גאווה ודאגה
לפני הרבה שנים השתתפתי במצעד הגאווה הראשון שנערך בתל אביב. סטודנטית שלמדה איתי היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, לסבית אשר "יצאה מהארון" כשנה לפני כן, ביקשה ממני לבוא להשתתף. המארגנים די חששו ממה שהולך לקרות. באותה תקופה יחסי מין הומוסקסואליים עוד היו אסורים בישראל, על פי חוק בריטי שכבר בוטל בבריטניה עצמה. למרות שפרקליטות המדינה כבר לא הגישה כתבי אישום לפי החוק הזה, המשטרה עדיין לא פעם התנהגה באלימות רבה כלפי הומוסקסואלים. באותו מצעד גאווה ראשון היינו כמה עשרות אנשים, בתחושה של בידוד בכיכר הענקית שעוד קראו לה מלכי ישראל. לא היו גילויי עוינות גלויה מצד העוברים ושבים, אבל בהחלט גם לא ביטויים של אהדה או תמיכה.
הבוקר, כמה עשרות שנים אחר כך, שוב מצעד גאווה בתל אביב. כמו כבר כמה וכמה שנים, בחסותה הנלהבת של עירית תל אביב אשר כבר שבוע מראש דאגה לקשט את העיר כולה בדגלי גאווה ססגוניים. בנקודת היציאה השמיע ראש העיר חולדאי ברכה חגיגית באוזני המשתתפים, כמאה ועשרים אלף להערכת המארגנים. ואז הם יצאו אל "מצעד ססגוני, קרנבל בכל צבעי הקשת,
מחאה שמחה וחיובית על האפליה שעוד יש נגד הקהילה הגאה". מצעד הגאווה השנתי ברחובות תל אביב הפך לחלון ראווה עולמי בולט של ישראל הדמוקרטית, הליברלית, הפתוחה, מעוז הדמוקרטיה במזרח התיכון. בהתאם לכך נעשה מאמץ מיוחד להביא לתל אביב מספר שיא של תיירים גאים, במיוחד לכבוד מצעד הגאווה - כעשרים וחמישה אלף שכאלה מכל רחבי העולם.
ובדיוק באותו זמן בו צעדה המחאה השמחה והחיובית ברחובות תל אביב התנהלה מחאה קצת פחות שמחה במתחם המסגדים שבמזרח ירושלים (הר הבית בעברית, חראם א-שריף בערבית), אחת הנקודות הרגישות ביותר באזורנו. לאחר תפילות הצהרים יצאו מאות מתפללים בתהלוכת תמיכה באסירים המנהליים השובתים רעב בבתי הכלא של מדינת ישראל, וחיש מהר החלו עימותים המוניים עם המשטרה. כוחות מיוחדים של המשטרה החלו לירות רימוני הלם וכדורי מתכת מצופי גומי ולהכות מפגינים באלות. חלק מהם התבצרו בתוךהמסגדים עצמם והשוטרים ירו פנימה רימונים של גז פלפל, שהשפעתו קשה במיוחד במקומות סגורים. גם עיתונאים וצוותי אמבולנסים לא היו חסינים מפני הירי המשטרתי.
היום זה נגמר בתוצאה מתונה יחסית, עשרים ושמונה פלסטינים פצועים ושמונה עצורים. המתנחלים וחבריהם כבר מכינים את הקרקע להתפרצות הבאה. בתשעה באב, יום האבל היהודי המסורתי על חורבן בית המקדש שעמד במיקום הזה לפני קצת יותר מאלף תשע מאות שנה, מתכוונות כמה קבוצות דתיות-לאומניות-משיחיות לנקוט "פעולה נמרצת כדי להשיג אחיזה יהודית במקום הקדוש". אז ככל הנראה גם תשעה באב יהיה השנה יום חם בירושלים.
ועוד, ביום לפני צעדת הגאווה בתל אביב היה ארוע קצת פחות מעורר גאווה בנגב, בשטח הצחיח שמצפון מערב לבאר שבע. משעות הבוקר ועד לשעה שתים עשרה כוחות גדולים של משטרה, אנשי המנהל, ודחפורים עסקו בהריסת מתחם בית הקברות בכפר הבדואי אל-עראקיב.
מדינת ישראל אינה מכירה בקיומו של הכפר עראקיב ובזכות בעלות כלשהיא של תושבים בדואים באדמתו. מבחינת הרשויות, כל מאות הבדואים הנאחזים בשיניים ובציפורניים באדמת עראקיב הינם פולשים בלתי חוקיים באדמות המדינה ודינם פינוי וגירוש. המדינה כבר הרסה את הכפר עראקיב הרבה פעמים, ובכל פעם התושבים בנו אותו מחדש – או לפחות הקימו כמה בקתות רעועות במקום שבו היו בתיהם. אבל עד עכשיו, כוחות ההרס לא נגעו בבית הקברות בו קבורים תושבי הכפר לדורותיהם, כולל רבים שמתו הרבה לפני שהוקמה מדינה בשם ישראל.
על פי צווי פינוי חדשים, אשר אושרו בבתי המשפט בתום שבוע של מאבק משפטי וערעורים על ערעורים, הרסו השוטרים והדחפורים את הגדר שהקיפה את מתחם בית הקברות, ונפתחה להם הדרך לחדור פנימה ולהרוס גם את הבקתות שהקימו תושבי עראקיב בין קברי אבותיהם. התושבים – ועמם מתנדבים שהגיעו מתל אביב וירושלים החל משעות הלילה המאוחרות - רוכזו על ידי השוטרים במבנה של המסגד הצמוד לבית הקברות. בשעות אחר הצהריים, לאחר שנהרסו בקתות ודירי כבשים ועיזים ומיכלי מים, נדרשו התושבים והמתנדבים לפנות את המתחם כדי לאפשר את הריסת צריח המסגד שהוקם בשנה האחרונה. חלק מהאנשים סרבו להתפנות והמשטרה עצרה שמונה מהם – שישה בדואים מקומיים, ושני מתנדבים - הרב אריק אשרמן ויובל הלפרין. לאחר המעצרים ופינוי האנשים נהרס הצריח. את מבנה המסגד לא הרסו. לפחות בינתיים.
ובשבוע הזה גם יש למדינת ישראל נשיא חדש, בתום מערכת בחירות סוערת מאד וגם מסריחה ביותר, כאשר עוצמת הרגשות שהתעוררו עמדה ביחס הפוך לכוחו ומשקלו של הנשיא במדינת ישראל, ובזה אחר זה נחשפו קופות שרצים בעברם של חלק גדול מהמועמדים. בסופו של דבר יש לנו נשיא חדש ושמו ראובן רובי ריבלין הנהנה משם טוב כאדם ישר והגון וכמי שהחרויות הדמוקרטיות בישראל יקרות לליבו כולל זכויות המיעוט הערבי. ובו בזמן הוא גם ידוע כאיש ארץ השלמה התומך בכל ליבו במתנחלים ואשר בתפקידו הקודם כיו"ר הכנסת השתלח בחמת זעם נגד השחקנים אשר נענו לצו מצפונם וסרבו להופיע ב"היכל התרבות" של התנחלות אריאל.
איזה משתי פניו של הנשיא ריבלין תהיה המשמעותית יותר בתפקודו בבית הנשיא? את זאת נראה בחודשים ובשנים שלפנינו. ואולי החשוב ביותר יהיה הרגע היחיד בו נמצאת בידי נשיא מדינת ישראל סמכות פוליטית משמעותית, הרגע לאחר הבחירות בו מוטל על הנשיא להחליט על איזה חבר כנסת מאיזו מפלגה להטיל את הרכבת הממשלה החדשה. והאם אז תבוא לידי ביטוי היריבות הקשה והמרה בין הנשיא החדש ריבלין לבין ראש הממשלה הותיק נתניהו, ששניהם (לפחות רשמית) חברי אותה מפלגה?
בכל אופן, קשה לצפות כי הנשיא ריבלין, עם כל תמיכתו המוצהרת בחרויות הדמוקרטיות, ירים את קולו כנגד מוסד המעצרים המנהליים הנהוג בישראל מאז הקמתה (ובעצם היא ירשה אותו משלטון המנדט הבריטי). מדי לילה פושטים כוחות הצבא על הכפרים והערים בגדה המערבית ועוצרים תושבים פלסטינים לפי רשימות מעצר שהכינו אנשי השב"כ. כעשרה אחוז מן העצורים מגיעים למעצר מנהלי לפי פקודות מעצר החתומות בידי קצין צבא והמאפשרות להחזיק אותם מאחורי סורג ובריח ללא משפט וללא האשמה כלשהיא מלבד הקביעה הכללית "הנ"ל מסוכן לביטחון".
בעבר, היו כמה עצירים מנהליים שקיימו שביתת רעב אישית, וכל השביתות האלה הסתיימו בשחרור העציר כאשר עמד על סף המוות – כי הרשויות חששו מהמהומות שיפרצו עם מותו של העציר. אבל הפעם מדובר בשביתת רעב קבוצתית של העצירים המנהליים כולם, ודרישתם היא לשחרור קבוצתי ובכלל לביטול המעצרים המנהליים מכל וכל, ושמעתה והלאה פלסטינים יכנסו לכלא הישראלי אך ורק בתוקף פסק דין של שופט בגין עבירות שהוכחו בבית המשפט. מבחינת אנשי השב"כ, הפלסטינים עברו הפעם את הגבול, והם ממליצים לנקוט עמדה נוקשה ולהסתכן גם במותם של שובתי רעב ובמהומות שיפרצו בעקבות זאת, והטוב ביותר – לשבור את שביתת הרעב על ידי האכלה בכוח. השבוע עבר בקריאה ראשונה בכנסת החוק אשר יתיר האכלה כפויה של שובתי רעב – אם כי רופאים שיבצעו את הפעולה הזאת עלולים להיות מואשמים על ידי ההסתדרותהרפואית בהפרה חמורה של כללי האתיקה הרפואית ואולי יהיו צפויים גם לעמוד לדין על הפרת החוק הבינלאומי.
"שביתת רעב היא נשקם של החלשים" כתב הבוקר ב'ידיעות אחרונות' יועז הנדל, בעל טור הרחוק מלהיות מזוהה עם השמאל הישראלי. "ב-1909 נכלאה מריון דאנלופ אחרי שכתבה גרפיטי על המלך הבריטי בבנין הפרלמנט. מריון היתה פמיניסטית שביקשה חופש הצבעה לנשים. בדרך המציאה את החופש לשבות רעב. אחריה באו לוחמי חרות אירים, מהטמה גנדי בהודו, אנדריי סחרוב בברית המועצות, וגם בידי טרוריסטים ועבריינים" ממשיך הנדל. "הרעב התגלה כאפקטיבי ללא הבדל דת ומדינה. המוות העצמי בבתי הכלא הפך לאיום על ממשלות דמוקרטיות, לפעמים גם על כאלה שלא. בישראל שביתות הרעב של הפלסטינים מצטרפות למאבק על התודעה. הוויכוחים הם על תמונות וספירת מתים. על כל תמונה של ירי מתנהל ויכוח בזירה הבינלאומית, כל אסיר שמת הופך לסמל בקרב הארגונים שפועלים כדי ליצור דה-לגיטימציה לישראל. (...) במערכת הבטחון מתנגדים לאפשרות של הסכם נוסף מול שובתי הרעב. המסר בעייתי. כל שחרור כזה מביא אחרים. האפשרויות בפני ישראל הן הזנה בכפיה או לתת להם למות. שתי האפשרויות רעות, שתיהן ינוצלו כדי לתקוף את מדינת ישראל."
במקרה או לא במקרה, בדיוק בשבוע הזה מגיע לשיאו מסע ציבורי בינלאומי נגד חברת השמירה הבריטית הגדולה ג'י-4-אס, המעורבת במתן סיוע לוגיסטי למערכת הביטחון ושירות בתי הסוהר של ישראל. שורה ארוכה של אישי ציבור ידועים קראו לחברה לנתק קשרים אלה, ואם תסרב קראו לחברות אחרות למשוך ממנה את השקעותיהן. הבוקר הזה נמסר על הצלחה תעמולתית וומעשית משמעותית: ביל גייטס הידוע מחברת מיקרוסופט ואשתו מליסה הודיעו בשבוע שעבר על החלטתם לצמצם משמעותית את השקעותיהם בחברת ג'י-4-אס, ולאחר עוד כמה ימים של התלבטויות ולחץ ציבורי החליטו על משיכה מוחלטת של כל ההשקעות משם, 184 מיליון דולרים טבין ותקילין. " האפשרויות בפני ישראל הן הזנה בכפיה או לתת לשובתי הרעב למות, שתי האפשרויות רעות" כתב יועז הנדל. שתי האפשרויות יחזקו ויעצימו מסעות ציבוריים כאלה ברחבי העולם.
בעודני כותב את המאמר הזה צץ ועלה נושא חדש, אשר לפחות באמצעי התקשורת הישראלים דוחק הצידה כל נושא אחר: שלושה נערים, הלומדים בישיבה שבההתנחלות אלון שבות, נעלמו לאחר שכנראה עלו על טרמפ ונחטף. מאותו רגע מקדישים הצבא ושירותי הבטחון את מיטב משאביהם לנסיון אינטנסיבי למצוא את הנערים, וכל העיירות הפלסטיניות בדרום הגדה המערבית עוברות פלישה מסיבית של כוחות הצבא וחיפושים מבית לבית. מי קרה להם? מי חטף אותם? האם מישהו רוצה להחליף אותם תמורת אסירים ועצירים שבכלא הישראלי?
בינתיים שום דבר לא ידוע, אבל ראש הממשלה נתניהו כבר מצא את האשם: "אבו מאזן נושא באחריות לשלומם של הנערים,זאת התוצאה מהסכם הפיוס בין פתח לחמאס". הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) ציין כי הנערים נחטפו באזור הנמצא בשליטה בטחונית ישראלית בלעדית, והורה לאנשי הבטחון הפלסטינים שתחת פיקודו ליטול חלק פעיל בחיפושים. לנתניהו זה לא שינה. קו ההסברה והתעמולה שמאשים את אבו מאזן בכל דבר שיקרה בשטח נקבע מראש כבר מזמן.
שמעון פרס העומד בקרוב לסיים את כהונתו כנשיא מדינת ישראל אינו שותף להפניית האצבע המאשימה כלפי אבו מאזן. בתחילת השבוע הוא נענה לקריאת האפיפיור לצאת אל הותיקן יחד עם הנשיא הפלסטיני, לתפילה רב דתית למען השלום באיזורנו. כשכל היתר כבר נכשל, למה לא להתפלל?
