יום שישי, 3 ביולי 2015

על ספינת דיג וברווזים במטווח

על ספינת דיג וברווזים במטווח
  
 
 
ספינת הדיג השבדית "מריאן", עם צוות של פעילים בינלאומיים ומטען של ציוד הומניטרי, בילתה חודש וחצי בים בדרכה משוודיה לעזה, כמעט בלי לעצור בנמלים שבדרך מחשש שעצירה כזאת תביא לעיכוב מסעה. ואכן, ממשלת שמאל הרדיקלית של יוון, השקועה בעימות חזיתי עם האיחוד האירופי, המשיכה לקיים את ההסכמה שבשתיקה שנעשתה עם ישראל על ידי ממשלה יוונית קודמת, וגרמה קשיים ניכרים לשתי ספינות אחרות שביקשו  להצטרף לשבירת המצור על עזה.

בסופו של דבר, חיילי הקומנדו של חיל הים הישראלי עלו על סיפון המריאן והיא נגררה לנמל אשדוד. התקשורת הישראלית והמערכת הפוליטית נראו נחושים לשמור על פרופיל נמוך בכל הסיפור הזה. זאת, כמובן, במידה לא מעטה מפני שהפעילים על הסיפון עמדו בהתחייבותם ולא נקטו בשום התנגדות פיזית, ולא היה כאן ירי ספקטקולרי בלב ים. ראש הממשלה בנימין נתניהו גינה את הפעילים על אשר "יצאו לעזה במקום לסוריה" ועל ש"תמכו בארגון החמאס הטרוריסטי. אבל למעשה, הוא רק חזר על הטקסט שכבר פורסם בזמן המשט של השנה שעברה והשנה שלפניה. אשר שכטר הצביע מעח דפי "הארץ" על ההיגיון האורווליאני במדיניות עליה מצהירה הממשלה: "אין מצור על עזה, ואם תנסו לשבור את המצור תיעצרו".

למעשה, ידוע היטב כי ישראל עצמה נמצאת בעיצומו של משא ומתן אינטנסיבי עם חמאס. בעקבות הידיעות המדאיגות על המתקפה המסיבית של דעאש על הצבא המצרי בסיני הצהיר גיורא איילנד, אלוף (מיל.) ויועץ מדיני מכובד, בראיון ברדיו: "מוזר ככל שזה נשמע, האינטרס הישראלי הוא לחזק את שלטון חמאס ברצועת עזה, כמחסום בפני דעאש". 

באותו היום שחיילי הקומנדו הימי השתלטו על המריאן, נכנעה הממשלה לשובת הרעב הפלסטיני חאדר עדנאן, והבטיחה לא להאריך את מעצרו המנהלי בתמורה לסיום שביתת הרעב שלו. כמו בכמה מקרים קודמים – כולל מקרה קודם אחד של עדנאן עצמו - הממסד הצבאי והבטחוני הישראלי הרגיש כי המחיר של שובת רעב פלסטיני שימות בכלא הישראלי הוא גבוה מדי, ומקרה כזה עלול אף להצית את האינתיפאדה השלישית ממנה חוששים כבר זמן רב.

הממשלה תכננה לחסום בפני אסירים פלסטינים את דרך המאבק הזאת על ידי חקיקת חוק להאכלה בכח של שובתי רעב - אך עד כה נקטה ההסתדרות הרפואית בישראל, בראשותו של ד"ר ליאוניד אידלמן, עמדה אמיצה ועקרונית ראויה לציון: "האכלה בכח של שובתי רעב היא סוג של עינוי. זה נוגד את האתיקה הרפואית הבסיסית, אנו נורה לכל הרופאים להפר חוק כזה ולא לציית להוראה כזאת".

אינתיפאדה שלישית אין (עדיין?), אך מספר גדל והולך של פלסטינים, שאינם שייכים לשום ארגון ולכן קשה לאתר אותם מראש, נוקטים פעולה בכל אמצעי זמין. באחת ההתקפות האלה נהרג השבוע מתנחל צעיר בשם מלאכי רוזנפלד, מכדורים שנורו על מכוניתו. אפילו בהתחשב בטון התעמולתי של מה שנכתב עליו בעיתונים רבי התפוצה, הוא היה כנראה באופן אישי אדם צעיר הגון – מלבד העובדה שחי במובלעת התנחלותית חמושה בליבו של שטח כבוש -  וזה היה כתוצאה מהחלטה שקיבלו הוריו ולא הוא עצמו.

המתנחלים התלוננו על "היותם ברווזים במטווח בעת הנסיעה בכבישי יהודה ושומרון" ודרשו "פעולה תקיפה". נתניהו הורה מייד לאטום את הבית במזרח ירושלים בו התגורר פלסטיני שתקף בית הכנסת בשנה שעברה, ונהרג במהלך התקיפה. המשפחה, שלו ידוע על כל מעורבות שלה בהתקפה על בית הכנסת, הושלכה לרחוב.

בהלוויה של מלאכי רוזנפלד נשא דברים שר החינוך נפתלי בנט: "הילד הנפלא הזה שלנו, באמת מלאך, היה עסוק בחיים, והאויב שלנו עסוק במוות. כשאנחנו משחקים לפי החוקיים האנושיים, היהודיים והמוסריים, הם מתנהגים כמו חיות אדם צמאות דם". באותו היום בז'נבה, עזב השגריר הישראלי בזעם את ישיבת מועצת זכויות האדם של האו"ם שדנה בדו"ח על הריגת של יותר מ- 1400 אזרחים – שליש מהם ילדים  -. במלחמת עזה בשנה שעברה. "הדו"ח זה וכל ההליך הזה הוא אנטישמיות טהורה. מצביעים על ישראל כמו שפעם הצביעו על היהודים ואילצו אותם לשאת טלאי צהוב."

מחוץ לאולם ז'נבה, התקבל השגריר בתשואות בידי כמה מאות מפגינים תומכים יהודים ונוצרים שבאו לשם משווייץ, צרפת, גרמניה והונגריה, הניפו את דגלי ישראל והחזיקו שלטים גדולים: "אני תומך בישראל! אני תומך בדמוקרטיה!". הם גם שרו את "שיר השלום" המפורסם - אותו שיר המושר בעצרות (עכשיו נדירות) של תנועת השלום הישראלית, ואשר אותו שר יצחק רבין פחות מחצי שעה לפני שנרצח. המילים, שעוררו מחלוקת יותר מפעם אחת בשלושים השנים האחרונות, נשמעו לא ממש כנות בנסיבות האלה.

האורע שקיבל באופן מוזר תשומת לב מועטה בלבד: מועצת עירית אמסטרדם דחתה הצעה לכרות ברית ערים תאומות עם תל-אביב, כאשר נציגים בולטים של מפלגות הזכירו את המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. כנראה עברנו כברת דרך ארוכה מאז 1973, כאשר ההולנדים נחשבו כידידים מובהקים של ישראל, ובשל כך אף היו קרבנות של חרם נפט ערבי.

יתכן כי ההיסטוריונים בעתיד יחשיבו את המקרה הזה כמשמעותי ביותר בין כל האירועים שפורטו כאן.