קרקס בירושלים וקולנוע בין חורבות עזה

קרקס בירושלים וקולנוע בין חורבות עזה

"אם אינך מסוגל לרכב על שני סוסים בבת אחת, מוטב שתעזוב את הקרקס" כתב ג'ון לה קרה באחד מספריו. בהקשר הזה, המונח "קרקס" התייחס כמובן לכינוי האירוני שבו מכנים סוכני שירות הביון הבריטי את המוסד שלהם.

 פסטיבל הקולנוע בעזה - תצלומים: רבעון  מסמרים 

"שום מנהיג פוליטי הגון לא יצטרף ל'קרקס נתניהו', שהקמת ברגע האחרון ועל חודו של קול, רק כדי להנציח את המשך שלטונך." הצהיר ראש האופוזיה יצחק הרצוג בעת הדיון המתוח על השבעת הממשלה החדשה. "אתה שומר את תיק החוץ בידך כפקדון, בתקוה שאני ומפלגתי עוד נצטרף לממשלה שתלוייה על בלימה, על חבל הלוליין בקרקס? אין טעם. עניני החוץ חשובים מדי ואי אפשר להשאיר אותם ללא טיפול. תן את תיק החוץ כבר הערב לשר ממפלגתך, שיחזיק בו כל עוד הממשלה קיימת. הדבר הטוב והנכון לעתיד ישראל היא שממשלת הקרקס הזו שהקמת ברגע האחרון ועל חודו של קול, לא תושבע כלל - ואם תושבע היום, לא תאריך ימים. הדבר הטוב והנכון לעתיד ישראל שתקדם האופוזיציה שבראשה אני עומד, הוא לנסות להקים ממשלה חדשה בישראל שאתה לא עומד בראשה." 

נתניהו מתעקש להמשיך להחזיק את תיק החוץ בידיו, גם במחיר סכסוך קשה עם מי שהיה עד אתמול נאמנו הקרוב גלעד ארדן, אשר ציפה לשווא להשתדרג לתיק החוץ כגמול על שנים של שירות מסור לנתניהו במאבקים בזירה הבין-מפלגתית והפנים-מפלגתית. כנראה עדיין מקווה נתניהו שבמוקדם או במאוחר יתרצה הרצוג להתרווח על כסא שר החוץ ולהציג כלפי העולם פנים "שפויות" ו"מתונות" למדיניות ימנית קיצונית – כפי ששמשו אהוד ברק וציפי לבני בממשלותיו הקודמות של נתניהו. 

"אם תרים יד על בג"ץ תמצא אותי עומד מולך - ומחנה עצום מאחורי" המשיך הרצוג. "אם תרים יד על מיעוטים בחברה הישראלית, כפי שעשית במערכת הבחירות האחרונה, ותדבר אליהם ועליהם כפי שדיברת ביממה האחרונה לפני פתיחת הקלפיות - תמצא אותי עומד מולך ומחנה עצום מאחורי. לראש ממשלת מדינת היהודים אסור להפלות אזרחים מטעמי גזע, דת, נטייה מינית או צבע עור". אם יעמוד הרצוג בדיבורו ויוביל בשנים הקרובות את הקו האופוזיציוני התקיף שהתווה בנאום הבכורה הזה, הוא יהיה זכאי להתנצלותם של לא מעטים שהביעו זלזול ציני במחויבותו להתמיד במאבק. 

שלוש נשים מינה נתניהו לתפקידים מיניסטריאליים בממשלתו. גילה גמליאל, שקיבלה את התיק בעל התואר הארוך ביותר מכל מי שכיהן אי פעם בממשלת ישראל – "שרה לעניני אזרחים ותיקים ושוויון מגדרי, שוויון מיעוטים ולקידום צעירים וגמלאים" – אינה מעוררת באופן אישי התנגדות ציבורית. גם חברות כנסת מהאופוזיציה, אפילו הביעו אהדה כלפיה ואיחלו לה הצלחה במימוש לפחות משהו מן המטרות המתבטאות בשמו הארוך של משרדה החדש. לעומתה, ההכרזה על מינוי שתי השרות החדשות האחרות – שרת התרבות מירי רגב ושרת המשפטים איילת שקד – עוררה סערה ציבורית נרחבת, ולא בלי סיבה. 

מירי רגב עברה קריירה צבאית והגיעה לתפקיד הצנזורית הצבאית הראשית ואחר כך דוברת צה"ל בדרגת תת-אלוף – הישגים אשר שהוציאו לה באותו זמן שם כאשה דעתנית ואסרטיבית. כחברת כנסת היא התבלטה בעיקר בפעלולים חוזרים ונשנים של דמגוגיה גזענית גסה - כנגד ערבים אזרחי ישראל (במיוחד נגד חברת הכנסת הערבית חנין זועבי) ונגד הפליטים מאפריקה המתקיימים בקושי רב בשכונות העוני של דרום תל אביב. "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו - נעשה הכול להחזיר אותם בחזרה למקום מוצאם. המצב בדרום תל אביב הוא בלתי נסבל, אני רוצה שסהרונים יהיה מלא ב-7000 מסתננים בדרך לגירוש מהארץ" הכריזה רגב בנאום בפני קהל משולהב בדרום תל אביב. מיד אחר כך התפרצו מאזיניה של רגב, רצו ברחובות והיכו כל שחור עור בו נתקלו – רגב כמובן הודיעה מיד כי זאת לגמרי לא היתה כוונתה.  

בבלוג של אורי וייס מצאתי הבוקר את ההערה הבאה: "הקריירה הצבאית והפוליטית המוצלחת של מירי רגב זוכה פה ושם להגנה ותמיכה בנימוקים פמיניסטים. אז הבה ניזכר, מירי רגב היתה פעילה לגיבוש נוהל 'ההחזרה החמה' שעל פיו נדרשו חיילי צה"ל באזור הגבול להחזיר מיד לצד המצרי את הפליטים מאפריקה שניסו להיכנס לישראל. לא פעם, נשים פליטות שהוחזרו לצד המצרי נפלו בו במקום קרבן לאונס קבוצתי בידי חיילים מצרים". 

הנוהל הזה של "החזרה החמה" עורר הסתייגות גם בקרב חלק מהחיילים שהיו אמורים לאכוף אותו. במקרה האחרון שנרשם החיילים כן החזירו שמונה עשר גברים שחורים "מסתננים" אל צידו המצרי של הגבול, אך סרבו לגרש יחד איתם את שלוש הנשים שהיו איתם – במיוחד שהחיילים המצרים שהמתינו מעברו השני של הגבול הראו את כוונותיהם לגבי הנשים בתנועות ידיים חד משמעיות. 

בסופו של דבר, נוהל "ההחזרה החמה" נפסל בידי בג"צ. במקומו גובש נוהל חילופי, על פיו נשלחים פליטים מסודאן ואריתראה ללא משפט אל "הכלא הפתוח" חולות שבלב מדבר הנגב, ושם מגיעים אליהם נציגי הממשלה ומנסים להחתים אותם על טופס "גירוש מרצון". שלושה פליטים נוצרים מאריתריאה הסכימו חתום על הטופס והועלו על מטוס שהגיעה לרואנדה. משדה התעופה שם גורשו שוב והגיעו ללוב, ושם נפלו בידי אנשי דעא"ש והוצאו להורג יחד עם נוצרים אחרים שנפלו בידי הארגון. סרטון דעאש המתעד את הריגתם נראה בידי מי שהכירו אותם בישראל, פליטים אחרים ואנשי ארגוני הסיוע לפליטים. ארגוני הסיוע קיימו הפגנת מחאה במרכז תל אביב, בססמא "לא עוד גירוש פליטים אל מותם!". מצידה, מירי רגב כינסה דיון מיוחד של ועדת הפנים של הכנסת בכדי "לחקור את מקורות המימון של ארגוני הסיוע לפליטים", שכן "הן מעוניינות לשנות את האופי היהודי של מדינת ישראל". כאלה הם עיקר הכישורים שמירי רגב מביאה איתה לתפקיד שרת התרבות של מדינת ישראל.

פעמיים הגישו ארגוני הסיוע עתירות לבית המשפט העליון כנגד החוק המאפשר לשלוח מבקשי מקלט למעצר ממושך ללא משפט במדבריות הנגב. פעמיים פסלו השופטים את החוק כנוגד את חור יסוד כבוד האדם וחירותו, אך הרוב הימני בכנסת שב וחוקק את החוק לכליאת הפליטים גם בפעם השלישית, בשינויים מזעריים. עכשיו תלויה ועומדת בפני בג"צ עתירה נוספת של ארגוני הסיוע לפליטים, ותוך מספר חודשים יצטרכו השופטים להחליט אם לפסול פעם נוספת את החוק. 

כאן נכנסת לתמונה השרה הנוספת שנכנסה היום לממשלת ישראל – שרת המשפטים איילת שקד (שבמקור נועדה בעצמה להיות שרת התרבות, טרם הצליחה לשדרג את עצמה). הפרופיל הציבורי של שקד, דיבור מנומס ותרבותי, שונה מאד מזה של מירי רגב. לקראת כניסתה למשרד המשפטים הצהירה שקד על הערכתה הגבוהה לשופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל "ששמם יצא בעולם כולו" אך הוסיפה כבדרך אגב כי תפעל "כדי שבית המשפט לא יתערב בעבודת הכנסת". כמו כן ציינה כי תעדיף מינוי של "שופטים קונסרבטיבים הממעיטים להתערב במעשי הרשות המבצעת והמחוקקת" על פני "שופטים אקטיביסטים מדי". 

זה היה יותר מרמז לשתי פעולות החקיקה שעליהן שקדה איילת שקד עוד הרבה לפני שידעה שתזכה לחדור למרכז העצבים של המערכת המשפטית הישראלית. הראשונה היא "סעיף ההתגברות" שיאפשר לכנסת להתעלם מהחלטת בג"צ ולחוקק מחדש גם חוק שבג"צ קבע שאינו חוקתי וכי הוא מפר זכויות אדם ואזרח. בהמשך מתכננת שקד שינוי בהרכב הועדה למינוי שופטים, שיתן לפוליטיקאים בכלל – ולפוליטיקאים מהימין בפרט – חלק משמעותי הרבה יותר במינוי שופטים חדשים לבית המשפט העליון.  

האם זה מפחיד ומרתיע את השופטים? יתכן שאכן כך הדבר. ראשית דחה בית המשפט את העתירה נגד "חוק החרם" שהעבירה הכנסת לפני ארבע שנים. ברוב קולות קבעו השופטים כי קריאה לחרם על מוצרי ההתנחלויות "כמוה כחרם על ישראל" וכי אפשר ומותר לתבוע לדין כל המשמיע קריאה לחרם כזה ולתבוע ממנו פיצויי נזיקין גבוהים. הגדיל לעשות השופט אליקים רובינשטיין שציטט מההגדה של פסח כי "בכל דור קמים עלינו לכלותנו"... 

השופט אליקים רובינשטיין, יחד עם עמיתו ניל הנדל, היה גם שותף להחלטה לדחות את עתירתם של תושבי הישוב הבדואי ה"בלתי מוכר" אום אל חיראן שנגב, ולאשר לרשויות המדינה להחריב אותו ולמחותו מעל פני האדמה כדי לבנות במקומו ישוב יהודי (בעל אופי יהודי דתי) שגם שמו יהיה חירן. לא עזרה לתושבי חיראן העובדה כי הם חיים במקום הזה ברציפות מאז שנת 1956, וכי הם הועברו לשם בידי שלטונות מדינת ישראל כאשר באדמותיהם המקוריות הוקם קיבוץ שובל. השופטים קבעו כי התושבים הבדואים הינם בבחינת פולשים בלתי חוקיים שאין להם כל זכות בקרקע הומדינה רשאית לפנותם לפי שיקול דעתה הבלעדי.

בהפרש של יום אחד נכתבה החלטה דומה כמעט כשתי טיפות מים בידי השופט נועם סולברג, אשר דחה את עתירתם של תושבי הכפר סוסיא בדרום הר חברון ואישר למדינה להרוס את בתיהם ולמסור את האדמה לידי ההתנחלות הישראלית הסמוכה שגם שמה הוא סוסיא. ההבדל – לפחות באופן תיאורטי – הינו שחיראן הוא כפר בתחום השטח הריבוני המוכר של מדינת ישראל ותושביו הם אזרחים ישראלים לכל דבר, בעוד סוסיא נמצאת בשטח כבוש תחת שלטון צבאי ישראלי. אך כפי שכתבה עמירה הס הותיקה מעל דפי הארץ, קיומה של מדיניות מנשלת זהה משני צידי הקו הירוק, המופעלת באותה צורה משני הצדדים וזוכה לגיבוי זהה של בית המשפט העליון מחזקת את הטיעונים של מי שרואים במדינת ישראל כולה, מיום יסודה ב-1948 ועד היום, בבחינת ישות אחת מדכאת ומנשלת בלי גבולות.

לקינוח (לעת עתה) העניק בית המשפט העליון גם אישור ל"ריקוד הדגלים", הצעדה המסורתית שמקיימים ה\צעירי המתנחלים ואוהדיהם מדי שנה ב"יום ירושלים", הוא יום השנה (לפי הלוח העברי) לארוע שבו לגרסת החוגגים אוחדה לה העיר ירושלים בשנת 1967 (ולפי גרסא אחרת היה זה היום בו נכבשה מזרח ירושלים הפלסטינית וסופחה לישראל מבלי לשאול לדעת תושביה). לציון היום המאושר הזה נוהגים צעירי הציונות הדתית לצעוד באלפיהם דרך סמטאות העיר העתיקה בירושלים ולנופף בדגלי כחול-לבן, ורבים מהם נוהגים גם לקרוא בהזדמנות זאת "מוות לערבים!", לבעוט בדלתות הנעולות מאחוריהן מסתתרים תושבי העיר העתיקה ולנפץ כל רכוז ערבי שנקרה בדרכם. לקראת "יום ירושלים" שיחול השנה ב-17 למאי, עתרה עמותת "עיר עמים" עתרה מבעוד מועד לבג"צ בבקשה לקבוע מסלול אחר לריקוד הדגלים ולמנוע את התקרבות הצועדים אל מרכזי אוכלוסיה ערבית. השופטים קבעו אמנם כי קריאות "מוות לערבים!" הנן בבחינת מעשה פלילי, אולם "בהתחשב בהבטחת המשטרה למנוע שלהוב יצרים בצעדה, יתאפשר לקיים אותה במסלול המסורתי". 

כוונתן של רשויות מדינת ישראל להרוס ולהחריב את הכפר סוסיא עשויה להיות מקרה המבחן הראשון שיביאו הפלסטינים בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. מדינת פלסטין, שהוכרה כישות מדינית ריבונית בידי עצרת האו"ם, אם כי טרם הוקמה הלכה למעשה בשטח, התקבלה לחברות בבית הדין הבינלאומי, אך טרם פנתה אליו לגבי מעשים ספציפיים של מדינת ישראל. דווקא החרבתה וגירושה של קהילת כפרית קטנה ודלה, אשר מעולם לא נטלה חלק בשום פעילות אלימה וחבריה אף לא השליכו אבנים גם בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה והשניה, עשויה להתגלות אתגר קשה מאד למיטב היועצים המשפטיים של ממשלת ישראל. 

כמה וכמה דיווחים ממקורות שונים מעידים כי "הצונאמי המדיני" מפניו הזהירו פרשנים ופוליטקאים הולך ומתקרב. מסמך רשמי של הותיקן מבהיר כי מעתה לכס הקדוש יש יחסים דיפלומטיים עם מדינת פלסטין – לא עוד ולא עם הארגון לשחרור פלסטין כפי שהיה המצב מזה שנים רבות. בכך מצטרפת הכנסיה הקאתולית, בראשותו של האפיפיור פרנסיס הפופולרי, אל ממשלת שוודיה שהכירה לפני מספר חודשים במדינת פלסטין ופתחה שגרירות פלסטינית בשטוקהולם.

במשרד החוץ בירושלים, הפך מפגש הדיאלוג האסטרטגי המתקיים אחת לשנה בין משרדי החוץ של ישראל וצרפת לעימות חריף וחריג בין דיפלומטים בכירים משני הצדדים, סביב יוזמתו של שר החוץ הצרפתי לורן פאביוס לקדם החלטה בנושא הישראלי־פלסטיני במועצת הביטחון של האו"ם. הצעת ההחלטה הצרפתית צפויה לכלול עקרונות כמו ביסוס גבולות המדינה הפלסטינית על קווי 1967 עם חילופי שטחים, הפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות, קביעת לוח זמנים לסיום המשא ומתן וכינוס ועידת שלום בינלאומית. התוספת של ניסוח מסוים הקובע הכרה בישראל כמדינה יהודית לא הצליח לפייס את הדיפלומטים הישראלים שהטיחו דברים קשים בעמיתיהם הצרפתים, ואלה לא נשארו חייבים. 

שר החוץ פאביוס נענה באחרונה לבקשה אמריקאית לעכב את קידום המהלך עד אחרי השלמת הסכם הגרעין עם איראן ב-30 ביוני, אולם הוא נחוש להביא את ההחלטה להצבעה במועצת הביטחון לא יאוחר מסוף חודש ספטמבר, אז יתקיימו בניו יורק דיוני העצרת הכללית של האו"ם. לפי השמועות במסדרונות המדיניים, האמריקאים לא יבלמו את היוזמה הצרפתית – ואולי אף יתמכו בה בגלוי. רשמית, הודיע הממשל האמריקאי על רצונו "לעבוד עם ממשלת נתניהו החדשה" ויבקש הוכחות מעשיות של רצינות מחויבותה לפתרון שתי המדינות, וכך גם האיחוד האירופי. 

למעשה, אין הרבה צורך לערוך בדיקות מעמיקות על כוונותיו של נתניהו. לפני הבחירות הודיע נתניהו מפורשות כי "מדינה פלסטינית לא תקום במשמרת שלי" ואחר הבחירות פרסם הבהרה שלא שנתה את השורה התחתונה: "עקרונית אני בעד מדינה פלסטינית, מעשית זה לא ניתן לביצוע במצב הקיים במזרח התיכון". המונח "מדינה פלסטינית" בלט בהעדרו מקווי היסוד של ממשלת נתניהו החדשה. בצד מס שפתיים ל"קידום התהליך המדיני" הובעה שם התחייבות ל"שמירה על האינטרסים הביטחוניים, ההיסטוריים והלאומיים של ישראל". ניסוח כזה יכול לרמוז לשמירת שלטון ישראלי לא רק בכל מקום שיוגדר בידי צה"ל כ"בעל חשיבות בטחונית", אלא גם במקומות בהם חיו יהודים בתקופה כלשהי בהיסטוריה - מה שישאיר לפלסטינים מעט מאד אם בכלל. 

בהעדר עלה תאנה בדמותו של יצחק הרצוג במשרד החוץ, צפוי מפלס הלחץ הבינלאומי לעלות, עם דרישות כמו הקפאת הבניה בהתנחלויות או הפסקת הפשיטות הליליות הישראליות והמעצרים בשטח איי האמור להיות תחת שליטה פלסטינית מלאה. "אם האמריקאים יעלו דרישות כאלה לאחר סיום המשא ומתן שלהם עם איראן, זה יהיה מתוך נקמנות אישית נגד נתניהו ורצון להפיל אותו" האשים ברדיו בכיר בלתי מזוהה במפלגת הליכוד. אופיר אקוניס, אחד השרים הצעירים החדשים שמונו עכשיו  בידי נתניהו, הביע את החשש כי "צפוי למדינת ישראל מצב מדיני קשה בזירה הבינלאומית" והביע תקוה כי לנוכח המצב הזה אולי יתרצה הרצוג ויסכים בכל זאת להיכנס לממשלה ולהציל את המצב... ואילו שר החוץ המתפטר אביגדור ליברמן, שותפו לשעבר של נתניהו שהפך ליריבו המר, הצהיר: "זאת ממשלה על זמן שאול, שלא תעמוד בלחץ הבינלאומי שכבר התחיל ויגבר בספטמבר. רואים את ההשפעה בשטח, כשהפלסטינים לא רק פונים להאג, אלא גם מבקשים לגרש אותנו מפיפ"א".  

המהלך הפלסטיני המיידי אותו מוביל ג'יבריל רג'וב, ראש פדרצית הכדורגל הפלסטינית ואחד מבכירי המערכת הפוליטית הפלסטינית, יגיש לשיאו כאשר תקיים פדרצית הכדורגל הבינלאומית (פיפ"א) הצבעה על הדרישה הפלסטינית להשעות את חברותה של ישראל ולמנוע מהכדורגלנים שלה השתתפות בתחרויות בינלאומיות. לפי תקנון פיפ"א, כדי לאשר השעיה נדרש רוב של 75% מהנציגים הנוכחים בהצבעה. משמעות הדבר היא שהפלסטינים יתקשו מאוד לגייס רוב כה גדול של התאחדויות כדורגל שייתמכו בעמדתם. עם זאת, גם רוב פלסטיני שלא יספיק להשעיה בפועל יגרום אי נעימות רבה לישראל. 

רג'וב מגיע לקונגרס פיפ"א ובאמתחתו שורה ארוכה של טענות: ישראל מגבילה את חופש התנועה של כדורגלנים פלסטינים בין עזה לגדה וכן לחו"ל, מגבילה כניסה של קבוצות כדורגל מהעולם הערבי לשטחי הרשות הפלסטינית, פוגעת במתקני כדורגל פלסטיניים ומטילה הגבלות על העברת ציוד מחו"ל לקבוצות כדורגל פלסטיניות – וכן, במשחקי כדורגל בישראל ישנן תופעות בולטון ובוטות של גזענות כלפי ערבים, במיוחד במשחקי קבוצת בית"ר ירושלים. ואולם ההאשמה שעמה יהיה להתאחדות הכדורגל הישראלית הכי קשה להתמודד היא העובדה שחמש קבוצות כדורגל מההתנחלויות בגדה המערבית לפעול תחת התאחדות הכדורגל, אף שלטענת הפלסטינים מדובר בשטח כבוש שבו אין להתאחדות הישראלית סמכות. האם דווקא כשאשר עומדת הסחיטה של המתנחלים וחבריהם בממשלת ישראל תעז הממשלה להפסיק את פעילותן של קבוצות הכדורגל ההתנחלותיות?

בכיר במשרד החוץ בירושלים ציין כי להשעיית ישראל מפיפ"א עשויות להיות השלכות חמורות בהרבה מהנזק שייגרם לקבוצות הכדורגל הישראליות. לדבריו, מהלך כזה עלול ליצור תקדים שיתן רוח גבית למהלכים דומים בארגונים בינלאומיים אחרים ולהאיץ הטלה של חרמות על ישראל. ולמי שעוד זוכר, חרם הספורט שהוטל בשעתו על דרום אפריקה היה אחד הגורמים המכריעים שהביאו דרום אפריקאים לבנים מן השורה להשלים עם סיום משטר האפרטהייד... 

ובינתיים, בדיוק בשבוע הזה בו התמנתה מירי רגב לתפקיד שרת התרבות ארע אירוע תרבותי יוצא דופן ברצועת עזה. כפי שמדווח הרבעון התרבותי "מסמרים", פסטיבל קולנוע דוקומנטרי נפתח במה שהיתה עד לקיץ שעבר שכונת שוג'אעיה, במזרח רצועת עזה. הפסטיבל כולל 28 סרטים ממדינות שונות, שנושאם זכויות אדם. כרזות הפסטיבל תלויות על שרידי הבניינים והסרטים מוקרנים על סדין לבן שנמתח על שאריות קיר.

ב"נדיבות של קבצנים עשירים", פורס פסטיבל כראמה ("כבוד") שישים מטר של שטיח אדום בין גלי החורבות. מאות נענים להזמנה. חליל אל-מוזאין, במאי קולנוע פלסטיני מיוזמי הפסטיבל, אומר שאחד המסרים שאמורים לעלות משלושת ימי הפסטיבל הוא שתושבי הרצועה בשלים למבצע השיקום שהבטיחו להם עשרות ממדינות העולם הראשון ואשר מבושש להגיע. 

"אנחנו מזמינים את אלה שאיבדו את בתיהם ללכת לאורך השטיח האדום באקט סימלי" אמר אל-מוזאין לסוכנות הידיעות הסינית. "אנחנו אומרים שמלכים ונשיאים או כוכבי קולנוע מפורסמים שמהלכים דרך קבע על שטיחים אדומים לא חשובים יותר מהתושבים פה, שעדיין סובלים ממחסור". 

לא ברור מהדיווח איך הגיעו הסרטים עצמם לפסטיבל. ישראל לא התגאתה בסיוע, המצרים איבדו מזמן את המפתח למעבר רפיח. מצד שני, עם שטיח אדום ופסטיבל סרטים – חידת השינוע היא הקסם הפחות מרשים פה. 

ירושלים לא שותקת לגזענות! 
עוצרים ועוצרות את השנאה ביום ירושלים!

עומדים במחאה נגד הגזענות בכיכר ספרא שברחוב יפו בירושלים, בשעה 5.00 אחר הצהרים ביום ראשון 17.5.2015. 

מצעד הדגלים ביום ירושלים הפך בשנים האחרונות לבמה עבור קבוצות קיצוניות לגילוי שנאה, גזענות ואלימות.

הצעדה ברחובותיה המזרחיים של העיר ובפרט ברובע המוסלמי בעיר העתיקה, מלווה כעניין שבשגרה בקריאות גנאי, השחתת רכוש ואלימות פיזית כלפי הפלסטינים תושבי ירושלים. 

שנה אחר שנה המשטרה והעירייה לא נוקטות צעדים משמעותיים כדי לעצור את האלימות וההסתה. לאחר קיץ סוער שבמהלכו איימו האלימות והגזענות לשלוט במרחב הציבורי - השנה נאמר די להתנהלות האלימה, די לשנאה ולהסתה הפוגעות במרקם החיים העדין בירושלים. 

השנה נפגין נוכחות משמעותית ולא-אלימה ברחוב. נזכיר לתושבי ירושלים שיש דרך אחרת ולא נשתוק לגזענות!

לא למצעד של אלימות והסתה, לא למעבר ברובע המוסלמי ובשכונות הפלסטיניות!

כן לחיזוק הסובלנות והחיים המשותפים בעיר! 

ריקוד הפרחים מול ריקוד הדגלים 

פורום תג מאיר שמח לסייע ליוזמה עממית של תושבי ירושלים - פיזור פרחים בעיר העתיקה וסביבתה במהלך ולאחר מצעד הדגלים ביום ראשון הקרוב. 

אנחנו מבקשים להראות גם פנים אחרות של ירושלמים שרוצים לחיות יחד, מייחלים לימים שקטים ולאהבה בין כל תושבי העיר. 

מצעד הפרחים: אנו הולכים לצעוד בעקבות המצעד, לחלק ולפזר פרחים, לצבוע את הרחובות, החנויות, הסימטאות והאנשים בהמון פרחים, צבעים ואהבה.

נפגשים בשעה 18:00 בכיכר ספרא, מגיעים לעמדת "מצעד הפרחים" מקבלים בעמדה זרי פרחים ומתחילים לצעוד בעקבות מצעד הדגלים מכיכר צהל לכיוון שער שכם ושער יפו. 

הצטרפו אלינו! שתפו לחברים!

"כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים 
לא לקמץ בחיוכים 
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב 
כדאי לחלום ולקוות, 
נסו רק פעם 
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב..."