משחק שחמט מסובך וחג חירות בכלא הצבאי
בתחילת השבוע פרסם עיתון הימין הקיצוני מקור ראשון ידיעה בלעדית בכותרת "גרמניה הורתה לא לבקר במעלה-אדומים - כי זה שטח פלסטיני". כפי שנמסר בידיעה, הארגון היהודי הבינלאומי 'בני ברית' ארגן ביקור בישראל של קבוצת הכדורגל הנשית 'טורבינה פוסטדם', שכלל משחק ידידות עם נבחרת הנערות של ישראל. הנסיעה מומנה על ידי משרד החוץ הגרמני מהתקציב המיוחד של חגיגות חמישים שנה לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה.
לקראת המשחק התכוונו הנערות הגרמניות לקיים אימון כושר, והמקום המתאים ביותר שמצאו לשם כך המארגנים הישראלים היה ב...מעלה אדומים.
"ואז קרה דבר מדהים ומזעזע" סיפר רלף הופמן, נשיא 'בני ברית' בגרמניה ובאירופה: "השגרירות הגרמנית בישראל שלחה למנהלי הקבוצה מסרים בדוא"ל, והורתה להם חד משמעית לבטל את הביקור במעלה אדומים. נכתב שם שמעלה אדומים היא התנחלות, שהיא נמצאת בשטח פלסטיני, ושביקור שם יהיה הפרה של החוק הבינלאומי. הנציג שלנו בישראל התקשר מיד לשגרירות, הוא קיווה לשמוע שהיתה כאן טעות או אי הבנה. אבל לא, הדיפלומטית בשגרירות אשרה שחור על גבי לבן שזו בדיוק המדיניות שלהם!"
"אני עדיין נרעש" הוסיף נשיא בני ברית. "אתה יכול לדמיין את זה? שבעים שנה מאז שחרור אושוויץ, וכך הם מתנהגים. זו חברות? כך הם מתנהגים לישראל? אם כך הם נוהגים בספורט, כיצד ינהגו בכל דבר אחר? מה הם יעשו לאנשי עסקים?"
אכן, ממשלת גרמניה, אשר מוציאה מיליוני יורו מכספי משלם המסים הגרמני בכדי לספק לחיל הים הישראלי צוללות המסוגלות לשאת טילים גרעיניים, מעיזה גם לדרוש משחקניות כדורגל גרמניות שנסעו לישראל על חשבון הממשלה לנהוג על פי החוק הבינלאומי. איזו חוצפה!
באותו היום בו פורסמה הידיעה המדהימה הזאת דיבר ברדיו בוני גינצבורג, בעבר שוער נבחרת ישראל בכדורגל וכיום פרשן לעניני ספורט: "הערב מחכה לנבחרת שלנו משחק קשה מול בלגיה, הבלגים הם בין הטובים ביותר בעולם. צריך להאבק ולהילחם על כל כדור. אבל הייתי מוכן לחתום על מפלה קשה ומשפילה לישראל על כר הדשא, אם רק יובטח שהמו"מ בלוזאן יכשל ולא יחתם ההסכם הרע הזה עם איראן". בפועל נמסר בחדשות הבוקר שאחריו על תבוסת נבחרת ישראל בתוצאה 1:0 מול הבלגים, ועל מה שנראה כמבוי סתום במו"מ בלוזאן.
בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל הישן-חדש, הוכיח שוב את יכולתו ליצור ססמאות תקשורתיות קצרות וקליטות ולעורר גלים של פניקה ציבורית. ביום הבחירות לפני שבועיים הוא הזהיר מפני "הערבים באוטובוסים הזורמים לקלפיות בכמויות כדי להעלות את השמאל לשלטון". השבוע, בא תורו של "הציר איראן-לוזאן-תימן" שאותו תיאר נתניהו במלים חריפות: "ההסכם המתרקם בלוזאן יהיה הסכם בלתי נסבל, סכנה קיומית לישראל ולכל האזור ולכל העולם. האיראנים חותרים להשתלט על המזרח התיכון כולו בתנועת מלקחיים. אי אפשר להבין כיצד בעת שבתימן ממשיכים כוחות בתמיכת איראן לכבוש עוד ועוד שטחים, נציגי המעצמות עוצמים עיניים מול התוקפנות הזאת. ההסכם שמתגבש בלוזאן שולח מסר שאין מחיר לתוקפנות, ואף להיפך – שיש שכר לתוקפנותה של איראן. ". (צבי בראל ב"הארץ" הביע תמיהה מסוימת על הופעתו של נתניהו כמי שמתנגד בחריפות לכיבוש שטחים ומוחה על התעלמות הקהילה הבינלאומית מהכיבוש הזה. בתימן, כמובן.)
לפני שנה בדיוק התנסה מזכיר המדינה ג'ון קרי בכשלון דיפלומטי צורב, ארוע שאותו שנתניהו קרוב לודאי זוכר בגאווה. הפעם היו קרי והנשיא אובמה נחושים שזה לא יקרה שוב. גם לאחר שעבר המועד הסופי המקורי, ה-31 במרס, נמשכו ביום ובלילה השיחות האינטנסיביות ורצופות המשברים בין שרי החוץ של שש המעצמות ושל איראן. ביום חמישי בערב הוכרז על ההסכם, אשר נועד לעכב את התכנית הגרעינית האיראנית למשך עשר עד חמש עשרה שנה. דקות לאחר מסיבת העיתונאים הדרמטית בלוזאן נשא הנשיא אובמה נאום נלהב בוושינגטון, ודיבר על הבנה היסטורית שתהפוך את העולם למקום בטוח יותר: "זאת הדרך הנכונה, הטובה והבטוחה למנוע מאיראן נשק גרעיני, והיא בוודאי עדיפה על מלחמה עקובה מדם".
נתניהו, כמובן לא ממש התלהב. שיחת הטלפון הטרנס-אטלנטית בה עדכן הנשיא את ראש הממשלה על ההסכם נוספה על הרשימה המתארכת והולכת של העימותים ביניהם. ראש הממשלה מיהר לכנס את הקבינט המדיני ולהעביר פה אחד החלטה תקיפה נגד "ההסכם שהוא סכנה קיומית לישראל". ככל הנראה בכוונתו לנהל בחודשים הקרובים עוד מאבק רצוף על גבעת הקפיטול, בעזרת חבריו הרפובליקאים. יו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינר, אמרגן נאומו המפורסם של נתניהו לפני חודש, כבר ביקר אצל ראש הממשלה והבטיח את עזרתו. אך כפי שציין נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", הרפובליקאים שמחים לכל הזדמנות ותירוץ לנגח את אובמה, אך הם לא ירצו להצטייר בדעת הקהל האמריקאית כמי שהובילו את ארצות הברית אל מלחמה חדשה במזרח התיכון.
"ישראלים נוטים לשפוט את ההסכם בקנה המידה של עצמם, ולכן הם מתקשים להאמין שאיראן תוותר באמת על התכנית הגרעינית שלה" ממשיך ברנע. "ישראל, במצב דומה, לא הייתה מוותרת, היא היתה מתחכמת. למה שאיראן תנהג אחרת מאיתנו?". בעצם, זאת לא שאלה היפותטית. ישראל אכן היתה במצב דומה בתחילת שנות השישים, מול הנשיא קנדי. ובמצב ההוא ישראל אכן לא ויתרה על תכניתה הגרעינית, אלא התחכמה. איתן הבר, שהיה ראש לשכתו של ראש הממשלה רבין והפך לבעל טור מפוכח וציני למדי, היה גלוי לב עוד יותר: "כל מדינאי מתחיל יודע שבעניני מתקני גרעין אפשר ואפילו מותר לרמות את כל העולם. מדינה שמשקיעה מיליארדים מחלבה ודמה כדי לבנות מתקנים גרעיניים מוכנה גם להשקיע מאות מיליונים בהונאה והולכת שולל. איראן לא תוותר – ויתוריה במהלך השיחות בלוזאן היו כמו ויתורים של מדינה אחרת, מוכרת לכולנו, שהתנהגה יפה בכיתה, קיבלה ציונים גבוהים, אך בנתה מתקנים גרעיניים מפוארים והיא מתקיימת על העמימות הגרעינית כבר שנים ודורות". בשילוש הקליט "איראן-לוזאן-תימן" שהמציא נתניהו לא מוזכרת דימונה, זה גם לא מתחרז.
לפי מספר מאמרי פרשנות שהופיעו בעיתונות האמריקאית, במיוחד בוול סטריט ג'ורנאל, הסכם הגרעין עם איראן הינו חלק מיוזמה מדינית רחבה יותר שנוקט הנשיא אובמה - שמטרתה הסופית "לעשות באיראן מה שעשה הנשיא ניקסון בסין" ולהפוך את המדינה הסוררת לשחקן מפתח במסגרת מערכת הבריתות של ארה"ב במזרח התיכון. לעומת הכח הפנאטי הרצחני הנקרא דעא"ש שפרץ בעוצמה רבה אל הזירה בשנה האחרונה, וסמלו המסחרי הם סרטוני הוצאה להורג היוצאים לרשת חדשות לבקרים, נראים הדיפלומטים האיראנים המחייכים ומסבירי הפנים בלוזאן כסמל של מתינות. ואמנם, בדיוק במהלך השיחות בלוזאן הגיעו הדיווחים מצפון עיראק על הצלחה משמעותית של הכוחות הנלחמים לסלק את דעא"ש מן העיר החשובה תיקרית, מקום הולדתו של סדאם חוסיין. מטוסי חיל האויר האמריקאי, בהפצצות כבדות מן האויר, סייעו רבות להתקדמות המיליציות השיעיות הפרו-איראניות אל מרכז תיקרית.
הכיוון הזה במדיניות האמריקאית מדאיג מאד את נתניהו – וגם את סעודיה, בעלת בריתה הותיקה של ארצות הברית. לא במקרה, בדיוק בזמן השיחות בלוזאן גיבשה סעודיה ברית של מדינות ערביות ומוסלמיות לצאת למלחמה חזיתית בתימן ולשלוח מטוסים לשם להפציץ את המיליציות השיעיות הפרו-איראניות. במלחמה הזאת מטוסי ארה"ב אינם מעורבים ישירות, אם כי ארצות הברית הודיעה על תמיכתה ב"מבצע הצבאי לחיזוק הממשלה החוקית של תימן" וכפי שפורסם היא מספקת חומר מודיעיני וצילומי לווין כדי לסייע למפציצים הסעודים באיתור מטרות בשטח תימן. והשבוע הזה גם החליטה ארצות הברית לחדש את הסיוע הצבאי האמריקאי למצרים, ולהשלים עם העובדה שהגנרל סיסי, בעל בריתה של סעודיה, נחל הצלחה מרשימה ברמיסת ניצני הדמוקרטיה שהחלו לנבוט במצרים לפני ארבע שנים.
(בקרקסים של פעם היה נפוץ התרגיל הנועז של רכיבה על שני סוסים דוהרים בבת אחת. האם יצליח אובמה לחזור על התרגיל הזה?)
ומה עם הפלסטינים? בעקבות חתימת ההסכם בלוזאן הצהיר מזכיר המדינה קרי כי יש איומים גדולים יותר מאיראן על בטחונה של מדינת ישראל, והם דעאש וכשלון מאמצי השלום עם הפלסטינים. בנושא האיראני היתה צרפת המעצמה הספקנית ביותר לגבי כוונות האיראנים, אשר לחצה בלי הרף להקשחת תנאי ההסכם, ונתניהו תלה בה לא מעט מתקוותיו. אך בנושא הפלסטיני מתכוונת צרפת כבר בעתיד הקרוב להגיש למועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה חדשה ומרחיקת לכת, שתקבע באופן חד משמעי את העקרון של גבולות 1967 כבסיס לגבול העתידי בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין. לחרדתו של נתניהו, לגמרי לא בטוח שארה"ב תטיל וטו על החלטה כזאת – יתכן אפילו שהאמריקאים יצטרפו אליה.
רק בשבוע שעבר נשמעו חילופי הדברים החריפים, כאשר אובמה הודיע שהוא מאמין לדבריו של נתניהו במערכת הבחירות, כאשר הבטיח למצביעי הימין הקיצוני שבימי כהונתו לא תקום מדינה פלסטינית. לעומת זאת, הנשיא הטיל ספק רב בהתנצלות החיוורת שפרסם נתניהו לאחר הבחירות, בה הצהיר שהוא עקרונית לא מתנגד למדינה פלסטינית, בתנאי שזה ישאר במסגרת הצהרות מילוליות ולא יהפוך חס וחלילה למציאות. נתניהו נקט גם שני צעדים קונקרטיים מוגבלים: לפלסטינים הועברו מאות מיליונים מכספי המסים שישראל גובה עבורם בהתאם להסכמי אוסלו ואשר כבר כמה חודשים עוכבו בידיה – וזאת בתנאי שהפלסטינים לא יגישו תביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. ובמזרח ירושלים אושרה באופן עקרוני הקמת אלפי יחידות דיור לפלסטינים – החלטה ראשונה מסוגה מאז כבשה ישראל את השטח וסיפחה אותו ב-1967, ואשר אישורה עוכב במשך שנים רבות בידי גורמי הימין הישראלים האוחזים עמדות מפתח בבירוקרטיה הממשלתית והעירוני. אם כי מדובר בהחלטה עקרונית שמימושה יכול לקחת שנים, ולשם האיזון הקדוש עלו הדחפורים להתחיל כאן ועכשיו בבניה בשכונה אחרת המיועדת ליהודים בלבד...
בכל אופן, ב-1 לאפריל הפכה מדינת פלסטין רשמית ופורמלית לחברה ה-123 בבית הדין הפלילי הבינלאומי, עם סמכות מלאה להגיש תביעות וליזום הליכים משפטיים על כל הפרה של החוק הבינלאומי בשטח שהאו"ם הכיר כשטחה של פלסטין – בין אם מדובר בהרג אזרחים בהפצצות על עזה ובין אם הנושא הוא הרחבת התנחלויות בשטחי הגדה המערבית שהוכרזו בידי מדינת ישראל כ"אדמות מדינה". "אנחנו עובדים ומכינים את התיקים בכל הנושאים האלה, נגיש את התביעות במועד שנמצא לנכון" הסביר סאיב עריקאת הותיק בשם הפלסטינים. "אני מקווה שעצם יכולתנו להגיש תביעות כאלה תהווה גורם מעכב ומרתיע כלפי הישראלים, בהתנהגותם בשטח מעתה והלאה".
האם באמת תשפיע החברות הפלסטינית בבית הדין הבינלאומי על המצב בשטח? למשל, בנוגע לנושא של עקירה כפויה מפניו מזהיר פעיל זכויות האדם ניב מיכאלי? "שלום רב, לאחרונה התחלתי לשמש כרכז המידע של 'בצלם' המטפל בנושא הקהילות הפלסטיניות הנמצאות בסכנת גירוש. מדובר באלפי בני אדם החיים בעשרות קהילות קטנות של חקלאים ורועי צאן ברחבי שטח סי בגדה המערבית, בעיקר בבקעת הירדן, מזרחית לירושלים ובדרום הר חברון, שרובן קיימות כבר עשרות רבות של שנים. בשנים האחרונות קהילות אלו סובלות מניסיונות הולכים וגוברים מצד המנהל האזרחי והצבא לגרשן מאדמתן באמתלות שונות. כחלק מתהליך ההיכרות עם אותן קהילות, זכיתי להתלוות לתחקירני בצלם בביקור באזורי מגוריהן. ראיתי מקרוב את הדרך המפרכת והארוכה שעושים התושבים כדי להביא לכפריהם מים; את הפערים הזועקים לשמיים בין תנאי החיים הקשים בקהילות אלה לבין התנאים בהתנחלויות, השוכנות לפעמים מטרים בודדים מהן. זהו אחד המקרים המובהקים ביותר שבהם מילים ותמונות לא יוכלו בשום אופן להעביר נכונה את המציאות.
היבט נוסף אותו קשה לשקף הוא תחושת אי-הוודאות המלווה את חייהם של תושבי הקהילות. הידיעה שבכל רגע נתון עלולים ביתם, מקור פרנסתם וכל רכושם להיחרב או להילקח מהם, מבלי שיוכלו לעשות דבר כדי למנוע זאת. שני מקרים כאלה אירעו ממש בחודש הזה: ב-4.3.15 הגיעו נציגי המנהל האזרחי והצבא לקהילת עין אל-כרזלייה בצפון בקעת הירדן והרסו את מבני המגורים של חמש המשפחות המתגוררות שם, בפעם החמישית מאז תחילת 2014. שבועיים לאחר מכן, הגיעו נציגי המנהל לקהילת ח'לת מכחול שבצפון הבקעה והחריבו את מבני המגורים ומכלאות הצאן של ארבע מתוך תשע המשפחות הגרות במקום מזה עשרות שנים. זאת, שנה וחצי לאחר שהמנהל הרס את כל מבני הקהילה. תושבי הקהילות, כמו כל אדם אחר, זכאים לחיות את חייהם ללא הפרעה במקום מגוריהם. הנסיונות החוזרים ונשנים של הרשויות הישראליות לגירוש הקהילות ממקום מושבן, כדי לאפשר השתלטות ישראלית על אזורים נוספים בשטח סי, חייבים להיפסק".
ובינתיים הגענו שוב אל חג הפסח הידוע גם בשם חג החרות, שנועד לציין את שחרורם הפלאי של העבדים העברים משביים במצרים לפני אלפי שנים. ויהיה מה שיהיה הבסיס ההיסטורי לסיפור הזה, ללא ספק זהו אחד מסיפורי השחרור הגדולים בתרבות האנושית, והוא שימש מקור תקווה והשראה להרבה מאד אנשים בהיסטוריה שחלמו על שחרור משיעבוד. במיוחד הוא שימש מקור תקווה והשראה לשחורים באמריקה.
ואצלנו, גם השנה יחגגו את חג הפסח החיילים העוסקים יום יום במלאכת הכיבוש והדיכוי. ויחגגו אותו ברוב הדר אלף מתנחלים היושבים במובלעת חמושה בלב העיר חברון, ואשר בבחירות לפני שבועיים זכו לזכות בחירה שלא ניתנה למאתיים אלף תושבים פלסטינים החיים בעיר שמסביבם.
את חג הפסח יציינו השנה מאחורי סורג ובריח ארבעה ישראלים צעירים שהחליטו לסרב להיות שותפים למפעל הכיבוש והדיכוי וההתנחלות - עדו רמון, יחיאל נחמני, אפי דרשנר וירון קפלן. לכל אחד מהם רקע שונה וסיבות שונות להחלטתם לעלות על דרך הסירוב: רמון מסרב להתגייס במישרין בגלל מדיניות הצבא בשטחים הכבושים, דרשנר הוא אנרכיסט, נחמני הוא פציפיסט גנדיאני, וקפלן פשוט סרב להמשיך להיות חייל.
עדו רמון כתב: "איני מאמין בתפיסה שכוח ומלחמה יובילו למשהו מלבד הרג וסבל. לא כל שכן צבא המתיימר להגן ומשמש כלי בידי פוליטיקאים תאבי דם, המכנה עצמו 'הצבא המוסרי בעולם' ומחזיק מליוני א/נשים תחת כיבוש, תוך הפרת זכויותיהם הבסיסיות ביותר. לא אלבש את מדיו ולא אציית לפקודותיו, שמשמעותן השלמה ונתינת יד לעוול. זה מה שאמרתי לקצין במרכז הגיוס בתל השומר."
יחיאל נחמני כתב: "אחרי אלפי שנים של אלימות ופוגענות חייבים למצוא דרך חדשה. חייבים להוציא את עצמנו ואת העולם מהמעגל הזה בו יש רק נפגעים. כשאני רואה ברשת סרטונים על התנהגות החיילים בחברון אני בשכלי הקטן והפשוט לא מבין איך התנהלות כזאת יכולה לתת פיתרון. לא רואה מה הסיכוי של הילדים הללו בסרטון לעשות שלום ואהבה אחרי מה שהם ספגו בלילה מהחיילים. כמו שאומר מהטמה גנדי: 'בהתנגדותנו לשנאה באמצעות שנאה אין אנו גורמים אלא להפיצה'. אני לא מוכן להצטרף למערכת שבה הערך העליון הוא כוח הזרוע. האתגר שלי בכלא הוא למצוא דרך להתגבר על השנאה למערכת הצבאית ולסוהרים, למצוא דרך לאהוב גם אותם. הם בני אדם ותמיד נשאר משהו בהוויה שלהם שהוא עמוק יותר מכל ההתנהגות שלהם, מה שמעניק לי את התקווה שהם יכולים להשתנות".
אפי דרשנר, אנרכיסט הפעיל בארגון "אחדות", לא הצליח להעביר מן הכלא הודעה מפורטת כי בהמשך לסירובו לשרת בצבא סירב גם ללבוש מדים צבאיים בזמן היותו בכלא הצבאי - ועל כך הושם בבידוד.
ירון קפלן כבר שירת שנה וחצי בצבא וחוויות שעבר שם הן כנראה שהביאו אותו להחליט שאינו מוכן להמשיך בשירות הזה.
ביום שני הקרוב (6.4.2015) בשעה 12.00 בצהרים תתקיים מול שערי לשכת הגיוס בתל השומר משמרת להזדהות עם הסרבנים הכלואים. מארגני המחאה מצוטטת האמרה המסורתית: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
https://www.facebook.com/events/1562886267314817/
עיתונאיות משחקות שחמט לפני אולם הדיונים בלוזאן, בזמן ציפיה לתוצאות המו"מ
(צילום: רויטרס)
(צילום: רויטרס)
לאחר ההרס בבקעת הירדן (צילום: בצלם)
אפי דרשנר אוחז בדגל אנרכיסטי, זמן קצר לפני מאסרו (צילום: אחדות)
בכלא 6 חיים באוהלים סרבנים וגם סתם חיילים לא ממושמעים (צילום: יש גבול)
