" זה יכול לקרות לכל אחד!"
נשיא רואנדה פול קגאמה, שעמד לצידו של נתניהו במסיבת העיתונאים, הוסיף: "גם עליו מתחו ביקורת במערב – ואני מבקר את המבקרים. מאשימים אותנו שאין אצלנו דמוקרטיה? מי שאומר את זה לא מבין את רואנדה. אני עושה מה שטוב לעם שלנו". עובדה, קגאמה כבר שולט 16 שנה ברואנדה, ורק לאחרונה הלכו בני עמו לקלפיות והחליטו ברוב של 98% להעניק לנשיאם האהוב עוד שבע שנים בשלטון. סיכם העיתונאי ביסמוט מ"ישראל היום", הלא הוא הביביטון, אשר נספח אל פמלית ראש הממשלה באפריקה: "לקגאמה, אחד המנהיגים המרשימים באפריקה, יש , יש תפיסת עולם דומה מאד לזו של נתניהו. שני המנהיגים האלה מבינים זה את זה וסומכים זה עk זה".
תכניתה של ממשלת ישראל להרחבת התמיכה בהתנחלויות, שעוררו תגבותות זועמות בוושינגטון אך לא בקיגאלי, כללה בין השאר הקצבת חמישה מיליון שקל להקמת שבילי אופנים בהתנחלות קרית ארבע. ביומן חדשות הבוקר ברדיו התראיין שר החקלאות אורי אריאל, שהיה מעורב עמוקות בהקצבה זאת למרות שאין לה כל קשר עם חקלאות. "האם יש כל כך הרבה רוכבי אופניים בקרית ארבע?" שאל המראיין. "האם לא היה עדיף להשקיע את הכסף בסלילת שבילי אופניים בעיר תל אביב?" – "איך אתה מסוגל בכלל לשאול שאלה כזאת, כאשר בקרית ארבע יש משפחה שעדיין יושבת ומתאבלת על ילדה בת 13 שנרצחה רק לפני כמה ימים?" ענה השר. "המתנחלים נפגעו פגיעה קשה, הם מרגישים מאוימים, חייבים להעלות להם את המוראל."
אכן, הלל אריאל בת ה-13 נהרגה לפני שבוע בידי פלסטיני שחדר לתחום ההתנחלות. בעיתונות הישראלית ראינו שוב ושוב את תמונת פניה הצעירים, ו"ידיעות אחרונות" העניקו את הכותרת הראשית לדברי ההספד של אמה "שלום לך, נסיכה שלי!". קשה להניח כי במהלך חייה הקצרים שמעה הלל אי פעם את המלה "כיבוש" או "גזל קרקעות". איך היא יכלה לשמוע על דברים לא נעימים כאלה, שם בחיק משפחתה האוהבת בבית המוקף כרמים בקצה שטח ההתנחלות?
הלל אריאל נהרגה בידי מוחמד טראיירה מהעיירה הפלסטינית הסמוכה בני נעים, אשר בעצמו נהרג כמה דקות אחר כך בידי כיתת הכוננות של קרית ארבע. הוא היה בן 17 וביקש לנקום את מות בן דודו את יוסף טראיירה שנהרג בידי הצבא ב-14 במרס ושל בת עירו שנהרגה בשבוע שעבר. ככל הנראה היו לו גם סיבות נוספות בגללן רצה למות. פחות משבוע לפני שהרג ונהרג כתב טראיירה בפייסבוק: "קבר, היכן אתה? אתה לא שואל עליי? מלאך המוות, לא התגעגעת אליי?".
כוחות הצבא הטילו מצור הדוק על בני נעים, ורשיונות העבודה של 2400 מתושבי העיירה נשללו. הצבא צילם ומדד את בית משפחת טראיירה לקראת הריסתו. ביצוע ההריסה תלוי באישור בית המשפט, אך ברוב הגדול של המקרים מאשרים השופטים ביצוע צווי הריסה כאלה, גם אם לא הוכחה כל מעורבות של בני המשפחה בביצוע המעשה. הממשלה ושירותי הביטחון טוענים שהריסת בתי המשפחות דרושה כדי ליצור הרתעה, ושופטים ישראלים אינם נוטים בדרך כלל להתווכח עם טענת שירותי הביטחון לגבי מה שדרוש לביטחון.
נכון לעכשיו, בית המשפט העליון כבר העניק את אישורו לביצוע שני צווי הריסה קודמים במחנה הפליטים קלנדיה, בהם התגוררו שני צעירים פלסטינים שביצעו תקיפה בעיר העתיקה בירושלים ונהרגו. ביצוע צווי הריסה בקלנדיה הוא לא דבר של מה בכך. לא פחות מאלף חיילים ושוטרים רוכזו לקראת המשימה הזאת. הם חדרו אל מחנה קלנדיה, נתקלו בהתנגדות הצפויה של צעירי המחנה ופתחו מיד בירי גז מדמיע ו"כדורי גומי" (כלומר, כדורי מתכת מצופי גומי). גם האמבולנסים של הסהר האדום שניסו להגיע ולפנות פצועים נתקלו במטר של גז מדמיע. בסופו של דבר הצליחו הכוחות במימוש המשימה שהוטלה עליהם. בחסות החיילים ביצעו הדחפורים את משימתם ובתיהן של משפחות אסאף ואבו חבסה הוחרבו עד היסוד. הושגה הרתעה?
הוריו של הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר, שנחטף ונשרף למוות בידי שלושה ישראלים, עתרו לבג"צ כדי שיורה לממשלה להרוס גם את בתיהן של משפחות הרוצחים האלה. עד כה דחתה הממשלה פניות כאלה על הסף. לטענת משרד הביטחון ושירותי הביטחון, ישנם רק מקרים בודדים ויוצאי דופן של יהודים ישראלים אשר רוצים לפגוע בפלסטינים - ולכן, כאשר מדובר ביהודים אין צורך ביצירת הרתעה ואין צורך להרוס בתי משפחות. ומה יגידו שופטי בית המשפט העליון?
בינתיים נמשך בבית הדין הצבאי ביפו משפטו של סמל אלאור אזריה המפורסם (או הידוע לשמצה) אשר במהלך שירותו בעיר חברון ירה והרג פלסטיני פצוע ששכב על הארץ. בתחילת השבוע פורסמו בהרחבה פרטי הההתפרצות הרגשית (יש אומרים, המאד מחושבת) שהתפרץ באולם בית הדין צ'רלי אזריה, אביו של הנאשם: "תופרים תיק לילד! רואים את זה! רוצים להכניס אותו לבית סוהר – על מה? על 'פעולה מבצעית'? לאן הגענו? התובעים יודעים מה זה חברון? מישהו מהם היה בחברון? מישהו מהם שלח ילד בן 18 לחברון? יום ולילה אני שומע את החיילים, הם מדברים איתי. פחד, הם לא ישנים בלילות. הולכים מטר ופוחדים שידקרו אותם, מתפוצצים לנו אנשים, רוצחים לנו אנשים. בשביל זה שלחתי את הבן שלי להיות קרבי? שישלחו אותו לכלא? איפה ראש הממשלה?"
ב"ידיעות אחרונות" כתב נחום ברנע: "לישראלים שיצאו להפגין למען אזריה לא אכפת מה אומר החוק. הם משוכנעים שאין הבדל בין ירי במחבל בזמן שהוא מסתער, סכין בידו, על עוברי אורח, לירי במחבל ששרוע חסר ישע על האספלט. מחבלים דינם מוות. לישראלים שבוכים עם הוריו ברשתות החברתיות לא אכפת מה הנורמות בצבא. הם משוכנעים שחייל בן 20 הוא ילד; הוא קטין; הוא איננו בר־עונשין – בוודאי לא כאשר מדובר בהריגת מחבל".
כמובן, עורכי דינו של אזריה אינם יכולים להציג בפני השופטים טיעונים מוסג זה. קו ההגנה מתבסס על הנסיון להוכיח כי אזריה חש את עצמו מאוים, כי ירה בכוונה תחילה בראשו של אדם השוכב על הארץ מתוך חשש כנה כי האיש נושא על גופו מטען נפץ. וכאשר מופיעים בזה אחר זה על דוכןם העדים קצינים המפריכים את הטענות האלה ואומרים במפורש כי לא היה לאזריה כל בסיס להרגיש מאוים, וכי הוא לא השמיע שום טענה כזאת בשעת מעשה, מתמלאות הרשות החברתיות דברי גידוף ואיום נגד הקצינים המעידים.
השבוע הביא ארגון זכויות האדם "בצלם" עדות חדשה ומעוררת מחלוקת לגבי נסיבות מותה של סארה חג'וג' בת ה-27, שנורתה למוות בידי שוטר בכניסה למערת המכפלה בחברון לפני שבוע, בבוקר ה-1 ביולי השנה. האם כגרסת המשטרה היא נורתה כאשר בידה סכין שבו איימה לדקור שוטרת שערכה חיפוש על גופה? או שמא נכונות העדויות המצביעות על כך שבפניה של סארה חג'וג' הותזו כמויות גדולות של גז פלפל שהממו אותה, וכי היא כבר לא היוותה שום איום וסיכון כאשר ירה בה השוטר בה ארבע יריות בזו אחר זו?
הפעם לא יכלו פעילי "בצלם" להציג סרטון שיציג במדויק את נסיבות ההרג. שום גורם שלטוני במדינת ישראל לא יעלה על דעתו לפתוח עוד משפט סנסציוני מעורר מחלוקת רק על סמך עדיותיהם של פלסטינים. אוהדיו של סמל אזריה טוענים ש"הוא נכנס לצרות רק בגלל שבצלם צילמו אותו" וקרוב לודאי שבזה הם צודקים.
והשבוע גם שמעה "ועדת המצפון" של הצבא את טיעוניה של הסרבנית תאיר קמינר, אשר כבר חצי שנה נכנסת ויוצאת מן הכלא הצבאי. בניגוד לסמל אלאור עזריה, שאינו נאזק בידיו בדרכו אל בית הדין הצבאי, תאיר קמינר הגיעה מן הכלא הצבאי אל חדר ועדת המצפון כשאזיקים על ידיה.
כאשר נתנה לה ההזדמנות לדבר היא הסבירה לקצינים הבכירים המאיישים את "ועדת המצפון" כי מצפונה אינו מאפשר לה לקחת חלק במה שהיא רואה כחלק ממעגל הדמים והאלימות, וכי היא אינה מוכנה לקבל את ההגדרה הצרה כי "מצפון" מתמצה אך ורק בפציפיזם מוחלט וסרוב לשרת בכל צבא שהוא ובכל מצב שהוא. "לפני מועד ההתיצבות שנקבע לי על ידי הצבא ובו נכנסתי לכלאף עשיתי שנת שירות בעבודה עם ילדים בשדרות וחוויתי את המציאות הקשה של מי שגדלים לדי גבול רצועת עזה. הילדים שגדלים בעזה או בשטחים, במציאות קשה לא פחות, לומדים לשנוא את הצד השני. כשאני מסתכלת על כל הילדים יחד, על הדורות הבאים של שני הצדדים ועל המציאות שבה הם גדלים, אני רואה המשכיות של טראומות וכאב. כבר שנים אין שאיפה לתהליך מדיני, לא קיים ניסיון להביא שלום לעזה ולשדרות. כל עוד הדרך הצבאית והאלימה נמשכת, אנחנו מייצרים בשני הצדדים דורות של שנאה שרק יחמירו את המצב. חייבים לעצור את זה. לאור כל זאת, אני לא יכולה להשתתף באופן פעיל בשימור המצב הקיים. זוהי פעולה שמנוגדת לצו מצפוני."
שלושים ותשעה משפטנים ידועים, כולל חמישה דקאנים לשעבר של פקולטות למשפטים באוניברסיטאות ישראליות, כתבו אל הפרקליט הצבאי הראשי וקראו לצבא להכיר בזכותה של תאיר קמינר לחופש המצפון. ועדת המצפון הצבאית אינה ממהרת להגיע להחלטה. מדי יום מתקשרים הוריה ומדי היום הם מקבלים את התשובה כי הועדה עדיין ממשיכה לדון בענינה של תאיר קמינר.
וגם זה היה השבוע: אמני קרקס ישראלים – ושלושה אמני קרקס פלסטינים משכם – התכנסו ברחוב נחלת בנימין להפגנת תמיכה בליצן ואמן הקרקס הפלסטיני מוחמד אבו סחא, אשר נמצא מזה שבעה חודשים במעצר מנהלי ללא משפט. "לא למעצר מנהלי!" "הם עוצרים גם ליצנים!" נאמר בשלטים שהונפו על עבר הקהל שהגיע ליריד האומנים הצבעוני הנערך במקום. במרכז הרחוב ישב ליצן בתוך כלוב, ולידו עמד פעיל שדיבר ברמקול: "מה שנקרא בישראל מעצר מנהלי זה פשוט מאסר בלי משפט. בלי משפט, בלי כתב אישום, בלי עורך דין, בלי שמישהו יסביר לך באיזה אשמה מאשימים אותך וכמה זמן תשב בכלא. פשוט מאסר בלי משפט, וזה יכול לקרות לכל אחד! זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו בכל זמן!" בנקודה זאת ניגשו שני פעילים אחרים, ששיחקו את תפקיד החיילים, והם חסמו את פיו בעודו צועק "הצילו! הצילו!", כבלו את ידיו ודחפו גם אותו אל תוך הכלוב לצד הליצן.
ההצגה הקטנה הזאת השפיעה מאד על אחד מן העוברים ושבים, אשר ניסה להתפרץ ולשחרר את העצירים שבתוך הכלוב. אלא שהשוטרים שנכחו במקום כדי לשמור על הסדר מיהרו לאחוז בו ולגרור אותו הרחק מן המקום. בעודו נגרר זעק האיש "הוא צודק! זה באמת יכול לקרות לכל אחד!"
