טכס זכרון מסוג אחר
אלפי משתתפים בטכס הזכרון המשותף הישראלי-פלסטיני
תצלום: לוחמים לשלום
סוף סוף אנחנו יודעים מתי התחיל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא התחיל בשנת 1873, שבעים וחמש שנה בדיוק לפני הקמתה של מדינת ישראל, וההרוג הראשון בסכסוך הזה היה אהרון הרשלר. שמו פותח את הרשימה הרשמית של חללי צבא ההגנה לישראל. כל שנה ביום הזכרון משמש ערוץ הכנסת, שאינו נדרש לתפקידו הרגיל ביום הזה, להקרנת הרשימה כולה לקול שירי יום הזכרון. שם אחר שם עולה על המסך עד אשר הושלמה הרשימה כולה מ-1873 עד 2015. גם לכל אורך השנה אפשר למצוא את הרשימה הזאת באינטרנט.
השנה זכה אהרון הרשלר לכבוד מיוחד כאשר ראש ממשלת ישראל הזכיר אותו בנאום שנשא לרגל יום הזכרון. "דם יקירנו ספוג באדמת ישראל. הבנים והבנות נפלו בשליחות להבטיח את קיום האומה. החלל הראשון היה אהרון הרשלר בשנת 1873, לאחר שפורעים ערבים תקפו שכונה יהודית כאן בירושלים. אהרון היה תלמיד ישיבה, הוא קטע את הלימוד והדף את הפורעים וניסה לתפוס אותם אך הם ירו בו והוא נפצע פצעי מוות. הוא היה נחשון ללוחמים שבאו אחריו והגנו על ביתם."
לאחר נאום ראש הממשלה נגשו כתבים חרוצים לארכיונים כדי לגלות יותר על אותו אהרון הרשלר. אכן, המקרה דווח בהרחבה בעיתון העברי הראשון בארץ, שהחל להופיע זמן קצר מקודם. לפי הדיווח בן התקופה לא היה מדובר בפורעים שתקפו שכונה יהודית אלא פשוט שודדים ערבים שגנבו גם מערבים אחרים וגם מיהודים. הם פרצו לביתו של אהרן הרשלר, תלמיד ישיבה בן 23, כדי לגנוב כסף. הרשלר ניסה לרדוף אחריהם ולהחזיר את הגניבה. הם אכן ירו ופצעו אותו פצעים קשים, מהם נפטר בבית החולים כמה ימים אחר כך.
בינואר שנת 1873, כאשר קרה המקרה הזה, עוד היתה התנועה הציונית בחיתוליה. תיאודור הרצל, בנימין זאב בשמו העברי, היה אז נער בן שלוש עשרה בבודפסט וטרם חלם שהוא עתיד להיות מנהיג ציוני. המושבה הציונית הראשונה בארץ, פתח תקוה, הוקמה רק חמש שנים אחר כך. אהרן הרשלר עצמו נולד בהונגריה ובא לירושלים כדי ללמוד בה בישיבה ולהצטרף אל "הישוב הישן" החרדי, שהתקיים מאות שנים בירושלים בקרב התושבים הערבים תחת השלטון העותמני. בני הישוב הישן לא קיבלו את הציונות בהתלהבות, בלשון המעטה.
מה היה אהרון הרשלר אומר אילו יכול היה לדעת שמאה וחמישים שנה לאחר מותו תתקיים בארץ הזאת מדינה חזקה עם צבא אדיר, והצבא הזה יגייס אותו רטרואקטיבית לשורותיו, וראש ממשלה יכריז עליו בתור הראשון בין 23,320 חיילים שנלחמו והקריבו את נפשם למען המדינה הזאת? ומן הצד השני, מה היו אותם גנבים עלומי שם אומרים אילו ידעו שהכדורים שירו על האיש הצעיר שרדף אחריהם יחשבו בדיעבד כיריות הראשונות במלחמה שתימשך מעל מאה שנה, סכסוך העתיד לתפוס מקום חשוב בסדר היום הדיפלומטי הבינלאומי ולהעסיק את נשיא ארצות הברית ומנהיגי אירופה ורוסיה וסין?
אהרון הרשלר לא היה הדמות היחידה מן העבר שאותה העלה בנימין נתניהו באוב. הופיע בנאומו גם שלמה בן יוסף. שלמה בן יוסף היה לוחם של מחתרת האצ"ל אשר ב־21 באפריל 1938 הטילו רימון על אוטובוס אזרחי ערבי בכביש ראש פינה– צפת, כפעולת תגמול ונקמה על מעשים שעשו ערבים לפני כן באותו אזור. בן יוסף נדון למוות ונתלה בידי שלטונות המנדט הבריטי, ובעיני חבריו לנשק ולדעה הוא הפך להיות גיבור וקדוש מעונה . במדינת ישראל הופיעה דמותו על בול דואר ורחובות נקראו על שמו בערים רבות. בשיר שנכתב בשנת 1939 הילל המשורר שלמה סקולסקי את שלמה בן יוסף, והציג אותו כדוגמא ומופת לצעירים היהודים. המלים הידועות ביותר מן השיר הן "אֵין כּוֹבְשִׁים אֶת רֹאשׁ הַסֶּלַע – אִם אֵין קֶבֶר בַּמּוֹרָד". על המלים האלה חזר ראש הממשלה נתניהו בנאומו לרגל יום הזיכרון 2015, וגם הוא הציג אותן כדוגמא ומופת ודרך חיים מומלצת לצעירים ישראלים בני זמננו.
"העם זקוף הקומה מרכין היום את ראשו ואת דגלו בהכרת תודה שאין גדולה ממנה לזכרם של יקירנו שנפלו. הצוררים מתחלפים, שדות הקרב כמעט ואינם מתחלפים. אבל ככל שמתגברים איומי אויבינו להשמיד את הבית, כך מתגברת נחישותנו להגן על הבית. הרוח שלנו לא נחלשה בחלוף השנים והיא הולכת ומתחזקת. ראינו את הרוח הגדולה הזו בקיץ האחרון בצוק איתן, איזה אומץ לב, איזו רעות, איזו התלכדות, איזו הקרבה. לצערנו הרב, במזרח התיכון כפי שהוא אנחנו נאלצים להמשיך להילחם על מקומנו, ומקומנו כאן איננו מובן מאליו ללא ההקרבה הזאת. רק בזכות קיר הברזל, שכל לבנה שבו מוחזקת על ידי בנינו ובנותינו מצבא ההגנה לישראל ומאנשי מערכות הביטחון – רק בזכותם אנחנו יכולים להמשיך לחיות כאן את חיינו ולהמשיך לגדל פה את ילדינו ונכדינו. משפחות יקרות, יקירינו שנפלו הם נדבך יסוד מאותו קיר ברזל."
המונח "קיר הברזל" לקוח ממאמר ידוע שכתב זאב ז'בוטיסקי, המייסד של הזרם האידאולוגי ממנה צמחה מפלגת הליכוד של ימינו, אשר טען בשנת 1923 כי לא ניתן להגיע להסכמה והדברות בין הציונים לבין הערבים בארץ. במקום זאת, קרא ז'בוטינסקי להתרכז בהקמת כח צבאי יהודי חזק עד כדי כך שהערבים יאלצו להשלים עם הציונות – וכך תיסלל הדרך לשלום. ככל הנראה, סבור בנימין נתניהו כי גם לאחר מאה שנה עדיין זה המצב – רק שאם כל העוצמה וקיר הברזל האימתני שבנו הציונות ומדינת ישראל במאה השנים האלה עדיין לא הספיקו כדי "לשכנע" את הערבים, קשה לראות שהדבר יקרה אי פעם.
באופן בולט נעדרה מנאומו של ראש ממשלת ישראל המלה "שלום" והמשפט "ידנו מושטת תמיד לשלום אל שכנינו" אשר באופן מסורתי ראשי ממשלות בישראל נוהגים לכלול אותו בנאומיהם – גם אם לרוב זה נראה לא יותר מאשר מס שפתיים. היה זה נאום של מנהיג המכין את עמו למלחמה טוטאלית ללא פשרות, בלי להציב לשומעיו ולו שמץ של תקוה שאי פעם יבוא הקץ לשפיכות הדמים. למשמע הנאום הזה אפשר להעריך שהתבדו סופית השמועות בדבר כוונתו של נתניהו להזמין את מנהיג האופוזיציה יצחק הרצוג להצטרף לממשלתו ולשמש בה כשר חוץ שיציג תדמית מתונה ויונית בעולם.
"אנו נשרת את העם מספסלי האופוזיציה ומשם נחליף את נתניהו" הצהיר הרצוג. "נתניהו מפחיד ומטפטף רעל לציבור וזה עבד במערכת הבחירות, אבל בסוף זה יפסיק לעבוד. הוא הולך להתנגש בקיר עם ממשלת ימין צרה, ממשלה שתוביל אותנו למבוי סתום וקשה ואז אולי הציבור יתפכח".
***
בדיוק באותו זמן שראש הממשלה נשא את נאום הדם בירושלים, התקיים בתל אביב אירוע זיכרון מסוג אחר לגמרי. זו הפעם העשירית התקיים את טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני שמארגנת קבוצת "לוחמים לשלום" אשר בו משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות ששכלו את יקיריהן בסכסוך המתמשך עומדות יחד על במה אחת, מספרות סיפורים אישיים על האבדן שחוו ומנחמות אלה את אלה.
"טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני הוא יוזמה של אב שכול, בומה ענבר" מסביר אבנר וישניצר ששכל את בנו יותם, לוחם גולני, בלבנון ב-1995. "כוונתו הייתה לאפשר למשפחות שכולות לציין את יום הזיכרון תוך הדגשת מסר של פיוס ופעולה למניעת שכול נוסף. הכאב הזה אינו זר לנו. רבים מאיתנו שירתו בתפקידים קרביים, חלקנו איבדנו קרובי משפחה וחברים. אולם עלינו לזכור ולהזכיר שמלחמה איננה גזרת גורל אלא בחירה אישית. דווקא ביום הקשה הזה אנחנו קוראים לשני הצדדים להכיר בכאב ובתקווה של אלה החיים מעברה השני של הגדר ולנסות למנוע את המלחמה הבאה".
בטכס הראשון לפני עשר שנים השתתפו מאתיים איש. מאז התגבר והלך זרם המשתתפים מדי שנה, והשנה זה כבר הגיע לאלפים רבים. לא לכולם נמצא מקום באולם, שהיה מלא עד אפס מקום, ורבים נאלצו להידחק לאולמות סמוכים בהם הועבר הטכס על מסכים גדולים. נקודות צפיה שמשכו מספר ניכר של צופים היו גם בשטחים הפלסטיניים, בכמה מקומות באירופה ובקליפורניה שבארה"ב. רבים אחרים – בישראל, בשטחים הפלסטיניים ובכל רחבי העולם - צפו בו בבתיהם באמצעות האינטרנט. עד הרגע האחרון היה מתח מסוים אם יצליחו בני המשפחות השכולות הפלסטיניות להגיע – מתנחלים ניסו לבטל את אישורי הכניסה שלהם לישראל, אך בסופו של דבר הגיעו הפלסטינים והתקבלו בתשואות.
אתר ואי נט התרכז בשניים מן ההורים השכולים שהשתתפו. איריס שגב מראש פינה מתארת את בנה נמרוד, שנפל במלחמת לבנון השנייה, כבחור מלא חיים וצוחק, עם חיוך שלא יורד מהפנים. ג'יהאד א-סר'ייר מהכפר אידנא הסמוך לחברון אומר על בנו עלאא, שנהרג בכפרו מירי חיילי צה"ל במהלך מבצע צוק איתן: "הוא הלב שלי". הנטייה הטבעית של המביט מהצד עשויה להיות כעס נטול אפשרות של סליחה ואולי גם מחשבות על נקמה, אבל כאבם של שני ההורים השכולים, האחת יהודייה-ישראלית והשני פלסטיני, הביא אותם דווקא לפיוס עם הצד השני. השניים חברים בחוג ההורים "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני", שכל חבריו איבדו בן משפחה כתוצאה מהסכסוך.
נמרוד שגב, בנה של איריס, היה בן 28 במותו, עבד בתחום המחשבים ומלא תפקיד בכיר בחברת מיקרוסופט. "בעצם, גם בתפקידו במילואים הוא היה בתהליך מעבר מתפקיד טנקיסט לתפקיד בתחום המחשבים גם בצבא, והוא לא היה חייב לצאת בטנק ללבנון ב-2006 . אבל הוא התעקש. הטנק שלו הוא נפגע ממטען צד וספג מיד לאחר מכן טיל נ"ט של חיזבאללה. פיצוץ הטיל הרג את כל ארבעת אנשי הצוות.
"בעלי דיבר איתו בטלפון זמן קצר לפני שחזר ללבנון. נמרוד אמר לחזי שהוא לא רואה את עצמו יוצא חי מהמשימה הזו. הוא תיאר את הצורה שבה ימות. הוא אמר שברור שאם יעלה על מטען צד הוא גם יחטוף טיל כי הטנק לא יוכל לזוז ויהפוך למטרה ברורה. חזי אמר לו 'אם זה מה שאתה מרגיש, תברח, תסגור את הטלפון ואל תחזור למילואים'. נמרוד ענה לו: 'לא ככה חינכת אותי'. הוא גם אמר שאם נקבל ארון, הוא לא יהיה בו, אלא יהיו שלושה שקי חול כדי ליצור משקל. אבל הוא לא יהיה שם, כי כלום לא יישאר ממנו. וזה בדיוק מה שבאמת קרה. ואחרי
חצי שנה הגיעו קצינים והודיעו לנו שחלקי גוף של נמרוד נמצאו במכון הפתולוגי ושאנחנו צריכים לעשות קבורה נוספת. זה היה סיוט.
"במשך כמה שנים הטלטלתי, פשוט לא מצאתי שום משמעות, לא לחיי ולא למוות של נמרוד. לפני ארבע שנים ראיתי סרט טלוויזיה שטלטל אותי - הסרט הדוקומנטרי 'לב מג'נין', על איסמעיל חטיב, שבנו בן ה-12 אחמד נורה מאש צה"ל, ובבית החולים הוא החליט לתרום את איבריו. בסרט פוגש האב את שלוש המשפחות שילדיהן קיבלו את איברי הבן – משפחה חרדית מירושלים, משפחה בדואית מהנגב ומשפחה דרוזית מפקיעין.
"הסרט פתח לי הסתכלות חדשה ואנושית על הצד השני. רציתי בעיקר להודות לחטיב על מה שעשה ועל תחושת השליחות וההבנה שקיבלתי, שמה שאני צריכה לעשות הוא לא לשבת לבכות על בני, אלא לעשות משהו כדי שלא יהיו עוד אימהות שכולות כמונו, משני הצדדים, ולא יהיו עוד ילדים שיילכו לצבא וימותו או ילדים שייהרגו בצד השני. כשניסיתי להעביר לחטיב את מכתבי הגעתי לפורום המשפחות השכולות. מיד ידעתי שאני רוצה להיות חברה בפורום הזה."
במסגרת הפורום מעורבת איריס בפרויקט המפגיש נשים ישראליות עם נשים פלסטיניות – כולן איבדו ילדים בסכסוך. בנוסף היא מגיעה לבתי ספר ומרכזים קהילתיים לקיום דיאלוג בין נציגים ישראליים לנציגים פלסטיניים שמדברים כל אחד על אבלו, תוך העברת מסר של פיוס.
"דווקא השכול מביא לרצון לפיוס. נמרוד מת ולא יכולתי לקבל את זה. זה לא היה הגיוני. זה לא יכול היה לעבור את סף ההבנה שלי. הרגשתי שמה שאני רוצה לעשות הוא שלא ילכו עוד אנשים וייהרגו. לא ייתכן שעוד אימהות ישלחו את ילדיהן לצבא ויחשבו שזה לא יקרה להן. גדלתי במדינה וספגתי את האווירה שאנחנו חיים על חרבנו ושלא תהיה לנו מדינה אם לא נילחם. אבל אני לא רוצה שבני יגן עליי. אני רוצה להגן על בני. הכי חשוב היה לי לעשות מה שביכולתי כדי שדברים כאלה לא יקרו יותר ושיהיה שלום. פלסטינים מגיעים איתי לפעילויות בבתי הספר ואנחנו מספרים את הסיפור מהצד האישי והאנושי, והם החברים שלי."
ג'יהאד אחמד א-סר'ייר מהכפר אידנא בגדה המערבית, סמוך לחברון, איבד את בנו עלאא ביולי 2014. הוא מת תשעה ימים לאחר שנורה מכדורים חיים שירו לעברו חיילי צה"ל. היום הוא חבר בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ומתפלל לסיום הסכסוך.
עלאא היה בן 21 כשמת. "הוא עבד אז בכפר", מספר ג'יהאד, "וחודש הרמדאן צוין באותם ימים. באותו היום חזר הביתה, ולאחר 19:00 מותר היה שוב לאכול לאחר הצום. לפי המנהג לא הולכים לישון, אלא אוכלים בסעודה שנמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. לקראת חצות, לאחר שאכלנו, עלאא אמר שהוא הולך לבקר את סבו, שגר כ-200 מטר מביתנו. הוא יצא עם דודו ולא היו שם בעיות, היה שקט. אם הייתה בעיה חס וחלילה לא הייתי אומר לבני שזה בסדר לצאת. לא ידענו שיש שם חיילים. יש עצים גדולים באמצע הכביש. אחי סיפר ששמע מישהו אומר להם 'בואו לפה'. אלה היו חיילים. הייתה מלחמה בעזה, אבל בכפר שלנו לא היה דבר. אני לא יודע למה חשדו בהם."
עלאא נורה מאש החיילים. "אחי סיפר ששמע שתי יריות", אומר ג'יהאד. "אחת היריות פגעה בבני, הוא קיבל כדור שריסק את בטנו." הוא הובהל לבית חולים בחברון, שם שהה כתשעה ימים, וב-29 ביולי מת.
עד התקרית נהג ג'יהאד לצאת לעבוד בישראל בבנייה ושיפוצים, "אבל ארבעה-חמישה חודשים לאחר מותו של בני נאסר עליי לצאת. לקחו לי את האישור וכתבו עליו 'מנוע שב"כ'. אין לי עבודה. הרגו את הילד שלנו ואת כולנו בבית. עכשיו אני יושב בבית. כל חיי עבדתי בישראל ויש לי שם חברים".
לאחר האסון חבר ג'יהאד לפורום המשפחות השכולות. "עוד לפני האסון היו לי חברים ישראלים ואנחנו בקשר טלפוני עכשיו", הוא אומר. "אנחנו לא רוצים דם. פנינו מועדות לשלום וזה רצוננו. אמרתי 'בעזרת השם, שבני יהיה האחרון'. כל לילה, מאז ועד היום, אני מרגיש כאילו זה רק עכשיו קרה. אני עדיין חי את הרגע הזה, אבל מתפלל לאלוהים שיפסיק את המריבה הזו וישמור על הילדים שלנו ושלכם."
ג'יהאד קיבל שיחת טלפון מאוסמה אבו עייש, אחד החברים בצד הפלסטיני של הפורום, והוא הזמין אותו אליו לבית לחם, ודרכו נוצר הקשר לפורום. "כשהצטרפתי לפורום", הוא נזכר, "הלכנו וישבנו עם כמה נציגים יהודים. כולם שכלו קרובי משפחה. אמרתי 'אם יהיה שלום ויש עתיד, אני בא'. החלפנו מספרי טלפון ומאז אנחנו בקשר."
? לא היה טבעי יותר לחפש נקמה
"חס וחלילה. האיסלאם לא מכוון לשם. אני רק הייתי רוצה שמי שעשה את זה לבני יובא לצדק. בפורום יושבים כולם ביחד ומדברים. כל אחד מבין את השני. לכל אחד היה בן משפחה שאותו הוא איבד בסכסוך".
***
כמו בכל שנה, מעבר חד יום הזיכרון אל החגיגות של יום העצמאות. ביום העצמאות ה-67 של מדינת ישראל, אשר חל בשנה ה-48 לכיבוש. ברחובות שוטטו המוני צעירים שצפו בזיקוקין די נור והקשיבו למוזיקה הרועשת מן הרמקולים. כמו בכל שנה, מדינת ישראל מנסה ולא ממש מצליחה לברוא מחדש את אוירת ההתלהבות הספונטנית ששררה ברחובות תל אביב בלילה שלאחר החלטת החלוקה באו"ם בנובמבר 1947. האופנה החדשה שפשטה ביום העצמאות הזה היו פטישי פלסטיק ענקיים– כמעט כגובה קומתם של הילדים שאחזו בהם - ומקושטים בדגל הלאומי של ישראל. הילדים רצו ברחובות והכו זה בזה בפטישים.
בין הדגלים הרבים שכיסו את רחוב דיזנגוף, פתאום מראה מפתיע בחלון ראווה של חנות: שתי מפות תבליט תלויות זו לצד זה – מפת ישראל בגבולותיה כיום, עם השטחים הכבושים, ולצידה מפת ישראל שמלפני 1967, בגבולות הקו הירוק, הגבולות הבינלאומיים הלגיטימיים שבדרך כלל אין לראות אותם בשום מקום בישראל. זאת היתה חנות הבאוהאוז, חנות המוקדשת בדרך כלל לארכיטקטורה היחודית של תל אביב ולאביזרי נוסטלגיה משנות השלושים והארבעים של המאה שעברה. לא ממש חנות בעלת נטיה פוליטית ברורה. אבל שתי המפות נתלו שם בחלון, זו לצד זו.
