ישראל 2016: בית מפולג נגד עצמו
יום ראשון, 5 ביוני 2016 – יום השנה הארבעים ותשעה לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה. השנה הוא הצטלב עם "יום ירושלים" שבו חוגגים ממשלת ישראל ואנשי הימין הקיצוני על פי הלוח העברי את יום השנה של מה שנקרא בפיהם "שחרור ואיחוד ירושלים". וזאת גם היתה השנה תחילתו של צום הרמדאן המוסלמי. ביום הזה עמדתי בין כמה מאות מפגינים על מרפסת בנין עירית ירושלים, למחות על "מצעד הדגלים" שמקיימים הצעירים הדתיים-לאומיים-משיחיים לכל סוגיהם ומיניהם.
ברחוב יפו מתחתינו זרמה התהלוכה, יער של דגלים ישראליים כחולים לבנים וביניהם דגלי של התנועה להקמת המקדש וכמה דגלים צהובים של אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. מן המרפסת קראו אליהם "אין לכם שום בושה – אין קדושה בעיר כבושה" ו"יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" והניפו שלטים בהם נאמר "עומדים ביחד נגד הכיבוש", "עומדים ביחד לבנות תקווה" ו"מי שצועק 'מוות לערבים' אינו יהודי!". יותר מכל זעמו רוקדי הדגלים על השלט בו נאמר בערבית ועברית "רמדאן קרים – מאחלים צום קל לחברינו המוסלמים". רבים מהם התקרבו אלינו עם דגליהם, והניפו בזעם את אגרופיהם, בדרכם אל הרובע המוסלמי של העיר העתיקה. שוב ושוב הם שרו את ההמנון הלאומי "התקווה" ואחריו "אל תירא ישראל אל תירא/כי גור אריה הלא אתה/ אריה כי ישאג, מי לא ירא/מי לא ירא?" ונענו בתיפוף בלתי פוסק של מתופפי השלום, כל רעם תופים מלווה בקריאה הרועמת "די לכיבוש! די לכיבוש!". מרחק די קצר הפריד בינינו ובינם – חמש מדרגות ועליהן עמדו שוטרים לודא שלא יווצר שום מגע ישיר.
יום אחר כך פרסם ג'רוסלם פוסט מאמר שלי בכותרת "ישראל 2016: בית מפולג נגד עצמו".
לפני מאה וחמישים ושמונה שנים, רץ פוליטיקאי אמריקאי בשם אברהם לינקולן בבחירות לסנאט, ובמהלך מסע הבחירות נשא נאום מפורסם: " בית מפולג בתוך עצמו לא יחזיק מעמד. איני מאמין שהברית הזאת (ארה"ב) תוכל להמשיך ללא הגבלה כאשר חציה שקועה בעבדות וחציה חופשית. בסופו של דבר היא תהיה כולה בצד האחד או כולה בצד השני. או שמתנגדי העבדות יעצרו את המשך התפשטותה, ובסופו של דבר יובילו להעלמותה המוחלטת - או שתומכי העבדות ידחפו אותה קדימה, עד שהיא תשלוט בכל מדינות ארצות הברית, גם בצפון וגם בדרום ".
באותו שבוע של נצחון מזהיר ביוני 1967 הפך הבית הישראלי שלנו להיות בית מפולג בתוך עצמו, כאשר "חציו שקוע בעבדות וחציו חופשי". מאז ועד היום יש לנו בתוך הקו הירוק, השואבת את סמכותה מבחירות רב-מפלגתיות שהן חופשיות במידה סבירה. בצד השני של הקו הירוק, אותה הממשלה עצמה היא דיקטטורה צבאית, אשר מקיימת שלטון בכח על מיליוני פלסטינים משוללי זכויות, ואשר אף לא מנסה להעמדי פנים כאילו שלטונה שם מבוסס על הסכמת הנשלטים.
כל זה היה אמור להיות "מצב זמני" בלבד, שהיה אמור להמשך עד למשא ומתן כלשהו שיתקיים במועד עתידי שלא הוגדר. ארבעים ותשע שנים לאחר מכן, השלטון הצבאי הישראלי על הפלסטינים הינו עדיין מציאות אשר השתנתה באופן משמעותי עם "הרשות הפלסטינית" חסרת האונים. בדומה לכך, העובדה המכרעת של שליטה ישראלית ברצועת עזה לא התבטלה בעקבות "ההתנתקות". כל מה שקרה שם היה שהשלטון הצבאי הישיר הוחלף במצור נוקשה אשר חונק את כלכלת עזה ולמעשה הופך אותה לכלא ענקי תחת כיפת השמים.
כאשר נערכות בחירות לכנסת, ישנה תחנת קלפי הממוקמת בלב חברון. זכאים להצביע שם כאלף מתנחלים. למי אין שם זכות הצבעה? לכ-200,000 פלסטינים חברונים.
ארבעים ותשע שנות שלטון ראינו את ההתקדמות וההתרחבות הנמרצת של מפעל ההתנחלות. מספר המתנחלים הולך וגדל, והם משתלטים על יותר ויותר ותר קרקעות פלסטיניות. המשיחיות הדתית-לאומנית, אשר פרצה אל הבמה הציבורית בימי האופוריה ל יוני 1967, הופכת יותר ויותר מיליטנטית, יותר ויותר חזקה ודומיננטית.
ישראלים אשר עדיין דבקים במושגים כמו דמוקרטיה וזכויות אדם או סתם הגינות בסיסית מתחילים להרגיש יותר ויותר נצורים ומאויימים - ולא מדובר רק באנשי שמאל.
משה יעלון, מי שהיה שר הביטחון עד לפני שבועיים, מפקפק מאד באפשרות להגיע לשלום ותומך חד שמעית בהמשך השלטון הצבאי הישראלי – ועם זאת עדיין היו לו כמה הסתיגויות בנושאים כמו הרג אסיר שכבר נפרק מנשקו. במקומו בא אביגדור ליברמן הברוטאלי, אשר מובטח שאינו לוקה במעצורים כאלה. .
ישראל של 2016 יותר ויותר מאבדת מגע עם הקהילה הבינלאומית, ונהפכת מנוכרת למספר הולך וגדל של יהודים ברחבי העולם - במיוחד לדור הצעיר של יהודי ארצות הברית, אנשים אשר כל כולם חדורים באותם עערכים דמוקרטיים אשר נמצאים תחת איום בחברה הישראלית. ישראלים אשר לא ויתרו על התקווה לשלום מגלים שאנחנו יכולים לסמוך על ממשלת צרפת הרבה יותר מאשר על ממשלת ישראל – תחושה מוזרה ומטרידה.
בעוד שנה מעכשיו, ימלאו חמישים שנה לכיבוש הישראלי על הפלסטינים. במסורת היהודית נהוג לכנות תקופה כזאת של חמישים שנה במלה "יובל". מספרי הקודש של הדת היהודית עברה המלה הזאת לאנגלית ולשפות רבות אחרות (Jubilee).
במסורת היהודית הזאת, המלה "יובל" מציינת הרבה יותר מאשר עצם העובדה שעברו חמישים שנה. שנת יובל היתה אמורה להיות שנה מיוחדת מאד - שנה בה עבדים ואסירים ישוחררו, חובות ייסלחו, וקרקע שנגזלה תוחזר לבעליהו.
בהשראת הפסוק הזה, שרו חיילים במלחמת האזרחים האמריקאית "הידד! הידד! אנחנו מביאים את היובל! " כאשר צעדו בדרכם לשחרר את העבדים.
"שופר תעבירו בכל ארצכם, וקדשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". כך נאמר בספר ויקרא. האם עוד נזכה לראות בביאת היובל לארצנו?
