברצועת עזה. ליתר דיוק, בתאריך 2.1.09, בשעות הבוקר המוקדמות, החל משעה 6:34, סמוך לכניסה לבסיס חיל האוויר בשדה דב שבצפון תל אביב. כפי שציין כתב האישום "היתה במקום התקהלות של קרוב ל-20 צעירים במקום, ביניהם הנאשמים, להבעת מחאה על פעילות צה"ל בעזה. רוב המתקהלים היו לבושים חלוקים לבנים מוכתמים בצבע אדום ועוטים מסכות על פניהם, כשבידי חלקם שלטים בגנות המבצע. רוב המשתתפים נשכבו על הכביש או זרקו לעבר חיילי הבסיס שעמדו בשער החיצוני, פליירים עליהם נרשם מספיק לפשעי מלחמה".
לדעת המשטרה, גם אם היה מדובר בפעולה שנמשכה דקות ספורות, הרי הם "נשאו שלטים ובהם אמירות קשות אודות התנהלות צה"ל בפעילות בעזה, לבשו תלבושות פרובוקטיביות שנועדו לשלוח מסר לפיו צה"ל מבצע טבח בלתי ראוי בעזה ובכך ניסו לעורר אחרים להגיב ולהפר את השלום במקום". על כן, היתה למשטרה הצדקה לעצור מיד את כולם, להחזיקם מספר ימים במעצר ולהגיש נגדם כתבי אישום. בית המשפט בהחלטה שניתנה השבוע החליט אחרת, לא מצא כל בסיס להאשמות ושלח את כל הנאשמים הביתה, חפים מכל אשמה.
מעט עידוד למי שיצאו למחות נגד המלחמה הבאה...
