משחק חדש לגמרי

משחק חדש לגמרי 

              

באופן קצת בלתי צפוי, בשבועות האחרונים עברה היוזמה הדיפלומטית אל הפלסטינים. כל יום נשואות העיניים אל המתרחש במשרדו של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) במוקטעה.  בבוקר מבשרות כותרות ענק על היזמה החדשה שהגיעה מרמאללה. לקראת צהרים מגיעה מקהלה של תגובות זועמת של נתניהו ושריו. ובערב - תגובות קצת מבולבלות ונבוכות מוושינגטון ומבריסל.  הפתעה די גדולה, לאחר הרבה זמן שבו הפלסטינים ומנהיגיהם נגררו אל מסלולים דיפלומטיים שהוכתבו להם בידי אחרים. 

בשנה שעברה, נכנס אבו מאזן אל המשא ומתן עם ממשלת נתניהו בחוסר רצון בולט. היו לו כל הסיבות בעולם להניח שנתניהו בעצמו אינו רוצה להגיע להסכם שיכלול יציאה מן השטחים הכבושים - וגם אילו רצה נתניהו בכך, הוא לא היה יכול להעביר החלטה כזאת בממשלתו, עם שותפיו הקואליציונים מהימין הקיצוני וחבריו למפלגה הימניים לא פחות. ביודעו כי נתניהו מעונין אך ורק בהצגה ומראית עין של משא ומתן ו"תהליך שלום" שלא יוביל לשום מקום, נלחץ אבו מאזן להיכנס למשא ומתן, תחת האיום שאחרת יוקעו הפלסטינים בעולם כסרבני שלום. 

אבו מאזן נדרש להתחייב שלא יפנה לאו"ם ולא ינקוט צעדים חד צדדיים בזירה הבינלאומית, בעוד לנתניהו ניתן החופש לנקוט צעדים התנחלותיים חד צדדים בשטח – ושר השיכון אורי אריאל, מומחה מאין כמוהו לנושא הבניה ההתנחלותית, עשה שימוש מירבי בהזדמנות הזאת. 

הסוכריה היחידה שניתנה ל הגלולה המרה של הפלסטינים היתה שחרור מאה וארבעה  אסירים פלסטינים - מאה וארבעה מתוך קרוב לחמשת אלפים בבתי הכלא הישראלים, מאה וארבעה הכלואים עוד מלפני שנחתמו הסכמי אוסלו, עשרים או אפילו שלושים שנה מאחורי סורג ובריח. את שחרור האסירים הזה חילק נתניהו לארבע פעימות במרחק חודשים זו מזו, כל אחת ואחת מלווה במסע תעמולה נגדית אדיר בתקשורת הישראלית בדבר "שחרור הרוצחים" ובתנופת התנחלויות הפגנתית לשם "איזון". 

במשך כמה חודשים, היה מקום לטפח מידה של תקווה כי התהליך הזה עשוי בכל זאת להניב פירות. לא על ידי השגת הבנה והסכמה בין הנושאים ונותנים מטעמו של נתניהו ואלה של אבו מאזן – לכך לא היה אי פעם ולו שמץ של סיכוי – אלא על ידי תיווך כוחני אמריקאי, הצבת הסכם מסגרת על השולחן שאליו הצדדים לא יוכלו להרשות לעצמם לסרב. במיוחד, התיצבות חזיתית מול נתניהו, כאשר האירופאים ישמשו "השוטר הרע" ויאיימו איום אמין בצעדים העלולים לפגוע בכלכלה הישראלית.

יתכן מאד שאלה היו תמיד תקוות שווא ואשליות. שמזכיר המדינה קרי והנשיא אובמה מעולם לא התכוונו ברצינות לעימות חזיתי עם נתניהו ותומכיו במערכת הפוליטית האמריקאית, וגם קתרין אשטון ומרקל והולנד וקמרון מעולם לא התכוונו ברצינות למלא את התפקיד שיחסנו להם, ולעשות מה שצריכים לעשות ידידים אמיתיים. ואם לא זה, הרי נותרה לג'ון קרי "העקשן" רק מה שנראה כדרך ההתנגדות הקלה – לסכם עם נתניהו ולהביא את ההסכמה המוגמרת בפני הפלסטינים. 

לפי ההדלפות בעיתונות הישראלית, ההסכמות נועדו להיות קלות לחיכו של נתניהו בכמה וכמה נקודות מפתח: ניסוחים בהירים וחדים על נוכחות ישראלית ארוכת טווח בבקעת הירדן האסטרטגית והדרישה להכרה פלסטינית בישראל כ"מדינה יהודית", ולעומת זאת ניסוח מעומעם במתכוון לגבי גבולות 1967 והבירה הפלסטינית במזרח ירושלים. זה היה כנראה התבשיל שהציג קרי בפני אבו מאזן בפגישתם הסוערת בפאריז - והנשיא הפלסטיני דחה אותו על הסף, ודחה אותו שוב כשחומם מחדש בידי הנשיא אובמה בבית הלבן. 

לא נותרה אז לאמריקאים אלא הברירה בין להכריז על כשלון – ובכך להעניק לנתניהו על מגש של כסף את הניצחון ב"משחק ההאשמות" – או לנסות בכל מחיר לקנות עוד זמן ולהאריך את המשא ומתן מעבר לתאריך הסיום שנקבע, ה-29 באפריל.    

אולי זה היה מצליח, ואולי היה אבו מאזן מסכים להארכת המשא ומתן עד סוף השנה כפי שביקש קרי – למרות שברחוב הפלסטיני התרבו הקולות שקראו לסיום הפארסה. אבל שותפיו מימין של נתניהו ניתקו את הקשר הגורדי כאשר הפעילו לחץ חזק על ראש הממשלה ואילצו אותו לבטל את הפעימה הרביעית של שחרור האסירים, שנועדה ל-29 במרס. היתה זו הפרה בוטה וחד-משמעית של התחייבות ישראלית מפורשת, וביטול הממתיק היחיד שהוצע לגלולה המרה הפלסטינית – והיא אשר שחררה את הפלסטינים מן המצור החונק של משא ומתן שלא הוביל לשום מקום, והעניקה להם לפתע פתאום משב של אויר צח, החופש לנקוט ביוזמות משלהם. 

קודם כל באה החתימה הפומבית וההפגנתית על הצטרפות פלסטינית לחמישה עשר ארגונים והסכמים בינלאומיים. אחר כך ההצעה להאריך את המשא ומתן מעבר ל-29 באפריל, אבל בתנאי שיהיה משא ומתן תכליתי שיעסוק בקביעת גבולותיה של מדינת פלסטין העתידית ובמהלכו תוקפא לחלוטין בנית התנחלויות. אחר כך האיום לפרק את הרשות הפלסטינית ו"למסור את המפתחות" לידי מדינת ישראל. ולבסוף – ההסכם על פיוס ואיחוי הקרע הפנים-פלסטיני העמוק בין פת"ח לחמאס ובין הגדה המערבית ורצועת עזה. בלשכת ראש הממשלה במערב ירושלים ובסטייט דפרטמנט בוושינגטון נדהמו ונבוכו משפע היוזמות הפלסטיניות שנחתו על שולחנם, והאשימו את אנשי המודיעין אשר הופתעו לחלוטין גם הם. 

"האם הפלסטינים עצמם יודעים מה הם רוצים? שיחליטו אם הם לפרק את הרשות או להתאחד עם החמאס" לעג נתניהו. אבל בסיכומו של דבר, כל היוזמות המהירות והמבלבלות האלה נשאו מסר אחד ויחיד – לישראלים, לאמריקאים, לאירופים, לעולם כולו: נגמר המשחק הישן, בו נדרשו הפלסטינים למלא תפקיד משני שהוכתב להם, לצמצם את עצמם למסגרת מיטת סדום של כיבוש מתמשך.  מעכשיו, הפלסטינים לוקחים את גורלם לידיהם ומציגים יוזמות שאחרים יצטרכו להגיב ולהתיחס אליהן. ואל בני עמו הפלסטינים, נשאו היוזמות ממשרדו של הנשיא עבאס מסר נוסף וחשוב לא פחות: אפשר לנקוט יוזמות לקידום האינטרסים הפלסטינים ולהכריח את האחרים להגיב, גם בלי לנקוט באלימות כגון זאת שהתדרדרה למרחץ דמים בעקבות כשלון קמפ דיויד לפני ארבע עשרה שנה. 

האם זה יכול להצליח? איזה עוד הפתעות פלסטיניות עומדות לנחות על ראשם של נתניהו וקרי ואובמה ולכל יתר השחקנים בדרמה הזאת? אפשר לחשוב לפחות על עוד צעד מביך אחד שעשוי להתממש בקרוב: הצגת מועמדות לנשיאות הפלסטינית על ידי מרואן ברגוטי – האסיר הפלסטיני המפורסם ביותר, והמנהיג הנחשב כבעל הסיכוי הרב ביותר לרשת את מקומו של עבאס המזדקן. בהחלט אפשר לחשוב על מצב שבו ברגוטי שיבחר לנשיאות מתוך תא כלאו, ועל היום שלאחר בו יודיעו אנשי הביטחון הפלסטינים לבני שיחם הישראלים: "על תיאום בטחוני בינינו לבינכם תצטרכו מעכשיו לדון עם הנשיא שלנו שנמצא אצלכם בכלא".

לאן אנו הולכים מכאן?

לאן אנו הולכים מכאן? 

              

ג'ון קרי כבר לא מגיע אלינו, אבל הוא עדיין שולח את נציגו מרטין אינדיק. שוב פגישה בין נציגי ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית, ושוב נסיון להגיע להסכם לפחות על הארכת זמן המשא ומתן, ושוב נכשל הנסיון, ושוב הודעה אמריקאית שהמאמצים ימשכו. לא היה קל לאתר את המידע הזה – העורכים בחלק גדול מאמצעי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים לא ממש החשיבו את כל זה כאירוע חדשותי הראוי לפרסום, וקשה להאשים אותם. 

בגליון "ידיעות אחרונות" של סוף השבוע מפרסם נחום ברנע ניתוח קודר: "השיחות נמאסו לכולם. תיקון: כמעט לכולם. קרי מקיים אותן כמו מהמר בקזינו שמתעקש להמשיך לשים את כספו על גלגל הרולטה, בתקווה שפעם אחת יעצר הגלגל על המספר שלו. כשלקח את השליחות על עצמו, האמין שיגיע להסכם שלום. אחר כך הצטמצם להסכם מסגרת. אחר כך צמצם עוד להצעה אמריקאית למסגרת. ואחר כך רק לרעיונות. בסוף מושקעת כל יוקרתה של אמריקה בעסקה שולית ומפוקפקת להארכת המו"מ בעוד כמה חודשים, אשר רק תאריך את העינוי ההדדי. מאמצעי להשגת הסכם, השיחות הפכו למטרה בפני עצמה".  

לראש הממשלה נתניהו אין שום בעיה עם שיחות כמטרה בפני עצמה, שיחות שיתמשכו ויתמשכו ולא יגיעו לשום מקום. זה בדיוק מה שהוא רצה מלכתחילה ורוצה גם היום – את האפשרות לדחות כל דרישה וכל ביקורת וכל לחץ בינלאומי וללחוש "שקט, שקט, אנחנו מדברים עם הפלסטינים, אנחנו מנהלים משא ומתן, יש תהליך שלום, נא לא להפריע".  

ולא רק נתניהו. גם השר אורי אליצור, ממפלגת הבית היהודי שמהווה את הסמן הימני בממשלת נתניהו, הצהיר  שאין לו ולמפלגתו שום בעיה להאריך את המשא ומתן "אפילו לעוד שנה". למה שתהיה להם בעיה? בברכה ששיגר מנהיג הבית היהודי נפתלי בנט לחברי מפלגתו לרגל חג הפסח הוא ציין בגאווה כי בשנה החולפת – שנה ששמונה חודשים ממנה הוקדשו למשא ומתן עם הפלסטינים – "הוגדלה הבניה ביהודה ושומרון ב-123%".  ובחול המועד פסח יהיה שר השיכון אורי אריאל, מבכירי אותה המפלגה, אורח הכבוד באירוע המוני שנועד להקים מחדש את התנחלות חומש, שאותה פינה אריאל שרון במסגרת "ההתנתקות" בשנת 2005. אז למה לא לנהל עוד שנה של משא ומתן, או אפילו עוד עשר או עשרים שנה?  

כבר מתחילתו של המו"מ בחסות קרי, רוב הישראלים – כמו רוב הפלסטינים – לא תלו בו תקוות לתוצאה ממשית. הפלסטיני האלמוני שהצטייד השבוע בנשק ולבש בגדים אפורים והציב מארב ליד כביש המתנחלים בסמוך לכפר אידנא, היה קרוב לודאי בין אלה שמעולם לא ראו את המשא ומתן כדרך לשחרור עמם מן הכיבוש הישראלי. היה זה ניצב משנה ברוך מזרחי, שעבר משרות מצליח בצבא הקבע לקריירה מצליחה לא פחות באגף המודיעין של המשטרה, אשר עבר שם במכוניתו ונורה ונהרג במארב הזה ונהפך לעוד קרבן בסכסוך המתמשך שכבר הפיל כל כך הרבה הרוגים מאז ימי השלטון העותמני בארץ הזאת.   

מזרחי לא עבר שם בתפקיד צבאי או משטרתי. הוא נסע לו במכוניתו הפרטית, עם אשתו וחמשת ילדיו, בדרך לסדר פסח אצל הורי אשתו. כמו ישראלים רבים שאצלם סדר פסח הוא אחד האירועים המשפחתיים  המרכזיים בשנה. "פיגוע בדרך לליל הסדר" זעקו הכותרות בעיתונים. ליל הסדר שבדרך אליו היו מזרחי ומשפחתו כאשר נורו היריות הקטלניות נועד להתקיים אצל הורי אשתו בקרית ארבע. 

קרית ארבע אינה סתם מקום ישוב. היא אפילו לא סתם התנחלות. קרית ארבע היא סמל -  המקום ממנו התחיל מפעל ההתנחלויות כולו. קרית ארבע היא המקום בו נכנעה ממשלת "העבודה" בשנתו הראשונה של הכיבוש לרב משה לוינגר וחבריו, הפקיעה עבורם אדמות פלסטיניות נרחבות ליד חברון והקימה עליהן את ההתנחלות הגדולה הראשונה בגדה המערבית. שם שגשגה האידאולוגיה הדתית-לאומנית הקיצונית, ומשם התרחבו וצמחו אחר כך "גוש אמונים" ו"מועצת יש"ע" והתנחלויות רבות לעשרות ולמאות. 

בקרית ארבע עצמה חיים המתנחלים עד היום, וביניהם הורי אשתו של ברוך מזרחי, וחוגגים מדי שנה את חג הפסח ומספרים אל תוך הלילה ביציאת מצרים ויציאתם של בני ישראל הקדמונים מעבדות לחרות. הם אינם מסיקים מכך כל מסקנה לימינו אלה ולישיבתם שלהם במובלעת חמושה הנשמרת בידי חיילים בלב ליבו של שטח כבוש. 

על ההיסטוריה של קרית ארבע לא נכתב הרבה במסגרת הסיקור הנרחב שהעניקו עיתוני ישראל לפיגוע בו נהרג ברוך מזרחי. העיתונים התרכזו בהיבטים האנושיים, בילד בן השלוש ששאל "האם אבא עכשיו בשמיים?" ובאלמנה שתהתה "מי יצחיק עכשיו את הילדים?". איזו עין תוכל להישאר יבשה לנוכח התיאורים האנושיים הכואבים האלה, שתפסו עמודים שלמים בעיתונים רבי התפוצה? אף אחד משישים הפלסטינים שנהרגו מירי חיילי צה"ל בשנה האחרונה, שנת המשא ומתן, לא זכה בעיתונות הישראלית לראיונות עם אלמנתו ויתומיו. לכל היותר הצליחו הכתבים הישראלים לאיית נכון את שמותיהם.  

במפגש שקיים השבוע נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס עם חברי כנסת ממפלגת העבודה וממרצ הוא ציין כי הרשות הפלסטינית מוכנה ומזומנה להמשיך את המשא ומתן עם ישראל – אבל בתנאי שזה לא יהיה משא ומתן לצורך משא ומתן אלא דיון אמיתי בנושאים אמיתיים. במיוחד, שהמשא ומתן יתמקד בגבולות העתידיים בין מדינת ישראל הקיימת ומדינת פלסטין שתקום, ושראש הממשלה נתניהו יסכים סוף סוף להתחיל לשרטט מפת גבולות. תביעה הגיונית למדי - בהנחה שנתניהו התכוון ברצינות למה שאמר בנאום בר אילן המפורסם ובעוד כמה הזדמנויות נוספות. מי שמסכים להקמת מדינה פלסטינית אמור לציין היכן בדיוק תקום המדינה הזאת, לא? כנראה שלא.   

המתווך היחיד? 

מאז אמצע שנות השבעים של המאה שעברה נטלה לעצמה ארצות הברית מונופול על התיווך בין ישראלים וערבים, ישראלים ופלסטינים. התרגלנו לכך כעובדת חיים, למרות שבאופן מהותי זוהי תופעה די מוזרה. בשום מחלוקת מסחרית לא היה שותפו העסקי של אחד הצדדים למחלוקת זוכה למעמד של בורר בלתי תלוי. 

לארצות הברית היה יתרון אחד ואחד בלבד על כל מתווך אחר: ארה"ב היתה הגורם היחיד בזירה הבינלאומית שנחשבה כבעלת יכולת גם לאכוף את מימוש פסק הבוררות שלו על מדינת ישראל, בעלת בריתה הקרובה. זאת לעומת מתווכים מסקנדינביה, או מהאו"ם, או מהאיחוד האירופי – שבידם נותרה האפשרות לעבור הלוך ושוב בין הצדדים, לדבר עם ישראלים ועם ערבים ולגבש הצעת פתרון שתראה סבירה והוגנת ותצטרף בארכיון לדפים המצהיבים של עשרות ההצעות של עשרות המתווכים הקודמים. ארצות הברית נחשבה שונה ואחרת. אחרי הכל, לארה"ב היתה יכולת מוכחת להוציא את מדינת ישראל משטח שכבשה. 

בשנת 1957 הביא הנשיא אייזנהאור ליציאת צה"ל מחצי האי סיני ומרצועת עזה, תוך הפעלת לחץ גלוי ובוטה. זה היה בפרהיסטוריה, כאשר לישראל טרם היתה ברית צבאית ומדינה מוצקה עם ארה"ב, וטרם סיימה לבנות  לעצמה מנופי כח רבי עוצמה במערכת הפוליטית האמריקאית. מאוחר יותר, ארצות הברית הוציאה את ישראל מסיני בפעם השניה, בתהליך הדרגתי ועדין יותר שהחל בשנת 1974 בידי הנרי קיסינג'ר ונגמר ב-1978 עם ג'ימי קרטר. המחיר ששילמה מצרים כדי להחזיר לידיה את סיני נראה היטב לעין: המדינה הגדולה והחזקה ביותר בעולם הערבי, אשר במשך עשרות שנים היתה בעלת ברית חיונית של ברית המועצות, הפכה לבעלת ברית חיונית לא פחות של ארה"ב. 

עסקה דומה הוצעה לסוריה כמה וכמה פעמים – לקבל חזרה את הגולן הכבוש בתמורה למתן שבועת אמונים לארה"ב. אסאד האב ואסאד הבן אף פעם לא דחו על הסף את האופציה הזאת, אבל בסופו של דבר הם אף פעם לא הסכימו לעבור לצידה של ארה"ב בזירה הבינלאומית. וכך נותרה רמת הגולן בידי ישראל עד היום, מלבד העיר קונייטרה שאותה קיסינג'ר העביר לסורים כמאבן בשנת 1974. כיום, כמובן, איש אינו יכול לנחש איזו ממשלה תשלוט בעתיד בסוריה ומה תהיה האוריינטציה הבינלאומית שלה. 

בכל הנוגע לפלסטינים, נסיון עשרים השנה האחרונות בכלל והחודשים האחרונים בפרט מלמד שארצות הברית אינה רוצה או אינה יכולה "לספק את הסחורה" ולאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שתהיה לאמריקאים בעלת ברית נאמנה בלב המזרח התיכון. ראוי כמובן לציין שלמעשה הפלסטינים – לפחות הנהגת אש"ף ופת"ח – כבר ב-1993 הכניסו את עצמם עמוק לתוך כיסה של ארה"ב, בתמורה המזערית של הקמת רשות פלסטינית חסרת כח בצילו של הכיבוש הישראלי המתמשך. 

אילו הציעה ארצות הברית לפלסטינים שחרור מלא מעול הכיבוש, אולי היתה יכולה לחדור עמוק יותר אל שורשי החברה הפלסטינית, ואפילו לגמול את הצעירים הפלסטינים מן ההרגל לשרוף בכל הזדמנות את דגל הכוכבים והפסים. אבל ככל הנראה, לקובעי המדיניות האמריקאים לדורותיהם זה לא היה שיקול שיצדיק עימות חזיתי עם ממשלת ישראל ותומכיה בגבעת הקפיטול...

יהיו מה שיהיו השיקולים והנימוקים, השורה האחרונה ברורה למדי. ממשלת ארצות הברית – ויהיו מי שיהיו הנשיא ומזכיר המדינה – ככל הנראה אינה יכולה להעניק לפלסטינים את מה 

שהעניקו קיסינג'ר וקרטר למצרים. ואם כך, נפלה ונעלמה ההנמקה היחידה להיותה המתווכת היחידה בין ישראל לפלסטינים. כנראה יהיה צורך למצוא דרך אחרת.

כמה שאלות – וכמה תשובות ראשוניות 

        

- מה הסיכוי שלמרות הכל יצליח ג'ון קרי להטליא עסקה כלשהי שתאפשר הארכת המשא ומתן (או מה שנקרא משא ומתן) עד סוף השנה? לפי כל מה שנראה כרגע, הסיכויים נמוכים מאד, אבל באיזורנו הכל אפשרי.

- ואם אכן בכל זאת יחודש המשא ומתן, מה הסיכוי שג'ון קרי גם יצליח לנצל את שבעת החודשים הנוספים כדי לגבש הסכם מסגרת, להביא את שני הצדדים להסכים עליו, להפוך אותו להסכם שלום מפורט עם לוח זמנים מחייב לביצוע ולהביא אותו לידי ביצוע להכה למעשה בשטח? לפי כל ניתוח הגיוני, הסיכוי עוד פחות בהרבה. סביר הרבה יותר שגם אם יתחדש המשא ומתן הוא יקרטע עוד כמה חודשים ויתמוטט סופית במשבר הבא. 

- מה הסיכוי, אם מאמציו של ג'ון קרי יתמוטטו בצורה ברורה וחד משמעית שאין ממנה חזרה, שיתבצע נסיון נוסף בכהונת הנשיא(ה) הבא(ה), כהונה שתכלול את התאריך הסמלי של חמישים שנה לכיבוש בשנת 2017? קשה מאד לדעת היום מי יבחר לנשיאות ארה"ב בחודש נובמבר 2016, מאיזו מפלגה ותחת איזה מצע ומדיניות. אבל אפשר להניח באופן הגיוני כי מעטים הסיכויים שמישהו ירצה שוב להכניס ראש למיטה החולה הזאת. 

- מה הסיכוי שעוד תקום בישראל ממשלה שוחרת שלום אשר ביוזמה ישראלית עצמאית תציע לפלסטינים הצעה שהפלסטינים יוכלו לקבל? לפי כל הנראה לעין, הסיכוי לכך נמוך ביותר. תומכי יוזמת שלום נועזת הם מיעוט שמאלי בקרב אזרחי ישראל.  רוב אזרחי ישראל משוכנעים שהשגת השלום פשוט אינה אפשרית. בעבר, אזרחי ישראל העלו לשלטון את יצחק רבין – והוא נרצח. הם העלו לשלטון את אהוד ברק, שהתיימר להיות יורשו של רבין – והוכיח חד משמעית שאינו כזה. והם נתנו אמון באריאל שרון, שהציע יציאה משטחים באופן חד צדדי – והתוצאה לא היתה מוצלחת במיוחד. הזדמנות נוספת כנראה כבר לא תהיה. אזרחי ישראל קרוב לוודאי כבר לא יעלו לשלטון ראש ממשלה שיציע לעשות שלום ו/או לוותר על שטחים. 

- מצד שני, מה הסיכוי שאם לחץ בינלאומי יכפה על ממשלת ישראל לחתום הסכם עם הפלסטינים, אזרחי ישראל יעניקו את תמיכתם לעובדה המוגמרת הזאת במשאל עם או בבחירות? לכך הסיכוי דווקא סביר ואפילו גבוה. בכל משאלי דעת הקהל בישראל מביע הרוב את נכונותו לקבל הסכם שלום הכרוך בויתור על כל או רוב השטחים שנכבשו בשנת 1967 – ובמקביל מביע ספקנות רבה לגבי התכנותו של הסכם כזה במציאות. זהו רוב פסיבי לחלוטין, רוב אשר לא ינקוף אצבע כדי לקדם את השלום, לא יצא לרחובות להפגין, וגם לא יצביע בבחירות בעד מפלגות שוחרות שלום. אבל אם יובא בפני אזרחי ישראל הסכם כעובדה מוגמרת, יש מקום להניח שרק מיעוט דתי-לאומני מימין יתנגד לו ברצינות. כדי להגיע לכך צריך, כמובן, שיהיה כח חיצוני שירצה ויוכל לאכוף הסכם. ואם לא האמריקאים, מי?

- המסלול עליו עלה הנשיא מחמוד עבאס עם חתימת הפניה להצטרפות פלסטינית אל חמש עשרה אמנות בינלאומיות מוביל אל התנגשות חזיתית עם ממשלת ישראל – אבל בצורה שונה לחלוטין ממה שידענו בעבר. התנגשות שתתנהל בראש ובראשונה בזירה הבינלאומית, מלווה בשטח בהתנגדות עממית – כלומר, הפגנות של פלסטינים שיתעמתו עם צבא ומתנחלים, כאשר הצבא ישתמש נגדם בגז מדמיע ולעיתים בכדורים חיים והפלסטינים ישיבו באבנים ולעיתים בבקבוקי תבערה. אך האם ניתן יהיה למנוע מה שקרה בשנת 2000-2001, הסלמה רבתי ושפיכות דמים המונית משני הצדדים? 

- בראש החץ הפלסטיני תעמוד הדיפלומטיה הבינלאומית, הנסיון להפוך את מדינת פלסטין לעובדה מוצקה במשפט הבינלאומי - בתקוה שבסופו של דבר תהפוך לעובדה גם בשטח. 

העימותים בזירה הדיפלומטית הבינלאומית ככל הנראה יגיעו לשיאם בפניה אל בית הדין הבינלאומי בהאג, והגשת תביעות נגד קצינים ישראלים על מעשים שנעשו בשטחים הפלסטיניים, ונגד ראשי מפעל ההתנחלויות שכל פעילותם מעיקרה מפרה את החוק הבינלאומי. נשק יום הדין יוכל להיות האיום – ואולי יהיה זה יותר מאיום – בפרוק הרשות הפלסטינית ו"מסירת המפתחות" למדינת ישראל, ובכך להטיל על מדינת ישראל את העומס הכלכלי והמנהלי של ניהול יומיומי של חיי התושבים, להסיר את עלה התאנה של "שלטון עצמי פלסטיני" ולהעמיד את ישראל בפני הברירה אם לצאת מהשטח או לספח אותו ולהעניק זכויות אזרח לתושביו. 

- במקביל לכל אלה אפשר לצפות לכל מיני יוזמות ולחצים בלתי רשמיים ברחבי העולם. התרחבות פעולתם של אנשי הבי.די.אס. הקוראים לחרם כלכלי ותרבותי ואקדמי מוחלט על ישראל ועל כל דבר ישראלי. לצידם, גופים מתונים יותר – כולל אולי חברות עסקיות מכובדות  בארצות אירופאיות ואחרות – שינקטו ביוזמות נגד מפעל ההתנחלויות ושליחיו. האיחוד האירופי אולי ינקוט אולי סוף סוף בצעד שכבר מדובר עליו זמן רב, מדיניות מחייבת של סימון כל מוצרי ההתנחלויות המגיעים לשוק האירופי כדי להזהיר ולהתריע בפני הקונים – ואולי גם צעדים חריפים יותר של האירופים. מצידה של ממשלת ארצות הברית אפשר לצפות לכל הפחות למה שנקרא "הזנחה חיובית" – כלומר, לצפות מהצד בכל המהלכים האלה ולא להפעיל כנגדם את מנופי הלחץ שלרשותה בזירה הבינלאומית.

- האם כל הלחצים המצטברים האלה יספיקו כדי להביא בעתיד הנראה לעין לסיום הכיבוש ויציאת צה"ל מהשטחים הכבושים וחתימת הסכם שלום בין  מדינת ישראל הקיימת למדינת פלסטין שתקום? 

- או שאולי אנו צפויים לציין את יום השנה החמישים לכיבוש בשנת 2017, ואת יום השנה השבעים וחמישה בשנת 2042, ואולי גם את יובל המאה ב-2067? ובינתיים, אפשר להניח, כבר לא יקראו לזה "כיבוש" וכבר לא יעמידו פנים שמדובר ב"מצב זמני". הכיבוש הזמני יהפוך לאפרטהייד קבוע, אם כי יש להניח שמישהו ימציא מלה עברית מקורית ל"אפרטהייד". ואם לא יהיה מי שיציל את ישראל מעצמה, המצב הזה ימשך כל עוד תחזיק ישראל בעליונות צבאית במזרח התיכון וכל עוד תקיים ארצות הברית שליטה בעולם ותרצה ותוכל להעניק תמיכה למדינת ישראל ומדיניותה. ההיסטוריה מראה כי שום הגמוניה צבאית – איזורית או עולמית – אינה מתקיימת לנצח.  

- האם צריכים המאמצים של כולנו להיות מותנים בסיכויי ההצלחה? בהחלט לא. כולנו - פלסטינים תחת הכיבוש, ושוחרי השלום ומתנגדי הכיבוש שבישראל עצמה, וכל מי שאכפת להם בכל מקום בעולם – נעשה וחייבים לעשות כל מה שביכולתנו, יהיה מה שיהיה. אין ברירה אחרת. 

https://www.facebook.com/events/697063523686292

על רקע הכשלונות המדיניים, פורום מרצ למאבק בכיבוש מזמין לאירוע ופאנל בנושא : "מה עושים עכשיו?"

השיחות עם הפלסטינים נכשלו כצפוי, ישראל הטילה סנקציות על הרשות הפלסטינית. האם אנחנו על סף עימות? האם יש סיכוי לחזרה לשולחן המו"מ? האם יש בכך טעם? כיצד צריך מחנה השלום הישראלי להתמודד עם המצב החדש? איך מתמודדים עם הלחץ הבין לאומי ועם הקריאות לחרם על ישראל? ואולי הגיע הזמן להפסיק לדבר על מאבק בכיבוש ולהתחיל לדבר על מלחמה באפרטהייד?  

יום רביעי 23/04/14 19:00 (נא לדייק!) פאב רדיו  EPGB

רחוב שד"ל 7 תל אביב

דברי פתיחה: יו"ר מרצ ח"כ זהבה גלאון

דוברים:

אבי יששכרוף - פרשן בכיר וואלה וטיימס אוף איזראל

יוסי גורביץ - עיתונאי ובלוגר (החברים של ג'ורג)

 יפעת סולל - יו"ר פורום מרצ למאבק בכיבוש

מנחה: מוסי רז

סכנת השלום חלפה

סכנת השלום חלפה 

ככל הנראה, זהו זה. הדבר הצפוי ביותר הוא מה שבאמת קרה, הספקנים הרבים מאד מאד צדקו שוב, ולשווא ניסו האופטימיסטים חסרי התקנה לטפח תקווה. בחדשות הטלויזיה אתמול בערב צוטט בכיר לא מזוהה במפלגת הליכוד שאמר "סכנת השלום חלפה". מה שנקרא המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ככל הנראה כבר נשם את נשימתו האחרונה, וגם ההצעה לשלוף את ג'ונתן פולארד מתא הכלא לא התגלתה כפתרון קסם. 

עכשיו כובע הקסמים ריק משפנים, והקריירה של מזכיר המדינה ג'ון קרי כבר לא תוכתר בטכס פרס נובל לשלום, וגם בספרי ההיסטוריה לא יוקדש לו פרק גדול. שמו לא יזכר בתור מי שהצליח להביא שלום בין ישראלים ופלסטינים. הוא יצטרך להסתפק בהערת שוליים לצידם של כל המתווכים הרבים רבים שניסו לפניו. ליד הסנטור ג'ורג' מיצ'ל שהצליח בצפון אירלנד ונכשל כשלון חרוץ במזרח התיכון, ולפניו ג'ימס בייקר שניתק מגע ובנאום פרידה מסר לידיעת ממשלת ישראל את מספר הטלפון של הבית הלבן, ולפניו הנרי קיסינג'ר שהשיג הסדרי ביניים ונזהר מאד שלא לנגוע בבעיות האמיתיות, ולפניו גונאר יארינג השוודי שהקדיש שנים להתרוצצות חסרת תוחלת בטרם נטלו האמריקאים מונופול על משימת התיווך, ועוד הרבה לפניו הרוזן פולקה ברנדוט שבשנת 1948 שילם בחייו על הנסיון לבקש ממדינת ישראל הצעירה ויתורים שלא מצאו חן בעיני מחתרת הלח"י. 

הפעם, לפחות, התהליך שהוביל להתמוטטות הסופית היה גלוי וחשוף לעיני כל. שלא כמו לאחר התמוטטות ועידת קמפ דיויד בשנת 2000, נחסך מאיתנו הויכוח המייגע והאין סופי על מה שקרה בחדרי חדרים ומי הציע מה ומי סרב והאם ההצעות הנדיבות היו באמת כל כך נדיבות. 

קשה להתווכח עם העובדות: ממשלת ישראל התחייבה לשחרר בתאריך 29 במרס 2014 את ארבעה עשר האחרונים מבין 104 אסירים פלסטינים שעל שחרורם התחייבה בסך הכל; הפלסטינים בתמורה התחייבו לא לפנות לבקש הכרה במוסדות בינלאומיים עד לסיום פרק הזמן שהוקצב למשא ומתן. בפועל, ממשלת ישראל החליטה באופן רשמי ומוצהר לא לקיים את התחייבותה המפורשת ולא לשחרר את 14 האסירים האלה. על כך עוד הוסיפה פרסום מכרזים לבנית 700 יחידות דיור ליהודים ישראלים במזרח ירושלים. 

בעבר, הפלסטינים הבליגו בחוסר רצון על מפעלים התנחלותיים שנועדו "לאזן" שחרור של אסירים. אך לא היתה שום סיבה בעולם שיבליגו על מכרז התנחלותי שבא להוסיף חטא על פשע, מפעל התנחלותי בנוסף לאי שחרור אסירים. 

הנשיא מחמוד עבאס הגיב במשלוח פניות  להצטרפות אל 15 מוסדות ואמנות בינלאומיות, כדי לבסס את קיומה של מדינת פלסטין כישות מוכרת בחוק הבינלאומי – גם אם טרם אינה קיימת כמדינה ריבונית בשטח. בעצם, זוהי צורת התנהגות ישראלית מאד ותיקה, העמדת הצד השני בפני עובדות מוגמרות – אבל למקבלי המדיניות במדינת ישראל לא לגמרי נעים להיות בצד המקבל את הטיפול הזה.      

  

כפי שאפשר היה לצפות, האמריקאים עושים מאמץ גדול שלא לנקוט עמדה במשחק האשמות, והם מחלקים את האחריות שווה בשווה בין הצד הישראלי והפלסטיני. שני הצדדים נקטו "צעדים לא מועילים", שני המנהיגים "נמנעו מלקבל החלטות קשות". בדיוק כמו שבשלבים מוקדמים ואופטימיים יותר הקפיד ג'ון קרי לחלוק מחמאות שוות לנתניהו ולעבאס על "רצינותם ונחישותם ללכת קדימה". סימטריה מוחלטת. האם היא מוצדקת?  

יש מקום להניח שמחמוד עבאס רצה להגיע להסכם. לאחר מיקוח קשה על התנאים, ללא ספק – אך היו לו הרבה סיבות טובות לרצות להיזכר כמי ששיחרר את בני עמו משלטון כיבוש והביא להם מדינה. אך האם בנימין נתניהו רצה אי פעם להגיע באמת להסכם? להיזכר בתור מנהיג הימין ששם קץ לחלום השלטון במולדת האבות התנ"כית ולהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון? האם היה זה חלומו להוציא את ישראל מן השטחים הכבושים, אפילו אילו היו הפלסטינים מוכנים להשמיע במקהלה גדולה את המנטרה "מדינה יהודית, מדינה יהודית, מדינה יהודית"? מאז נשא את נאום בר אילן בשנת 2009, התעקשה עדה גדולה של פרשנים לחלום שוב ושוב על נתניהו החוצה את הרוביקון, נהפך לאיש שלום, מתעמת בעימות חזיתי עם קנאי הימין במפלגתו ובממשלתו, מושיט יד אל הפלסטינים ואל השמאל הישראלי. מאמרים מלומדים הציגו תסריטים מפורטים לפרטי פרטים וספרו אצבעות בכנסת לקראת הצבעות גורליות. נתניהו גם עודד את התקוות והתסריטים האלה בכל מיני מחוות והצהרות דו משמעיות. אך יש מקום רב לספק אם אי פעם חרגו שאיפותיו של נתניהו מעבר לסיום המשא ומתן ללא חתימת הסכם ועם הטלת האשמה על הפלסטינים.

האם זה יכול היה להיגמר אחרת? 

האם מלכתחילה נדונו מאמציו של קרי לכשלון בלתי נמנע, או שהיה רגע בו הוחמצה הזדמנות להצלחה? אם בכלל, אפשר להצביע על רגע אחד מסוים: אחרי הצהרים ביום שבת, ה-1 בפברואר 2014, כאשר עלה מזכיר המדינה ג'ון קרי לנאום בועידת הבטחון הבינלאומית במינכן והשמיע אזהרה חריפה ותקיפה: "אני מבטיח לכם, בודאות של מאה אחוזים, כי הסטטוס קוו של היום לחלוטין לא יכול להישמר. הוא לא בר קיימא. זוהי אשליה. יש לישראל שגשוג רגעי, שלום רגעי, אבל העובדה היא כל זה ישתנה אם השיחות ייכשלו. לכן, לכולם יש אינטרס לנסות למצוא את המסלול להצלחה. הסיכונים לישראל הם גבוהים מאוד. האם הם רוצים לבדוק בפועל מה תהיה תגובת האכזבה של הפלסטינים והקהילה הערבית ? מה יקרה ליוזמת השלום הערבית אם המו"מ לא יצליח, האם היא תיעלם? האם נראה יותר קיצוניות? אלימות? במקרה של כשלון המו"מ, מה יקרה ליכולתה של מדינת ישראל להשאר אותה ישראל שהיא היום - מדינה דמוקרטית עם האופי היהודי המיוחד שהוא חלק מרכזי מהנרטיב שלה? מה יקרה לכל זה אם יווצר מבנה דו-לאומי ואנשים ידרשו את זכויותיהם המלאות? בכל מקום בעולם שאני מגיע אליו, בכל מקום - אני מבטיח לכם שזאת אינה הגזמה, במזרח הרחוק, באפריקה, באמריקה הלטינית, בכל מקום - אחת השאלות הראשונות שאני שומע מפיו של שר החוץ או ראש הממשלה או הנשיא היא: 'חבר'ה, אתם לא יכולים לעשות משהו כדי לעזור לשים קץ לסכסוך הזה בין הפלסטינים לישראלים ?'  אנשים מאוד רגישים לזה.  יש מסע הולך וגובר של דה לגיטימציה לישראל. יש דיבורים על חרם ועוד דברים מסוג זה. האם נרגיש טוב יותר אם יתחילו לקרות דברים כאלה? ( ... ) 

http://iipdigital.usembassy.gov/st/english/texttrans/2014/02/20140201292176.html?CP.rss=true#ixzz2xy6iDHMO

המלה "חרם" שיצאה מפיו של מזכיר המדינה האמריקאי עוררה במדינת ישראל התפרצות של בהלה, במיוחד בקרב אנשי העסקים שחברותיהם תלויות  מאד מאד במסחר עם אירופה. בכותרות ראשית נאמר "קרי מאיים בחרם", ומתחתיה נכתב "האם כך יראה החרם האירופאי?". 

תרחישים מדאיגים פורסמו על הצפוי לכלכלת ישראל במקרה של חרם. הוזכרו שמותיהן של חברות ומוסדות פיננסיים בארצות אירופיות שונות, אשר שכבר נקטו בצעדים כנגד שותפים עסקיים ישראלים, גם מבלי לצפות להנחיות מפורשות מצד ממשלותיהם. לרגע נראה היה שמזכיר המדינה קרי והנשיא אובמה מצאו אצל "השוטר הרע" באירופה כביש  עוקף איפ"ק, שיטה יצירתית לנטרל את עוצמת הלובי של ממשלת ישראל בגבעת הקפיטול  ולשנות מיסודם את  כללי המשחק שנהגו מזה עשרות בשנים. 

מה היה קורה אילו בשבוע המסוים הזה היה ג'ון קרי מכה בברזל בעודו חם, מניח על השולחן בלי עיכוב נוסף את "מסמך המסגרת" שלו ודורש תגובה מיידית  וחד משמעית, כן או לא? לעולם לא נדע. 

העובדה היא שבמציאות קרי עשה בדיוק את ההיפך, התעכב והתעכב ושחק במו ידיו את ההרתעה שיצר לרגע. הוא נפגש כמה פעמים עם נתניהו, דיבר אליו דברי הרגעה וריכך את טיוטת הסכם המסגרת והכניס בה שינויים שמצאו חן בעיני נתניהו (ומאד לא מצאו חן בעיני הפלסטינים). ואז החלו להתייחס אל קרי כאל נמר של נייר... 

אז מה יהיה עכשיו? קרי עצמו אמר את זה די במדויק באותו מפגש במינכן. "אני מבטיח לכם, בודאות של מאה אחוזים, כי הסטטוס קוו של היום לחלוטין לא יכול להישמר. הוא לא בר קיימא. זוהי אשליה. יש לישראל שגשוג רגעי, שלום רגעי, אבל כל זה ישתנה. הסיכונים לישראל הם גבוהים מאוד. מה תהיה תגובת האכזבה של הפלסטינים והקהילה הערבית ? מה יקרה ליוזמת השלום הערבית אם המו"מ לא יצליח, האם היא תיעלם? האם נראה יותר קיצוניות? אלימות? במקרה של כשלון המו"מ, מה יקרה ליכולתה של מדינת ישראל להשאר אותה ישראל שהיא היום - מדינה דמוקרטית עם האופי היהודי המיוחד? מה יקרה אם יווצר מבנה דו-לאומי ואנשים ידרשו את זכויותיהם המלאות? יש מסע הולך וגובר של דה לגיטימציה לישראל. יש דיבורים על חרם ועוד דברים מסוג זה. האם נרגיש טוב יותר אם יתחילו לקרות דברים כאלה?" לפני חודשיים נועדו הדברים להיות התראה ואזהרה על מה שעלול לקרות. עכשיו זוהי כנראה פשוט הערכה  ריאליסטית של מה שעומד בפנינו. 

כפי שאמר ג'יבריל רג'וב מהפת"ח ברעיון לשבועון הישראלי "סופהשבוע": "הישראלים לא יכולים להמשיך לאכול דבש ושאנחנו נאכל חרא. או ששנינו נאכל דבש, או ששנינו נאכל חרא. אתם צריכים להחליט מה אתם מעדיפים לאכול".