יום שבת, 22 באוגוסט 2015

כסף לקנית דחפורים

 
כסף לקנית דחפורים


צילום: עארף דראר'מה, בצלם

את השבועות האחרונים בילינו בדירת נופש בעיירה הולנדית ציורית, בה בדרך לקניות בסופרמרקט צריך לחכות לסגירת הגשר שנפתח למעבר ספינות. גם באזור השקט והשלו הזה היו פעם מלחמות וסכסוכים עקובים מדם. במהלך הפלגה על תעלה ששימשה פעם חלק ממערכת הביצורים סיפר לנו המדריך: "בעקבות הטבח שהצבא הספרדי ביצע כאן בשנת 1572 ובו נרצחו מרבית התושבים, נבנתה העיר מחדש כעיר מצודה לכל דבר. ביצורים אדירים נבנו, מערכת כפולה של חומות וסוללות עפר ותעלות, ובכל מקום הוצבו תותחים כדי לכסות באש תופת כל כיוון וכל זווית שמהם עלול צבא אויב להגיע. במשך מאות שנים כמעט חצי מתושבי העיר היו חיילים." כל זה הוא כמובן נחלת העבר הרחוק. כפי שיכולנו לראות, כיום מטפסים נערים על התותחים העתיקים ובימים חמים קופצים מראש החומה לשחיה ארוכה ומרעננת בתעלות. 

גם בהולנד השלווה לא יכולנו להתחמק לגמרי מן המתרחש בארץ המשוגעת שבלב המזרח התיכון אשר חיה גם כיום כמצודה נצורה. בדוכן עיתונים שהיה ממקום בקומת הקרקע של בית מהמאה השבע עשרה ראינו כותרת גדולה באחד העיתונים הנפוצים בהולנד: "בהתנחלויות יצרה לעצמה מדינת ישראל מפלצת אנטי דמוקרטית". גם עם ידע בלתי מושלם בהולנדית אפשר היה להבין בלי קושי שהמאמר, שהשתרע על עמוד שלם, מתיחס אל המתקפה הרצחנית על מצעד הגאווה בירושלים ומיד אחריה הצתת בית המשפחה הפלסטינית בכפר דומא שליד שכם, בו נספו אב ובנו התינוק. מירושלים תיאר הכתב דרק וולטרס לקוראים בהולנד את התרחבותן המבהילה של קבוצות ימניות קיצוניות אלימות בעלות אידאולוגיה לאומנית-דתית ומשיחית. הוא הזכיר את הקריאות המושמעות בגלוי ובמפורש לפגיעה אלימה בערבים ובהומוסקסואלים ולשריפת כנסיות נוצריות, וציטט בהרחבה את הגינויים החריפים ששמע מכל צידי הקשת הפוליטית בישראל. הכתבה הסתיימה בשאלה: "האם מסוגלת ממשלת נתניהו לפעול ברצינות נגד המתנחלים, כאשר כמה משרי הממשלה הם מתנחלים בעצמם?". גם לא מעט ישראלים שואלים את עצמם את אותה השאלה. 

מיד לאחר שחזרתי בטיסת הלילה אל נתב"ג מצאתי על המשיבון בביתי הודעה של חג' סמי סאדק, ראש הכפר הקטן עקבה בבקעת הירדן, אשר ביקש להתקשר אליו בדחיפות. הכפר עקבה סבל במשך שנים רבות מהתנכלויות של הצבא, אשר נפסקו לאחר שראש הכפר קיים מסע הרצאות בארצות הברית בחסות "האגודה לבניה מחדש" וגם קיים מספר פגישות בבירה וושינגטון. כשמה כן היא, האגודה גם גייסה תרומות לשיקום מה שנהרס בכפר. 
כנראה שעכשיו נגמרה תקופת החסד. "למה הם עושים לנו את זה? מעולם לא זרקו אצלנו אבנים, אף פעם לא. אנחנו רק רוצים לחיות בשקט" אמר חג' סאמי. "הם באו פתאום, בלי שום התראה. מאות חיילים עם שני דחפורים ענקיים. הרסו לנו שבעה מבנים וגם עקרו והפילו את עמודי החשמל. דיברתי עם אשר צור מהמנהל האזרחי, זה שכבר שנים רודף אותנו. אמרתי לו 'יש לי מכתב מראש הממשלה אהוד ברק, הוא אישר שמותר לנו להקים עמודי חשמל, מותר לנו שיהיה לנו אור בבתים ומיזוג אויר בקיץ'. אשר אמר לי 'הכפר שלכם כולו בלתי חוקי, אנחנו עוד נמחוק אותו מעל פני האדמה. האמריקאים נותנים לכם כסף לבנות, אבל לנו הם נותנים כסף לקנות דחפורים' ". 

מקרהו של הכפר עקבה בהחלט אינו היחיד, אם כי לא בכל הכפרים הנפגעים יש תושבים שמכירים את מספר הטלפון שלי. בשבועיים האחרונים מתנהל ברחבי השטחים הכבושים מסע הרס הבתים הנרחב ביותר מאז 2012. ארגון בצלם מתעד בקפידה את המתרחש: 

"הבוקר, 17.8.15 בסמוך לשעה 6:00 הגיעו כוחות של המנהל האזרחי והצבא לקהילת א-סעידי השוכנת בסמוך לכפר א-זעיים. הכוחות הרסו את בתיהן של ארבע משפחות המונות 32 בני אדם, בהם 21 קטינים. בקהילת א-סעידי חיות בסך הכול שש משפחות המונות כ-40 תושבים. משם עברו לקהילת אבו פלאח שבאזור ח'אן אל-אחמר, שם הרסו צריף מגורים מעץ ויריעות ניילון בשטח שלו שלושים מטרים רבועים, שהוצב בסמוך לבית משפחה והתגוררו בו שניים מילדי המשפחה הבוגרים. בהמשך הרסו הכוחות 12 מבנים בקהילות ביר אל-מסכוב וואדי שניסייל הסמוכות. תשעה מהמבנים שנהרסו היו בתיהן של תשע משפחות, המונות 60 נפשות, מתוכן 39 קטינים. שלושה מהמבנים שימשו לגידול צאן. קהילות ביר אל-מסכוב וואדי שניסייל כוללות 32 משפחות המונות כ-150 תושבים, שכמחציתם קטינים."


"ב-18.8.15 הגיעו נציגי המנהל האזרחי והצבא לכפר פסאייל שבצפון בקעת הירדן, והרסו 17 מבנים, עשרה מהם אוהלים וצריפים ששימשו למגורים והיתר מבנים לגידול צאן. ההריסות הותירו 48 נפשות, בהן 31 קטינים ללא קורת גג. רוב המשפחות שבתיהן נהרסו כבר איבדו את בתיהן בפעולות הרס קודמות של המנהל האזרחי בשנת 2014." 

והעדכון האחרון, נכון לרגע זה: "הבוקר, 20.8.15 הגיעו כוחות של המנהל האזרחי לקהילת ח'ירבת עינון השוכנת כחמישה קילומטרים מזרחית לעיר טובאס. הכוחות הרסו מבני מגורים של שתי משפחות המונות 11 נפשות, בהן שבעה קטינים, ומבנה נוסף המשמש לגידול צאן. בהמשך הגיעו נציגי הצבא והמנהל לקהילת ח'ירבת א-דיר השוכנת בין הכפר הפלסטיני עין אל-בידא לגבול עם ירדן. הכוחות הרסו את מבנה המגורים של משפחה המונה שמונה נפשות, בהן שלושה קטינים. בנוסף הרסו נציגי המנהל והצבא שלושה מבנים נוספים לגידול צאן. בסך הכל, היום הותיר המנהל 19 נפשות, בהן עשרה קטינים ללא קורת גג. (...) גם בית הספר בכפר חירבת סמרה הוחרב. תושבי הכפר בנו את בית הספר בעזרת חברי ועד הסולידריות עם בקעת הירדן ומתנדבים בינלאומיים. לפני כן, נאלצו ילדי הכפר לנסוע  25 קילומטרים באוטובוס לבית הספר בעין אל ביידה. כל ארבע הכיתות נהרסו על-ידי הצבא, והחומרים החינוכיים נקברו תחת ההריסות."

"בבקעת הירדן שררו היום 41 מעלות חום. ישראל מונעת מהפלסטינים ברוב הקהילות בבקעה, כמו גם באזורים נוספים בגדה המערבית, להקים בתי קבע ולחבר את בתיהם לתשתיות המים והחשמל, ובכך היא מותירה אותם חשופים לפגעי מזג האוויר לכל אורך השנה. המנהל הותיר את המשפחות שבתיהן נהרסו ללא שום פתרון וללא שירותים בסיסיים בתנאי החום הקיצוניים."
למה דווקא עכשיו נפתח מסע ההרס הזה? אולי מפני שהצבא והממשלה נלחצו "לאזן" את פעולת ההריסה של שני בתים בהתנחלות בית אל, שבית המשפט העליון הורה על הריסתם לאחר שהוכח כי נבנו באופן בלתי חוקי בעליל על קרקע בבעלות פרטית פלסטינית. 

מאז חזרתי מהולנד בדקתי מדי בוקר את העיתונות הישראלית. חוץ מאשר ב"הארץ" לא היה שם סימן וזכר למסע ההרס של הבתים הפלסטינים בידי שלטונות הצבא. בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" התנוססה הכותרת "טרור בלי הפסקה", אשר התיחסה אל מספר נסיונות של פלסטינים לדקור חיילים, ושבח לפעולתם המהירה של החיילים אשר הצליחו "לנטרל" (כלומר, להרוג) את הדוקרים. גם זריקת אבנים הוגדרה בידי כתבי העיתון כ"טרור" לכל דבר.

בעמודי הפרשנות המשיכו בעלי הטור להתווכח האם כבר הגענו אל "האינתיפאדה השלישית" שכל כך הרבה שנים מצפים לה וחוששים מפניה, או שאולי מה שקורה עכשיו זה עדיין "טרום-אינתיפאדה". מצידו, ראש המחנה הציוני שבאופוזיציה יצחק הרצוג נסע לרמאללה להפגש עם הנשיא אבו מאזן והצהיר כי ניתן וצריך להגיע לשלום עם הפלסטינים תוך שנתיים – אך מיהר להוסיף: "ביחס לטרור עמדתנו חד משמעית – כל מי שמנסה לפגוע בישראלי, דמו בראשו." 

וכמובן, הרבה מאד מהכותרות עסקו בשובת הרעב מוחד עלאן. עלאן, עורך דין ופעיל פוליטי מהכפר עינאבוס שליד שכם פתח בשביתת רעב לאחר שהושם במעצר מנהלי ללא משפט ומבלי שהוכחה נגדו אשמה כלשהי (מה שלא מנע מכמה אנשי ימין לכנות אותו "מחבל עם דם על הידיים"). רשויות המדינה ביקשו להפעיל כלפיו את החוק החדש שנחקק בחיפזון והמאפשר להאכיל שובתי רעב בכפיה – אך הסתבר כי הרופאים במדינת ישראל בחרו לפעול על פי הנחית ד"ר ליאוניד אידלמן, ראש ההסתדרות הרפואית, אשר קבע כי האכלה בכפיה היא צורה של עינוי ומהווה הפרה של האתיקה הרפואית. גם העברתו של עלאן מבית חולים אחד למשנהו לא בניבה לרשויות רופאים נוחים וצייתנים יותר. בינתיים הפך שמו של מוחמד עלאן מוכר לכל קוראי העיתונים בארץ (ורבים בעולם) ומול הכניסה לבית החולים אליו נשלח פרצו עימותים אלימים בין קבוצות מנוגדות של מפגינים. 

בסופו של דבר, אחרי שהתברר באופן חד משמעי כי למוחמד עלאן נגרם נזק מוחי הורה בית המשפט העליון על שחרורו, והשופטים זכו למטר של מתקפות חריפות מצד פוליטיקאים מהימין ("השופטים נכנעו לטרור!"), כאשר חלק גדול מזעמם של הפוליטקאים מופנה אל העוסקים במקצוע הרפואה בישראל. ואולם, פסק הדין כלל את האפשרות כי אם יתברר שהנזק המוחי שנגרם למוחמד עלאן יתגלה כהפיך והוא "יחזור להוות סכנה לבטחון המדינה", אפשר יהיה לחדש את מעצרו המנהלי...

"זה כנראה הססטוס קוו החדש שנוצר ביחסים בין מדינת ישראל לבין העצירים המנהליים הפלסטינים. תביא בדיקת אם.אר.איי שמצביעה על נזק מוחי ותוכל להשתחרר" העירה איילה חסון, מגישת חדשות יום שישי בערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית. הפרשן ארי שביט הוסיף: "אין מה לעשות, שובתי רעב תמיד מקבלים הרבה פרסום וגם הרבה אהדה, ולא חשוב איזה מדיניות נוקטים כלפיהם. הבריטים למדו את זה שוב ושבו בכל מיני מקומות וזמנים, עכשיו גם אנחנו לומדים את זה. (...) הבעיה המהותית היא שמתעלמים מן הפלסטינים. אין כיום שום יוזמה מדינית ישראלית אפילו בקצה האופק, הישראלים חושבים שאפשר לסגור את הפלסטינים מאחורי חומות וגדרות ולשכוח מהם, הקהילה הבינלאומית מעלה הרבה נושאים אחרים אל ראש סדר היום וגם בעולם הערבי יש בעיות חמות שמטרידות יותר. הפלסטינים מרגישים שכולם שכחו אותם, ואני חושש שזה עלול להגמר רע". 

בינתיים, הציבור הישראלי הרחב גילה הרבה יותר ענין בפיצוץ המבוקר של גשר מעריב בתל אביב. הגשר שימש במשך ארבעים שנה להסדרת התנועה בעיר הגדולה, אך גורלו נחרץ לאחר שהתברר שהוא מפריע להקמת הרכבת הקלה.  

ברגע שנודע כי תושבי תל אביב יוכלו לחזות במו עיניהם בפיצוץ והריסת גשר  גדול הנשען על ארבעה עשר עמודי בטון החלו הסקרנים לנהור למקום, והמשטרה נדרשה להקדיש כוחות רבים כדי למנוע מהם להתקרב לתחום הסכנה. שר התחבורה ישראל כץ עמד בתוקף על זכותו לפוצץ במו ידיו את הגשר. הרגע הגדול הונצח על מסכי הטלויזיה - ספירה לאחור :"שלוש, שתיים, אחת – בום!" ואז נראה חיוך מאושר על פניו של כבוד השר כאשר לחצה ידו על מתג ההפעלה והגשר הגדול התפוצץ והתמוטט.  

"זה היה לגמרי מיותר" אמר בטלויזיה מהנדס גמלאי שהיה בין הקהל במקום הפיצוץ, ועל פניו לא היה שום חיוך. "אני מכיר היטב את הגשר הזה, הוא תוכנן מראש כך שאפשר יהיה לפרק אותו בצורה מסודרת ולהעביר אותו למקום אחר ולהשתמש בו שוב. זה גם היה יכול להיות הרבה יותר זול מאשר לאסוף ולהיפטר מכל השברים שהתפזרו אחרי הפיצוץ. כתבתי להם, כתבתי שוב ושוב והסברתי את זה עם כל המפרטים הטכניים, אבל אף אחד לא רצה להאזין לי".