מדינה בתוך כלוב נעול? לא, תודה.
עד השבוע שעבר לא היה רב אלוף בני גנץ ידוע כדמגוג דווקא. קצין צבא מקצועי שעלה בסולם הדרגות והגיע עד לראש הפירמידה והופעותיו הפומביות היו די יבשות ועניניות. אבל בנאומו באוניברסיטת בר אילן הוא נכנס במיומנות רבה לתחום של תעמולת הזוועה ופרש שורה ארוכה של תסריטי אימה: פגיעה קיברנטית בשירותים חיוניים לחיי היומיום בישראל, דם ואש ברמת הגולן, מטחי טילים הרסניים ומדויקים בכל רחבי המדינה, ועוד ועוד צרות ואסונות העומדים ליפול עלינו - אם לא יתעשתו שרי הממשלה ויבטלו מיד את הקיצוצים בתקצבי הביטחון...
בין הזוועות הצפויות הזכיר הרמטכ"ל גם את האפשרות של "פיצוץ מנהרת תופת שתוביל לקריסת גן ילדים בישוב ליד רצועת עזה". כאשר נשא הרמטכ"ל את נאומו הוא כבר ידע שיחידה של הצבא תחת פיקודו חשפה מנהרה ארוכה ובנויה היטב המתחילה ברצועת עזה וחודרת כמה מאות מטרים לשטח ישראל. הוא ידע היטב שהמנהרה מסתיימת תחת שדות חרושים ואינה מתקרבת לשום גן ילדים, ושאין כל סיבה ובסיס להניח שחופרי המנהרה התכוונו לפגוע דווקא בגן ילדים. בפעם האחרונה שנחפרה מנהרה כזאת מרצועת עזה השתמשו בה החופרים כדי להתקיף מחנה צבאי וללכוד חייל ישראלי כדי להחליפו באסירים פלסטינים שבידי ישראל. אבל "פיצוץ גן ילדים על ידי מנהרה מעזה" נשמע הרבה יותר דרמטי ומפחיד.
כפי שהראו משאלי דעת קהל לאורך השנים וגם לאחרונה, אזרחי ישראל נותנים אמון בצה"ל ומפקדיו – הרבה יותר אמון ממה שהם נותנים בפוליטיקאים אזרחיים, אמצעי תקשורת, בתי משפט וכל מוסד אזרחי אחר. הרמטכ"ל אמר, ואין ספק שהרמטכ"ל יודע על מה הוא מדבר. כמה מאנשי הימין הנוהגים לכתוב לי כל שבוע כתבו השבוע "שמעת מה תכננו החברים שלך הפלסטינים? לפוצץ גן ילדים! עם אנשים כאלה אתה רוצה לעשות שלום?"
בדיוק השבוע, חברי הכנסת של הימין הישראלי יצאו במתקפה גדולה כנגד "ההסתה שמשמעים ראשי הרשות הפלסטינית"...
ובינתיים, מה קורה בשיחות השלום הישראליות-פלסטיניות? בינתיים כנראה שלא קורה הרבה. העיתונאי הותיק שלום ירושלמי הסיר השבוע הרבה מן האיפול מעל השיחות, בשתי כתבות נרחבות שזכו לכותרות ראשיות ב"מעריב".
"המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים עומד בפני פיצוץ בגלל שאלת הגבולות. ישראל דורשת להציב את צה"ל בגבול עם ירדן באופן קבוע, לא מוכנה לשום חלופה, ומתנגדת גם להצבת כוחות בינלאומיים בשטח. אחת 'ההצעות היצירתיות' שהביאו הנושאים ונותנים הישראלים היתה שהפלסטינים יחכירו את בקעת הירדן לישראל בהסכם החכרה לטווח ארוך. הפלסטינים דחו הצעות אלה על הסף ודרשו כי כוחותיהם בלבד הם אלה שיוצבו בבקעה, על קו הגבול, כפי שכל מדינה שומרת על גבולותיה העצמאיים. הישראלים סירבו בתוקף.
" 'אנחנו מוכנים לתת לכם מדינה מפורזת', אמרו הישראלים בדיון האחרון. 'מה זו מדינה מפורזת?', התעניינו הפלסטינים. 'מדינה מפורזת היא כזו שבה אנחנו שולטים על המרחב האווירי, התנועה הימית ועל מעברי הגבול', ענו הישראלים. 'מדינה עם מגבלות כאלה אינה מדינה. זו אפילו לא אוטונומיה', ענו הפלסטינים ואיימו לנטוש את אולם הדיונים. 'אנחנו תובעים שליטה על הגבולות שלנו, שדה תעופה משלנו ונמל מים עמוק משלנו, בלי פיקוח שלכם. אנחנו מעדיפים את המצב הקיים מאשר לקבל מדינה מפורזת בתוך כלוב סגור'".
במוצאי שבת האחרונה התכנסו כשלושים וחמישה אלף אנשים בכיכר רבין בתל אביב, לציין את יום השנה השמונה עשר לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. רובם היו צעירים ובני נוער, חלק גדול מהם טרם נולדו כאשר נרצח רבין. את הנאום המרכזי נשא נכדו של רבין, יונתן בן ארצי:
"ראש הממשלה נתניהו! סבא שלי נרצח על השלום ואתה חייב לנו, לכולנו, את השלום. אדוני, יש לך הזדמנות ייחודית להביא לנו את השלום. לראשונה מזה שנים עומדת בפתחך הזדמנות מיוחדת במינה לנצל מצב מיוחד בעולם, לעשות שלום, ולהביא בו זמנית לפתרון בעיית איראן והפלסטינים, והכל במסגרת אחת, בתמיכה ועידוד של העולם כולו. זה לא יהיה קל ובטח גם לא תמיד פופולארי, אבל ההיסטוריה תוכיח כי מנהיגים נבחנים בשעות לא פופולאריות. נדמה לי כי זהו הזמן שלך. אני קורא לך מכאן לעשות שימוש בהזדמנות הזו, לסגור מעגל, ולהביא לנו שלום".
"המילה 'שלום' הדליקה את הצעירים בכיכר עם סדרה ארוכה של מחיאות כפיים" דיווח אייל לוי באתר אן.אר.ג'י. כך גם דיווחו הפעילים מגוש שלום שהיו שם בקהל, כמו כל שנה, לחלק לצעירים את המדבקות עם שני הדגלים זה בצד זה, דגל ישראל ודגל פלסטין.
כמה ימים אחר כך התקיימה בירושלים האזכרה הממלכתית. שם, אמרו ילדיו של רבין, דליה ויובל, דברים דומים בנוכחתו של נתניהו עצמו, וכמוהם גם הנשיא שמעון פרס שהיה יריבו ושותפו של רבין. לאחר מעט מס שפתיים של דברי הערכה ליצחק רבין האיש וגינוי כללי למעשי רצח פוליטי, התפנה ראש הממשלה לענות לכולם, תשובה ברורה ובוטה. "שלום עושים עם אויבים, אך שלום עושים עם אויבים שרוצים בשלום. לא ניתן דריסת רגל לאויבים בשטחים שחיוניים למדינת ישראל". ובמלים אחרות – הפלסטינים נשארו אויבינו, איננו מאמינים ברצונם בשלום, ואת בקעת הירדן לא ניתן להם.
אז מה יהיה? לפי כמה פרשנים יודעי דבר, איפה שהוא בתחילת השנה הבאה יביאו האמריקאים הצעות גישור משלהם. ואם בכל זאת המשא ומתן יסתיים בכישלון, נשאלת השאלה: על מי תוטל האשמה? "אנו עלולים להגיע למצב קשה" קונן אמנון לורד, הפרשן המקורב לנתניהו. "הפלסטינים עלולים להחזיר אותנו לשדה הקרב הדיפלומטי הקשה באו"ם, והפעם לא תיפרש עלינו מטרית ההגנה האמריקאית".
כל זה יקרה אי שם בשנה הבאה. בינתיים, אתמול בבוקר ניסה פלסטיני רכוב על דחפור לפרוץ למחנה צבאי ישראלי בשטח הגדה המערבית שמצפון לירושלים, ונורה למוות בידי החיילים. הוא מצטרף לשורה מתארכת והולכת של פלסטינים אשר חברים בשום ארגון ואינם קשורים זה עם זה. לכולם נמאס לחיות תחת כיבוש, ואין להם ציפיות מן המשא ומתן הזה. הכתובת היא בהחלט על הקיר.
