שובו של אל המדבר
חג חרות שמח!
(פלסטינים עוברים במחסום טייבה)
"מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים". " כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח". "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
יכולים הסטוריונים וארכיאולוגים להמשיך עוד שנים רבות להתווכח אם יש איזה בסיס היסטורי לסיפור המופיע בספר שמות בתנ"ך. אבל, היה או לא היה במציאות ההיסטורית של ארץ מצרים לפני יותר משלושת אלפים שנה, אין ספק שהסיפור הזה השפיע השפעה עמוקה על תודעתם העצמית של היהודים בכל הדורות. גם השנה ישבו יהודים בבתיהם וסיפרו ביציאת מצרים – גם אם חלק גדול מהם רק חזרו על הנוסח המקודש שעבר מדור לדור ולא הקדישו הרהור רב למשמעותו והשלכותיו לחייהם בימינו אלה.
ולא רק על יהודים השפיע הסיפור של יציאת מצרים. הנצרות קיבלה אותו ככתבו וכלשונו בתור חלק מן "הברית הישנה" ודאגה לתרגם אותו ולהפיץ אותו לכל השפות באשר הן. גם האיסלאם קיבל אליו את סיפור יציאת מצרים וכלל גרסה שלו בקוראן. וכך הפך סיפור העבדים שנאנקו תחת עול השעבוד במצרים והמשחרר הגדול שקם להם ושמו משה לחלק ממורשת האנושות כולה, מקור השראה ותקווה בכל מקום ובכל זמן למי שסובל מדיכוי וחולם על שחרור.
במיוחד, כידוע, היה הסיפור הזה מקור תקוה אדיר לשחורים באמריקה. הם נקרעו באכזריות ממולדתם ונשלחו במסע זוועות מעבר לאוקינוס לחיי עבדות בארץ זרה ושם נלקחו מהם שפתם ותרבותם ודתם והאדון המשעבד כפה עליהם את שפתו הוא ודתו הוא. והנה דווקא בתוך ספרי הקודש של הדת החדשה הזאת שנכפתה עליהם מצאו העבדים השחורים מקור תקוה, סיפור רב עוצמה על מי ששועבדו כמוהם וזעקו לאלוהים אשר שלח להם מושיע ומשחרר. וכך במשך דורות של עבדות תחת שוט הנוגש, ואחריהם עוד דורות של דיכוי ואפליה קשה, חלמו השחורים באמריקה על יום השחרור ועל משה משלהם שיקרא בקול גדול "שלח נא את עמי!".
הרייט טובמן, שנולדה כשפחה בדרום ארצות הברית, הצליחה לברוח לחופשי, ואחר כך חזרה פעמים רבות לדרום כדי לעזור לעבדים אחרים לברוח. היא היתה לאגדה בקרב העבדים וזכתה לכינוי "משה".
ולאחר כל ההיסטוריה הזאת – גם השנה הגיע חג הפסח ובו מצווים היהודים אשר נתנו לעולם את הסיפור הזה לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה הרי זה משובח. בטלויזיה דיבר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הרואה עצמו כמנהיג העם היהודי באשר הוא, ואיחל חג שמח לכל אזרחי ישראל, אבל במיוחד לחיילי וחיילות צה"ל ושוטרי משמר הגבול ומשטרת ישראל. וכך התקיימו סדרי פסח המוניים בבסיסי צה"ל ברחבי השטחים הפלסטיניים, והשתתפו בהם החיילים המאיישים את מחסומי הדרכים בכבישי הגדה המערבית, והיוצאים לפשיטות ומעצרים בכפרים ובערים הפלסטיניות, וגם צוותי ספינות הטילים האוכפות את הסגר ההדוק על חופי עזה. וגם כל המתנחלים החיים בחסות הצבא על אדמה פלסטינית מופקעת חגגו את חג החירות ברוב פאר והדר וסיפרו ביציאת מצרים עד לשעות מאוחרות של הלילה. וכדי לקיים את מה שנאמר "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" קיימו שוטרי משטרת ישראל במהלך חג הפסח מצוד רחב ידיים אחר שב"כים, הלא הם פלסטינים השוהים בישראל ללא היתר ואשר אותם יש ללכוד ללא דיחוי.
בבית אחד בישראל הגיעה שמחת חג החרות לשיאה. סמל אלאור אזריה, אשר לפני חודש ירה בראשו של פלסטיני פצוע ששכב על הקרקע בחברון ומעשהו צולם לפרטי פרטים בידי פעיל שטח של "בצלם" שוחרר לבלות את החג בביתו ובחיק משפחתו האוהבת. כפי שמראים משאלי דעת הקהל, רוב בקרב אזרחי ישראל היהודים חושבים שראוי להרוג את מי שנחשב כ"מחבל" גם אם כבר אינו חמוש ואינו מהווה שום איום. אשר על כן חושבים רבים מהם אין להאשים את סמל אזריה ברצח וגם לא בהריגה, אלא יש לשחררו ואולי אף להעניק לו צל"ש ומדליה.
כדי להבין את השורשים העמוקים של המצב אליו הגענו בימים אלה במדינת ישראל, ראוי אולי ללכת אל חלק אחר בתנ"ך, אל סיפור הרבה פחות מלבב – סיפור כיבוש כנען. לאחר השחרור הגדול מן השעבוד במצרים, נדדו העבדים המשוחררים ארבעים שנה במדבר. הם נרתעו מפני המשימה שרצה אלוהים להטיל עליהם, לצאת למסע מלחמה גדול ולכבוש בכח הזרוע את הארץ המובטחת, ועל כך מגנה אותם המקרא כפחדנים.
המשימה עברה אל בניהם, אשר כבר לא זכרו את ימי העבדות במצרים. בראשות המצביא יהושע בן נון הם הסתערו בחמת זעם על ארץ כנען וכבשו עיר אחר עיר. ואז, במצוות אלוהים הם טבחו והרגו את כל התושבים, גברים ונשים, זקנים וילדים ובחלק מהמקומות אף את כל חיות הבית. ובסוף הטוב הם חילקו ביניהם את הארץ שנותרה ריקה מתושביה.
כך לפחות מתאר זאת ספר יהושע בתנ"ך. רבים מן החוקרים וההיסטוריונים המודרניים מפקפקים באמינות התיאור – ואם כך, הרי אין ספק שהספר הזה, שזכה למעמד של קדושה כחלק מספר הספרים של העם היהודי, חובר בידי מישהו שניחן בדמיון חולני במיוחד. גם את הטכסט הזה אימצה לעצמה הנצרות וגם אותו תרגמה והפיצה ברחבי העולם - וגם הוא שימש מקור השראה. למתישבים אירופים בצפון אמריקה ובדרום אפריקה היה קל ונוח לזהות את עצמם עם לוחמיו העברים של יהושע בן נון ואת השחורים או האינדיאנים עם הכנענים.
ראוי לציין כי היהדות עצמה, אשר תרמה לתרבות העולמית את הטכסט הזה, התרחקה ממנו יותר ויותר במהלך הדורות. צאצאיהם הרחוקים של הנוודים הפראים אשר פרצו מן המדבר ובידיהם חרבות נוטפות דם והחריבו את עריה של ארץ כנען הפכו בעצמם לעירונים המובהקים ביותר בכל הארצות הרבות בהן חיו, אשר העריצו יותר מכל את הלמדנים ויודעי הספר ורחקו מכל עיסוק מלחמתי (למען האמת, בכל מקרה לא היתה להם הרבה אפשרות לעיסוקים מסוג זה...). האל בו האמינו היהודים, אל אוניברסלי, "מלך מעולם עד עולם", התרחק מאד מדמותו של האל השבטי הפראי וצמא הדם של הנוודים הקדמונים. גם את הקרבת הבהמות לקרבנות, שהפכה את מקדשי העולם העתיק לבתי מטבחיים, עזבו היהודים והחליפו אותה בתפילה - מנהג שאותו אמצו גם הנוצרים והמוסלמים.
ספר יהושע – ועוד פסוקים ופרקים נוטפי דם – נשארו בתנ"ך. ליהודים שומרי המצוות אסור להחסיר אפילו אות אחת, ובודאי לא ספר שלם. אבל אפשר לתת פרשנות מרככת ומעדנת, ולדחות את כל הנושאים האלה לימות המשיח, נושאים שאינם בתחום הענין והעיסוק המעשי של היהודים כאן ועכשיו. כך בדיוק עשו רבנים וגדולים בתורה במשך מאות שנים. במשך מאות שנים, לא זה היה מוקד האמונה והמסורת היהודית. בין החגים והמועדים הרבים בלוח השנה היהודי לא נקבע מעולם חג לזכרם של יהושע וכובשי כנען.
כך, עד לעלית התנועה הציונית באירופה של המאה התשע עשרה, אשר עוד בטרם הגיעו חלוציה אל הארץ המובטחת ונתקלו פנים אל פנים ביושביה הערבים כבר החלה לחלום על "יהדות השרירים". בשנת 1899 כתב שאול טשרניחובסקי – סטודנט יהודי צעיר שבא מאוקראינה ללמוד רפואה באוניברסיטת היידלברג ואשר עתיד היה להפוך לאחד מגדולי המשוררים של התנועה הציונית - את אחד משיריו הידועים ביותר: קַצְתִּי בִּגְסִיסָה לַדּוֹרוֹת / זָקֵן הָעָם – אֱלֹהָיו זָקְנוּ עִמּוֹ! / רְגָשׁוֹת נִצְמָתִים בִּידֵי חִדְלֵי-אוֹנִים / קָמוּ לִתְחִיָּה מִמַּסְגֵּר מְאַת דּוֹרוֹת / אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי / אֶכְרַע לְכָל שְׂכִיּוֹת-הַחֶמְדָּה, שֶׁשָּׁדְדוּ / פִּגְרֵי אֲנָשִׁים וּרְקַב זֶרַע אָדָם / מִיַּד אֵל אֱלֹהֵי מִדְבְּרוֹת הַפֶּלִי / אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה / וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין!
לפני מאה ושבע עשרה שנה כתב משורר צעיר ונלהב את המלים האלה. במשך מאה ושבע עשרה שנה שקדו התנועה הציונית ומדינת ישראל על המלאכה של שחרור האל של כובשי כנען מכבליו. את פריו של המאמץ ואת דמותו של אל המדבר המשוחרר אפשר היה לראות בסרטון שהגיע השבוע מן ההפגנה בלב תל אביב, העצרת שנקראה לתמיכה נלהבת באותו סמל אלאור אזריה אשר כיוון את רובהו וירה מטווח אפס בראשו של פצוע השוכב על הארץ. "מוחמד מת! מוחמד מת!" קרא שם ההמון, ו"נשרוף לכם את הכפר!", ו"יהודי נשמה – ערבי בן זונה!" וגם "שמאלני הוא בן זונה" ו"התקשורת מזדיינת" וקינחו בסתם "מוות לערבים! מוות לערבים! מוות לערבים!".
אין ספק, האל של כובשי כנען בסערה השתחרר מכבליו והוא משתולל חופשי ללא מעצורים ברחבי מדינת ישראל והשטחים הנתונים לשלטונה הצבאי המתמשך. והיכן עוד נמצא בימינו את מי שינסו לחזור ולכבול אותו? אולי בבוסטון שבארצות הברית. באותו היום בו נחת על דפי הפייסבוק הסרטון מן העצרת ההיא בתל אביב הגיע גם סרטון בו נראים חברי ארגון יהודי הנקרא "אם לא עכשיו" אשר ביקשו לערוך סדר פסח של מחאה במשרדי הלובי היהודי איפ"ק. בסרטון נראים פעילי הארגון שנעצרו בידי משטרת בוסטון בעוון הסגת גבול נלקחים כבולים בזה אחר זה אל ניידת המשטרה בעוד חבריהם מחוץ לבנין מלווים אותם בשירה והנפת שלטים: "די לכיבוש!" / "כיבוש – מכה שלא נכתבה בתורה" / לשנה הבאה – חרות וכבוד ל-כ-ו-ל-ם". בהודעה שפרסמו המארגנים נאמר: "אלפי יהודים אמריקאים יעשו כל מה שנדרש להראות לנשיא הבא – מי שזה לא יהיה (או תהיה) – שבקרב יהודי ארצות הברית מתעוררת תנועה נגד הכיבוש, תנועה חזקה יותר מאי פעם".
שמו של הארגון הזה בא גם הוא ממקורות היהדות. הלל הזקן, המבטא בצורה בולטת את פניה ההומניים של המסורת היהודית, אמר "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?". והוא גם אמר "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". ".
