על פילים וראשי ערים
באופן מקרי, ביום שלאחר הבחירות המוניציפליות יצא לנו, פעילי שלום ופעילים חברתיים מכמה ערים, להיפגש באירוע לא פוליטי.ולהחליף חוויות.
התל אביבים בינינו הרגישו תסכול עמוק מכך שרון חולדאי שוב נבחר, האיש שמעדיף מגדלים יוקרתיים לעשירים על פני דיור בר השגה לאנשים רגילים, ושתנועת המחאה החברתית שהחלה בת"א לפני שנתיים התבטאה בעיקר בהצבעה ברגליים והעדרות מוחלטת מהקלפי (והצטופפות המונית בהופעה של ריחאנה). וכמה מהירושלמים שמו בקלפי פתק מחאה שנכתב בו "די לכיבוש". לא היתה הרבה ברירה אחרת כאשר היה צריך לבחור בין ראש העיר המכהן ניר ברקת שתומך תמיכה נמרצת בפעילות המתנחלים במזרח ירושלים לבין משה לאון, האיש של אביגדור ליברמן שבמערכת הבחירות קרא להקים גן לאומי במורדות הר הצופים "כדי למנוע בניה ערבית שתגביר את הפשע בשכונות היהודיות". בכרמיאל היתה רשימה משותפת ליהודים וערבים שלא זכתה ליצוג במועצת העיר אבל התייצבה נגד תופעות גזעניות ולהפוך אותן לנושא מהותי במסע הבחירות. ואנשי גבעתיים היו שמחים וטובי לב על מהפך מקומי וניצחון בלתי צפוי של אופוזיציונר בלתי תלוי על ראש עיר די לא סימפטי.
די הרבה זמן דיברנו על הבחירות העירוניות ולשם שינוי לא צללנו מיד אל עניני הכיבוש. אבל בסופו של דבר אי אפשר היה להמשיך להתעלם מהפיל שבאמצע החדר. ברשימת התוצאות הופיעו גם מקומות כמו אריאל, מעלה אדומים, קרני שומרון וקרית ארבע, התנחלויות במעמקי הגדה המערבית אשר נחשבות מבחינת חוק הבחירות כערים ישראליות לכל דבר. בקרית ארבע זכה בראשות העיר מלאכי לוינגר, בנו של הרב לוינגר הידוע, אשר כנראה זכה בנצחון דחוק מאד על יריב מקומי. לא שמאבק האיתנים הזה בין מנהיגי המתנחלים ממש ענין אותנו. אבל בהחלט נכנסנו לויכוח האם כבר עברו ההתנחלויות את נקודת האל-חזור ואיך לפרק אותן אם בכלל.
הזכרתי בהיסוס את המשא ומתן ואת הבטחתו של קרי שהוא יסתיים בהסכם תוך תשעה חודשים. "מההריון הזה לא יצא תינוק" אמר פעיל ותיק מאד, אשר נאבק למען השלום עוד לפני 1967. "ואם יהיה, אנחנו נצטער שלא היתה הפלה".
באותן השעות בהן הוזמנו אזרחי ישראל הוזמנו לבוא לקלפיות, התרחש מאבק לחיים ולמוות בשדות שליד הכפר בילעין בגדה המערבית. מאות רבות של חיילים ברגל ובג'יפים ובמסוקים משייטים מעל השתתפו במצוד אחר אדם אחד ויחיד, פלסטיני בן 28 ושמו מוחמד אסי. הוא סירב להיכנע והתחבא במערה ומשם השיב באש אל החיילים עד שהובאו למקום דחפורים והרסו את המערה עד שהחיילים יכלו לירות עליו טיל אנטי טנקי.
לפי הודעת הצבא, מוחמד אסי היה פעיל בארגון הג'יהאד האיסלאמי, והיה אחד מאלה שתכננו התקפה על אוטובוס בתל אביב ב-21 לנובמבר 2012, בזמן שבו מטוסי חיל האויר הישראלי הפציצו את העיר עזה. מאז הפסקת האש בעזה, הוא ככל הנראה לא ניסה לארגן התקפות נוספות כאלה בתל אביב, אך לפי ההודעה "נשקפה ממנו בחודשים האחרונים סכנה חמורה לכוחות הצבא בשטחי יהודה ושומרון". בכותרות של הידיעות בעיתונים הנפוצים במדינת ישראל הובעה שביעות רצון מ"חיסולו" של המחבל המסוכן והצלחת הצבא לסגור חשבון. המלה "חיסול" מבטאת בדרך כלל מבצע בו הוחלט מראש שהאדם הנצוד מצוד לא יצא בחיים. ובהחלט, כאשר יורים על אדם בשר ודם טיל המיועד לחדור שריון פלדה של טנק, התוצאה אינה מוטלת בצל צילו של ספק.
ובעקבות המאורעות האלה בשדותיהם, התעוררו צעירי בילעין, הרגילים בהתנגשויות עם הצבא, לשעות רבות של עימותים. עליהם לא ירו החיילים טילים אנטי טנקיים, רק מטחים רבים מאד של גז מדמיע וכדורי מתכת מצופים אשר שיגרו צלמי טלוזיה לכמה ימי אשפוז בבתי החולים. ורק לפנות ערב הסתיים המאבק בשדות בילעין – עד לפעם הבאה.
ובאותו יום הבחירות התנהל גם עוד מאבק אחד בשדות אחרים בגדה המערבית. אירוע קטן יותר מהמצוד הגדול ההוא, בסך הכל מרדף אחר רועים. רועי צאן מן הכפר הפלסטיני הקטנטן עין אל חילווה בבקעת הירדן, שאינו מופיע בשום מפה, התקרבו עם עדריהם אל גדרות התנחלות משכיות. קציני בטחון מן ההתנחלות הופיעו ופתחו במרדף, והזעיקו כוחות צבא להצטרף אליהם. החיילים שהגיעו למקום חיש מהר לקחו למעצר שני רועים צעירים ששמותיהם יאסר קאדרי וג'ילאל עאדל. את הרועים האחרים הזהירו החיילים לבל יעזו להתקרב שוב אל גדרות ההתנחלות. "אם זה יקרה שוב, הצבא לא רק יעצור את הרועים אלא יפתחו באש על כבשיהם".
עין אל חילווה, מקום קטן ושכוח אל שאינו מופיע בשום מפה. אני הייתי שם לפני קצת יותר משנה, בחודש יולי 2012, וכך כתבתי אז:
"כאשר תושבי עין אל חילווה מטים את אוזניהם לקרקע, הם יכולים לשמוע את פכפוך המים העוברים בצינורות מתחת - צינורות שאליהם אין להם גישה. מי המעין הסמוך, מעיין אשר עמד במרכז חיי הקהילה במשך דורות ואף נתן לה את שמה - "עין אל חילווה" פירושו בערבית "המעיין המתוק". השם עדיין ישנו - אבל המעיין עצמו, כמו כמעט כל מקורות המים בעמק הירדן, נלקח על ידי "מקורות", חברת המים הממשלתית של מדינת ישראל. המעיין המתוק כבר סגור ומוקף גדרות, והותקנו משאבות יעילות לתעל עד לטיפה האחרונה אל תוך מערכת הצינורות."
מאז נכתבו הדברים לא השתנה דבר, חוץ מן העובדה שהלחץ שמפעיל הצבא על תושבי הכפרים הפלסטינים הקטנים והמבודדים בבקעת הירדן התגבר מאד בחודשים האחרונים, מאז עלה נושא בקעת הירדן למקום גבוה בשיחות השלום. בדרך מקרה, בדיוק עכשיו מתרכז המו"מ בנושא המים. ד"ר סאיב עריקאת, הנושא ונותן הפלסטיני הותיק, העלה (ולא בפעם הראשונה) את הטענה כי חלוקת המים בגדה המערבית הינה בלתי הוגנת בצורה קיצונית ביותר, וכי ישראל נוטלת לעצמה את הרוב הגדול של המים הנובעים בשטח הפלסטיני או אגורים מתחתיו. לא נמסר מה היתה תגובתה של שרת המשפטים ציפי לבני מטעמו של ראש הממשלה נתניהו.
יום אחר כך, הזמין מזכיר המדינה קרי את נתניהו עצמו לפגוש אותו ברומא ולשאול לתפיסתו לגבי הגבולות העתידיים בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין ומה הוא מציע לעשות כדי להתגבר על המבוי הסתום בשיחות. שבע שעות נמשך הדיון בהשתתפותם של נתניהו וקרי ועוזריהם הבכירים ושגריר ארה"ב בישראל ושגריר ישראל בארה"ב. אבל הרבה תוצאות כנראה לא היו, לפחות אם לשפוט לפי דבריו של ראש הממשלה במסיבת העיתונאים המסכמת. כמו בהרבה מקרים קודמים הצהיר נתניהו על רצונו ושאיפתו ודבקותו בשלום, ובמקביל חזר והודיע כי לא יוותר בשום אופן על "שטחים חיוניים לבטחון מדינת ישראל" (כלומר, בקעת הירדן).
ומה יהיה הצעד הבא של מזכיר המדינה קרי, וכיצד בכוונתו להגיע להסכם בתוך תשעת החודשים שנקבעו? נראה שאת השאלה הזאת לא שאל אף אחד במסיבת העיתונאים ברומא.
