סכנת השלום חלפה
ככל הנראה, זהו זה. הדבר הצפוי ביותר הוא מה שבאמת קרה, הספקנים הרבים מאד מאד צדקו שוב, ולשווא ניסו האופטימיסטים חסרי התקנה לטפח תקווה. בחדשות הטלויזיה אתמול בערב צוטט בכיר לא מזוהה במפלגת הליכוד שאמר "סכנת השלום חלפה". מה שנקרא המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ככל הנראה כבר נשם את נשימתו האחרונה, וגם ההצעה לשלוף את ג'ונתן פולארד מתא הכלא לא התגלתה כפתרון קסם.
עכשיו כובע הקסמים ריק משפנים, והקריירה של מזכיר המדינה ג'ון קרי כבר לא תוכתר בטכס פרס נובל לשלום, וגם בספרי ההיסטוריה לא יוקדש לו פרק גדול. שמו לא יזכר בתור מי שהצליח להביא שלום בין ישראלים ופלסטינים. הוא יצטרך להסתפק בהערת שוליים לצידם של כל המתווכים הרבים רבים שניסו לפניו. ליד הסנטור ג'ורג' מיצ'ל שהצליח בצפון אירלנד ונכשל כשלון חרוץ במזרח התיכון, ולפניו ג'ימס בייקר שניתק מגע ובנאום פרידה מסר לידיעת ממשלת ישראל את מספר הטלפון של הבית הלבן, ולפניו הנרי קיסינג'ר שהשיג הסדרי ביניים ונזהר מאד שלא לנגוע בבעיות האמיתיות, ולפניו גונאר יארינג השוודי שהקדיש שנים להתרוצצות חסרת תוחלת בטרם נטלו האמריקאים מונופול על משימת התיווך, ועוד הרבה לפניו הרוזן פולקה ברנדוט שבשנת 1948 שילם בחייו על הנסיון לבקש ממדינת ישראל הצעירה ויתורים שלא מצאו חן בעיני מחתרת הלח"י.
הפעם, לפחות, התהליך שהוביל להתמוטטות הסופית היה גלוי וחשוף לעיני כל. שלא כמו לאחר התמוטטות ועידת קמפ דיויד בשנת 2000, נחסך מאיתנו הויכוח המייגע והאין סופי על מה שקרה בחדרי חדרים ומי הציע מה ומי סרב והאם ההצעות הנדיבות היו באמת כל כך נדיבות.
קשה להתווכח עם העובדות: ממשלת ישראל התחייבה לשחרר בתאריך 29 במרס 2014 את ארבעה עשר האחרונים מבין 104 אסירים פלסטינים שעל שחרורם התחייבה בסך הכל; הפלסטינים בתמורה התחייבו לא לפנות לבקש הכרה במוסדות בינלאומיים עד לסיום פרק הזמן שהוקצב למשא ומתן. בפועל, ממשלת ישראל החליטה באופן רשמי ומוצהר לא לקיים את התחייבותה המפורשת ולא לשחרר את 14 האסירים האלה. על כך עוד הוסיפה פרסום מכרזים לבנית 700 יחידות דיור ליהודים ישראלים במזרח ירושלים.
בעבר, הפלסטינים הבליגו בחוסר רצון על מפעלים התנחלותיים שנועדו "לאזן" שחרור של אסירים. אך לא היתה שום סיבה בעולם שיבליגו על מכרז התנחלותי שבא להוסיף חטא על פשע, מפעל התנחלותי בנוסף לאי שחרור אסירים.
הנשיא מחמוד עבאס הגיב במשלוח פניות להצטרפות אל 15 מוסדות ואמנות בינלאומיות, כדי לבסס את קיומה של מדינת פלסטין כישות מוכרת בחוק הבינלאומי – גם אם טרם אינה קיימת כמדינה ריבונית בשטח. בעצם, זוהי צורת התנהגות ישראלית מאד ותיקה, העמדת הצד השני בפני עובדות מוגמרות – אבל למקבלי המדיניות במדינת ישראל לא לגמרי נעים להיות בצד המקבל את הטיפול הזה.
כפי שאפשר היה לצפות, האמריקאים עושים מאמץ גדול שלא לנקוט עמדה במשחק האשמות, והם מחלקים את האחריות שווה בשווה בין הצד הישראלי והפלסטיני. שני הצדדים נקטו "צעדים לא מועילים", שני המנהיגים "נמנעו מלקבל החלטות קשות". בדיוק כמו שבשלבים מוקדמים ואופטימיים יותר הקפיד ג'ון קרי לחלוק מחמאות שוות לנתניהו ולעבאס על "רצינותם ונחישותם ללכת קדימה". סימטריה מוחלטת. האם היא מוצדקת?
יש מקום להניח שמחמוד עבאס רצה להגיע להסכם. לאחר מיקוח קשה על התנאים, ללא ספק – אך היו לו הרבה סיבות טובות לרצות להיזכר כמי ששיחרר את בני עמו משלטון כיבוש והביא להם מדינה. אך האם בנימין נתניהו רצה אי פעם להגיע באמת להסכם? להיזכר בתור מנהיג הימין ששם קץ לחלום השלטון במולדת האבות התנ"כית ולהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון? האם היה זה חלומו להוציא את ישראל מן השטחים הכבושים, אפילו אילו היו הפלסטינים מוכנים להשמיע במקהלה גדולה את המנטרה "מדינה יהודית, מדינה יהודית, מדינה יהודית"? מאז נשא את נאום בר אילן בשנת 2009, התעקשה עדה גדולה של פרשנים לחלום שוב ושוב על נתניהו החוצה את הרוביקון, נהפך לאיש שלום, מתעמת בעימות חזיתי עם קנאי הימין במפלגתו ובממשלתו, מושיט יד אל הפלסטינים ואל השמאל הישראלי. מאמרים מלומדים הציגו תסריטים מפורטים לפרטי פרטים וספרו אצבעות בכנסת לקראת הצבעות גורליות. נתניהו גם עודד את התקוות והתסריטים האלה בכל מיני מחוות והצהרות דו משמעיות. אך יש מקום רב לספק אם אי פעם חרגו שאיפותיו של נתניהו מעבר לסיום המשא ומתן ללא חתימת הסכם ועם הטלת האשמה על הפלסטינים.
האם זה יכול היה להיגמר אחרת?
האם מלכתחילה נדונו מאמציו של קרי לכשלון בלתי נמנע, או שהיה רגע בו הוחמצה הזדמנות להצלחה? אם בכלל, אפשר להצביע על רגע אחד מסוים: אחרי הצהרים ביום שבת, ה-1 בפברואר 2014, כאשר עלה מזכיר המדינה ג'ון קרי לנאום בועידת הבטחון הבינלאומית במינכן והשמיע אזהרה חריפה ותקיפה: "אני מבטיח לכם, בודאות של מאה אחוזים, כי הסטטוס קוו של היום לחלוטין לא יכול להישמר. הוא לא בר קיימא. זוהי אשליה. יש לישראל שגשוג רגעי, שלום רגעי, אבל העובדה היא כל זה ישתנה אם השיחות ייכשלו. לכן, לכולם יש אינטרס לנסות למצוא את המסלול להצלחה. הסיכונים לישראל הם גבוהים מאוד. האם הם רוצים לבדוק בפועל מה תהיה תגובת האכזבה של הפלסטינים והקהילה הערבית ? מה יקרה ליוזמת השלום הערבית אם המו"מ לא יצליח, האם היא תיעלם? האם נראה יותר קיצוניות? אלימות? במקרה של כשלון המו"מ, מה יקרה ליכולתה של מדינת ישראל להשאר אותה ישראל שהיא היום - מדינה דמוקרטית עם האופי היהודי המיוחד שהוא חלק מרכזי מהנרטיב שלה? מה יקרה לכל זה אם יווצר מבנה דו-לאומי ואנשים ידרשו את זכויותיהם המלאות? בכל מקום בעולם שאני מגיע אליו, בכל מקום - אני מבטיח לכם שזאת אינה הגזמה, במזרח הרחוק, באפריקה, באמריקה הלטינית, בכל מקום - אחת השאלות הראשונות שאני שומע מפיו של שר החוץ או ראש הממשלה או הנשיא היא: 'חבר'ה, אתם לא יכולים לעשות משהו כדי לעזור לשים קץ לסכסוך הזה בין הפלסטינים לישראלים ?' אנשים מאוד רגישים לזה. יש מסע הולך וגובר של דה לגיטימציה לישראל. יש דיבורים על חרם ועוד דברים מסוג זה. האם נרגיש טוב יותר אם יתחילו לקרות דברים כאלה? ( ... )
המלה "חרם" שיצאה מפיו של מזכיר המדינה האמריקאי עוררה במדינת ישראל התפרצות של בהלה, במיוחד בקרב אנשי העסקים שחברותיהם תלויות מאד מאד במסחר עם אירופה. בכותרות ראשית נאמר "קרי מאיים בחרם", ומתחתיה נכתב "האם כך יראה החרם האירופאי?".
תרחישים מדאיגים פורסמו על הצפוי לכלכלת ישראל במקרה של חרם. הוזכרו שמותיהן של חברות ומוסדות פיננסיים בארצות אירופיות שונות, אשר שכבר נקטו בצעדים כנגד שותפים עסקיים ישראלים, גם מבלי לצפות להנחיות מפורשות מצד ממשלותיהם. לרגע נראה היה שמזכיר המדינה קרי והנשיא אובמה מצאו אצל "השוטר הרע" באירופה כביש עוקף איפ"ק, שיטה יצירתית לנטרל את עוצמת הלובי של ממשלת ישראל בגבעת הקפיטול ולשנות מיסודם את כללי המשחק שנהגו מזה עשרות בשנים.
מה היה קורה אילו בשבוע המסוים הזה היה ג'ון קרי מכה בברזל בעודו חם, מניח על השולחן בלי עיכוב נוסף את "מסמך המסגרת" שלו ודורש תגובה מיידית וחד משמעית, כן או לא? לעולם לא נדע.
העובדה היא שבמציאות קרי עשה בדיוק את ההיפך, התעכב והתעכב ושחק במו ידיו את ההרתעה שיצר לרגע. הוא נפגש כמה פעמים עם נתניהו, דיבר אליו דברי הרגעה וריכך את טיוטת הסכם המסגרת והכניס בה שינויים שמצאו חן בעיני נתניהו (ומאד לא מצאו חן בעיני הפלסטינים). ואז החלו להתייחס אל קרי כאל נמר של נייר...
אז מה יהיה עכשיו? קרי עצמו אמר את זה די במדויק באותו מפגש במינכן. "אני מבטיח לכם, בודאות של מאה אחוזים, כי הסטטוס קוו של היום לחלוטין לא יכול להישמר. הוא לא בר קיימא. זוהי אשליה. יש לישראל שגשוג רגעי, שלום רגעי, אבל כל זה ישתנה. הסיכונים לישראל הם גבוהים מאוד. מה תהיה תגובת האכזבה של הפלסטינים והקהילה הערבית ? מה יקרה ליוזמת השלום הערבית אם המו"מ לא יצליח, האם היא תיעלם? האם נראה יותר קיצוניות? אלימות? במקרה של כשלון המו"מ, מה יקרה ליכולתה של מדינת ישראל להשאר אותה ישראל שהיא היום - מדינה דמוקרטית עם האופי היהודי המיוחד? מה יקרה אם יווצר מבנה דו-לאומי ואנשים ידרשו את זכויותיהם המלאות? יש מסע הולך וגובר של דה לגיטימציה לישראל. יש דיבורים על חרם ועוד דברים מסוג זה. האם נרגיש טוב יותר אם יתחילו לקרות דברים כאלה?" לפני חודשיים נועדו הדברים להיות התראה ואזהרה על מה שעלול לקרות. עכשיו זוהי כנראה פשוט הערכה ריאליסטית של מה שעומד בפנינו.
כפי שאמר ג'יבריל רג'וב מהפת"ח ברעיון לשבועון הישראלי "סופהשבוע": "הישראלים לא יכולים להמשיך לאכול דבש ושאנחנו נאכל חרא. או ששנינו נאכל דבש, או ששנינו נאכל חרא. אתם צריכים להחליט מה אתם מעדיפים לאכול".
