יום שבת, 11 ביולי 2015

חגיגות בסינטגמה - משחקי דחפורים בסוסיא

חגיגות בסינטגמה - משחקי דחפורים בסוסיא 




השבוע היינו כולנו יוונים. התקשורת הישראלית עסקה בפירוט רב בפוליטיקה היוונית, כמעט כמו בפוליטיקאים שלנו. הבעיות הקשות של הכלכלה היוונית תוארו לצד המאבק האינטנסיבי על מונופול הגז. כמו בכל דבר, ישראלים נקטו עמדות נחרצות בנושא היווני ("הם טפילים עצלנים, חיים מכסף של אנשים אחרים!" "שטויות, היוונים כבר שילמו את החוב המקורי מזמן, אבל עם ריבית הנשך על החוב הם נאלצים לשלם ולשלם ולשלם, לדמם בלי סוף!").  
                    
הלילה של המשאל היווני, עם הצבעת ה"לא" המסיבית שבלבלה לחלוטין את הסוקרים, היה לרבים מאיתנו רגע נדיר של התרוממות רוח. בטלוויזיה יכולנו לראות את ההמונים חוגגים בכיכר סינטגמה באתונה - צוהלים לנוכח המחווה המתריסה של ארצם, למרות המשבר הנורא שעדיין מצפה להם. מעל הקהל הרוקד התנופף יער גדול של דגלים לאומיים יווניים. במדינה שאינה מחזיקה שום שטח כבוש וצבאה אינו עסוק בדיכוי עם אחר, אפשר להיות בעת ועונה אחת  שמאלן עקרוני ומיליטנטי וגם פטריוט נלהב המנופף בדגל...                                          
ראוי להביא כאן כמה ציטוטים נרחבים ממאמרו של  ח"כ דב חנין, "שיעור בדמוקרטיה יוונית"                                    

המרד היווני השבוע הדהים את העולם. אזרחי יוון העזו לדחות את תכתיב הממסד האירופי ובחרו לצאת לדרך לא נודעת, דרך חדשה הטומנת בחובה גם סיכונים לא מעטים" כתב ח"כ דב חנין. "שורשי המשבר ביוון הם בהתנהלות ארוכת שנים של אוליגרכיה כלכלית־פוליטית מושחתת, בה היו שותפים גם השמרנים מהימין וגם ה'סוציאל־דמוקרטים' שבמרכז. כשפרץ המשבר לפני חמש שנים, הסכימה האוליגרכיה היוונית לתוכנית צנע קיצונית של הממסד האירופי, שפגעה בכל דבר ביוון, חוץ מאשר באוליגרכיה עצמה. האבטלה והמצוקה החברתית גדלו לממדים חסרי תקדים. ואז, בסוף ינואר השנה, נבחרה 'סיריזה' לשלטון. היא נבחרה לא כדי להמשיך את המדיניות הקודמת אלא כדי לקדם חלופה לצנע — מדיניות של התאוששות כלכלית וחלוקה צודקת יותר של הנטל. והנה, הפתעה גדולה, השמאל ביוון התכוון באמת לעשות את מה שהבטיח לבוחרים לפני שנבחר.

שמאל כזה בשלטון נתפש מיד, כמובן, כאיום פוליטי על הממסד האירופי כולו, על מוסדותיו הפיננסיים ונציגיהם במערכת הפוליטית. מאותו רגע נוצל המשבר היווני כמכשיר פוליטי להכנעת השמאל ביוון, למען יראו וייראו. לכן נדחו על הסף כל ההצעות ההגיוניות שיוון הציעה, הצעות שנתמכו על ידי בכירי הכלכלנים בעולם ובהם חתני פרס נובל לכלכלה, פול קרוגמן וג'וזף שטיגליץ. אז מה צריכה לעשות ממשלת שמאל במצב כזה? ההנהגה חשבה שצריך לדחות את התכתיב האירופי, אבל לנוכח הסיכונים הגדולים והחששות המוצדקים, היא החליטה להביא את השאלה להחלטת הציבור במשאל עם. 

סיריזה המחישה במעשיה, שהיא הפיקה את הלקח החשוב מהניסיונות הסוציאליסטיים של המאה ה–20, והוא, שלא ניתן להפריד בין סוציאליזם לבין דמוקרטיה. שהרי במהותו, סוציאליזם הוא הרחבה דרמטית של הדמוקרטיה בפוליטיקה ומעבר לה — בכלכלה ובחברה בכללותה. סוציאליזם אמיתי אפשר לקדם רק עם העם, ולעולם לא בניגוד לדעתו. ומול הקשר ההכרחי בין סוציאליזם אמיתי לבין דמוקרטיה, הסיפור היווני מגלה גם את הסתירה העמוקה בין הדמוקרטיה לבין הקפיטליזם העכשווי. כמה נכונה בימינו אמירתו של השופט העליון האמריקאי המנוח לואיס ברנדייס 'יכולה להיות לנו דמוקרטיה, ויכול להיות עושר רב המרוכז בידי מעטים — אבל לא יכולים להיות לנו שניהם'. שלטון העם או שלטון ההון? — זוהי אכן השאלה הגדולה של זמננו. יוון נתנה השבוע את התשובה שלה. תשובה, במלה יוונית אחת: דמוקרטיה."

ובכל זאת, מתוסכלים ככל שנהיה מהתנהגותו של גוש האירו הקפיטליסטי, לא היינו רוצים לראות את האיחוד האירופי מתפורר וקורס. אחרי הכל, האיחוד האירופי הביא עשרות שנים של שלום ליבשת שידעה מאות רבות של מלחמות וסכסוכים עקובים מדם, לאומנות בצורותיה האכזריות והרצחניות ביותר.

עם האכזבות החוזרות ונשנות אשר שוחרי שלום ישראליים נחלו מן הנשיא אובמה מאז האופוריה הגדולה של בחירתו ב-2008, נשאר לנו שביב של תקווה שעוד נחזה ביוזמה אירופית נועזת לסיום הכיבוש, עם תמיכה בשתיקה של הבית הלבן. בחצי השנה האחרון, תקוות כאלה  התמקדו בכוונתה המוצהרת של צרפת להציג במועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה שבה יוכרזו קווי ה-4 ביוני 1967 כבסיס שעליו צריך להיות מבוסס הגבול העתידי בין ישראל ופלסטין, ויוגדר לוח זמנים להשלמת המו"מ הישראלי עם הפלסטינים – שאם לא כן, תכיר צרפת (ועמה אולי עוד מדינות אירופאיות) במדינת פלסטין. היו הערכות כי ממשל אובמה, הנתון בהמאבק מתמשך עם נתניהו, ימנע מהטלת וטו על ההצעה הצרפתית.

התבקשנו להמתין בסבלנות להתממשות התרחיש הזה – קודם כל, לחכות עד לאחר הבחירות בישראל, כדי להימנע מכל דבר שעלול היה להתפרש כ"התערבות בעניינים הפנימיים של ישראל". לאחר מכן, עם נצחונו המחודש של נתניהו בשלטון, נדרשנו לחכות לחתימת ההסכם החמקמק עם איראן, נושא שדורש כרגע את מלוא תשומת הלב והאנרגיה של הדיפלומטים ומקבלי ההחלטות הרלוונטיים. אבל שוב ושוב הגיעו מפאריס הבטחות כי הצעת ההחלטה תוצג לא יאוחר ממועד כינוס העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר השנה.  

אולם השבוע נראה כי היוזמה הצרפתית מאבדת תנופה. שני אנשים שונים מאד זה מזה – מלקולם הונליין מועידת הנשיאים של יהודי ארה"ב ושר החוץ הפלסטיני ריאד אל-מאלכי – השמיעו דבים דומים בענין. לדברי שניהם, התברר לצרפתים כי האמריקנים יאפשרו להצעת ההחלטה הצרפתית לעבור רק אם תוכנה יעבור "דילול" משמעותי - ובמקרה זה, הפלסטינים יחשיבו אותה כחסרת ערך. כאשר נוסף השיקול הזה להתנגדותו הנחרצת של נתניהו, נראה כי הצרפתים מאבדים ענין בתכנית. מה שמשאיר אותנו תקועים בלי הרבה שביבי תקווה באופק המדיני הצחיח, בשנה ה-48 של מחנק כיבוש ויום השנה הראשונה למלחמה ההרסנית עזה בשנה שעברה.

לפני כמה ימים, פעילים העוקבים אחר המצב בדרום הר חברון הבחינו במשאיות צבאיות הנושאות דחפורי ענק אימתניים לכיוון הקהילה הקטנה של סוסיא. כבר שנים רבות חיים תושבי סוסיא תחת האיום המתמיד של הרסה וחורבן. עצם קיומה של סוסיא הוכרז כ"בלתי חוקי" על ידי רשויות הצבא הישראליות, והמתנחלים בהתנחלות הסמוכה שגם שמה "סוסיא" חומדים את אדמותיהם הדלות. מצבה של סוסיא הפך נואש ב-6 במאי השנה, כאשר שופט בית המשפט דחה על הסף עתירה שהוגשה על ידי ארגון "רבנים לזכויות אדם" בשם תושבי הכפר סוסיא. כבוד השופט סולברג סרב לתת צו לעיכוב ביצוע, והסמיך לרשויות הצבא סמכות להחריב את סוסיא בזמן המתאים להן. בדרך כלל, הצבא אינו מעניק התראה מראש במקרים כאלה.


אחרי שתמונות הדחפורים הועלו ברשת, פרסמו פעילים עצומה דחופה "להציל את סוסיא מציפורני הכיבוש". לכך יש להוסיף את הדיפלומטים האירופיים, שכמה מהם ביקרו בסוסיא בשבועות האחרונים ופרסמו קריאה משותפת לרשויות הישראליות להימנע מלהרוס את הכפר. ככל הנראה קרה משהו מאחורי הקלעים. הדחפורים האימתניים לא נפרקו מהמשאיות, ולאחר יומיים פורסמה הבהרה: הכך היה החלק ממרונים של חיל ההנדסה בצה"ל, הצבת הדחפורים ליד סוסיא הייתה מקרית לחלוטין, ובכל מקרה, אם וכאשר סוסיא תהרס יופעלו לשם כך דחפורים מדגם אחר לגמרי. וכך המצב, נכון להערב. 

עם כל מגרעותיו של האיחוד האירופי, ל-340 תושבי סוסיא, עדיין עם קורת גג מעל ראשם, יש סיבה להרגיש אסירי תודה.


  https://www.facebook.com/WomenWagePeace?fref=ts
http://mekomit.co.il/%D7%A6%D7%95%D7%A7-%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9F-%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%AA%D7%97%D7%95-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%99/ צום איתן - לחזור למשא ומתן! 
נשים עושות שלום - צום מול מעון ראש הממשלה! 

אנו חוזרות למרחב הציבורי עם פרויקט עוצמתי לציון שנה לצוק איתן.

תנועת "נשים עושות שלום" שקמה בעקבות המלחמה האחרונה, לאחר שנשים קמו ואמרו: "לא עוד"! תציין את 50 ימי המלחמה (מ 8 ביולי ועד 26 באוגוסט) בהקמת אוהל ליד מעון ראש הממשלה בירושלים שבו יתקיים צום איתן - בכל יום ישבו באוהל נשים אשר תצומנה למשך 50 שעות כל אחת (או 25 שעות למי שתבחר).

מטרות הפרויקט:
*לייצר אקט דרמטי בעל הד ציבורי שיעביר את עוצמת הנחישות והאומץ של נשים עושות שלום להוביל למען הסכם מדיני.
*לקרוא למנהיגות ליזום הסכם מדיני עם הפלסטינים ולפעול להשגתו. להזכיר שהייתה כאן מלחמה רק לפני שנה, את אי-יכולתה להביא ביטחון ופתרון לסכסוך ואת הסיכון שאם לא נפעל, היא תחזור בקרוב.

הפרויקט זקוק לכל אחת ואחת מכן שיכולה להצטרף לצום לבחור באחד מ 50 הימים ולקחת חלק במעשה האמיץ הקורא לציבור ולמנהיגים להתחיל לפעול. הפרויקט זקוק לנשים שייקחו חלק במערך הלוגיסטי, תכני, הפקתי וגם שתגענה להביע הזדהות ותמיכה בנשים הצמות. כאזרחיות, בנות, אמהות, סבתות, רעיות אחיות המובילות תנועת שטח זה הזמן להשמיע את קולנו, לצאת מהבית, להצביע ברגליים ולצום איתן להתראות באוהל צום איתן בירושלים,

למי שמעוניינת להצטרף לצוותי הפרויקט – נא ליצור קשר עם רכזת התנועה יעל ברזילי 0503424158


טופס הרשמה https://goo.gl/nSpXuF