משחק חדש לגמרי
באופן קצת בלתי צפוי, בשבועות האחרונים עברה היוזמה הדיפלומטית אל הפלסטינים. כל יום נשואות העיניים אל המתרחש במשרדו של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) במוקטעה. בבוקר מבשרות כותרות ענק על היזמה החדשה שהגיעה מרמאללה. לקראת צהרים מגיעה מקהלה של תגובות זועמת של נתניהו ושריו. ובערב - תגובות קצת מבולבלות ונבוכות מוושינגטון ומבריסל. הפתעה די גדולה, לאחר הרבה זמן שבו הפלסטינים ומנהיגיהם נגררו אל מסלולים דיפלומטיים שהוכתבו להם בידי אחרים.
בשנה שעברה, נכנס אבו מאזן אל המשא ומתן עם ממשלת נתניהו בחוסר רצון בולט. היו לו כל הסיבות בעולם להניח שנתניהו בעצמו אינו רוצה להגיע להסכם שיכלול יציאה מן השטחים הכבושים - וגם אילו רצה נתניהו בכך, הוא לא היה יכול להעביר החלטה כזאת בממשלתו, עם שותפיו הקואליציונים מהימין הקיצוני וחבריו למפלגה הימניים לא פחות. ביודעו כי נתניהו מעונין אך ורק בהצגה ומראית עין של משא ומתן ו"תהליך שלום" שלא יוביל לשום מקום, נלחץ אבו מאזן להיכנס למשא ומתן, תחת האיום שאחרת יוקעו הפלסטינים בעולם כסרבני שלום.
אבו מאזן נדרש להתחייב שלא יפנה לאו"ם ולא ינקוט צעדים חד צדדיים בזירה הבינלאומית, בעוד לנתניהו ניתן החופש לנקוט צעדים התנחלותיים חד צדדים בשטח – ושר השיכון אורי אריאל, מומחה מאין כמוהו לנושא הבניה ההתנחלותית, עשה שימוש מירבי בהזדמנות הזאת.
הסוכריה היחידה שניתנה ל הגלולה המרה של הפלסטינים היתה שחרור מאה וארבעה אסירים פלסטינים - מאה וארבעה מתוך קרוב לחמשת אלפים בבתי הכלא הישראלים, מאה וארבעה הכלואים עוד מלפני שנחתמו הסכמי אוסלו, עשרים או אפילו שלושים שנה מאחורי סורג ובריח. את שחרור האסירים הזה חילק נתניהו לארבע פעימות במרחק חודשים זו מזו, כל אחת ואחת מלווה במסע תעמולה נגדית אדיר בתקשורת הישראלית בדבר "שחרור הרוצחים" ובתנופת התנחלויות הפגנתית לשם "איזון".
במשך כמה חודשים, היה מקום לטפח מידה של תקווה כי התהליך הזה עשוי בכל זאת להניב פירות. לא על ידי השגת הבנה והסכמה בין הנושאים ונותנים מטעמו של נתניהו ואלה של אבו מאזן – לכך לא היה אי פעם ולו שמץ של סיכוי – אלא על ידי תיווך כוחני אמריקאי, הצבת הסכם מסגרת על השולחן שאליו הצדדים לא יוכלו להרשות לעצמם לסרב. במיוחד, התיצבות חזיתית מול נתניהו, כאשר האירופאים ישמשו "השוטר הרע" ויאיימו איום אמין בצעדים העלולים לפגוע בכלכלה הישראלית.
יתכן מאד שאלה היו תמיד תקוות שווא ואשליות. שמזכיר המדינה קרי והנשיא אובמה מעולם לא התכוונו ברצינות לעימות חזיתי עם נתניהו ותומכיו במערכת הפוליטית האמריקאית, וגם קתרין אשטון ומרקל והולנד וקמרון מעולם לא התכוונו ברצינות למלא את התפקיד שיחסנו להם, ולעשות מה שצריכים לעשות ידידים אמיתיים. ואם לא זה, הרי נותרה לג'ון קרי "העקשן" רק מה שנראה כדרך ההתנגדות הקלה – לסכם עם נתניהו ולהביא את ההסכמה המוגמרת בפני הפלסטינים.
לפי ההדלפות בעיתונות הישראלית, ההסכמות נועדו להיות קלות לחיכו של נתניהו בכמה וכמה נקודות מפתח: ניסוחים בהירים וחדים על נוכחות ישראלית ארוכת טווח בבקעת הירדן האסטרטגית והדרישה להכרה פלסטינית בישראל כ"מדינה יהודית", ולעומת זאת ניסוח מעומעם במתכוון לגבי גבולות 1967 והבירה הפלסטינית במזרח ירושלים. זה היה כנראה התבשיל שהציג קרי בפני אבו מאזן בפגישתם הסוערת בפאריז - והנשיא הפלסטיני דחה אותו על הסף, ודחה אותו שוב כשחומם מחדש בידי הנשיא אובמה בבית הלבן.
לא נותרה אז לאמריקאים אלא הברירה בין להכריז על כשלון – ובכך להעניק לנתניהו על מגש של כסף את הניצחון ב"משחק ההאשמות" – או לנסות בכל מחיר לקנות עוד זמן ולהאריך את המשא ומתן מעבר לתאריך הסיום שנקבע, ה-29 באפריל.
אולי זה היה מצליח, ואולי היה אבו מאזן מסכים להארכת המשא ומתן עד סוף השנה כפי שביקש קרי – למרות שברחוב הפלסטיני התרבו הקולות שקראו לסיום הפארסה. אבל שותפיו מימין של נתניהו ניתקו את הקשר הגורדי כאשר הפעילו לחץ חזק על ראש הממשלה ואילצו אותו לבטל את הפעימה הרביעית של שחרור האסירים, שנועדה ל-29 במרס. היתה זו הפרה בוטה וחד-משמעית של התחייבות ישראלית מפורשת, וביטול הממתיק היחיד שהוצע לגלולה המרה הפלסטינית – והיא אשר שחררה את הפלסטינים מן המצור החונק של משא ומתן שלא הוביל לשום מקום, והעניקה להם לפתע פתאום משב של אויר צח, החופש לנקוט ביוזמות משלהם.
קודם כל באה החתימה הפומבית וההפגנתית על הצטרפות פלסטינית לחמישה עשר ארגונים והסכמים בינלאומיים. אחר כך ההצעה להאריך את המשא ומתן מעבר ל-29 באפריל, אבל בתנאי שיהיה משא ומתן תכליתי שיעסוק בקביעת גבולותיה של מדינת פלסטין העתידית ובמהלכו תוקפא לחלוטין בנית התנחלויות. אחר כך האיום לפרק את הרשות הפלסטינית ו"למסור את המפתחות" לידי מדינת ישראל. ולבסוף – ההסכם על פיוס ואיחוי הקרע הפנים-פלסטיני העמוק בין פת"ח לחמאס ובין הגדה המערבית ורצועת עזה. בלשכת ראש הממשלה במערב ירושלים ובסטייט דפרטמנט בוושינגטון נדהמו ונבוכו משפע היוזמות הפלסטיניות שנחתו על שולחנם, והאשימו את אנשי המודיעין אשר הופתעו לחלוטין גם הם.
"האם הפלסטינים עצמם יודעים מה הם רוצים? שיחליטו אם הם לפרק את הרשות או להתאחד עם החמאס" לעג נתניהו. אבל בסיכומו של דבר, כל היוזמות המהירות והמבלבלות האלה נשאו מסר אחד ויחיד – לישראלים, לאמריקאים, לאירופים, לעולם כולו: נגמר המשחק הישן, בו נדרשו הפלסטינים למלא תפקיד משני שהוכתב להם, לצמצם את עצמם למסגרת מיטת סדום של כיבוש מתמשך. מעכשיו, הפלסטינים לוקחים את גורלם לידיהם ומציגים יוזמות שאחרים יצטרכו להגיב ולהתיחס אליהן. ואל בני עמו הפלסטינים, נשאו היוזמות ממשרדו של הנשיא עבאס מסר נוסף וחשוב לא פחות: אפשר לנקוט יוזמות לקידום האינטרסים הפלסטינים ולהכריח את האחרים להגיב, גם בלי לנקוט באלימות כגון זאת שהתדרדרה למרחץ דמים בעקבות כשלון קמפ דיויד לפני ארבע עשרה שנה.
האם זה יכול להצליח? איזה עוד הפתעות פלסטיניות עומדות לנחות על ראשם של נתניהו וקרי ואובמה ולכל יתר השחקנים בדרמה הזאת? אפשר לחשוב לפחות על עוד צעד מביך אחד שעשוי להתממש בקרוב: הצגת מועמדות לנשיאות הפלסטינית על ידי מרואן ברגוטי – האסיר הפלסטיני המפורסם ביותר, והמנהיג הנחשב כבעל הסיכוי הרב ביותר לרשת את מקומו של עבאס המזדקן. בהחלט אפשר לחשוב על מצב שבו ברגוטי שיבחר לנשיאות מתוך תא כלאו, ועל היום שלאחר בו יודיעו אנשי הביטחון הפלסטינים לבני שיחם הישראלים: "על תיאום בטחוני בינינו לבינכם תצטרכו מעכשיו לדון עם הנשיא שלנו שנמצא אצלכם בכלא".
