מי ירה ומי זה שם נפל?

מי ירה ומי זה שם נפל?

אפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ,
סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל.
קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ
מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל
בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?
דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,
אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=161

מי ירה ומי זה שם נפל? נתן אלתרמן, שכתב את השיר, השאיר את השאלה פתוחה וללא מענה. הוא כתב אותו בשנת 1934, כמשורר צעיר בתחילת דרכו. לפני שרובנו נולדו, כאשר הזקנים בינינו היו ילדים. מדינת ישראל טרם נוסדה, וצבא ההגנה לישראל טרם הוקם, אבל המלחמה שבה אנו שרויים עד היום הזה כבר התנהלה.

לפני שנה בדיוק, לא היה הרבה ספק מי ירה ומי נפל בכפר נבי סלאח שבאזור רמאללה בגדה המערבית ביום שישי ה-9 בדצמבר 2011. תושבי הכפר ועמם פעילים ישראלים ובינלאומיים יצאו, כמו בכל יום שישי, לתהלוכת מחאה. כמו בכל יום שישי הם צעדו לכיוון המעיין שבו נהגו תושבי הכפר להשתמש עד אשר בשנת 2009 השתלטו עליו תושבי התנחלות חלמיש הסמוכה. כמו תמיד חסמו חיילי צבא ההגנה לישראל את דרכם של תושבי נבי סלאח, וכמו תמיד החל במהרה עימות בו ירו החיילים גז מדמיע והפלסטינים זרקו אבנים, וכמו תמיד היה קשה אפילו למי שנכח שם לקבוע בדייקנות "מי התחיל".

אבל ביום המסווים הזה, משהו יוצא דופן כן קרה שם, שחורג קמת מן השגרה הכל שבוע. חייל ירה רימון גז ישירות ומטווח קרוב אל ראשו של אחד המפגינים. ירי של רימוני גז מטווח קרוב עלול להיות קטלני, במיוחד אם הוא פוגע בראש. לכן, פקודות הצבא אוסרות בפירוש לבצע ירי כזה. 

http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaavue

הצלמים שהיו בשטח צילמו את מוסטפה תמימי בזמן אמת, רגע לאחר הפגיעה, שוכב על הארץ בשלולית דם. תצלום מהפך קרביים, ונמשך הויכוח אם היה ראוי לפרסם אותו.

אבל מי זה שכיוון וירה מטווח קרוב ישר לראש? בעצם, גם זאת לא הייתה צריכה להיות תעלומה כל כך גדולה. הצלם חיים שוורצנברג תיעד את היורה ברגע הירי ממש. שמו ודרגתו וכל פרטיו ידועים היטב לשלטונות צה"ל, אבל הצנזורה הצבאית אוסרת לפרסם אותם.  (לפני מספר ימים ראיתי דף בפייסבוק שפרסם את השם העלום, אבל הדף הזה כבר לא קיים. מישהו דאג כנראה להסיר אותו. אבל בחיפוש באתרים המבוססים מחוץ לגבולות ישראל שאינם כפופים לצנזורה ישראלית אפשר עדיין לאתר אותו.)                                                                                                        

http://www.richardsilverstein.com/2012/12/08/who-killed-mustafa-tamimi-idf-sgt-aviram-boniel/

 במקרה, כל זה התרחש בדיוק ביום זכויות האדם הבינלאומי, בדיוק באותו זמן שבו צעדו אלפי פעילים ברחובות תל אביב לציין את היום הזה. החיילים כנראה לא שמעו על יום כזה. מה שהיורה האלמוני אמור היה לדעת הן פקודות הצבא שאותן הפר.

שלטונות הצבא, היודעים את זהותו של החייל האלמוני הזה, היו אמורים לחקור אותו ולהעמיד אותו לדין. אם לא על רצח וגם לא על הריגה, לפחות על עבירה קלה יותר כמו הפרת הוראות הצבא, או שימוש בלתי חוקי בנשק, או התנהגות בלתי ראויה. לכל הפחות על עבירה שכרוך בה עונש של כמה חודשי מאסר על תנאי. נכון להיום, דבר מכל אלה לא התרחש. ארגון "בצלם" פנה כמה וכמה פעמים אל הפרקליטות הצבאית ונענה כל פעם בתשובה זהה: "החקירה עדיין נמשכת".

http://www.btselem.org/hebrew/firearms/20111209_killing_of_mustafa_tamimi

לפני שבוע, כאשר התקרב שוב לוח השנה אל יום זכויות האדם, יצאו קבוצת פעילים בניסיון, אולי קצת תמים, לעורר את מצפונה של החברה הישראלית. בכותרת "מי רצח את מוספה תמימי" כתבו ופרסמו ברשת ובפייסבוק וגם חילקו כרוזים ברחובות והזכירו את שמו המפורש של היורה האלמוני וציינו גם את שמות אלה שמעליו במעלה סולם הפיקוד עד הרמטכ"ל ועד בכלל ואת עברו של אחד מהם בנוגע להרג אזרחים. לא תמיד קל להביא את אזרחי ישראל להקשיב למסרים מסוג זה (עוד על כך בהמשך).

http://tv.social.org.il/politics/2012/12/12/who-killed-tamimi

https://www.youtube.com/watch?v=-ZWCFHL9UIs

אמצעי התקשורת בישראל לא ממש התענינו בסיפורם של תושב פלסטיני שנורה ונהרג לפני שנה בדיוק ושל חייל שירה והרג בניגוד לתקנות הצבא ולא נענש ולו בעונש הקל ביותר. כל המערכות הופצצו בהודעות לעיתונות שחיברו פעילים וגם ארגוני זכויות אדם, אך אף לא מלה אחת לא הגיעה אל הדף המודפס או אלי גלי האתר.

לאמצעי התקשורת לא היה זמן לעניני מוסר כאלה. זה פשוט לא התאים. בדיוק בימים האלה התקשורת נוטה לטעון, שוב ושוב, כי חיילי צה"ל נמלטים מפני מפגינים פלסטינים, וכי זוהי בושה וחרפה ועלבון לכבוד הלאומי.

מה שתפס את הכותרות היו תלונות של חיילים כנגד פקודות הצבא האוסרות עליהם לירות במפגינים. הם אמרו כי הפקודות קשות ומחמירות מדי, כי הם נשלחים "להילחם בידיים קשורות", וכי מפקדיהם מרסנים אותם מתוך חשש ופחד מפני הצלמים הנוכחים בזירות ההתנגשות עם המפגינים הפלסטינים ומן התמונות שהצלמים האלה מצלמים ומפיצים ברחבי העולם. וחייל חובב קומיקס השווה את התמונות שמביאים הצלמים מן השטח לקריפטוניט, זה החומר הירוק שמכאיב ופוגע בגיבור העל סופרמן הכל-יכול. 

"חייל מסמל את הריבונות של המדינה. זריקת אבנים עליו היא פגיעה בכבוד הלאומי. הכבוד הלאומי הוא כוח ופגיעה בו פוגעת בעמוד השדרה של המדינה. הצלמים המתעדים את האירועים האלה ומפיצים אותם פוגעים קשות במעמדו וכוחו של צה"ל" הצהיר הרב הצבאי הראשי לשעבר אביחי רונצקי. ומצידו הליברל לשעבר הידוע דן מרגלית כתב מאמר פרשנות תקיף ותבע במפגיע מן הרמטכ"ל לא לאפשר לחיילים לסגת בפני מפגינים, אלא להנחות אותם לפתוח בירי "אפילו אם התמונות לא יהיו טובות להסברה הישראלית".

חד משמעי יותר מכולם היה אביגדור ליברמן. רגע לפני שנאלץ להתפטר ממשרד החוץ בגלל העסקה המפוקפקת ההיא עם השגריר בבלארוס, הצהיר שר החוץ כי "נהלי הפתיחה באש שעל פיהם צה"ל פועל בשטחי יהודה ושומרון, אינם תורמים להרגעת השטח אלא רק מדרבנים את ליבוי היצרים. לא יכול להיות שפלסטינים שתוקפים חיילי צה"ל יישארו בחיים."

ובהחלט הייתה השפעה לכל הדיבורים האלה.את התוצאה המיידית של כמה ימי קריאות נרגשות לחיילי צה"ל לפתוח באש למען הצלת כבודה הלאומי של מדינת ישראל אפשר היה לקרוא בכותרת הענקית בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" רב התפוצה:  "לוחמת מג"ב חיסלה מחבל בחברון". ובאותיות קטנות יותר הפירוט: "צעיר פלסטיני תקף עמדת מג"ב ליד מערת המכפלה, שוטרת מג"ב הגיבה בקור רוח, ירתה בו 3 כדורים וחיסלה אותו, חשש בצה"ל כי גל התקריות יתדרדר לאינתיפאדה שלישית". וגם תמונתה של השוטרת הופיעה, פניה מטושטשים ומעליה הכותרת "הגיבורה ממג"ב". (כידוע, משמר הגבול צועד בראש בנושא קידום שוויון הנשים וכבר נתן להן כמה וכמה הזדמנויות לקחת חלק בניהול היום יומי של מלאכת הכיבוש ולהראות שהן מסוגלות להיות לא פחות קשוחות ולא פחות ברוטאליות מן הגברים שלצידן.)

רק בשורה תחתונה בקצה המאמר הוזכר כי בעצם בידיו של המחבל המסוכן ההרוג היה בעצם רק אקדח צעצוע. והאם אכן נכונה טענתה של הגיבורה ממג"ב כי בשעת מעשה חשבה שמדובר באקדח אמיתי ופעלה כמיטב יכולתה להציל את חיי חבריה ליחידה? או שמא הגרסא הנכונה היא של בני משפחתו, שסיפרו כי מדובר בנער שחגג את יום הולדתו ה-17 ויצא לרחוב כדי לקנות עוגה ולא כדי לתקוף חיילים ושוטרים? ואולי הוא פשוט הוציא את אקדח הפלסטיק מכיסו כדי להגיע לתעודת הזהות שהיתה מתחתיו?

ארגוני זכויות האדם שיגרו תחקירנים לחברון והם מנסים לאתר עדי ראיה ולהצליב עדויות ולהגיע לתמונה קרובה למציאות של מה שקרה שם. אבל את תוצאות התחקיר קרוב לודאי ששום עיתון לא יפרסם, בודאי שלא בעמוד ראשון ובכותרת ראשית. תושבי ישראל ברובם הגדול כבר יודעים בדיוק מה קרה: לוחמת גיבורה חיסלה מחבל מנוול, כל הכבוד לה. 

ובמקרה הזה, מי ירה ומי זה שם נפל? מי שנפל היה מוחמד סלימה, שנהרג ביום הולדתו ה-17 (על כך לפחות אין חילוקי דעות).  ומי שירתה הייתה לוחמת משמר הגבול ששמה מתחיל בנ' ואולי פעם נדע את זהותה ואולי לא. בעתיד הקרוב במהלך מסע הבחירות לכנסת ישראל שבירושלים יהיו ככל הנראה עוד הרבה אשר ירו והרבה אשר יפלו, שם בשטחים שבשלטון הצבאי של מדינת ישראל מזה ארבעים וחמש וחצי שנים. לדעת כל המומחים, כל תקרית וכל הרג מסייעים למקד את תשומת הלב הציבורית בנושאים ביטחוניים וזה מסייע ישירות למסע הבחירות של בנימין נתניהו ושותפו אביגדור ליברמן. ומה אם באמת תתחיל כאן האינתיפאדה השלישית? דיה לצרה בשעתה, קודם כל שהמחנה הלאומי ינצח בבחירות וירכיב גם את הממשלה הבאה.

ומי רצח את מוסטפה תמימי? באמת, את מי מענינות פרשות עתיקות מלפני שנה?

***

מיכל וקסלר היא אחת מבין הפעילים שהתאמצו לעורר בקרב אזרחי ישראל ענין במותו של מוסטפה תמימי ובמצב הפלסטינים תחת הכיבוש בכלל. ברשותה אני מביא כאן את סיפורה.

www.facebook.com/michal.vexler

  

על יפי הנפש

פגשתי היפית שמכירה אותי מהפייסבוק אחרי מצעד זכויות האדם, בפלאפל האורגני מול כיכר רבין. צעירה, מתוקה וחייכנית, כולה אור ואהבה. היא קפצה עלי בחיבוק סוער ולחצה את ידי בהתרגשות. לסימן השאלה על פניי היא הסבירה שאנחנו מכירות מהפייסבוק, ומאיזו קבוצה שנקראת "האקדמיה לגיבורי על" זו קבוצה מתפקעת מחיוביות שמטרתה לקדם עולם טוב יותר במעגלים מתרחבים - מגיבור העל עצמו ותוכו פנימה, אחר כך הקהילה שלו ובסוף העולם כולו.

שאלתי אותה אם היא נהנתה במצעד, והיא ענתה שהיא עקפה את המצעד "כי כל ההפגנות הזועמות האלו ממש לא נכונות" ושמבחינתה המצעד היה "מלא אנרגיות שליליות".

משכתי בכתפיים והלכתי משם, אבל המשכתי לחשוב על התגובה שלה. אולי המצעד הענק עשה אותי אופטימית, או שאני מאמינה ביכולתם של גיבורי על לפחות להקשיב ולהשתמש בשכל וברגש שלהם; כך או כך החלטתי לחזור לפלאפל ולדבר איתה, לנסות להסביר לה למה אני ועוד הרבה אנשים כועסים ולמה זה לגיטימי לכעוס.

ניסיתי לספר לה איך לפני שנה, בדיוק בזמן המצעד, בנאדם, מישהו שאני מכירה, שאני מיודדת עם משפחתו, הפגין כמה מטרים מביתו בתוך הכפר שלו ו...

ואז היא עצרה אותי:

"אני לא רוצה לשמוע"

"… אבל... א"

"אני לא רוצה לשמוע, וזו חוצפה מצידך לספר לי בכוח דברים שסתם לא קשורים לחיים שלי"

"אלו כן החיים שלך, זו המדינה שלך, זה הצבא שלך"

"אבל זה ממש לא מעניין אותי, תפסיקי"

ואז עשיתי משהו שלא תיכננתי לעשות, והטחתי על השולחן את הצילום של פרצופו המרוסק של מוסטפה תמימי -

"שיהיה לך בתאבון"

והלכתי.

זה היה דבר רע ואלים לעשות, כמו לתת את צילום הזוועה הזו לילדה קטנה.

היפים בעלי מודעות רוחנית מפותחת כמו הבחורה הזו שומרים על תודעתם מכל משמר - לא כועסים, חושבים רק חיובי, מחפשים בכל מקום רק את האור ודוחקים את החושך רחוק מהם. נפשה של אותה היפית הייתה בודאי הדבר הטהור והמצוחצח ביותר באותה פלאפלייה נקייה ממילא.

עד אותו רגע לא הבנתי איך המושג "יפת נפש" הפך לדבר של גנאי, אבל עכשיו אני מתחילה להבין: יפת נפש היא מי שמרחפת מעלינו כמלאך, לא נגועה בשנאה שלנו כי החיים שלה מוגנים מספיק. אני שונאת אותה כי הנפש שלה יפה בזמן ששלי פצועה. ועדיין עלי לזכור שגם אני עלולה להיות יפת נפש, ושהתבוססות בזיעה ובדם של אחרים לא תנקה אותי מהתנשאות ואטימות. אני מתפללת לאלוהים היהודי - אל נוקם ונוטר, אל הזעם: תן לי את הכוח לחיות בעולם הקשה שבראת, בתוכו ולא מעליו.

דילמת המשפטן והשגריר

דילמת המשפטן והשגריר

אירוע כזה לא נראה כל יום באולמות בית המשפט העליון בירושלים.

לפני שנה וחצי העביר הרוב הימני בכנסת ישראל את "חוק החרם", אשר אמור להיות מכוון כנגד חרן על ישראל אך כבדרך אגב מגדיר כי חרם על ההתנחלויות הינו חרם על ישראל. התוצאה הישירה היא שהחוק אוסר על אזרחים ישראלים לקרוא לחרם על מוצרים שיוצרו בהתנחלויות בשטחים הכבושים,  אך אינו אוסר שום קריאה אחרת לחרם. מותר להטיל חרם צרכנים, מותר להטיל חרם מסיבות דתיות של כשרות, או בגלל תנאי העסקה של עובדים, או בשל צמחונות והגנה על בעלי חיים. בחוק הישראלי אין אפילו שום איסור על חרם גזעני מוצהר, המכוון במפורש נגד בני קבוצה אתנית בשל השתייכותם לקבוצה הזאת. כל סוגי החרם מותרים וכשרים למהדרין בחוק הישראלי. יוצאים מהכלל הזה אך ורק אזרחים ישראלים קוראים לחרם על התנחלויות – התנחלויות שהוקמו בשטח כבוש תוך הפרת החוק הבינלאומי ובמטרה מוצהרת למנוע מהפלסטינים להקים מדינה. הם ורק הם חשופים לתביעות נזיקין כבדות מצד המתנחלים ותומכיהם.

כמה וכמה עתירות הוגשו כנגד החוק הזה – על ידי גוש שלום שאני דוברו, על ידי ח"כ אחמד טיבי, על ידי האגודה לזכויות האזרח, ארגון עדאללה וקואליצית הנשים לשלום ותנועת היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל ועוד ארגונים ואישים רבים ושונים. שופטי בג"צ לא מיהרו להרים את תפוח האדמה הלוהט הזה. לקח להם שנה וחצי לקבוע דיון מקדמי וראשוני בעתירות. השבוע הזה התקיים הדיון.

עורכי הדין של  העותרים דיברו בזה אחר זה, ציינו באזני השופטים כי מדובר בחוק בלתי חוקתי  בעליל, חוק אנטי-דמוקרטי הפוגע פגיעה חמורה בחופש  הביטוי  וחופש ההתארגנות הפוליטית של אזרחי ישראל. ואז הגיע תורו של היועץ המשפטי של הכנסת, עורך הדין אייל ינון, להתייצב מול השופטים ולהשיב לטענות ולגונן על החוק שחוקקה מרשתו, כנסת ישראל. רק שהתעוררה בעיה קטנה: עו"ד אייל ינון בעצמו מתנגד לחוק הזה, וכמו העותרים הוא רואה בו חוק בלתי חוקתי ואנטי דמוקרטי.

"לפני שנחקק החוק, דיברתי באריכות כמה וכמה פעמים עם חברי הכנסת שיזמו את החוק. כך עשו גם היועצים המשפטיים האחרים, נציג היועץ המשפטי לממשלה והיועצים המשפטיים של משרד החוץ ושל משרד המסחר והתעשייה. כולנו העמדנו אותם על הבעייתיות הגדולה בחוק הזה, עשינו ככל יכולתנו להכניס את החוק למסגרות חוקתיות. אבל חוות הדעת שלנו אינן מחייבות את חברי הכנסת והם העבירו את החוק ברוב קולות. לבית המשפט כאן יש סמכות לפסול את החלטתם, ליועצים משפטיים אין". (דגש שלי).

והשורה התחתונה: "בינתיים, אני מכהן כיועץ המשפטי של הכנסת, אני מחויב לייצג אותה ולהגן כמיטב יכולתי על ההחלטות שהיא קיבלה ברוב." הדילמה של היועץ לא ממש שכנעה את שלושת שופטי ההרכב. "בעצם, שלחו אותך לכאן בלי תחמושת" העיר השופט סלים ג'ובראן. לא שהשופט ג'ובראן עצמו ועמיתיו ממש ממהרים לקבל החלטה בנושא הטעון הזה. מתי תבוא ההחלטה? אולי בשבוע הבא, אולי רק בעוד שנה או שנתיים. אין לוח זמנים מחייב, ולא נראה שהם.

במדינת ישראל 2012, אנשים הגונים ניצבים בפני דילמות הולכות וגוברות. אפשר לתהות מה בדיוק ארע השבוע בחדרים הסגורים במשרדי החוץ בלונדון ובפריז ובמדריד ובמוסקבה ובקנברה ובסטוקהולם ובקופנהגן ובקהיר ואיפה לא, כאשר השגרירים הישראלים הוזמנו בזה אחר זה לקבל לידיהם נזיפה חריפה אחר נזיפה חריפה.

באמצעי התקשורת היו כמה הדים להתמרמרות של הדיפלומטים הישראלים. הם שמעו לפתע דרך אמצעי התקשורת, ללא כל הכנה, על ההחלטה להקים ליד התנחלות מעלה אדומים, בשטח המכונה E-1, התנחלות גדולה חדשה שתשמש כמחסום ופקק שימנע מהפלסטינים רצף טריטוריאלי מצפון הגדה המערבית לדרומה ובכך יחסום להם את הדרך להקמת מדינה. ומה חשבו השגרירים כאשר נודע להם שאת ההחלטה המשמעותית הזאת לא קיבלה ממשלת ישראל במלואה ולא הקבינט המצומצם וגם לא התשיעיה המשמשת כקבינט פנימי שבפנימי. למעשה, את ההחלטה קיבל ראש הממשלה נתניהו בפגישה בלתי פורמלית עם שר החינוך סער ושר איכות הסביבה ארדן, שאין להם שום סמכות לקבל החלטות מדיניות חשובות אבל הם במקרה ראשי תומכיו של ראש הממשלה בתוך מפלגת הליכוד?

משרד החוץ העביר דף מסרים ברור וחד משמעי ביותר לכל שגרירי ישראל ברחבי העולם והנחה אותם להעביר את המסר הזה בדיוק לממשלות המארחות אותם: "נמשיך לבנות היכן שנרצה. ההחלטה להרחיב את הבנייה מעבר לקו הירוק לא תשתנה. ישראל בנתה ותמשיך לבנות בירושלים ובכל המקומות שנמצאים על מפת האינטרסים האסטרטגיים שלה. ישראל תמשיך לעמוד על האינטרסים החיוניים שלה גם מול לחצים בינלאומיים. האחריות לקיפאון בתהליך המדיני מוטלת על הפלסטינים בלבד". גם את דף המסרים הזה יכלו השגרירים לקרוא באתרי החדשות הישראלים עוד בטרם הגיע אליהם בצינורות הדיפלומטיים המקובלים.

האם כל השגרירים אכן העבירו את המסר הזה בדיוק אל בני שיחם האנגלים והצרפתים והדנים והשוודים וכו' וכו' בכל רחבי העולם, או שמא התפתה מי מהם לתרגם אותו לשפה קצת פחות בוטה וקצת יותר דיפלומטית ואולי אף להוסיף רמז דק שבדקים של הסתייגות?

כל זה לא יזיק לסיכויי היבחרותו של בנימין נתניהו בינואר הקרוב? כנראה שלא. לפחות כל עוד התגובות החריפות מכל בירות העולם הן מילוליות גרידא. את זה ראש ממשלתנו יכול להכיל. הוא יוכל גם להתפאר ולהתגאות בפני תומכיו ובוחריו כיצד הוא מתעלם מכל הלחצים ומצפצף על כל העולם וממשיך ב(דיבורים על) בניה. זה יכול אפילו להעלות את מעמדו בסקרים. בינתיים, אין לו סיבה רצינית לדאוג. הלחצים הבינלאומיים לא יעברו את גבול המילוליות ולא יסלימו לצעדים קונקרטיים יותר, צעדים אשר עשויים להשפיע גם על מצב הכלכלה הישראלית ועל מצבם הכלכלי האישי של מצביעי נתניהו. לפחות, לא לפני הבחירות...

ובינתיים התקיים בתל אביב מצעד זכויות האדם שכבר הפך למסורת שנתית בתחילת כל דצמבר. אלפי ישראלים שאינם חשים דילמה האם להסתייג ולהתנגד בקול רם וברור למדיניות שמכתיבים נתניהו וליברמן וחבריהם. אלפים צעדו ברחובות תל אביב וקראו קריאות ותופפו בתופים והניפו דגלים בשלל צבעים ושלטים בעברית וערבית ואנגלית ורוסית וקצת בצרפתית וגם באמהרית וטיגרינית, השפות של אתיופיה ואריתריאה החולקות כתב ייחודי. צעירים וזקנים, פמיניסטיות ופעילי שכונות והומוסקסואלים ולסביות ובדואים מהנגב בבגדים מסורתיים שבתיהם נהרסים כל שבועיים ונבנים מיד מחדש, ופליטים שחורים החיים בשכונות העוני של דרום תל אביב בצל מחנות המעצר הענקיים המוקמים עבורם בנגב, והרבה זוגות תל אביביים מהמעמד הבינוני הנמוך עם ילדיהם ותינוקותיהם וכלביהם ושלטים שנשארו מן המחאה החברתית הגדולה של השנה שעברה.

שלושה אנרכיסטים היוצאים כל שבוע להפגנות בכפרי הגדה המערבית ונושמים את הגז המדמיע יחד עם הכפריים הפלסטינים יצרו מיצג יוצא דופן. חבריהם כפתו את ידיהם מאחורי גבם באזיקוני פלסטיק לוחצים וכואבים, וכיסו את עיניהם בפלנלית צבאית שנועדה במקור לניקוי רובים, בהדמיה ריאליסטית ומדויקת לחלוטין של עצירים פלסטינים. אלה העצורים אשר מדי לילה חיילי צבא ההגנה לישראל באים לבתיהם ומוציאים אותם ממיטותיהם וכובלים אותם ומכסים את עיניהם ולוקחים אותם לחקירה בלחץ פיזי מתון במתקנים של שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל. לפעמים עשרה בלילה ולפעמים חמישה עשר. לפני שבועיים, בדיוק בלילה אחרי שנכנסה הפסקת האש בעזה לתוקף, היו חמישים וחמישה עצורים בלילה אחד במבצע מיוחד תחת פיקוחו של אלוף פיקוד המרכז אישית.

בזמן המעצרים האלה התקשורת אינה נוכחת, ואם מישהו מצלם את העצורים הכבולים ומכוסי העיניים הרי זה צלם צבאי ותצלומיו נכנסים לתיקים ומסווגים בסיווג בטחוני גבוה. שלושת הפעילים האזוקים ומכוסי העיניים היו חשופים היטב כאשר במשך שעה שכבו על האספלט של רחוב אבן גבירול בלב ליבה של תל אביב. אלפי המפגינים והצועדים חלפו על פניהם והביטו בתדהמה וקצת בהלה במיצג הזה, וצלמי העיתונות עטו עליו בעשרותיהם וצלמו וצלמו בלא הפסק את שלושת האזוקים שעל הכביש. גם צוות הזיהוי הפלילי של המשטרה הגיע לשם וצילם אותם מכל הכיוונים ומכל הזוויות, למען התיקים החשאיים והמסווגים שבמטה המשטרה.

נתן בלנק מחיפה לא היה בהפגנה הזאת. נתן בלנק נמצא כבר כמה שבועות בכלא הצבאי, מאז הגיע מועד הגיוס שקבע לו צבא ההגנה לישראל ובמועד הזה הגיע לבסיס הקליטה והמיון והודיע לקציני הגיוס על סירובו להתגייס לצבא שעיקר עיסוקו בכיבוש ודיכוי, ונשלח מיד לכלא הצבאי. ולאחר שבוע וחצי הוצא מהכלא והוחזר לבסיס הקליטה ושוב קיבל את הפקודה להתגייס ולהתחייל ושוב סירב ושוב נשלח לכלא. ולפי הניסיון שצברו סרבנים אחרים לפניו, הוא צפוי לעבור את המסלול הזה עוד הרבה פעמים, עוד פעם פקודה ועוד פעם סירוב ועוד ועוד ועוד, תקופות מעצר קצרות שבסך הכל יכולות להצטבר להרבה מאד זמן מאחורי סורג ובריח. אבל מדובר באדם עקשן, סרבן מושבע שאין לו דילמה כשהוא אומר לא. 

                           

מחברון למזרח טימור - ובחזרה

מחברון למזרח טימור - ובחזרה 

נדמה שהמקרה הזה קרה לפני הרבה זמן, אבל בעצם זה היה רק בחודש הזה, ונשכח לחלוטין בסערת האירועים שעברו עלינו מיד אחר כך.

ביום ה-7 בנובמבר יצא ישראל כץ, שר התחבורה בממשלת ישראל, ממשרדו שבירושלים ותחת אבטחה של צבא ההגנה לישראל נסע אל העיר חברון הנמצאת מזה ארבעים וחמש שנים תחת שלטון צבאי של מדינת ישראל. בליבה של חברון שוכנים חבורה של מתנחלים הנחשבים כקיצונים במיוחד גם בעיני מתנחלים אחרים, אבל עם השר כץ יש להם יחסים לבביים ביותר והם גם הבטיחו לו את תמיכתם בבחירות המוקדמות במפלגת הליכוד. ובעיר חברון חנך השר ישראל כץ כביש חדש שנסלל לשימושם הבלעדי של המתנחלים ומחבר את המובלעת שלהם בלב העיר עם התנחלות קרית ארבע ממזרח לה.

שלושים מליון שקלים מכספיה של מדינת ישראל הושקעו בסלילתו ושדרוגו של הכביש הזה, והוא קיבל עדיפות וקדימות ברורה לעומת כבישים אחרים שבתחום אחריותו של שר התחבורה של מדינת ישראל, כבישים אשר לרשות משתמשיהם לא עומד גוש מוצק של בוחרים בבחירות הפנימיות בליכוד ואשר סלילתם אינה פעולה בעלת משמעות פוליטית בוטה. כן, סלילת הכביש הזה לא הייתה סתם פעולה טכנית במסגרת השגרה התחבורתית האפורה של התחבורה היום יומית. השר כץ בהחלט הודה בכך – נכון יותר, הוא התגאה בכך.

בטכס החגיגי בנוכחות כל ראשי המתנחלים הצהיר כץ: "אנחנו נותנים היום תשובה ברורה לאבו מאזן – חברון היא הבית שלנו, אין מה לדבר עליו". כזכור, ימים אחדים לפני כן התראיין נשיא הרשות הפלסטינית לטלוויזיה הישראלית והביע עמדות שלא מעטים בישראל החשיבו כמתונות במיוחד (מתונות מדי בעיני חלק מן הפלסטינים) . השר כץ, מלא רוח טובה ומבודחת לנוכח מכת הנגד הניצחת שהנחית על מתקפת השלום של אבו מאזן, סיפר כי בתחילה נקרא כביש המתנחלים בחברון "דרך האבות" אך כדי להפיס את דעתן של הפמיניסטיות דרש כבוד השר בתוקף להחליף את השם ל"דרך האבות והאמהות".

המתנחלים בפרסומיהם בהחלט פרסמו וציינו בשביעות רצון רבה את הטכס הזה בחברון. באמצעי התקשורת הרגילים הוא לא ממש הוזכר. במקרה, זה היה בדיוק באותו הזמן שבו חדרו החיילים הישראלים לתחומי רצועת עזה ונכנסו לחילופי אש עם חמושים פלסטינים במהלכם פגע כדור ישראלי תועה בנער חמיד אבו דקע והרגו, ובעקבות זאת החל להסתובב המעגל הידוע של תגמול, ותגמול לתגמול, ותגמול לתגמול של התגמול, במהלכו נהרגו שישה ישראלים ומאה וחמישים פלסטינים.

למזלם של השר כץ ויתר המתמודדים בבחירות הפנימיות בליכוד, המשא ומתן הבלתי ישיר שניהלה ממשלת ישראל עם הנהגת החמאס בקהיר הניב הפסקת אש  בזמן, וניתן היה לקיים  במפלגת הליכוד את הבחירות הפנימיות. בהתנחלויות הוקמו קלפיות כדי להעניק למתנחלים את מלוא האפשרות להשתתף במשחק הדמוקרטי אשר שישפיע מאד על עתיד הפלסטינים שבסמוך ואשר לפלסטינים עצמם לא ניתו בו כל חלק. והמתנחלים באו בהמוניהם אל הקלפיות והעניקו  את תמיכתם ביד רחבה לכל מי שהיטיב עימם והתחייב להמשיך כך גם בעתיד. השר ישראל כץ, כמו אחרים מידידיהם ומוקיריהם של המתנחלים, התברג במקום גבוה ברשימה.

לעומת זאת, השר בני בגין נמחק מן הרשימה והוא כבר לא יהיה בכנסת לאחר הבחירות הבאות. לא שבני בגין מתנגד להתנחלויות, חס וחלילה. אין כמוהו איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. אבל הוא העז לטעון שאם קורה שמתנחלים משתלטים באופן בלתי חוקי בעליל על חלקת אדמה פרטית פלסטינית, ואם בית המשפט העליון בירושלים מצווה עליהם להתפנות מן החלקה הזאת, הרי צריכים המתנחלים לקיים את החלטת בית המשפט. מעתה והלאה ברור ששום חבר כנסת מהליכוד כבר לא יעיז להגיד זאת.

לא רק השר כץ בהופעתו בחברון נתן תשובה ברורה וגסה מאד להצעות השלום שהציע אבו מאזן לאזרחי ישראל. מפלגת הליכוד כולה - מפלגת השלטון של מדינת ישראל שנשקף לה סיכוי טוב להיות מפלגת השלטון גם לאחר הבחירות בינואר – חזרה על אותה התשובה בגדול, בהרכב הפרלמנטרי שבחרה לייצג אותה. אבל גם לרשותו של אבו מאזן עמדה תשובה לתשובה הזאת, ואתמול בערב ניתנה התשובה הזאת ברוב גדול של מדינות העולם בעצרת האומות המאוחדות בניו יורק.

אתמול בערב התקיימה הפגנה שמחה הרבה יותר מהרגיל היכל העצמאות בתל אביב שם הוכרזה מדינת ישראל לפני שישים וארבע שנים. בזה אחר זה עלו הדוברים, אנשי שלום חדשים וותיקים, וברכו בכל פה על ההכרה שהעניקה משפחת העמים ברוב גדול למדינת פלסטין בגבולות 1967. סופיאן אבו זיידה שבא מעזה הנצורה עדיין התקבל במחיאות כפיים סוערות, והשלטים באדום וירוק הכריזו "מדינה פלסטינית – אינטרס ישראלי","67 זה לא סתם מספר" ו"ביבי, תגיד כן".

עוד לפני שבוע עדיין קיוו ראש הממשלה נתניהו ושר חוצו אביגדור ליברמן לגבש גוש של "מיעוט מוסרי", המורכב מדמוקרטיות מערביות, אשר יצאו חוצץ נגד היוזמה הפלסטינית. והרי המדינות האלה נתנו כולן גיבוי למבצע עמוד ענן המהולל, וכולן חזרו על המנטרה כי למדינת ישראל הזכות להגנה עצמית וכי שום מדינה לא תסכים שירו טילים על עריה. אבל מה לעשות שאותן המדינות נותנות גיבוי גם לשאיפת הפלסטינים להקים לעצמם מדינה עצמאית, ונראה להן כי שום עם לא ישלים עם חיים תחת משטר כיבוש במשך ארבעים וחמש שנה ולא יסכים שאדמותיו יוחרמו ויופקעו לצורך הקמת והרחבת התנחלויות. זה עלול אפילו להוביל למסקנה שגם לפלסטינים עומדת זכות מסוימת של הגנה עצמית כנגד הכיבוש הזה. וכך ספגה הדיפלומטיה הישראלית מפלה ללא תקדים. מדינות אירופה תמכו בפה מלא בהקמת מדינת פלסטין או שנמנעו.

אז באמת, מה יהיה עכשיו? הבוקר, לאחר לילה של חגיגות וזיקוקין ברמאללה, קמו התושבים הפלסטינים לעוד יום של כיבוש, של השפלות במחסומי הדרכים של צה"ל והתנחלויות מתרחבות ומתנפחות. מדינת פלסטין הוכרה על ידי האו"ם, אבל בשטח עדיין לא רואים אותה. בשטח לא השתנה כלום, כפי שהצהיר הבוקר ראש ממשלת ישראל (ובנקודה זאת הסכימו איתו כמה פלסטינים ספקנים – אשר הכריזו כי "ישראל מבינה רק כוח").

אז סתם הצהרה חסרת תוכן? כך חשבה גם אינדונזיה, כאשר הכיר האו"ם במדינה ששמה מזרח טימור. במשך שנים אחרי שהתקבלה ההחלטה אינדונזיה צפצפה עליה, והצבא האינדונזי שלט בשטח מזרח טימור וקיים את שלטונו בברוטאליות רבה. אבל היום, וכבר מזה כמה וכמה שנים, מזרח טימור היא מדינה עצמאית וריבונית והיא הייתה אתמול בין התומכים בהקמת מדינת פלסטין. וכך כאשר החליט האו"ם על הקמת מדינה בשם נמיביה בשטח שהיה בשלטון דרום אפריקה וצבאה המשיך לשלוט בו גם לאחר שהתקבלה ההחלטה. וגם כאשר החליט האו"ם לבטל את שלטון האפרטהייד הגזעני בדרום אפריקה עצמה. ורק לאחרונה כאשר החליט האו"ם להכיר במדינה ששמה דרום סודאן ולאחר מלחמה קשה ואכזרית המדינה הזאת קמה והייתה לעובדה. הניסיון מלמד שהאו"ם הוא לא בדיוק שמום, ומה שנקבע על הנייר בעצרת הכללית שבניו יורק בהחלט יכול בסופו של דבר לקרום עור וגידים בשטח. (למי ששכח, כך בדיוק קמה המדינה ששמה ישראל...)

בינתיים, היום התבשרנו על מה שנקרא תגובה ציונית הולמת מתוצרתה להתפאר של ממשלת ישראל. לא פחות משלושת אלפי יחידות דיור שיוקמו בכל רחבי ההתנחלויות, אצבע משולשת שמוציאה מדינת ישראל בראשות נתניהו אל מול העולם כולו למשוש ליבם של הנבחרים החדשים לרשימת הליכוד לכנסת. בטלויזיה הערב הופיע השר ישראל כץ, מדושן עונג, והצהיר כי "בהחלט נמשיך להתנחל במקומות אסטרטגיים וגם נגביר זאת".

אם אכן צודקים הסקרים ומפלגת הליכוד תהיה בשלטון גם לאחר הבחירות הבאות עלינו בינואר, כנראה שכבר לא יהיו לבנימין נתניהו עלי תאנה. אהוד ברק כבר לא יהיה שר הביטחון וכבר אי אפשר יהיה לשלוח אותו כשר חוץ תחליפי למקומות בהם אביגדור ליברמן לא ממש רצוי. דן מרידור כבר לא יהיה שם, ואפילו לא בני בגין. בקדנציה הבאה יעמוד ראש  ממשלת ישראל לבדו מול העולם.כבר לא יהיו לו ליברלים (אמיתיים או מדומים) לחסות מאחורי גבם. "מדינת ישראל זזה ימינה, אבל כל יתר העולם זז שמאלה" כתב הבוקר אחד הפרשנים.

אז לאן אנחנו הולכים? כנראה שיהיה פיצוץ, אולי מפץ גדול מאד. משעמם בודאי לא יהיה.   

אחרי הפסקת האש

אני נותן כאן את הבמה לאשתי ביאטה, שעברה איתי את שבוע המלחמה בחולון המטווחת (לעיתים). היא כתבה את זה בהולנדית, כבלוג עבור האתר של ארגון "הקול היהודי האחר" באמסטרדם.

נחש בדשא

הפסקת האש הביאה לי חוויה מוזרה מאד: פתאום הסכמתי עם הממשלה. וזה בדיוק לאחר שבוע של זעם עצור נגד אותה ממשלה עצמה.

להתחיל מההתחלה. בפעם המי יודע כמה התרחשו תקריות סביב גבול עזה וגבו מחיר – מחיר של הרוגים בצד הפלסטיני, בצד הישראלי נזק לבתים ורכבים והרבה שעות של חרדה. אולם ביום שלישי שעבר נדמה היה שזה באמת נגמר. לא רק ששרי הממשלה יצרו רושם כזה. עמוס גלעד, המתווך  של ממשלת ישראל, יצא לקהיר ב-14 לנובמבר, כדי להודיע רשמית שישראל מחשיבה כי הסבב הזה הסתיים. אילו לא ידענו זאת כבר, עיתון מעריב אישר היום שזאת הייתה הטעיה מכוונת. וכך, הגנרל אחמד ג'עברי מהחמאס התפתה לנסיעה הקטלנית במכונית, יחד עם בנו, ונחשף לפצצה ישראלית מדויקת. בכיסו הייתה הצעה מפורטת להפסקת אש לטווח ארוך, שהייתה אמורה להיות נדונה במשא ומתן נוסף. המתווך הבלתי-רשמי גרשון בסקין, פעיל שלום בחייו הרגילים, רתח מזעם ולא יכול היה להמשיך בשתיקתו.

מאז, אנחנו המתגוררים באזור עברנו אלפי חרדות, ספרנו מאות הרוגים ופצועים, ותל אביב, הלב התרבותי והכלכלי נכנסה למטווח מכיוון עזה – שלא להזכיר את הפיצוץ באוטובוס, שעות לפני הפסקת האש.

ועכשיו, המשא ומתן על הפסקת אש לטווח ארוך יתחדש למעשה מאותה נקודה שבה הוא הופסק. אין פלא שהישראלים תוהים מה בדיוק השיגה ישראל בהצגה הכוחנית שלה. בימי הלחימה נשמעה ביקורת על הממשלה רק מפיהם של קומץ "אנשי שלום פנאטיים" שביניהם אני מכלילה את עצמי. עכשיו אני נוטה להגן על הממשלה נגד אלה הטוענים כי "היינו צריכים להמשיך ולרסק את עזה לרסיסים", ולא "להעניק לחמאס את הניצחון".  אנשי החמאס גם הם החשיבו עצמם כמנצחים, והפלסטינים ברצועת עזה, שעברו שבוע של הפצצות בלתי פוסקות ביום ובלילה, חגגו כאשר זה סוף סוף נגמר. 

כך, אני שמחה שנתניהו ושות' העזו לקטוע את ההתלהבות המלחמתית, לא לחרוג מהמגבלות שהציב בעל בריתנו האמריקאי, ואפילו להעניק הישג למורסי, הנשיא המצרי החדש איש האחים המוסלמים. אבל אני חוששת שיש נחש חבוי בדשא. המהלך הזה עלול להביא לכך שהליכוד יגרוף קולות מן "המרכז הפרגמטי" בעוד מפלגות הימין הקיצוני יתחזקו – במלים אחרות, גוש הימין יגביר את כוחו הכולל. כל זאת, מבלי שנתניהו הקריב אפילו פירור מן הגדה המערבית הכבושה. ואולי לנתניהו הפרגמטי החדש עלול להיות קל יותר להעביר את אובמה לצידו להתקפה 'כירורגית ומחושבת' על המטרות הגרעיניות באיראן.

ביאטה זילוורסמיט, חולון 22.11.2012

אזעקות ומחאות

אזעקות ומחאות

האזעקה נשמעה כשהיינו בפינת רחוב פרישמן, עשרים דקות לפני מועד ההפגנה נגד המלחמה. האזעקה הראשונה במרכז תל אביב. הייתי בין אלה שרצו לחדר המדרגות הסמוך ביותר. יש רק סיכוי סטטיסטי קטן שהטיל יפול בדיוק במקום שאתה נמצא. הבוקר שני גברים ואשה ישבו על המרפסת בקרית מלאכי חשבו שהם יכולים להתעלם מהאזעקה. עכשיו הם מתים.

והאזרחים שנהרגו בעזה: שלושת הילדים מתחת לגיל ארבע שתמונותיהם הופצו בפייסבוק (אבל לא באמצעי התקשורת הישראליים). האם להם בכלל הייתה איזו התראה או מקום בטוח שאפשר לרוץ אליו?

בתוך חדר המדרגות שמענו התפוצצות עמומה, וברדיו אמרו שזה נפל בשטח פתוח באזור בת ים. האם בכלל יש שם שטח פתוח, בתוך כל הבנינים הצפופים של בת ים? "אולי זה נפל בבית הקברות" הרהר מישהו.

"האם  ההפגנה בכלל תתקיים, במצב כזה?". "מה אתה חושב? טיל אחד לא ירתיע אותנו, כשכבר החלטנו לשחות נגד הזרם ולהפגין נגד המלחמה. לכל היותר, אם תהיה עוד אזעקה, נרוץ עם השלטים למקום מקלט ונחזור אחרי חמש דקות". אבל המצב החדש חייב את אמי, בת 83 ונזקקת להליכון אבל עם רוח לחימה בלתי נלאית, לוותר על השתתפות בהפגנה וזה תסכל אותה לא מעט.

בכיכר דיזנגוף ישבו קבוצת צעירים על הספסלים והתווכחו בקולי קולות. "לא, אני אומר לך עוד פעם שאי אפשר לחסל אותם. צריך פתרון אחר" שמענו קול עקשני. היה מעניין להמשיך להקשיב, אבל כבר היינו באיחור. 

כבר ממרחק אפשר היה לשמוע את הצעקות שהדהדו ברחוב המלך ג'ורג' "יהודים וערבים/מסרבים להיות אויבים" ו"העם דורש/הפסיקו את האש!" במקצב ססמאות הצדק החברתי מהקיץ שעבר. משב רוח רענן לאחר המחנק של התעמולה המלחמתית הבלתי-מוסווית שהציפה את גלי האתר. מאות מפגינים במדרכה שמול מצודת זאב, צועקים וצועקים בקולי קולות ללא הפסקה: "בעזה ובשדרות/ילדים רוצים לחיות", "ביבי ביבי תתפטר/הדרום שווה יותר", "מלחמה זה הספין/של ממשלת הימין",  "יהודיות וערביות/מסרבות להיות אויבות", "לא לא למלחמה/כן כן לשלום", "ערביות ויהודיות/יחד נגד מלחמות", "כסף לרווחה/לא לעוד מלחמה/כסף לשכונות/לא לעוד מלחמות","לא למלחמה של טייקונים","בעזה ובשדרות/ילדות רוצות לחיות", "העם דורש/לא להיות כובש", "שדרות ועזה אל יאוש/עוד נגמור עם הכיבוש".  

מן הצד השני,למרגלות בנין הליכוד, עומדים מפגיני נגד מהימין. קשה מאד לשמוע אותם, לרגע אפשר לקלוט אותם שרים את "התקווה" ומנופפים בדגלי ישראל. גם מצידנו ישנם כמה דגלים כאלה, צעיר בחולצה ירוקה מנופף בדגל כחול לבן בעודו צועק "הפסיקו את האש!". על העץ העתיק שבאמצע הכביש, שהיה כאן הרבה לפני שהייתה תל אביב, נתלים צלמי עיתונות ומכוונים מצלמות לשני הצדדים.

חברי הכנסת של חד"ש נוטלים את המגאפון. "אנחנו כאן יהודים וערבים, באנו לזעוק די להרג, די לשפיכות הדמים. נתניהו מנסה לייצב את שלטונו על ידי מלחמה, פלסטינים בעזה וישראלים בקרית מלאכי משלמים את המחיר" אומר מוחמד ברקה. ודב חנין קורא
"מלחמה ומעגל דמים אינם הפיתרון אלא הבעיה. המלחמה הזו לא תביא שקט ושלום לתושבי הדרום ולתושבי עזה. הדרך היחידה לשבור את מעגל הדמים היא באמצעות הידברות". ח"כ ניצן הורביץ ממרצ נראה בקהל אך לא דיבר. "זה יותר טוב מהפעם הקודמת, ב-2009 לקח למרצ יותר משבוע לצאת נגד המלחמה" אומר אחד הפעילים.

http://hadash.org.il/archives

תושבים מהדרום מקבלים את המגאפון ומתקבלים בתשואות. "אנחנו יושבים סגורים בבית שומעים רעמים ושיגורים ונפילות משני הצדדים, הכול עובר מעל הגג שלנו. אלה השכנים שלנו במרחק חמישה קילומטר, מי החליט שהם חייבים להיות אויבים שלנו?" אומרת יעלה רענן ממושב עין הבשור. אחריה ניר חפץ מקיבוץ נירים: "עברתי אזעקה בתל אביב ולפני זה אצלי בבית. הילדים שלי הלכו לסבא ולסבתא להתרענן. אני אומר לנתניהו ולממשלה – תפסיקו לשחק בנו, תפסיקו לשחק בגורל שלנו, לנהל מאבקי כוח ומאבקי כוח על גבנו!".  ועמנואל יריב מבאר שבע: "אנחנו בדרום משלמים את המחיר. הגיע הזמן להפסיק את השיגעון הזה. לצבא אין פתרון, הפתרון היחיד הוא במשא ומתן והסדר מדיני". ולאחר כל דובר חוזרות הקריאות "יהודים וערבים/מסרבים להיות אויבים/מסרבים להיות אויבים/מסרבים להיות אויבים!"

זה היה אתמול בערב. ומאז היה לילה מתוח ושקט (האם לחזור לתרגולת של מלחמת המפרץ מ-1991 ולישון בבגדים ולהיות מוכן לרוץ לחדר המדרגות?). ושוב ירי של טילים לתל אביב והיום גם לאזור ירושלים, להפתעה המרה של הירושלמים שחשבו שהעיר המזרחית הפלסטינית והמקומות הקדושים לאיסלאם מעניקים להם חסינות.

אמצעי התקשרת בישראל מדווחים בהרחבה רבה מאד על טילים רבים שנורים לאזור הדרום ולמרבה המזל לא גרמו היום לנפגעים ישראלים נוספים. מעט מאד על ההרוגים הפלסטינים בעזה (29 הרוגים עד עכשיו). על הפצועים הפלסטינים הממלאים את בית החולים שיפא בכלל לא (כמאתיים וחמישים פצועים). תחריר סולימאן, אשה בת 22, היתה הבוקר בביתה בבית להיה שבצפון הרצועה. מטוס ישראלי הטיל פצצה והבית נחרב. צוותי הצלה פלסטינים הוציאו חמישה מבני המשפחה מבין ההריסות. תחריר סולימאן מתה בבית החולים לאחר כמה שעות, הרופאים ממשיכים בטיפול ביתר ארבעת בני המשפחה. אילו זאת הייתה משפחה ישראלית, כל זה היה מופיע בראש הכותרות בכל עיתוני ישראל והיו כתבות ענק מלאות פאתוס על הטרגדיה הנוראה של המשפחה. אבל היא הייתה פלסטינית, ולכן מי שמקבל מידע מהתקשורת הישראלית לא ידע ולא ישמע עליה לעולם. ואם במקרה ישמעו, הממשלה כבר הסבירה שהחמאס משתמש באוכלוסיה האזרחית כמגן אנושי ולכן כמובן שהוא האשם.

http://www.imemc.org/article/64573

הקבינט מאשר גיוס 75,000 אנשי מילואים, והחיילים שרואיינו בטלוויזיה נשמעים כולם מאד מאד ששים אלי קרב ומחכים בקוצר רוח לרגע בו כבר יצללו לקרבות רחוב בסמטאות עזה. מדגם מייצג? שר החוץ הבריטי מזהיר שפלישה קרקעית לרצועה עלולה להביא קץ לגיבוי שעד עכשיו נתנו האירופים לנתניהו. ומה יעשה נשיא מצרים מורסי, ששלח את ראש הממשלה שלו לעזה והשמיע הצהרות נרגזות ונרגנות אבל עד כה נמנע מפגיעה בלתי הפיכה בהסכם השלום עם ישראל. ובינתיים, בטלויזיה הערב השמיע הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ השמיע נימה מאד מתונה ומרוסנת, קרא לזהירות וצעדים מדודים בעזה - מאד מאד שונה מן ההופעה התוקפנית והשחצנית בזמן שהוא ניהל את המלחמה בלבנון ב-2006.

ארגון לוחמים לשלום מארגן מחר אחר הצהרים צעדה ועצרת משותפת לישראלים ופלסטינים, לקרוא יחד להפסקת הטירוף הרצחני הזה. המאבק נמשך.


(...) אנו, ישראלים ופלסטינים מתנגדים לשימוש באלימות כדרך לפתרון הקונפליקט בין העמים, ורואים בה כבעיה והמכשול העיקריים בדרך לסיום הסכסוך. אנו משתתפים בכאבם וצערם של בני המשפחות השכולות בשני הצדדים.

מחר, שבת 17.11.12 נקיים אירוע מחאה משותף בו נקרא יחד למנהיגים:
חדל אש!

נצא בשתי צעדות, ישראלית פלסטינית, מנקודות שונות באיזור בית ג'אלה (שטח סי) וניפגש בנקודה מוסכמת לקיום עצרת מחאה וקריאה למנהיגים להפסקת האש באופן מיידי.

הסעות יצאו מירושלים ותל אביב על פי לוח הזמנים הבא:
יציאה מת"א, רכבת מרכז, בצמוד למגרשי החניה של "שלמה סיקסט" : 14:45
יציאה מירושלים, אצטדיון טדי, ליד היציעים המערביים: 15:45
התחלת הצעדה : 16:00
מפגש הצעדות ועצרת : 16:30
שעת יציאה חזרה משוערת: 19:00

לפרטים נוספים:
office@cfpeace.org
0542-015159

http://cfpeace.org/?cat=3&story_id=3305

מדינה במלחמה בדרך כלל לא שמה לב לילדי האויב

מדינה במלחמה בדרך כלל לא שמה לב לילדי האויב

לפני קצת יותר משבוע כתבו אנשים מישובי הדרום מכתב אל ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק:

"אנו, חברי קבוצת 'קול אחר' מישובים בעוטף עזה, קוראים לממשלת ישראל להפסיק לשחק בחיים שלנו, ולפתוח באופן מיידי במגעים מדיניים עם ממשלת חמאס! נמאס לנו להיות ברווזים במטווח המשרת אינטרסים פוליטיים. טילים משם והפצצות מכאן לא מגנים עלינו. את משחקי המלחמה והכוח ניסינו מספיק שנים, ושני הצדדים שילמו, ועדיין משלמים, מחיר יקר של סבל ואובדן. הגיע הזמן לדבר ולחתור להבנות ארוכות טווח, שיאפשרו לאזרחים משני צידי הגבול לחיות חיים נורמליים".

'קול אחר' הינה קבוצה של תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, המקיימת קשר רציף עם תושבים מרצועת עזה, ומקדמת יחסי שכנות והידברות באזור הדרום ובכל הארץ.

http://www.othervoice.org

בזמן שנכתב המכתב הזה לא התנהל "סבב" בגבול עזה, והנושא לא היה ממש בראש החדשות. אבל לא היה צריך להיות נביא גדול כדי לדעת שהוא יחזור לשם די במהירה. במיוחד אם אתה גר באזור ההוא.

ביום חמישי בשבוע שעבר עדיין לא הייתה עזה בחדשות. הכותרות עסקו בעיקר בתוצאות הבחירות בארצות הברית והשלכותיהן על הפוליטיקה הישראלית. ידיעה קטנה יותר סיפרה על קריסת מרכז קניות באקרה, בירת גאנה, ועל אנשים רבים הלכודים בין ההריסות, ועל ההתארגנות המהירה והיעילה של צבא ההגנה לישראל שתוך שעות ספורות ארגן ושלח לשם משלחת הצלה מצוידת ומאומנת היטב, ועל שלושה מתושבי גאנה שאותם הצילו חיילינו מבין ההריסות.  אכן, פעולה הומניטרית למופת, היכולה לחמם את הלב לכל אזרח ישראלי השומע ולמלא אותו בשמחה וגאווה.

עזה לא הייתה בכותרות ביום חמישי האחרון, אבל צבא ההגנה לישראל עוסק בעזה כל יום, עם ובלי כותרות. בדיוק בזמן שמשלחת ההצלה הצה"לית לגאנה עלתה למטוסים, חצו טנקים ודחפורים ישראלים את גדר הגבול ונכנסו לצידה הפלסטיני, ומעליהם חגו מסוקים, והיה הרבה ירי וירי נגדי וירי נגדי לנגדי, ובמהלך הירי הזה הגיעו הקליעים שנורו מאחד המקלעים הישראליים אל מגרש ממזרח לעיר חאן יונס בו שיחקו נערים בכדורגל.

מקלע של טנק או מקלע של מסוק? כנראה לעולם לא נדע וזה גם לא ממש חשוב. מה שחשוב הוא שאחד הקליעים פגע בראשו של נער בן שלוש עשרה ושמו חמד יוניס אבו דקע ולאחר כמה שעות הוא מת מפצעיו בבית החולים. וממשרדי דובר צה"ל נמסר לעיתונאים הזרים ששאלו כי החיילים לא כיוונו את נשקם במודע אל הנער. ואכן, סביר להניח ששום חייל בצה"ל לא ירה בכוונה תחילה אל נער שמשחק כדורגל. אבל בכל זאת, הנער עכשיו מת וקבור באדמה.

מה חשבו אזרחי ישראל על המקרה הכואב הזה? האמת היא שאזרחי ישראל ברובם הגדול פשוט לא שמעו על המקרה הזה. אמצעי התקשורת שכחו לספר להם, העורכים לא ממש חשבו שנער ערבי הרוג זה נושא חדשותי. ואז באה ההפתעה הקשה, למחרת הלווייתו של הנער ירה אחד הפלגים הפלסטינים טיל על ג'יפ של צה"ל שנסע לו לתומו על כביש פטרולים. ארבעה חיילים נפצעו ונלקחו לבית החולים, ועל התקרית הזאת פרסמו אמצעי התקשורת עמודים שלמים כולל דיווחים רפואיים מדויקים ומפורטים על מצבו הרפואי של כל אחד ואחד מהחיילים. בדיוק כפי שראוי במדינה שמאד דואגת ואכפת לה מהחיילים שהיא שולחת לקרב.

ועל פציעתם של ארבעת החיילים הגיב צה"ל מיד ובזעם, בירי ארטילרי מסיבי שבו נהרגו ארבעה אזרחים שישבו בסוכת אבלים בצידה המזרחי של עזה, ועכשיו יש למשפחותיהם עוד הרבה אבל ושכול. ועל המקרה הזה דיווחו אמצעי התקשורת בישראל בקצרה ובלי פרטים ובלי להזכיר ששלושה מבין ארבעת ההרוגים היו קטינים. ובודאי שום עורך בישראל לא חשב שכדאי לציין שמוחמד חרארה בן ה-17 לא נפגע מן הפגז הראשון, ושהוא רץ לטפל בפצועים ולפנות אותם ואז נחת פגז נוסף והרג אותו במקום. אלה לא ממש חדשות.

ואתמול כבר ירד מטר כבד של טילים על הישובים הישראלים שסביב עזה, ואזעקות הצבע האדום נשמעו שוב ושוב, והתושבים רצו לתפוס מחסה, ובמזל רב לא נהרג איש. בכל אמצעי התקשורת דיברו בזעם רב על המצב הבלתי נסבל בישובי הדרום ועל הילדים הגדלים במצב נורא של חרדה יומיומית. איש לא דיבר על התנאים בהם גדלים הילדים בעזה, ועל הילדים שרק שלשום חזו במו עיניהם במותם של אחיהם. מה שלא מפתיע כי מדינה במלחמה בדרך כלל לא שמה לב לילדי האויב. (מחר בערב מתכוונת קבוצת פעילים לעמוד מול בית ראש הממשלה בירושלים ולקיים משמרת לאור נרות ולאחוז שלטים עם שמותיהם של ההרוגים בעזה, השמות ששום אמצעי תקשורת לא פרסם. וזה ככל הנראה לא יהיה פופולרי.)

http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=55486

והבוקר בשידורי יומן החדשות ברדיו עלתה לשידור שורה ארוכה של פוליטיקאים בכירים מכל מפלגות הממסד וכולם אמרו שצריך להנחית מהלומה כואבת וללמד את חמאס לקח ולהרוס את תשתיות הטרור ועוד הרבה הרבה  מהקלישאות הרגילות. והשר ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר מצא ביטוי מעולם המחשבים, "לפרמט מחדש את עזה". אבל בינתיים ובמקביל נמשך באמצעי התקשורת מסע התעמולה הממשלתי האינטנסיבי הקורא לאזרחי ישראל לשכנע את ידידיהם ומכיריהם בחו"ל לבוא כתיירים לישראל, כי "כל תייר מכניס למדינה כסף  ומייצר מקומות עבודה ומשפר את תדמית ישראל בעולם". אז אותה ממשלה גם תפתח במלחמה גדולה בעזה? תמלא את מסכי הטלוויזיה בעולם כולו למשך שבועות בתמונות יומיומיות של דם ואש ותמרות עשן, ואחרי המלחמה אולי תקום עוד ועדת גולדסטון שתחקור ותדרוש ותשאל שאלות לא נעימות? לא כל כך סביר.

http://kol1mevie1.org.il  

אז מה כן יהיה? כנראה ימשיכו לירות עוד כמה ימים, ואולי עוד כמה אנשים שעדיין ברגע זה חיים ונושמים ישכבו כבר בקברם. ואז יסדרו איזו הפסקת אש רופפת והחיים יחזרו למסלולם ועזה תרד מעמודי החדשות ונחזור להמולה המבולבלת של תעמולת הבחירות. כמו בסבב הקודם בגבול עזה ובזה שלפניו וכנראה גם בזה שאחריו.

לילה של תקווה

לילה של תקווה

כמה שעות והרבה כוסות קפה לאחר הלילה הזה שנראה כמו נצח. שידורי הסי.אן.אן. על המסך ללא הפסקה ומומחים מתווכחים ומפות עם כתמים אדומים וכחולים. מדינות מתנדנדות ומחוזות מתנדנדים במדינות המתנדנדות. שיעור בזק בגיאוגרפיה הפיזית והאנושית של וירג'יניה ושל פלורידה ושל אוהיו. כאן אזור כפרי שתמיד מצביע לרפובליקאים וכאן עיר גדולה שהיא מבצר דמוקרטי וכאן יש ריכוז של שחורים וכאן גדל מספר ההיספנים בעשור האחרון וכאן ניצח בוש ב2004 אבל אובמה ב2008 ואולי תהיה הפתעה גדולה. ובפלורידה התוצאה  50% נגד 49% כאשר נספרו רבע מהקולות וכך גם כאשר נספרו חצי וכשנספרו שלושה רבעים ופתאום הפער מצטמצם ושוב מתרחב והאם היתרון של אובמה ישמר ומתי סוף סוף יגמרו את הספירה במחוזות מדרום למיאמי ואיך אפשר לעמוד במתח הזה? 

ובסופו של דבר לא היה צורך לחכות לפלורידה כי ההכרעה כבר נפלה במקומות אחרים וההמונים יצאו לחגוג ברחובות החשוכים של שיקגו בעוד כאן בחולון שבמדינת ישראל כבר התמלא החלון באור של בוקר מוקדם ושקט וההכרעה הזאת שם מעבר לים תשפיע על גורלנו כאן לא פחות ואולי יותר מההכרעה בבחירות הישראליות שלנו בינואר הקרוב.  ועל המסך הנאום המכובד של מיט רומני וכמה טוב שאפשר לתת לו טיפה של סימפטיה של מנצח נדיב, ובעוד שנה כבר כמעט לא נזכור מי זה היה. ואיזה יופי שמאות המיליונים של שלדון אדלסון ירדו לטמיון ושהפנסיונרים היהודים במרכז פלורידה לא ממש התרשמו מהתשדירים המיוחדים שהקליט בנימין נתניהו.

מבחינה מסוימת, ההישג של ברק חוסיין אובמה בלילה האחרון גדול יותר מההישג שלו לפני ארבע שנים. אז הוא היה על תקן של מושיע וכמעט משיח ונישא על גלים אדירים של התלהבות. מאז הוא הספיק לאכזב כמה וכמה פעמים את מי שבחרו בו ומי שתלו בו תקוות, והיום כבר כולם יודעים שהוא לא משיח ואין לו מטה קסם ובהחלט לא כל מה שהוא מנסה מצליח. ובכל זאת ברגע המכריע יצאו השחורים וההיספנים והיהודים והנשים ופועלי הרכב מאוהיו וגם כמה וכמה מהגברים הלבנים המושמצים והם כולם נתנו לו עוד ארבע שנים למקצה שיפורים, לבצע את מה שלא הצליח עד עכשיו. 

ואנחנו כאן בישראל, בלי זכות הצבעה בבחירות האלה, היינו שותפים לתקוות שנכזבו. הנאום המרשים בקהיר והעימותים המתוקשרים עם נתניהו שאיכשהו תמיד נגמרו בלי הכרעה והקפאת ההתנחלויות שהתמוססה. והעימות הגדול האחרון בקיץ 2011, כשאובמה הציע מו"מ על בסיס גבולות 1967 ואבו מאזן הסכים  מיד ונתניהו יצא למתקפה בשצף קצף ונאם בקונגרס וזכה שם למחיאות כפיים ואובמה גנז את כל הרעיונות והתכניות עד אחרי הבחירות.

אחרי הבחירות זה היום.

בעיתון "ידיעות אחרונות" מאתמול הופיעה כותרת גדולה "נתניהו חושש מנצחון אובמה" ומתחתיה: "מתח בישראל לקראת הבחירות בארצות הברית. לאור תמיכתו של נתניהו ברומני חוששים בסביבתו כי אובמה עלול לנקום בו אם ייבחר שוב. לעומת זאת נצחון של רומני ייתן לראש הממשלה רוח גבית. (...) בכירים במערכת המדינית בישראל מעריכים כי הכעס אצל אנשי אובמה כלפי נתניהו כה גדול שאובמה ינסה בעקיפין ואולי גם במישרין לחבל במערכת הבחירות של נתניהו בישראל. יש חשש שדווקא בתקופת מערכת הבחירות ימתח אובמה ביקורת פומבית  על נתניהו ויביך אותו. בנוסף חוששים כי אובמה יפסיק לגבות אוטומטית את ישראל בפורומים בינלאומיים שקשורים למדיניות ישראל בשטחים. מזכירת המדינה הילרי קלינטון אמרה בשיחה סגורה כי להערכתה אחרי הבחירות בישראל תיווצר הזדמנות להחיות את השיחות בין ישראל לפלסטינים, וכי ממשל אובמה יגלה מעורבות רבה אם יזכה בקדנציה שניה".

בצהרים כבר נתניהו שיגר מכתב ברכה לאובמה על נצחונו (אלא מה יכול היה לעשות?). 

בשבוע שעבר הבעתי כאן את התקווה כי דווקא הבוחרים האמריקאים יקבלו עבור מדינת ישראל את ההחלטה שממנה מתחמקת המערכת הפוליטית שלנו כבר ארבעים וחמש שנה מתחמקת ממנה. לא כל מי שקרא התלהב מן הדברים, וכמה מהמגיבים טענו שהפחתי תקוות שווא וכי הנשיא אובמה ומפלגתו לעולם לא יתעמתו ברצינות עם נתניהו, לא בכהונה ראשונה וגם לא בשנייה.

יתכן מאד שהביקורת הזאת תתגלה כמוצדקת. יתכן שגם הפעם אובמה יכזיב את התקוות שעוד תולים בו ישראלים ופלסטינים ואחרים בעלי רצון טוב, אלה אשר יקר להם עתידה של הארץ הזאת ועתידו של האזור הזה. בהחלט יתכן. אבל בהחלט גם יתכן שהוא יפתיע וידהים את כל המפקפקים, כמו שאתמול בלילה הוא הפתיע את הרפובליקאים האמריקאים ותומכיהם בישראל והפרשנים המלומדים שכבר מיהרו להספיד אותו. 

לכל הפחות, עכשיו תהיה הזדמנות לבדוק את כל זה באופן אמפירי.