יום שני, 14 בפברואר 2011

היונים חזרו לאל-עראקיב

היונים חזרו לאל-עראקיב

"כמו שהמפגינים במצרים לא נרתעו מאלימות המשטרה ולא עזבו את הכיכר, כך אנחנו לא נעזוב את אל-עראקיב. כאן זה כיכר תחריר של הנגב. כמו שבסוף המפגינים בקהיר ניצחו, כך גם אנו ננצח" אמר הצעיר שקיבל את פנינו כאשר הגיעה שיירת הפעילים – אוטובוס מלא ומאחוריו שרשרת של מכוניות פרטיות – אל שטח הגבעות שמצפון מערב לבאר שבע.  גם במקום הנידח הזה נשמעו היטב הדי צהלות השמחה בקהיר לנוכח נפילת משטר העריצות.

"שלשום, יום חמישי, היה יום קשה במיוחד. בזמן שאכלנו ארוחת בוקר, הגיעו השוטרים והקיפו אותנו מכל הצדדים. מפקד המשטרה אמר 'יש לכם שתי דקות לעזוב את השטח או שנפעיל כח' ובסיום שתי הדקות הם התנפלו עלינו במכות ואלימות קשה, גם באוהל הגברים וגם באוהל הנשים. מכל הצדדים נשמעו צריחות. את הצריבות מגז הפלפל שהתיזו לי לעיניים אני מרגיש עד עכשיו, אחרי יומיים. כשילד נפצע לקח שעות עד שקיבלנו אישור לאמבולנס לעבור דרך מחסומי המשטרה ולקחת אותו. אבל הם לא שברו אותנו. בערב, מיד כשהשוטרים עזבו, חזרנו לשטח והקמנו מחדש את הסוכות שלנו" סיפר עזיז אבו מדיאן.

"תסתכלו כאן, בצילום מלפני שנה. שם, מעבר לגבעה, היו מטעי הזיתים שלנו. 4,500 עצי זית של אל-עראקיב. העצים נתנו לנו פרנסה, זיתים וגם שמן. טיפלנו בהם כמו בילדים, במאמץ, במסירות, ביום ובלילה. בקיץ, לפני חצי שנה, עקרו לנו את כולם, לא השאירו זכר. תראו איזה עצי זית יפים הם היו, לא חבל עליהם? לא חבל לעקור עצים כאלה? ועכשיו הקרן הקיימת אומרים שהם רוצים כאן יער. איזה מין יער? יער של עצים שלא נותנים שום פרי ולא מביאים תועלת לאף אחד? וזה  מה שיהיה במקום הזיתים שלנו והבתים שלנו? בשביל מה זה צריך להיות, סתם טיפשות ונבזות.  הסיבה היחידה שלהם זה לתפוס בעלות על השטח, ולא אכפת להם כמה הם פוגעים באנשים."

הסככות שהוקמו לאחר ההריסה האחרונה מפוזרות בשטח, סגורות ביריעות בד ופלסטיק כחולות. צעירים מהכפר יחד עם פעילים שבאו מתל אביב וירושלים אוחזים במיכלי צבע ומקשטים את הסככות בכתובות גדולות בערבית ועברית ואנגלית: "אל עראקיב לא תיפול!", "הקרן ההורסת לישראל, הקרן המנשלת לישראל", "מקהיר עד אל-עראקיב – סולידריות, סולידריות, סולידריות!", "בבקשה אל תהרוס את הבית שלי – תודה!". אחד הצעירים ניגש ומסמן שלושה קווי הדגשה תחת המלה "בבקשה".

שייח' סיאח אל-טורי פורש על מכסה מנוע של מכונית העתקים של מסמכי בעלות בני עשרות שנים, חלקם מלפני יותר ממאה. "קנינו את השטח הזה בשנת 1906. וכאן יש לי עוד מסמך רכישה משנת 1929, הכל נמצא פה – שם המוכר, שם הקונה, הסכום. 1350 דונם אדמות שלנו, אדמות שקנינו ואדמות שישבנו בהן עוד לפני שהיתה ישראל." המסמכים מתורגמים לעברית, מודפסים על גליונות נייר גדולים. הרשויות במדינת ישראל אינן מכירות במסמכים האלה, בבעלות הבדואים על הקרקע. בעיניה, זוהי "אדמת מדינה" והתושבים הבדואים הם "פולשים" שצריך לפנות אותם כדי שהקרן הקיימת תוכל להמשיך בעבודות היעור.

"אנחנו פולשים? מי קבור כאן בבית הקברות?  בית הקברות נפתח בשנת 1914. לא האבות של נתניהו נמצאים שם, וגם לא של ליברמן, וגם לא של שלמה מהמנהל. כל מי שקבור כאן הם בני שבט אל טורי, הסבים ואבות הסבים שלנו. מה מציעה לנו הממשלה? לקבל אדמה חלופית ברהט תמורת  עשרים אחוז מהקרקע שלנו, ובעד היתר לקבל פיצוי. כמה פיצוי? 2500 שקל לדונם. 2500 שקל! בדיחה! הם חושבים שאנחנו מטומטמים?"

"ולמה שנלך לרהט?" מתערב בחור צעיר. "מה יש ברהט? אחוז אבטלה ענקי ואחוז פשיעה ענקי. אני מכיר בחורים שהמשפחות שלהם הלכו לרהט. אין להם פרנסה, בקושי מתקיימים על איזו קצבה עלובה,
מה הפלא שהם מתדרדרים לפשע? זה מה שהממשלה מציעה לנו? הממשלה מקימה כאן בכל הנגב חוות בודדים, נותנים לכל אחד אדמה ומים ותנאים הכי טובים, רק בתנאי שהוא יהודי. שיקימו גם לנו חוות בודדים. שיקחו את ה-1350  דונם של אל-ערקיב ויקימו לנו חוות בודדים בשטח הזה, תראו איזה חוות פורחות אנחנו נקים בעשר אצבעות!".

יעלה רענן, פעילה ותיקה במאבקיהם של  "הכפרים הבלתי מוכרים" שהגיעה למקום עם התינוקת שילדה לפני כמה שבועות, מסבירה: "זה לא שבאמת חשוב להם ליער כאן. זאת בסך הכל מניפולציה צינית כדי להכשיר את גזלת הקרקע. לפני שישים שנה הממשלה הפקיעה את הקרקע 'לצרכי ציבור' ולא עשתה בה שום שימוש, ואז יש מקום מבחינה חוקית לדרוש שיחזירו אותה לבעלים המקוריים. אז באים מהר לנטוע פה יער והקרן הקיימת היא המכשיר לזה. לא מעניין אותם באמת אם יגדל פה יער או רק קוצים, כל עוד שיוכלו לבוא לבית המשפט ולטעון שהקרקע משמשת לצורך ציבורי, לנטוע יער. אל ערקיב זאת רק ההתחלה, אם אל עראקיב תיפול הם מתכננים לעשות אותו דבר במקומות נוספים, בעוד כפרים, בעוג'אן ואום אל חיראן. באום אל חיראן יש כפר שאנשים חיים בו, כפר בלתי מוכר. לרשויות כבר יש תכנית למקום הזה, תכנית להקים שם ישוב מאושר ורשמי בשם חירן – ישוב ליהודים בלבד." התינוקת התלויה בסל על גופה של אמה ממשיכה לישון בשלווה בכל מהלך הנאום.

יחד עם כמה מצעירי הכפר יוצאים הפעילים לצעדה למרחק של כשני קילומטר, עד לחניון המוקף גדרות תיל בו נמצאים דחפורי הקרן הקיימת אשר עוסקים בהרס היומיומי של בתי הכפר. "שם הטרקטור שהרס את הבית שלי" מצביעה אשה צעירה. "כלום לא השאירו ממנו, גם את ההריסות לקחו. כלום לא נשאר. היה לי בית עם מטבח ואמבטיה ושירותים, כמו לכל אחד, כמו בעיר. לא היה לנו חיבור לצינור מים אבל בעלי עשה מיכל מים גדול על הגג והיה לנו בית. בית יפה. חיים טובים. עכשיו את הכול הרסו, הטרקטור הזה שכאן. כלום לא השאירו, רק בסוכה  נשאר לנו לחיות וגם אותה כל כמה ימים הורסים לנו".

עיתונאי שהתלווה לשיירה מקליט את הדברים. "זה מחר יהיה באתר שלנו באינטרנט" הוא מבטיח לאשה. לפתע נשמעות צעקות מראש השיירה "מהר! מהר! בואו מהר! המשטרה עצרה שלושה!" בשער מתחם הדחפורים, העימות כבר נמצא בעיצומו. עשרות פעילים יושבים על הארץ ומולם חבורה של שוטרים. "אני, פקד חיים כהן, מודיע לכם שאתם נמצאים על קרקע פרטית. זאת הסגת גבול. אם אתם רוצים להפגין, לכו לצד השני של הגבעה!" בתשובה, גל של צעקות "קק"ל מסיגה גבול!" / "תשחררו את דני ולילך!" ("מה השם של השלישי שנעצר?" שואל מישהו) / "כולנו באנו לכאן ביחד – כולנו נעזוב פה רק ביחד!" / "כשהחוק לא חוקי – מרי אזרחי!" / "רוצים שיוויון, שוויון זכויות - שוויון זכויות, ולא פחות! " / "עראקיב לא תיפול – הבולדוזר לא יעזור!" / "הפאשיזם לא יעבור, לא, לא, לא יעבור!"

על השלט הגדול בפתח המתחם נכתב "קרן קיימת לישראל. סכנה! אתר  בניה, הכניסה אסורה. העבודות  מבוצעות על ידי מחלקת היעור, מרחב דרום". כמה פעילים שולפים מדבקות ומתקנים מעט את השלט. בנוסח המתוקן שנוצר נכתב "קרן קיימת יהודית וגזענית – סכנה!"

פקד חיים כהן מופיע שוב, מבטיח לשחרר את העצורים, חוזר בו מההבטחה לקול קריאות בוז, ולאחר כמה דקות שוב מבטיח. "תמשיכו לשבת, אנחנו חוסמים להם את הכניסה היחידה ואין להם כוחות לעצור שבעים איש. היתרון בידינו!". לאחר כחצי שעה חוזר עזרא נאווי מעוד סיבוב משא ומתן בתוך המתחם ומודיע "זהו, משחררים אותם!". השלושה יוצאים מהשער ומתקבלים במחיאות כפיים וחיבוקים.

בדרך חזרה לסככות אל עראקיב מגיעים תושבים מהכפר עם מגשים מלאי מזון: חומוס, פיתות ולחמים גדולים, עגבניות, זיתים, בצל, כרעי עוף. "שבו, תאכלו, אתם האורחים שלנו, אורחים מאד נכבדים!" יושבים על הארץ במעגל ואוכלים ומדברים. "הילד שלי התחיל להגיד 'היהודים רעים, היהודים הרסו לנו את הבית'. אמרתי לו 'אלה היו אנשי הממשלה, יש יהודים שבאים לעזור לנו והם נאבקים יחד איתנו.' עכשיו הוא אומר רק 'הממשלה אנשים רעים, מנוולים גדולים'. כבר יותר מחודש מאז שמעתי אותו מקלל את היהודים".

"אתמול, אחרי שהתפללנו את תפילת יום שישי, פתאום חזרו היונים שלנו. היונים שלנו שעפו וברחו כאשר הרסו את הכפר. גם את השובך שלהן הרסו, אין להן איפה לגור, אבל גם הן יודעות שאל עראקיב זה הבית שלהן."


סוף דבר (זמני)

לאחר הביקור בשבת נשארו יעקב מנור הותיק ועוד כמה פעילים ללון במקום למקרה שהמשטרה ודחפורי הקק"ל יחזרו כבר למחרת בבוקר. בפועל, מאז עברו על אל-עראקיב כמה ימים שקטים יחסית, והסוכות עדייו עומדות. אבל היום אחר הצהרים עבר מסר דחוף חדש ברשת הקשר של הפעילים: "ההריסה הבאה של אל-ערקיב עשויה להתרחש בכל רגע, ושעות הבוקר המוקדמות הן הפגיעות ביותר" עם בקשה למי שיכולים/ות לצאת לשם למספר שעות בכל אחד מהימים הקרובים (שלישי עד חמישי) לפנות אל אריק 050-5607034 או אל קובי 050-2345251.

בינתיים, ביקרו פעילים בביתו של נורי אל עוקבי, בן עראקיב, לחגוג עימו בצנעה את שחרורו מהמאסר. לפחות חדשה טובה אחת.


יום שלישי, 8 בפברואר 2011

הכפר והיער (וגם משהו על אלוהים)


הכפר והיער (וגם משהו על אלוהים)   

אתמול בשעה שבע בבוקר נראו בצומת קמה שמצפון מערב לבאר שבע כוחות משטרה גדולים ועמם דחפורים וגם משאיות רבות. תושבי אל עראקיב הבינו מיד שהכוחות האלה נמצאים בדרך אליהם.


כבר שתים עשרה פעמים הוחרב הכפר אל עראקיב במשך פחות משנה, ובכל פעם שבו אליו התושבים והקימו בקתות וסוכות במקום בו עמדו בתיהם. אתמול הגיעה הפעם השלוש עשרה.


כוחות המשטרה הקיפו את השטח מכל צדדיו, כדי למנוע כל אפשרות שתושבי הכפר או פעילי זכויות אדם יפריעו לפעולות ההריסה. אנשי אגודת "במקום" – אדריכלים ומתכנני ערים המנסים לגבש תכניות שונות מאלה של הממסד התכנוני והפוליטי – עוכבו בידי המשטרה ותעודות הזהות שלהם נלקחו, ונמסר להם כי "השטח סגור והכניסה אסורה".


"מה גודלו של השטח הסגור" שאל הפעיל אלון כהן-ליפשיץ ונענה "מאופק עד אופק". הוא לא הסתפק בתשובה וציין: "אם אתם סוגרים שטח, אתם צריכים להציג מפה מדויקת". התגובה לכך הייתה מיידית ונחרצת: הפעיל נגרר מיד לניידת ולשבע שעות מעצר, בחשד "העלבת שוטר" ו"אי ציות להוראת שוטר".


בינתיים, מעבר לחגורת השוטרים, המשיכו הדחפורים בעבודתם. 12 סוכות שהוקמו למגורים די עלובים נהרסו, וגם סוכת המחאה בה נהגו התושבים לקבל את האורחים שהגיעו לבקר אותם מישראל ומחו"ל. כל השרידים מן ההרס הזה ואלה שלפניו הועמסו על עשר משאיות ונלקחו מהמקום, לבל ישתמשו בהם תושבי אל עראקיב בבניה חוזרת. התושבים צפו בחורבן משטח בית הקברות שם נקברו אבותיהם במאה השנים האחרונות, ובו (בינתיים?) לא נגעו הדחפורים. המסגד שבבית הקברות נותר המבנה היחיד שלא נחרב עד כה, והוא נותן מקלט לילדי אל עראקיב מקלט מסוים מלילות החורף הקרים בנגב.


למשטרה אין די כוחות לשמור את השטח סגור כל הזמן. מחר או מחרתיים השוטרים יצאו והתושבים יחזרו לאדמה שעליה אין להם שום כוונה לוותר. ושוב הם יבנו סוכות דלות ושוב יגורו בהן עד החורבן הבא, בעוד חודש או חודשיים.


על מה ולמה מתעקשת ממשלת ישראל,  המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון (?), להחריב בעקשנות, שוב ושוב, כפר קטן שהיה קיים הרבה לפני שקמה מדינת ישראל עצמה? ישנה תשובה ברורה וידועה: כדי להפריח את השממה. כן, הקרן הקיימת לישראל מתכוונת לנטוע במקום הזה יער, והכפר הבלתי מוכר המרגיז הזה שנקרא אל ערקיב מאד מפריע לתכניות היעור האצילות שלהם.


יער? האם באמת אפשר להצמיח יער של ממש בשטח הצחיח הזה, אפילו אם יזרימו לשם הרבה הרבה מים מאזורים אחרים? ספק, אבל כמה עצים הקק"ל  תוכל אולי לנטוע אם אי פעם תצליח המשטרה לפטור אותם מן הכפריים העקשנים. אולי איזו חורשה קטנה.


למעשה, הקרן הקיימת תכננה לקיים את הנטיעות כבר בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, אבל תושבי הכפר מאד הפריעו ועכבו את הפרחת השממה - בבניה חוזרת של הסוכות שנהרסו בכפרם ובהפגנה מול מטה הקק"ל בירושלים וגם בפניה לבית המשפט בבאר שבע.


השופטת נחמה נצר שלום נמנעה מלהורות לקרן הקיימת להפסיק את העבודות, למרות שציינה כי " ראוי שקק"ל תימנע מנטיעות במקום, משום שספק אם נטיעות כאלה הן בגדר שימור המצב הקיים", וכמו כן אמרה כי "אין ספק כי הגיעה העת להסדיר את בעיית הבנייה, כך שגם אנשים דוגמת הבדואים של אל-עראקיב יוכלו לבנות באופן חוקי, להקים יישובים מבלי שבעוד שנים רבות יוכתרו יישוביהם כיישובים בלתי מוכרים". אבל כל זה הינו בגדר המלצות בלבד, בלי תוקף של פסק דין – ובמדינה הדמוקרטית הנאורה הזאת, מתמהמהות  הרשויות לממש גם פסקי דין ברורים וחד משמעיים. (תושבי בילעין כבר מחכים יותר משלוש שנים למימוש צו בג"צ להזזת "גדר ההפרדה" – אבל זה כבר סיפור אחר...)


וגם אלוהים מעורב בסיפור – לפחות, "הטלויזיה של אלוהים" שאותה מפעילות כנסיות אוונגליסטיות מארצות הברית והיא המעניקה מימון נדיב למפעל נטיעת העצים. "זוהי פעולה נבואית של שליחות נוצרית, לצבוע את המדבר בירוק בוהק כפי שהיה פעם, להפוך אותו למקום שבו אפשר לחיות (!), ובכך להכין את ארץ הקודש לחזרתו של מלך המלכים" – כך הבהיר אלוהים אתמול באמצעות הודעה לעיתונות שפורסמה באתר האינטרנט של הטלויזיה שלו. ומה עם עקירת תושבי הכפר אל-עראקיב מבתיהם ואדמתם? זה כבר בין התושבים לבין ממשלת ישראל, לטלוויזיה של אלוהים אין עניין בנושא הזה. מה ערכם של כמה כפריים לעומת חזרתו של מלך המלכים אל ארץ הקודש?


http://www.god.tv/negev



מבט אל ההיסטוריה

בשנת 1066, לפני יותר מאלף שנה, פלש ההרפתקן ויליאם הכובש (שבימי חייו היה ידוע גם בשם ויליאם הממזר) בראש צבא  הנורמנים לאנגליה. במשך מאות שנים לאחר מכן, סבלו הסקסונים תושבי אנגליה מדיכוי וניצול תחת השלטון הנורמני.

מבין היבטים רבים של שלטון הדיכוי שהנהיגו הנורמנים, אחד הפך ידוע לשמצה במיוחד, והוזכר בחלחלה במשך מאות שנים לאחר מכן: הריסת כפרים סקסוניים  במחוז המפשייר, כדי לנטוע במקומם יער - "היער החדש" - שם יכלו המלך הכובש ואנשיו לצאת לציד צבאים כאוות נפשם.

שניים מבניו של המלך ויליאם - ריצ 'רד וויליאם רופוס – מצאו את מותם ביער החדש שניטע על חורבות הכפרים החרבים. התושבים באזור האמינו כי היה זה עונש משמיים על חטאו של המלך מחריב הכפרים. כך כתב במאה השבע עשרה  הסופר ריצ 'רד בלום:

"לשם יצירת היער החדש החריב ויליאם הכובש את הכנסיות וכל בתי הקהילה שסביבם, עקר את התושבים מבתיהם והותירם חסרי ישע וחסרי כל. אך לא עבר זמן רב בטרם בא העונש על החטא הנורא. שני בניו של ויליאם מתו, ריצ 'רד נדבק במחלה קשה ורופוס פולח בחץ. אפילו בהנרי, בן נכדו של ויליאם, פגע העונש וכאשר רדף אחר חיות ביער הזה נתפסו שערותיו בעץ והוא נתלה בין הענפים וכך מת".

באנגליה זהו היום סיפור זוועה מן ההיסטוריה העתיקה. בלב היער, שעודו קיים, מצביעים   מדריכי התיירים על האבן שהוקמה במקום בו פילח חץ מיסטורי את ליבו של המלך ויליאם רופוס, בנו של ויליאם הכובש.

ועל מה יצביעו מדריכי התיירות בנגב בעוד אלף שנה?



דיווח וידאו על הפגנה נגד התנכלות קק"ל לתושבי אל-ארקיב
הטלוויזיה החברתית, דובר עברית
קישורים אחרים:



יום שלישי, 1 בפברואר 2011

מאפילה לאור גדול


מאפילה לאור גדול

זה קורה כל פעם בהיסטוריה, וכל פעם זה שוב מפתיע. אנשים חיים תחת דיכוי קשה עשרות ולעיתים גם מאות שנים, ומשלימים בלית ברירה עם מר גורלם. לרשות השלטון כלי דיכוי אדירים, וכל המעז למחות או להתקומם מסתכן בגורל קשה ומר. ולפתע,ברגע שאיש לא ציפה, נדלק הניצוץ ומצית להבה אדירה. המדוכאים מתעוררים ומתאחדים ומתקוממים ומגלים כמה רבה עוצמתם  מחאתם. לפתע פתאום נשברים הכבלים ומנגנוני הדיכוי האדירים מתנפצים ומתרסקים ומי שאתמול היו מדוכאים חוגגים את יום השחרור המשכר.

כך היה בשנת 1789 בפריז כאשר הסתערו ההמונים על המבצר והכלא המאיים  שנקרא הבסטיליה. וכך בברלין של 1989 כאשר חגגו אלפי צעירים נלהבים בראש אותה חומה שאך ימים לפני כן היה כל המתקרב אליה צפוי להיירות מיד למוות. ואחד המקרים הראשונים הידועים בתולדות האנושות קרה במצרים לפני אלפי שנים, כאשר חתרן ומהפכן בשם משה הוביל עם של עבדים להתייצב אל מול אחת האימפריות הגדולות של אותו הזמן ולצאת מעבדות לחירות, ומשיעבוד לגאולה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול, כפי שקוראים מדי שנה בהגדה של פסח. ושוב, פעם נוספת, היום הזה בכיכר תחריר היא כיכר השחרור שבלב קהיר בירת מצרים שם נקבצו המיליונים להפיל את שלטון העריצות.  

מי יכול להתנגד לשאיפתם ודרישתם של המוני  המצרים - צעירים וזקנים, גברים ונשים, חילונים ודתיים, מוסלמים ונוצרים – לשנות את חייהם ולחיות במשטר דמוקרטי ולזכות בזכויות בסיסיות? מי יכול להתנגד לכך שהם יזכו באותן הזכויות שהן מובנות מאליהן לאזרחי ישראל – הזכות להביע דעה באופן חופשי, להתארגן בארגונים פוליטיים כאוות נפשם ולבחור את ממשלתם והפרלמנט שלהם בבחירות חופשיות ודמוקרטיות?

מי יכול? במדינת ישראל הרבה מאד יכולים, הרבה פוליטיקאים ועיתונאים ופרשנים מומחים שעד לפני שבוע לא העלו על דעתם את מה שעומד להתחולל בתחום מומחיותם. כולם כולם מביעים חשש ודאגה וחרדה מפני הרוח הרעה הנושבת מרחובותיהן של קהיר ואלכסנדריה וסואץ ויתר ערי מצרים. דמוקרטיה? במצרים? בארץ ערבית? איזה אסון, איזה סיוט, ממש חלום בלהות!

ואכן, מי יכול לדעת מה תהיה התוצאה אם יתקיימו בחירות חופשיות בארץ הנילוס?  בחירות חופשיות באמת, בחירות דמוקרטיות באמת, אליהם יכולות לגשת כל המפלגות ולהתמודד כל המועמדים בארץ שיש בה שמונים מליון אזרחים? מי יכול לדעת? זאת הבעיה בבחירות חופשיות. את התוצאה אפשר לדעת רק לאחר שנגמרה ספירת כל הקולות.

בודאי, אין שום ביטחון ושום ערובה כי בבחירות חופשיות ודמוקרטיות – במצרים או בכל מדינה אחרות - תמיד יבחרו מועמדים טובים וראויים. כאן במדינת ישראל שלנו, שעד היום התגאתה בהיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אפשר לראות דוגמא חיה כיצד יכולים קנאי דת לאומנים לחדור למערכת הפוליטית ולצבור כוח והשפעה מעבר למספרם. גם דוגמא של דמגוג גזען המקים לו מפלגה ומנהל מערכת בחירות שכולה על טוהרת ההסתה ומגיע למחרת הבחירות לתפקיד של שר החוץ. ביום הזה בדיוק ראינו בכנסת ישראל בירושלים כיצד חברי פרלמנט שנבחרו  כדת וכדין בבחירות דמוקרטיות עוסקים בציד מכשפות וניסיון לבלום את פיהם של ארגוני זכויות אדם וניסיון לערער את המשטר הדמוקרטי שבמסגרתו נבחרו.

ובכל זאת, עם כל הפגמים וכל הקשיים, כבר אמר וינסטון צ'רצ'יל: "הדמוקרטיה היא צורת השלטטון הגרועה ביותר מלבד כל הצורות האחרות".

מזל טוב למצרים הדמוקרטית שנולדה היום! מזל טוב מקרב לב!

ומה עם השלום?     

"רק חוסני מובראק והמעגל הקרוב של אנשי שלטונו מחויבים באמת לשלום בין מצרים לישראל. אם יעבור השלטון למי שאינו במעגל הזה, יהיה השלום בסכנה גדולה". כך כתב מעל דפי "ידיעות אחרונות" אחד מן הפרשנים והמזרחנים המבולבלים ואובדי העצות שהתרבו אצלנו מאד בשבוע האחרון. 

אכן, השלום בין ישראל ומצרים הוא כבר במשך שנים רבות שלום קר, שלום ללא נשמה, שלום עם משטר ולא עם בני העם המצרי. זאת, מסיבה ברורה ומוחשית – המשך הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני בידי מדינת ישראל. בנאומו ההיסטורי בכנסת לפני שלושים ושלוש שנים קרא נשיא מצרים אנואר סאדאת לסיום הכיבוש ולשלום בין ישראל לפלסטינים, וחתר להפיל את החומות הפסיכולוגיות בין שני העמים. ממשלות ישראל לדורותיהן התעקשו להמשיך בדיכוי הפלסטינים ובכך הקימו מחדש וביתר שאת את החומות האלה. החל מהטבח בסברה ושתילה, שהתרחש חודשים ספורים לאחר מימוש הסכם השלום, ועד להרג ההמוני בהפצצות "עופרת יצוקה" על עזה, זכו אזרחי מצרים שוב ושוב לראות על מסכיהם מחזות זוועה אשר הפכו בעיניהם את השלום עם ישראל לתופעה מעוררת גועל.

כיום, המאבק המתנהל ברחובותיהן של ערי מצרים פונה  בעיקרו לתוך מצרים פנימה בדרישה לשינוי עמוק במשטר ובחברה, וליחסים עם ישראל יש בו כרגע רק חלק שולי. רק אם תשכיל מדינת ישראל  לסיים סוף סוף את הכיבוש  ולהגיע לשלום עם הפלסטינים, היא תוכל לקוות לשמר ואף לחזק את השלום עם מצרים, יהיה מה שיהיה המשטר אשר יווצר שם בסיומו של המאבק העממי הנוכחי.

יום שישי, 21 בינואר 2011

החתול שותת דם

החתול שותת דם


שיר  נוסף שנורי הכתיב  מהכלא
http://toibillboard.info/bleeding.htm

יום ראשון, 16 בינואר 2011

לא נאמנים - לממשלת גזענים!

לא נאמנים - לממשלת גזענים!

"הרוב הדומם מתעורר" הכריזו שלטים גדולים בראש הנהר האנושי שזרם מפתח גן מאיר, ומאוחר יותר יקרא ח"כ ניצן הורביץ מעל הבמה, אל הקהל שמילא עד אפס מקום את כיכר המוזיאון "הסתכלו סביבכם: אנחנו לא קטנים, ואנחנו לא חלשים, ואין לנו שום סיבה בעולם להתייאש!".

בשנים האחרונות, המחנה הזה אכן הרגיש לא פעם קטן ומבודד, ובהפגנות הייתה תחושה של קריאת תגר אמיצה של מי ששוחים בכל כוחם נגד הזרם הגואה. את השינוי באווירה חולל דווקא הביטוי המובהק ביותר של הכוחנות הלאומנית היהירה - ההחלטה לפתוח ב"חקירה" נגד ארגוני השלום זכויות האדם שאותו יזמו והעבירו ברוב גדול ורומסני ליברמן ושליחיו בכנסת, וזאת בהמשך ל"חוק הנאמנות" ו"חוק ועדות הקבלה" ויתר היוזמות הפרלמנטריות הידועות לשמצה שפשו ורבו בכנסת הנוכחית.

החוצפה והיהירות של מי שמרגישים שבידיהם הכח להכתים את ספרי החוקים של מדינת ישראל בעוד ועוד כתמים גזעניים ואנטי-דמוקרטיים עוררה את האנשים שישבו בבית בשנים האחרונות, בתחושה של דחיפות, תחושה שאולי זה הרגע האחרון לבנות כח נגדי, לנסות לשנות את כיוון הזרם העכור. "להפגין, לצאת לרחובות, כל עוד עדיין אפשר!" נאמר בקריאה להפגנה שפרסם "המחנה הדמוקרטי" ואשר עברה והתפשטה במהירות ברחבי הרשתות בשבוע האחרון, עוד לפני שפורסמה במודעות בתשלום על דפי העיתונות.

"לא, לא, לא יעבור – הפאשיזם לא יעבור!" הדהדה הקריאה הישנה והמוכרת לאורך רחוב המלך ג'ורג' – ונענתה בקריאה חדשה ומפחידה יותר: "אנשים להתעורר – הפאשיזם כבר עובר!". "הדמוקרטיה זועקת: הצילו" קרא שלט גדול, ולידו "רצח הדמוקרטיה בישראל – פשע ידוע מראש!".

"גזענות? לא נרים ידיים!" נאמר בכרזות שהכין מרכז מוסאווה, אחד המאוימים העיקריים על ידי ועדת החקירה של ליברמן. מאוימת ותיקה אחרת, הקרן החדשה לישראל הכינה שלטים בהם נאמר "תחקרו גם אותי!" ו"לא נסתום את הפה!". אשה צעירה הניפה שלט עם המלים "שמאלנית על הכוונת" ולידן לוח מטרה בולט. "אתמול ישבתי שעה בבית עד שהכנתי אותו בדיוק כמו שרציתי, אני מעדיפה תמיד להכין שלט בעצמי ולא לקחת משהו מודפס".

"פטריוט שמאלני" נאמר במדבקה חדשה שהכינה שלום עכשיו לקראת ההפגנה הזאת. דגלי ישראל התנופפו בין הצועדים, וכן דגלי כחול לבן בהם הוחלף המגן דוד במלה הגדולה "שלום". מפגינים מכיוון פוליטי שונה הניפו את דגלי פלסטין, ואחד מהם התעכב להניף את הדגל בהפגנתיות מול פתח מטה הליכוד במצודה זאב. (מאוחר יותר נעצרו מניפי הדגל הפלסטיני בידי שוטרים, שכנראה לא שמעו שמאז הסכמי אוסלו כבר אין זו עבירה בישראל – או אולי מצפים השוטרים להנחיות חדשות בקרוב?)

והיו שם בצעדה השלטים של גוש שלום המראים את שני הדגלים יחד, הישראלי והפלסטיני, והדגלים האדומים של הקומוניסטים והירוקים של מרצ, ונשמעו קולות תיפוף של כמה מהמפגינים הקבועים בשייח ג'ראח, וגם בחצוצרה תקע מישהו. מאד בלטו בהעדרם מפגינים עם סימן זיהוי כלשהו של מפלגת העבודה– אם כי קרוב לודאי שבקהל הצועדים היו כמה וכמה מאלה שעוד הצביעו בעד העבודה בבחירות האחרונות.

"אני יונתן פולק" קראו שלטים גדולים וגם מדבקות שחורות שרבים ענדו על חולצותיהם. הקריאה לשחרורו של פולק – שנכנס לכלא בגלל רכיבה על אופניים במהלך הפגנה לפני שנתיים – נשמעה גם מפי רבים שמעולם לא יצאו להפגין נגד גדר ההפרדה בשדות הכפר בילעין יחד עם פולק וחבריו. תנועת התחברות-תראבוט הכינה שלטים בכותרת "ישוחררו האסירים הפוליטיים", בהם הוזכר יונתן פולק ביחד עם נורי אל-עוקבי, פעיל זכויות הבדואים שנשלח לכלא באשמת "ניהול עסק ללא רשיון" וכן ישראל בונדק הירושלמי, מותיקי "הפנתרים השחורים" - היחיד מבין מפעילים רבים של תחנות רדיו "פיראטיות" שזכה להישלח לכלא בגין פעילותו הרדיופונית.

"יהודים וערבים – מסרבים להיות אויבים" נכתב בשלטים רבים, והמלים גם נצעקו ברור ורם כאשר התפתלה הצעדה במעלה הקטע הישן של רחוב דיזנגוף. בליל המבטאים של הקולות הצועקים העיד כי אכן היו אלה יהודים וערבים שצעקו זאת יחד, שוב ושוב ושוב.

למי שצעדו בחלקים המאוחרים יותר של הצעדה ציפתה הפתעה לא נעימה בכיכר המוזיאון – אופנועים משטרתיים שהפכו למחסומים מאולתרים וסגרו לחלוטין את הכניסה למדרגות. "אסור להיכנס יותר לכיכר, היא מלאה. סכנה!" הכריז קצין משטרה חמור סבר.

רבים מהמפגינים לא השלימו עם רוע הגזרה, מצאו דרכי עקיפין וטפסו על גדרות הבטון ונדחקו אל בין ההמון שכבר היה שם. "אנחנו כבר חמישה עשר אלף איש בכיכר, אנו מבקשים מהמשטרה להפסיק לחסום את חברינו הרוצים להצטרף" נשמע הקול מן הרמקולים. אחרי כרבע שעה התקבלה ההכרזה "כבר עברנו את העשרים אלף" במחיאות כפיים.

ניכר היה שרשימת הנואמים הורכבה כדי להציג מגוון רחב של נואמים – יהודים וערבים, גברים ונשים, מתונים ורדיקלים, קומוניסטים וליברלים, ציונים ואנטי ציונים ובלתי ציונים. ליברמן, שר החוץ הדמגוג והגזען, "הקריקטורה של פוטין", זכה כמובן לשטף בלתי פוסק של גינויים, אך כמעט כל הנואמים דאגו לכוון את האש גם אל ראש הממשלה - "נתניהו, מי שמעודד את החוקים הגזעניים ומגבה את ליברמן ומשלם את משכורות הרבנים הכותבים מכתבי הסתה גזענית".

את קריאות הבוז הרמות והממושכות ביותר ספג שר הביטחון - "ברק וחבריך במפלגת העבודה, אתם יושבים בגזענית בממשלות ישראל ואתם שותפים לה ואתם אחראים לכל מעשיה הרעים, לחוקים הגזעניים ולכיבוש המשתולל ולהרס כל סיכוי שעוד נותר להגיע לשלום. ליברמן מקווה להרוויח ממעשיו בממשלה הזאת קולות בבחירות הבאות. מה אתם מנסים להרוויח – עוד כמה חודשים עלובים על הכסא?" ח"כ ניצן הורוביץ ממרצ סיים בהצגת אני מאמין ציוני: "אני ציוני כי אני מאמין בערכי מגילת העצמאות: הציונות שלי היא השאיפה לישראל שפויה, ישראל דמוקרטית וצודקת, ישראל של שוויון אזרחי וזכויות אדם, ישראל ששקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע או מין. ובשפה דומה הצהיר יריב אופנהיימר משלום עכשיו על שאיפתו ותקוותו ליום בו אפשר יהיה להגיד בגאווה "אני ישראלי".

"אין קלישאה שחוקה יותר מאשר 'הכיבוש משחית', וגם אין אמת צרופה יותר" אמר ח"כ מוחמד ברקה מחד"ש. "טעות מרה טעו אלה שחשבו שהדיכוי והחנק של העם הפלסטיני יוכלו להעצר על הקו הירוק. עכשיו הדיכוי חודר גם לכאן, וכולם מרגישים את האיום המוחשי. לחלוטין לא בטוח שהפגנה כמו זאת עדיין תהיה אפשרית בעוד שנה מהיום. אולם אנו העומדים כאן בכיכר, ערבים ויהודים, יהודים וערבים יחד במאבק נגד הפשיציה הדוהרת, אנו העדות שאפשר לנצח במאבק הזה. כן, אפשר לנצח, כמו שהעם בטוניס ניצח אתמול במאבק גבורה נגד רודנות שחורה".

עורכת הדין באנה שגרי-בדארנה מן הועד נגד עינויים, שדיברה בשם כלל ארגוני זכויות האדם המאוימים, נזפה בעדינות באלה שלא חשו בסכנה האורבת כל עוד היו קרבנותיה בעיקר מבין הפלסטינים. "כבר לפני עשור ויותר, כאשר התחלתי להיות פעילה, אפשר היה לראות את כל התופעות של מעצרים פוליטיים, של הרג אזרחים, של הפקעת קרקעות, של דיכוי לכל צורותיו. אבל היו שחשבו שמכיוון שהם שייכים לקבוצה האתנית השלטת, עריצות הרוב לא תגיע אליהם. עכשיו ברור לעין שמדינה אשר אינה מגדירה עצמה כמדינת כל אזרחיה אינה יכולה לקיים משטר דמוקרטי אמיתי. אנו לא מפגינים כאן נגד ועדת חקירה קיקיונית שמנסה לגלות מקורות מימון שגלויים וידועים לעין למי שרק טורח לגלוש לאתרי האינטרנט של כל הארגונים. אנחנו מפגינים נגד הכיבוש והדיכוי והאפליה, למען סולידריות בסיסית של זכויות אדם וזכויות אזרח" (קריאות "זכויות אדם – לכולם!").

"לפני שבועיים זכו הנשים בישראל לניצחון גדול, והוכחה בבית המשפט צדקת קורבנותיו של האנס ומנצל הנשים משה קצב. אך המבנה השלטוני הפטריארכלי השולט כאן, הנוקט מדיניות הפרד ומשול המבחינה בין דיכוי לדיכוי, בחר עכשיו לפתוח במתקפה בכיוון אחר" אמרה הפעילה הפמיניסטית דורית אברמוביץ. "השלטון היהודי הגברי הלבן של יפי הבלורית הוקם כאן עשרות שנים לפני שהופיעו ליברמן או ביבי. כפמיניסטית אני מחויבת לחבר בין כל סוגי הדיכוי והאלימות השלטונית והכיבוש והדיכוי המיני שהוא חלק בלתי נפרד מכל אלה. ואני רוצה להגיד משהו שלא מוסכם כאן על כולם: לא תיתכן מדינה יהודית ודמוקרטית – שני הדברים סותרים זה את זה. הפלסטינים בישראל מעולם לא נהנו מזכויות דמוקרטיות. לא צריך לדבר על שיקום וחידוש של דמוקרטיה שהיתה, צריך לדבר על הקמת דמוקרטיה שמעולם עד היום לא הייתה קיימת".

מבחינת ההשפעה הפוליטית המיידית, הנואם המשמעותי והבלתי צפוי ביותר היה ח"כ מאיר שיטרית מקדימה – המפלגה אשר עד כה נקטה, בלשון המעטה, עמדה דו משמעית ביותר לגבי יוזמותיהם של ליברמן וחבריו. "ז'בוטינסקי מתהפך בקברו לנוכח תמיכתם של חברי הליכוד במעשה האיוולת האנטי-דמוקרטי הזה. ז'בוטינסקי תמיד התנגד לעריצות הרוב, תמיד הכריז שהיחיד המתייצב באומץ מול ההמון הוא מלך. מה השתגעו אנשי ליכוד להיגרר אחרי ליברמן אל הימין הקיצוני? לכנסת אין בכלל סמכות לקיים חקירה כזאת, אתם אנשי השמאל יכולים לצפצף עליה, לא להופיע, לא לענות לשום שאלה. אין להם שום סמכות לחקור אתכם! (מחיאות כפיים). נכון, היו כמה חברים בקדימה שגם הם הצביעו בעד. יותר קל להוציא אנשים מהליכוד מאשר להוציא את הליכוד מהאנשים. אני רוצה להודיע כאן שקדימה החליטה על משמעת סיעתית. בפעם הבאה שהנושא הזה יחזור לכנסת, אנחנו עומדים כולנו כאיש אחד נגד!" (מחיאות כפיים)

"הרבה שנים הייתי פעיל בשמאל בצרפת" אמר איש משופם ולבן שער שעמד בצד, "אצלנו בפריז היו אומרים: כשאתה רואה את האופורטוניסטים מצטרפים אליך פתאום, כנראה שכיוון הרוח משתנה".

סרטון וידאו על ההפגנה - מאת הטלויזיה החברתית
http://www.youtube.com/watch?v=PSn8Irks3R0

יום שישי, 14 בינואר 2011

נורי מאחורי סורג ובריח, או: ככה יעשה למגן זכויות הבדואים


נורי מאחורי סורג ובריח, או: ככה יעשה למגן זכויות הבדואים

כבר כתבתי כמה פעמים כאן על נורי אל עוקבי, ראש האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל, אדם ישר ושוחר צדק שמעטים כמוהו.

נורי נולד בשנת 1942 בכפר אל-ערקיב שבנגב. כילד ראה את צבאה של המדינה החדשה מגיע לאזור מגוריו. שלוש שנים אחר כך, ב-1951, חייליו של אותו צבא גירשו אותו ואת בני משפחתו מביתם ומכפרם – לחצי שנה בלבד נאמר להם, אך מעולם לא הורשו לשוב.

כשגדל ובגר עבר נורי, כמו רבים מהבדואים בנגב שאיבדו את אדמותיהם ואורח חייהם המסורתי, אל העיר לוד. שם פתח מוסך בשנת  1964, לפרנסתו ופרנסת משפחתו – אך מעולם לא שכח את הכפר ממנו נעקר. לפני מספר שנים, כשכבר היה איש לא צעיר ולא לגמרי בקו הבריאות הוא קם ועשה מעשה, חזר לבדו אל אל ערקיב והקים אוהל ליד חורבות הבית בו נולד. שם חי כמה שנים ברציפות, בחום היום ובקור הלילה במדבר.

עד אשר באה המשטרה לעצרו ובבית המשפט בבאר שבע הואשם שהוא "מסיג גבול סדרתי באדמות המדינה" ושחרורו הותנה בכך ששוב לא יציב את כף רגלו במקום בו נולד. במאמץ רב השיג לו עורך דינו את הזכות לפחות לנסוע בכביש מבאר שבע לתל אביב, ממנו אפשר לרגע לראות מרחוק את המקום ההוא. "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא..."

בכאב רב קיבל נורי את רוע הגזרה וההגליה המחודשת , והקדיש עצמו אל מה שעדיין היה מותר לו – לבלות קצת יותר זמן עם בני משפחתו, ולהשתתף במאבקי בני עמו וקהילתו, כגון מאבק התושבים הערבים בלוד שהעיריה רואה בהם מטרד ו"איום דמוגרפי" ומדגישה זאת במשלוח דחפורים להחריב את בתיהם ה"בלתי חוקיים". אך הנה הגיעו אל נורי רשויות החוק גם בעיר לוד, והוא הואשם בניהול עסק בלתי חוקי – דהיינו, אותו מוסך קטן וצנוע שהוקם לפני כמעט חמישים שנה.

ובית המשפט קבע כי מכיוון שכבר לפני מספר שנים ביטלה עירית לוד מסיבות השמורות עמה את רישיון העסק, היה על נורי לסגור מיד את המוסך, והוא לא עשה זאת ופקחי העיריה ערכו ביקורת ומצאו אותו עובד שם. וטען נורי כי באותו יום בו באו פקחי העיריה היה הוא בבדיקות בבית החולים. אך למרות זאת מצא אותו בית המשפט אשם. והשופט ציין כי עונשי מאסר עד שישה חודשים ניתן להמיר בעבודות קהילתיות לתועלת הציבור, ויעץ לנורי למצוא מקום בו יוכל לעשות עבודות כאלה. ונורי אכן מצא בית תמחוי ברמלה שמנהליו שמחו לקבלו אליהם.

אך כאשר הגיע נורי אל בית המשפט למתן גזר דינו, נחתה עליו מהלומה בלתי צפויה נוספת. לא שישה חודשים נגזרו עליו אלא שבעה – בחודש יותר מן המקסימום שניתן להמרה לעבודות שירות. לא עבודות שירות, לא בית תמחוי אלא שבעה חודשים מאחורי סורג ובריח על הפשע של המשך ניהול מוסך שהרשיון לו נשלל על ידי עירית לוד. ובנוסף, על נורי לשלם קנס בסך 40,000 שקל או להישאר בכלא עוד 400 יום תמורתם.

ופירט השופט זכריה ימיני במלים מפורשות בגזר הדין מדוע בחר  להחמיר כל כך עם נורי אל עוקבי. דווקא בגלל שהוא פעיל לזכויות הבדואים יש להחמיר איתו מעל ומעבר, "כדי להעביר מסר לפזורה הבדואית".

וביקש עו"ד אבי דובין, פרקליטו של נורי, לדחות את ביצוע גזר הדין למשך שבוע, לצורך הגשת ערעור. כפי שמקובל בדרך כלל במשפטים במדינת ישראל. כפי שהתאפשר בדיוק באותו שבוע לנדון די מפורסם בשם משה קצב אשר נמצא אשם בכמה אשמות חמורות קצת יותר מאשר ניהול עסק ללא רישיון. אך השופט התנה את עיכוב ביצוע פסק הדין בהפקדה מיידית של 30,000 שקלים במזומן בקופת בית המשפט, סכום שלא היה בידיו של נורי.

בדרך לכלא התמוטט נורי ובילה מספר ימים בבית החולים אסף הרופא, תחת שמירה כבדה.

על מצבו אפשר לקרוא במילותיו של נורי עצמו, בשירים שכתב בין חומות כלא מעשיהו והכתיב דרך הטלפון לחיה נח, פעילת הפורום לדו קיום בנגב.


ע"פ חוק לכלא נשלחים

האיש ביקש שישה ימי חופש,
טרם ישלח לשבעה חודשי מחבוש.
אתן לך, קבע השופט
אם תשלם 30,000 שקלים!
ולא, לכלא נשלחים בלי רחמים.
שבעה חודשים
ועוד 40,000 שקלים
או בכלא לעוד 400 ימים!
איש חולה בשפעת ולב קשים,
בבית חולים
למיטה כבול ביד וברגל,
על חולה כבול שומרים,
שני סוהרים, 
בשלשלאות ואקדחים,
אין ביקורים,
אין דיבורים, אין חברים.
רופא הכלא ובית החולים מתייעצים
ומחליטים: לכלא שולחים.
שם מחכה לטיפול ולתרופות ימים רבים.
חדר קטן בכלא מחניק ממעשנים.
עונש לך זה מגיע,
כי אתה עובד בשביל קהלים
בלי רישיון של העיריה, הממשלה.

כלא מעשיהו, רמלה 8.1.2011


בוקר טוב
 
בוקר טוב!
בחדרים קטנים אנשים דחוסים
ג'וקים רצים
שרצים חרוצים
על הקירות מטפסים
סוהרים צועקים
בוקר טוב אסירים
ספירה, ספירה אומרים
לעמוד סופרים
חסן, סאמח עומדים
שלמה מוחמד ישנים
סוהרים מאיימים
כרטיס אדום מוציאים
דו"ח כותבים
קנס במאות שקלים!
ג'וקים קטנים רצים
ריח רע מעשנים
דו"ח כותבים
על המשמר עומדים
לעמוד, סוהרים סופרים
אסירים לבושים כתומים
אשמים לא אשמים
חלשים חולים ובריאים
כולם, כולם שווים.

כלא מעשיהו, רמלה  13.1.2011


  
סוף דבר, נכון לרגע זה: נורי אל עוקבי עדיין יושב ברגע זה בתאו שבכלא מעשיהו.  הדיון הראשון בערעור על גזר דינו יתקיים ביום שני ה-24 לינואר 2011 בשעה 10.00 בבוקר, בפני השופט ד"ר אליקים סטולר בבית המשפט המחוזי בפתח תקוה  (רחוב הס 20 פתח תקוה).

בינתיים הצליחו ידידיו ושוחרי טובתו של נורי אל עוקבי לשכנע אותו שיסכים שיאספו עבורו את סכום הערבות של 30,000 שקל שבית המשפט הציב כתנאי לשחרורו עד לדיון בערעור. נורי הסכים לכך רק לאחר ששוכנע שהכסף יופקד בקופת בית המשפט רק באופן זמני, עד לסיום ההליך, ובסופו של דבר יוחזר לבעליו.

מי שמוכן לקחת חלק בגיוס הערבות למען שחרורו של נורי מתבקש לפנות אל יואב 0522-673467

yh44@walla.com.

היום אחר הצהרים, לאחר שכבר התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, טלפן אלי נורי מהטלפון הציבורי שבכלא עם בקשה דחופה: "אנא התקשר בשמי אל אגודת 'תנו לחיות לחיות'. יש כאן בין המבנים באגף 2 בכלא מעשיהו חתול קטן פצוע, אני נותן לו אוכל ועושה בשבילו מה שאני יכול אבל צריך דחוף לקחת אותו לטיפול וטרינרי".

יום שלישי, 11 בינואר 2011

טעות לעולם חוזרת


טעות לעולם חוזרת   

ביום הראשון של השנה החדשה, 1 בינואר, מתה תושבת בילעין ג'וואהר אבו רחמה אשר שאפה כמות גדולה של גז מדמיע בהפגנה נגד גדר ההפרדה יום לפני כן ונחנקה. הצבא בהתחלה הביע צער ואמר שהחיילים לא התכוונו להרוג אותה, ואחר כך גילה הצבא שהפלסטינים והישראלים השמאלנים בכלל משקרים והיא בכלל לא הייתה שם, ואחר כך גילה הצבא שאולי גם בזה הוא טעה והיא כן מתה מהגז שנשמה. ואחר כך כבר הנושא ירד מהכותרות לרווחתו הגדולה של דובר צה"ל העומד להתחלף בקרוב.   

וביום השני של השנה מחמוד מוחמד דראמה מהעיירה טובאס עשה שגיאה פטאלית ועבר ליד מחסום צה"ל בבקעת הירדן כשהוא מחזיק ביד בקבוק מים מינרליים והחיילים חשבו שזה בקבוק תבערה והם קיבלו הוראות לא לקחת סיכונים ולירות קודם ולשאול שאלות אחר כך והם ליתר ביטחון ירו בו שמונה כדורים וכבר לא היה את מי לשאול שאלות. מה אפשר לעשות, בחיים קורות טעויות ורק מי שלא עושה לא טועה.

ובאותו היום מת גם הסטודנט אנס סלאח תושב עזה שהיה חולה אנוש ורצה לקבל בבית החולים מקאסד בירושלים המזרחית טיפול שאי אפשר לקבל בעזה והמתין שעות רבות במחסום בעזה ובסופו של דבר הגיע לעולם הבא במקום לבית החולים. וגם זאת טעות מצערת, אבל אחרי הכל הוא כבר היה חולה מאד ואולי היה ממילא מת גם בבית החולים ואז איש לא היה מטיח האשמות במדינת ישראל וצבאה.

ועברו עוד כמה ימים וביום שישי ה-7 לינואר הגיע כוח של צה"ל לאזור חברון כדי לעצור אנשי חמאס שאותם מדינת ישראל מאד רצתה לארח בבתי הכלא שלה, והכח קיבל דיווח די מדויק היכן נמצא המבוקש ורק בטעות קטנה אמרו להם שהוא בקומה השניה ובעצם הוא היה בראשונה והחיילים עלו לקומה השנייה ופרצו במכה את הדלת לחדר השינה וראו דמות מזדקפת מן המיטה וכידוע המדיניות היא לא לקחת סיכונים ולירות קודם ולשאול שאלות אחר כך ולכן ירו כמה וכמה יריות על עמאר קוואסמה עוד לפני שהספיק לגמרי להתעורר וגם כאן כבר לא נשאר את מי לשאול, נשארה רק מיטה מוכתמת בדם בחדר השינה של הזוג קוואסמה. וזאת בהחלט הייתה טעות מצערת ואלוף פיקוד מרכז, אבי מזרחי, אפילו הורה על חקירת נסיבות המקרה ואולי פעם גם בטעות יתפרסמו איזה תוצאות.

ובשעה מאוחרת יותר בערב של אותו היום קיבל הצבא התראה שיש פעילות של מחבלים מסוכנים בגבול רצועת עזה ושלחו לשם מיד כוח צבאי וגם הפעילו את המערכת הממוחשבת החדשה המשוכללת והמתוחכמת שצריך רק להזין בה את המטרות והיא משגרת פצצות מרגמה בדיוק למקום הנכון ובמקרה הפעם המערכת הממוחשבת המשוכללת קצת פישלה ושלחה פצצת מרגמה למקום הקצת לא נכון וסמל נדב רוטנברג נהרג מאש ידידותית של הצבא שאליו התגייס במוטיבציה מאד גבוהה. טעות, בודאי שטעות טראגית. גם מערכת ממוחשבת משוכללת עלולה  מדי פעם לטעות.

לפני קצת יותר משבע עשרה שנה חתמה מדינת ישראל עם הארגון לשחרור פלסטין הסכם בחסות ממשלת ארצות הברית שקראו לו הסכם אוסלו. ולפי לוח הזמנים שנקבע בהסכם הזה, הכיבוש היה צריך להיגמר בחודש מאי 1999  ומדינת פלסטין הייתה צריכה עכשיו להתקרב ליום העצמאות האחד עשר וחיילים ישראליים לא היו צריכים לירות גז מדמיע בבילעין ולעמוד במחסומים בבקעת הירדן ולשלוט על תנועת חולים לבית החולים מוקסאד ולעצור מבוקשים ליד חברון ולנהל תקריות אש בגבול רצועת עזה. ואילו ההסכם הזה היה מתבצע בזמן שנקבע, רוב הסיכויים שג'וואהר אבו רחמה ומחמוד מוחמד דראמה ואנס צ'לאח ועמאר קוואסמה ונדב רוטנברג עוד היו היום הזה בין החיים, ועמם עוד כמה אלפי אחרים, פלסטינים וישראלים.

אבל מדינת ישראל עשתה טעות גדולה ולא הגשימה את ההסכם ולא סיימה את הכיבוש ובמקום זה בנתה התנחלויות וכבישים וגדרות וחומות ושנאה. הרבה הרבה שנאה זרעה ובנתה. 

האם את הטעות הזאת  אנחנו עוד יכולים לתקן?