"אנחנו לא פיראטים – אנחנו צבא ההגנה לישראל"
"אנחנו לא פיראטים – אנחנו צבא ההגנה לישראל" – כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות", 7.3.2014
בפעילותי הפוליטית התחלתי לפני הרבה שנים, כתלמיד תיכון בתל אביב שבא להתנדב במטה הבחירות של מפלגת "העולם הזה – כח חדש". היתה זו מפלגה קטנה ולה חבר כנסת אחד ויחיד, אורי אבנרי. מפלגה שוברת מוסכמות רבות, אשר נאבקה למען הפרדת הדת מהמדינה ואשר היתה הראשונה להעלות את הרעיון להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה, מיד לאחר שהשטחים האלה נכבשו ביוני 1967. אורי אבנרי היה, גם לדעת יריביו המושבעים, חבר כנסת חרוץ ביותר. הוא הקפיד לשבת בכל הישיבות בלי יוצא מהכלל, באולם המליאה שהיה לרוב ריק, והביע ענין וגילה מעורבות רבה גם בדיונים טכניים משעממים (שלא פעם הם המשפיעים ביותר על חיי היום יום של אזרחי ישראל).
החל מן הבחירות הבאות כבר לא יוכל להיות בכנסת ישראל חבר כנסת נועז ושובר מוסכמות שכזה, שיוכל בעת הצורך לעמוד לבדו, "אחד מול 119". לפי החוק שהעביר השבוע הרוב הדורסני בכנסת ישראל, תהיה כל מפלגה חדשה שתקום בעתיד במדינת ישראל חייבת לעבור משוכה גבוהה ולזכות במספיק קולות כדי לקבל לפחות ארבעה מושבים בכנסת, אחרת כל הקולות שינתנו לה ילכו לאיבוד. משוכה גבוהה מאד למי שמביע דעות חדשניות ובלתי מקובלות. וגם מפלגה ותיקה שנקלעה למשבר, כפי שקרה למרצ בבחירות 2009, תימחק ותיעלם מן המפה הפוליטית וכבר לא ישאר לה מרווח נשימה להשתקם ולהחזיר לעצמה את אמון בוחריה. כמובן, גם עכשיו עדיין תישאר האפשרות למפלגות חדשות לצוץ מאי שם ולהמריא לגבהים כמו שעשו יאיר לפיד וחבורתו בבחירות האחרונות – בעיקר אם ידאגו שהמסר שלהם יהיה שטחי ופופוליסטי ולא ממש מחייב. יהיה זה צדק פואטי אם בבחירות הבאות ידעך כוכבו של יאיר לפיד ומפלגתו לא תצליח לעבור את אחוז החסימה שהוא עצמו העלה... (כבר היו דברים מעולם בפוליטיקה הישראלית, אפילו במשפחתו של לפיד עצמו.)
וכמובן, כפי שאיש לא התאמץ להסתיר, החוק החדש מכוון בראש ובראשונה לפגוע באזרחי ישראל הערבים, ולחסום את שערי הנכסת בפני המפלגות המייצגות אותם. אלא אם יחליטו מפלגות אלה להתאחד, או לפחות לכרות ברית להתמודדות משותפת בבחירות, למרות ההבדלים האידאולוגיים והמעשיים הגדולים בין מפלגה איסלאמית ומפלגה לאומנית ומפלגה קומוניסטית (אשר חרתה על דגלה את עקרון השותפות בין יהודים וערבים ומסרבת בתוקף להיות מסווגת כ"מפלגה ערבית").
כנראה, בבחירות הבאות לא תהיה למפלגות האלה ברירה אלא לגשר על חילוקי הדעות ביניהן וללכת ברשימה משותפת בבחירות. כבר היה יותר ממקרה אחד בהיסטוריה היהודית שבו לנוכח מתקפה אנטישמית נאלצו לשתף פעולה יהודים שמאליים ויהודים ימניים, יהודים דתיים ויהודים חילונים. גם למיעוטים נרדפים אחרים בכל מיני ארצות היו מקרים כאלה...
ובדיוק באותו זמן שבכנסת קיים הרוב הכוחני דיון בזק בהעלאת אחוז החסימה והאופוזיציה התאחדה לצעד מחאה חסר תקדים והחרימה את הדיונים וההצבעות, נכנסה לנמל אילת לקול תופים וחצוצרות הספינה קלוס סי, אשר נושאת דגל פנמה ומאוישת בימים רגילים בצוות טורקי ובימים האלה החליף אותו צוות של אנשי קומנדו מחיל הים הישראלי אשר השתלטו על הספינה במרחק 1500 קילומטר מחופי ישראל במבצע מסובך שתואר לפרטי פרטים בכל אמצעי התקשורת הישראלים במשך חמישה ימים רצופים. וחיכו לספינה כמה אזרחים מניפים בדגלים, וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וקצינים בכירים לרוב וגם עיתונאים זרים, אם כי לא במספר לו ציפו בלשכת ראש הממשלה.
כל הבאים לנמל צפו בפריקת המטען ובספירה המדוקדקת של השלל: 40 טילים ו-181 פצצות מרגמה וגם 400 אלף כדורי 7.62 המיועדים למקלע בלגי מסוג מאג (בשירותי הסדיר בצה"ל הופקדתי פעם על ניקוי ושימון של מקלע כזה). וראש הממשלה נשא נאום נרגז בו תקף את אדישותו וצביעותו של העולם אשר אינו מזדעזע מן הפשע הנורא שפשעו האיראנים אשר שיגרו את הספינה ומטענה. עמוס הראל, כתבו הותיק של עיתון הארץ, כתב: "פה ושם בעת השידור הישיר של מופע התעמולה הממשלתי מבסיס חיל הים באילת התעכבה המצלמה על פניו של סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ולרגעים נדמה היה שהאלוף היה מעדיף להיות במקום אחר. קצינים בכירים אמרו לי שהמבצע היה הצלחה מודיעינית ומבצעית יפה, אבל מה ששווק לציבור ולתקשורת נופח מעבר לפרופורציה הרצויה".
מה שאולי ישאר מהסיפור הזה צרוב בזכרון לטווח הארוך הוא דבריו של מפקד הכח הימי שצוטטו בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" בגליון סוף השבוע החגיגי: "אמרנו לקפטן: אנחנו לא פיראטים, אנחנו צבא ההגנה לישראל". דברי ההבהרה נדרשו בהחלט, כי במים בהם נלכדה הספינה ישנם פיראטים מודרניים שנוהגים להגיע ולהשתלט על ספינות סוחר עוברות. אבל אלה הם בעיקר סומאלים מוכי עוני המפליגים בספינות קטנות מנמלים נידחים בארצם ההרוסה. ואילו במקרה הזה מדובר בספינות מלחמה של חיל הים הישראלי, חיל ים של מדינה ריבונית רבת עוצמה שבידיה כלי נשק למכביר ואפילו צוללות חמושות בטילים גרעיניים...
כנראה לא כל הרבה השתנה בעולם מאז המאה ה-16, אז חי בעיר ונציה שבאיטליה רב מפורסם בשם יהודה אריה בן יצחק מודנה, והוא כתב בספרו "צמח צדיק" סיפור מעשיה שהיה עתיק כבר אז: בימי אלכסנדר מוקדון תפשו ריש בריוני אחד מן הגוזלים בים הנקראים קורסארי בלע"ז והביאוהו לפניו. וישאלהו אלכסנדר, למה ישוט בים כה וכה לגזול ולחמוס? השיב לו: "אתה, יען תגזול כל העולם בהמון עמים אחריך, קוראים אותך מלך, ואני מהיותי בים יחיד באניה אחת קוראים לי גזלן."
והשבוע הזה היה גם השבוע שבו ירו חיילי צה"ל למוות בפלסטיני ושמו ראיד זעיתר במעבר הגבול בגשר אלנבי. "הוא ניסה לחטוף את נשקו של אחד החיילים, נורה ונהרג" נאמר בהודעה קצרה שנשלחה לאמצעי התקשורת. בדרך כלל, בכך היה נגמר הסיפור, לפחות מבחינתה של דעת הקהל הישראלית. אזרחי ישראל ברובם הגדול מקבלים ללא פקפוק את מלתם של החיילים. אלה נהרגו מכיון שעמדו לשגר טיל וההוא נהרג מכיון שזרק אבנים והיא נהרגה מכיון שהתקרבה בלילה לגדר הגבול וזה נהרג מכיון שהחיילים בכנות חשדו שהוא מחבל ולא לקחו סיכונים, טעות לעולם חוזרת. רק קומץ שמאלנים ופעילי זכויות אדם משוקצים מעיזים לחלוק על התורה היורדת ממשרדי דובר צה"ל.
אבל החיילים לא תמיד יודעים להבחין את את מי מותר להרוג ואת מי לא. במקרה הזה התברר שראיד זעיתר ההרוג לא היה סתם פלסטיני, אלא פלסטיני בעל אזרחות ירדנית הנושא במשרת שופט בעמאן, ושהריגתו מעוררת סערה גדולה בירדן ומעוררת הפגנות סוערות ומחזקת את החוגים שכבר מזמן אינם מתלהבים מהסכם השלום שמקיים מלכם עם מדינת ישראל. ואז מיהר ראש הממשלה נתניהו לפרסם התנצלות והשתתפות בצער ולאפשר לירדנים להשתתף בחקירת נסיבות האירוע. אולי במקרה המסוים הזה יקחו קצת ברצינות גרסא אחרת מאשר זאת של החיילים - כלומר, את האפשרות טענה שלא השופט היה זה שתקף את החיילים אלא החיילים הם שדחפו בגסות את השופט ומכך החל העימות הקטלני. אילו רק כל הפלסטינים היו שופטים ירדנים...
השלושה שנהרגו השבוע ברצועת עזה לא היו שופטים. "חוסלה חולית מחבלים" נאמר בדיווח קצר וממצה. השלושה עמדו לירות פצצת מרגמה, צה"ל הקדים והרג אותם, חד וחלק. "פצצת המרגמה היתה עלולה ליפול חס וחלילה על גן ילדים, אי אפשר היה לקחת את הסיכון – היינו חייבים להרוג אותם" הסביר בטלויזיה אלוף פיקוד הדרום לשעבר יום טוב סמיה, אשר שנות שלטונו ביד ברזל ברצועה הפכו אותו מומחה מבוקש לעניני עזה. אבל מן האותיות הקטנות בשולי הידיעה התברר כי לא היה מדובר בסיכון לגן ילדים וישוביו, אלא בפלסטינים שביקשו לירות על חיילים ישראלים שחצו את גדר הגבול ונכנסו לתחומי הרצועה וביצעו שם פעילות הנדסית צבאית שטיבה לא פורט.
למי בעצם עמדה כאן זכות ההגנה העצמית, לחיילים שחדרו לתחום השטח הפלסטיני או לפלסטינים שביקשו להתנגד לכניסתם לשם? סוגיה משפטית מענינת שהמומחים למשפט בינלאומי כנראה לא יזכו לדון בה. מה שכן קרה היה שבתגובה להריגת השלושה נורו לפתע עשרות טילים על הישובים הישראלים שבגבול הרצועה, ההתלקחות הנרחבת ביותר מאז נחתמה הספקת האש ב-2012. ובתגובה לתגובה, תוך שעות ספורות יצא חיל האויר הישראלי לעשרות גיחות הפצצה ברחבי הרצועה. "חיל האויר במהלומה נרחבת ברצועת עזה" התפארה למחרת בבוקר הכותרת הראשית ב"ישראל היום", הלא הוא הביביטון. אך כנראה דאג מישהו לבחור בקפדנות את המטרות ברחבי הרצועה ולדאוג שהפעם לא היו אבדות בנפש בצד הפלסטיני, ויהיה קל יותר לסיים במהירות את ההסלמה.
במאמרו השבועי הפתיע אמנון לורד, מבעלי הטור המקורבים ביותר ללשכת נתניהו, בכמה דברי טעם: "הישראלים אוהבים כשהיחידות המיוחדות או צה"ל בחֵילו עושים תרגילים בנוסח לכידת ה'קלוס סי' בלב ים. האם הם יהיו מסוגלים לעמוד במערכה יקרה ואולי גם מדממת נגד הטרור בעזה?". ככל הנראה, הערכת המצב בממשלה ובצמרת צה"ל הגיעה לתשובה שלילית בשאלה הזאת, ולאחר כמה דברי רהב ואיומים מילוליים שוב השתררה רגיעה יחסית בגבול רצועת עזה, ככל הידוע ללא אבידות בנפש בשני הצדדים. תקדים חדש נקבע – לא רק עם חמאס יכולה מדינת ישראל לנהל משא ומתן עקיף באמצעות המצרים ולהגיע להסכמה על הפסקת אש. גם עם הג'יהאד האיסלאמי זה בהחלט אפשרי. הפסקת האש הגיע בדיוק בזמן כדי שהילדים הישראלים בעוטף עזה יוכלו לקיים את חגיגות חג הפורים תחת כיפת השמיים כמתוכנן. וגם ברצועת עזה חזרו החיים למסלולם הקבוע. בזמן הקרוב עדיין יהנו תושבי עזה מהמותרות של אספקת חשמל במשך שתים עשרה שעות ביממה. כאשר יאזל מלאי הדלק שתרמה קטאר לתושבי עזה, הם כנראה יחזרו למצב של שמונה שעות חשמל ביממה בלבד.
ובין כל אירוע השבוע הזה היו גם חמישים הצעירים והצעירות הישראלים שחתמו על מכתב שמיניסטים חדש – הראשון מזה חמש שנים – והודיעו על סירובם להתגייס לצבא הכיבוש. "אנו החתומות/ים מטה מתכוונות/ים לסרב להתגייס, והסיבה העיקרית לסרובנו היא התנגדותנו לכיבוש השטחים הפלסטינים על ידי הצבא. הפלסטינים בשטחים הכבושים חיים תחת שלטון ממשלת ישראל, על אף שלא בחרו בה ואינם יכולים להשפיע באופן חוקי על קבלת ההחלטות שלה. מצב זה אינו שיוויוני ואינו צודק. בשטחים אלו מופרות זכויות אדם ומתבצעות פעולות הנחשבות לפשעי מלחמה על פי החוק הבינ"ל על בסיס קבוע, כגון חיסולים - הוצאות להורג ללא משפט, בניית התנחלויות בשטח כבוש, מעצרים מנהליים, עינויים, ענישה קולקטיבית וחלוקה לא שיוויונית של משאבים כמו מים וחשמל. הבעיה במערכת הצבאית אינה מסתכמת בגבולות הפגיעה בחברה הפלסטינית אלא מחלחלת לחיי היום יום בחברה בישראל: היא מעצבת את החינוך בבתי הספר, ההזדמנויות בשוק העבודה, וגורמת לגזענות ולאלימות בתוך החברה ולאפליה אתנית, לאומית ומגדרית. אנו מתנגדים/ות למערכת הכוח הדכאנית והמפלה מבחינה מגדרית המתקיימת גם בתוך המסגרת הצבאית עצמה. כל שירות צבאי תורם לשימור המצב הקיים, ולכן, על פי מצפוננו, איננו יכולות/ים לקחת חלק במערכת".
כבר עשרות שנים מתעוררת החברה הישראלית מדי כמה שנים למכתב שמיניסטים חדש. המכתב הראשון בשנת 1970 היה צנוע למדי ורק הביע דאגה מחוסר נכונותה של ממשלת ישראל דאז בראשות גולדה מאיר להתקדם לעבר השלום. באותם ימים גם זה הספיק לעורר סערה רבתי וזעקות שבר של פוליטיקאים שהשמיעו דאגה מן החינוך הלקוי לו זכו הצעירים החצופים. החל מ-1981 כללו מכתבי השמיניסטים הצהרת כוונות ברורה על סירוב לשירות צבאי בשטחים הכבושים ונכונות לשבת בשל כך בכלא, ובשנים מאוחרות יותר הגיעו דורות השמיניסטים הבאים עד סירוב מוחלט לשירות צבאי. וכמה מבוגרי הכלא הצבאי במחזורים הקודמים סייעו מנסיונם כדי שהצעירים של היום לא יאלצו ללמוד את הכל בכוחות עצמם.
הצעירים הוזמנו לדבר באמצעי התקשורת, וכרגיל במקרים כאלה התעורר מולם גל של תגובות זעם כולל דברי נאצה וקללות גסות באמצעות הפייסבוק. שלא כרגיל בחר גם פוליטיקאי בכיר, שר האוצר יאיר לפיד בכבודו ובעצמו, להתעמת חזיתית באמצעות הפייסבוק עם הסרבנים הצעירים, והם השיבו לו במרץ וללא כל היסוס. "מפונקים" קרא להם שר האוצר, וגם השווה בינם לבין הצעירים החרדים המעדיפים את לימוד התורה על פני מדי הצבא. השוואה כוזבת בעליל – על פי החוק שהובילה מפלגתו של לפיד עצמו השבוע בכנסת, יזכו לומדי התורה החרדים לעוד ארבע שנים לפחות של פטור מלא משירות צבאי, ואילו לחילונים המסרבים לשרת את הכיבוש מחכה ככל הנראה תא בכלא 6 הצבאי. הבוקר הגיעו רבים מן הסרבנים החדשים, יחד עם ותיקי תנועת הסירוב, אל שערי הכלא בעתלית והעפילו אל ההר המשקיף עליו, כדי להביע תמיכה באסיר שכבר נמצא שם. כמו רבים יותר ויותר מבני העדה הדרוזית, המוזיקאי עומר סעד סרב לציית לחובת הגיוס המוטלת רק עליהם, מבין כל אזרחי ישראל הערבים. כבר חצי שנה הוא נכנס ויוצא ומיד שוב נכנס בשערי הכלא הצבאי.
וכל האירועים של השבוע הצפוף הזה מהווים ככל הנראה את הקדימון לפגישה הצפויה בבית הלבן ביום שני הקרוב, בין נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לבין הנשיא ברק אובמה. תוצאותיה יקבעו כנראה במידה לא מעטה אם היוזמה הדיפלומטית שמוביל בעקשנות מזיכר המדינה קרי תתחיל להתקדם קדימה כנגד כל הסיכויים, או תתמוטט סופית בתוך האשמות הדדיות ומשחקי הטלת אשמה שלאחריהם כנראה מערבולת דמים חדשה.
