בשורת גאולה מפי מצורע
תצלום: מוטי קמחי/ AFP/ ואינט
הישורת האחרונה. ארבעה ימים לבחירות, והכל עדיין מונח על כף המאזניים, ושום דבר טרם הוכרע. בנימין נתניהו יפול או ישאר? תקום או לא תקום ממשלה חדשה בישראל? הממשלה החדשה תחולל שינוי מהותי או שתהיה אכזבה גדולה ומרה? עד לבוקר ה-18 במרס לא נדע, ואולי גם אז לא לגמרי. בימים האחרונים האלה אני חושב הרבה על מה שקרה בערב אחד לפני הרבה שנים, ועל משמעותו של אותו הערב למהפך הפוליטי שיתחולל או לא יתחולל במדינת ישראל של מרס 2015.
בקיץ 1971, המלה "אינתיפאדה" טרם נכנסה לשפה העברית. בעיתונים של אותם הימים יכולנו לקרוא על "מבצע רחב היקף של הצבא ושירותי הבטחון נגד הטרור ברצועת עזה", אבל הדיווחים לא ממש נכנסו לפרטים. לפי הזמנתו של חבר ללימודים בתיכון הגעתי ערב אחד לפגישה במרתף טחוב של בית ישן במרכז תל אביב. כעשרים בני נוער היו שם, ומולנו ישב חייל במדים שחזר זה עתה מעזה. הוא סיפר לנו דברים שלא התפרסמו בשום עיתון. הוא סיפר על הכאה ברוטאלית ושרירותית של אנשים באמצע הרחוב בעזה, לפעמים תוך שימוש בשוטים ומגלבים, ועל דחפורים המחריבים בתים ורחובות שלמים במחנות הפליטים, וגם על הוצאות להורג בלי משפט. "מאתרים אנשים לפי רשימות שחורות, לוכדים אותם, יורים להם כדור בראש מטווח אפס וזורקים את הגופה לבאר יבשה". אנחנו תלמידי התיכון שהתכנסנו במרתף הזה הזעזענו, לא האמנו, לא רצינו להאמין. "זה לא נכון! הצבא שלנו לא עושה דברים כאלה!". החייל ענה: "הכל נכון. אני ראיתי את זה בעצמי. אני עשיתי את זה בעצמי, ועכשיו אני לא יכול לישון בלילה".
אחר כך הדפסנו במכונת סטנסיל חורקת שעמדה שם בפינת המרתף כמה אלפי כרוזים בכותרת "האמת על מה שקורה בעזה! תושבי תל אביב, קראו את מה שהצנזורה הצבאית מסתירה מכם!". יצאנו שניים שניים לחלק את הכרוזים בתיבות הדואר של העיר הישנה, אחד מחלק והשני שומר פן תופיע ניידת משטרה.
לפעמים אני נפגש במקרה עם אחד מהאחרים שהיו שם באותו ערב, רובם כבר לא מעורבים כיום בפעילות פוליטית. כשאני שואל "אתה זוכר את הערב עם החייל מעזה?" תמיד התשובה היא "בטח שאני זוכר, איך אפשר לשכוח דבר כזה?"
את שמו של החייל הזה שהשפיע על חיי לא אדע לעולם. אבל כיום אני יודע את השם של המפקד ששלח אותו למשימות האלה. שמו של המפקד, שמאוחר יותר הותר לפרסום, היה מאיר דגן. הוא היה איש אמונו וידידו האישי של אריאל שרון, אז אלוף פיקוד הדרום של צה"ל, והוא פיקד על היחידה החשאית שהופקדה על ביצוע העבודה המלוכלכת ברצועת עזה ונקראה "סיירת רימון". באותו זמן נחשבה פעולתו כהצלחה גדולה – אם כי ההצלחה היתה זמנית בהחלט ואחרי כמה שנים הפלסטינים התקוממו שוב ובעוצמה רבה יותר. מאיר דגן המשיך להיות בין מקורביו של שרון בתהפוכות המאוחרות יותר של הקריירה הצבאית והפוליטית. לאחר שנבחר לראש הממשלה מינה שרון את דגן להיות ראש המוסד. רוב מעלליו המאוחרים יותר טרם הותרו לפרסום, אבל מהרמזים שכן פורסמו בתקשורת ברור שגם לאחר 1971 הוא הספיק לצבור עוד הרבה "דם על הידיים".
לאחר שסיים את כהונתו כראש המוסד החל מאיר דגן להשמיע בציבור ביקורת, חריפה יותר ויותר, על מדיניות הממשלה. במיוחד, בשנים בהן עמדה על סדר היום האפשרות של תקיפה ישראלית באיראן, דגן התיצב בראש החץ של ההתנגדות הציבורית לכל אפשרות כזאת. בהתחלה היה קצת מפתיע לראות את דגן בתפקיד הזה – אחר כך התרגלנו.
במוצאי שבת האחרונה זאת כבר לא היתה הפתעה מוחלטת למצוא את אותו מאיר דגן כנואם הראשי בעצרת שהתקיימה בכיכר רבין בתל אביב בססמא "ישראל רוצה שינוי", עצרת שנועדה לגייס ולמקד את המאבק להפלתו והחלפתו של בנימין נתניהו. עשרות אלפי אנשים מילאו את הכיכר וזלגו אל הרחובות הצדדיים, ההתכנסות הגדולה ביותר ורבת התקוה ביותר של מחנה השלום הישראלי מזה שנים רבות. מאיר דגן זכה למחיאות כפיים סוערות בקהל הזה.
"אני לא שייך לאף מפלגה, אני מדבר כחייל שמבקש לעשות את כל הדרוש והאפשרי למען המדינה שעבור ביטחונה הקדשתי 45 שנים מחיי. אין לי שאיפות אחרות. ישראל היא מדינה מוקפת אויבים, אבל האויבים אינם מפחידים אותי. אני חושש מההנהגה שלנו. אני מפחד מאובדן הנחישות, מאובדן הדוגמה האישית. אני מפחד מההססנות והקיפאון. שש שנים ברציפות מכהן בנימין נתניהו כראש ממשלה, שש שנים שבהן הוא לא הוביל מהלך אמיתי אחד לשינוי פני האיזור, או ליצירתו של עתיד טוב יותר. בשביל מה לך להיות אחראי לגורלנו אם אתה כל כך מפחד לקחת אחריות?
"במשמרת של נתניהו ניהלה ישראל את המערכה הארוכה ביותר מאז מלחמת השחרור, שהכניסה את העורף תחת אש. במשך קיץ שלם ישבו אזרחי מדינת ישראל במקלטים בזמן שנורים לעברם אלפי רקטות. שילמנו מחיר דמים כבד. המערכה הסתיימה באפס. אפס הרתעה ואפס הישגים מדיניים.
"מערכת הבריאות קורסת. משבר הדיור הגיע לשיא. הפערים בחברה ממשיכים לצמוח. המרחק בין הפריפריה למרכז מעולם לא היה גדול יותר. אחד מכל שלושה ילדים עני. 40% מתושבי ישראל לא גומרים את החודש. האזרח הישראלי רואה את החידלון הזה. הוא רואה הנהגה שלא רואה אותו ולא סופרת אותו. ואין לו אלא לשאול – לאן אתה הולך, אדוני ראש הממשלה? בשביל מה מבקש אדם את ההנהגה אם הוא לא רוצה להנהיג? איך קרה שהמדינה הזו, החזקה פי כמה מכלל מדינות האזור, לא מסוגלת לבצע מהלך אסטרטגי שישפר את מצבנו? התשובה היא פשוטה: יש לנו מנהיג שנלחם רק במערכה אחת - המלחמה לשרידותו, להישרדות הפוליטית של עצמו.
"אני לא רוצה מדינה דו-לאומית. אני לא רוצה מדינת אפרטהייד. אני לא רוצה לשלוט בשלושה מיליון ערבים. אני לא רוצה שנישאר בני ערובה של הפחד, הייאוש והקיפאון. אני חושב שהגיעה השעה להתפכחות ואני מקווה שאזרחי ישראל יפסיקו להיות בני ערובה של החששות והפחדים שמאיימים עלינו בוקר וערב.
"יש לי חלום - להשאיר לשלושת ילדיי ושבעת נכדיי חברה אחרת. אני חולם שהם יוכלו להקדיש את החיים לצמיחה, לפיתוח, להגשמת חלומות ולא למלחמה על הבית. הייתי רוצה להבטיח להם חיים טובים יותר מהחיים שאני חייתי. הייתי רוצה להבטיח להם חברה שתדביר מתוכה את האפליה ואת האלימות, שתשוב לשורשים ותיקח אחריות על גורלה. חברה שתבטיח הזדמנות אמיתית לכל אזרחיה ותחתור לשוויון אמיתי.
"על מנת לצאת מהמצב, כל מה שצריך זו מנהיגות אמיצה שתדע לקבל הכרעות. האם מישהו יוכל לומר זאת לגבי ההנהגה הנוכחית?". הקהל השיב בצעקות "לא!". "אני מבקש לפנות לכל אלה שאומרים 'אין לנו אלטרנטיבה' ולמי שאומר ש'אין לנו עוד מלבדו'. אני מבקש לומר לכם, כמי שעבד באופן אישי עם שלושה ראשי ממשלה וראה סוגים שונים של מנהיגות וכמי שמכיר גם רבים מהמתמודדים הפעם - יש בהחלט אלטרנטיבה טובה יותר!". הקהל השיב בקריאות "הרצוג, הרצוג, הרצוג!".
בראיון הארוך שרואיין מאיר דגן בערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית הוא חזר פחות או יותר על אותן העמדות, אך הוסיף רקע אישי לא ידוע. "זוהי תמונה של הסבא שלי, שהיה רב של עיירה קטנה בפולין. החיילים הגרמנים שרצחו את היהודים בעיירה הזאת צילמו את התמונה כמה דקות לפני שהרגו אותו, היא נמצאה בארכיון נאצי אחרי המלחמה". -"ומה המסקנה שלך מהסיפור המצמרר הזה?" "כמובן, אני חושב על המסקנה הידועה, 'לעולם לא עוד', שהיום אנחנו יכולים להגן על עצמנו. אבל אני חושב גם על הצד השני של הסיפור. איך הנאצים לקחו יחידה של חיילים רגילים, שביסודם לא היו שונים מחיילים בכל צבא אחר, והפכו אותם לרוצחים בדם קר. עם כל ההבדלים זאת סכנה שכל צבא צריך להיות ער לה". אין ספק שמאיר דגן יודע על מה הוא מדבר.
בלב הקהל שמריע למאיר דגן בכיכר נזכרתי בדבריו של אותו החייל משנת 1971 ובכרוזים המאלותרים שחילקתי בהחבא בתיבות הדואר של העיר תל אביב. אם אכן בשבוע הבא יבחר יצחק הרצוג, מנהיג מפלגת העבודה הישראלית, לראשות הממשלה במדינת ישראל, הוא יהיה חייב חוב גדול למאיר דגן ונאומו בכיכר שבוע וחצי לפני הבחירות.
אך אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא.
הטהור יבשר, יגאל הטהור / ואם ידו לא תמצא לגאול -
אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור / אור ליום בשורה הגדול.
כך כתבה רחל המשוררת - בשיר מפורסם המבוסס על הסיפור התנ"כי על העיר הנצורה, שתושביה סבלו רעב עד כדי קניבליזם ואשר את בשורת הסרת המצור הביאו לה ארבעה מצורעים.
אנו איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות איסטניסים כפי שהיתה רחל המשוררת. אם מי ששפך הרבה דם ועשה הרבה מעשי זוועה בחייו מסוגל להפוך בגיל מתקדם להיות נושא הדגל של מחנה השלום, אני לא אדחה אותו.
מבנימין נתניהו וממשלתו וחבריו ושותפיו אין לנו מה לקוות ומה לצפות – אפילו לא שמץ של קמצוץ של תקווה. ממשלת הרצוג אם תקום בהחלט עשויה לאכזב אותנו – כי רק מי שממנו מצפים למשהו יכול גם לאכזב אותך. כדאי לקחת את הסיכון.
.
