על הידיים של מי?
במלחמת עזה בינואר השנה הפציצו כוחות צה"ל את המתחם של משפחת סמוני המורחבת בשכונת זייתון שבעזה. 29 מבני המשפחה, כולם אזרחים, נהרגו. 21 מהם בהפגזת בית שבו ריכזו החיילים כמאה מבני המשפחה, יום קודם לכן.
סלאח סמוני אמר לכתבת "הארץ" עמירה הס: "דבר אחד ביקשתי מהשופט גולדסטון לברר - למה הצבא עשה לנו כך, למה הוציא אותנו אחד אחד מהבית, והקצין שדיבר עברית עם אבי וידא שכולנו אזרחים, ולמה אז הפגיזו אותנו, הרגו אותנו? זה מה שאנחנו רוצים לדעת".
בשיחה סיפר שאביו טלאל, שהיה בין 21 ההרוגים בבית, עבד כמעט 40 שנה "אצל היהודים", וכשהרגיש לא טוב "בעל הבית היה מתקשר ודואג לו, מתעניין לשלומו, אוסר עליו לבוא לעבודה לפני שיבריא".
סלאח סמוני ושאר בני משפחתו עזבו ב-4 בינואר את ביתם שהפך עמדה צבאית ועברו לצד השני, הדרומי של הרחוב - וכונסו בבית ואיל. העובדה שחיילים הם שהעבירו אותם, ראו את פניהם, את הילדים והנשים שאתם, נסכה בבני המשפחה ביטחון מסוים. למרות ירי צה"ל מהאוויר, מהים ומהיבשה, למרות הרעב והצמא. שום ניסיון קודם בחייו לא הכין אותו לשלושת הפגזים או הטילים שצה"ל ירה זמן קצר לאחר מכן על הבית שאותו חשבו לבטוח.
"בתי עזה, בתי היחידה, בת שנתיים וחצי, נפצעה בפגיעה הראשונה (על הבית)", סיפר סלאח ל"הארץ". "היא הספיקה להגיד לי 'אבא, כואב'. ואז, בפגיעה השנייה היא מתה. ואני מתפלל. הכל אבק ולא רואה כלום. חשבתי שאני מת. מצאתי עצמי קם, כולי דם, ומצאתי את אמי, יושבת ליד הקיר וראשה מוטה הצדה, הזזתי קצת את פניה וגיליתי שחצי ימין מהפנים הלך. הסתכלתי על אבי, שעינו הלכה, הוא עוד נשם קצת, והפסיק".
מהסיפור המזוויע הזה לבדו יש במדינת ישראל הרבה אנשים עם דם על הידיים. החיילים שלחצו על ההדק, והמפקדים שלהם, והמפקדים של המפקדים, והשר הממונה ששלח את החיילים והקצינים לשם וטען שדו"ח גולסטון הוא שקר. לפחות לפי הקריטריונים שמפעילה מדינת ישראל, לכולם כולם יש דם על הידיים. לפי קריטריונים כאלה נשלחו מרואן ברגוטי ואחמד סעאדאת (להזכיר רק כמה דוגמאות בולטות) למאסרי עולם כפולים ומכופלים.
אילו מישהו מהשותפים להרג משפחת סמוני היה נופל בידי החמאס, מדינת ישראל הייתה הופכת עולמות ודורשת בתוקף את שחרורו. אחרי הכל, הם מן "הבחורים שלנו". .
למי שלא קרא את המאמר של עמירה הס בזמן שהתפרסם, כדאי מאד – אם כי לגמרי לא נעים - לקרוא אותו עכשיו:
http://www.haaretz.com/hasite/spages/1121519.html
במלחמת עזה בינואר השנה הפציצו כוחות צה"ל את המתחם של משפחת סמוני המורחבת בשכונת זייתון שבעזה. 29 מבני המשפחה, כולם אזרחים, נהרגו. 21 מהם בהפגזת בית שבו ריכזו החיילים כמאה מבני המשפחה, יום קודם לכן.
סלאח סמוני אמר לכתבת "הארץ" עמירה הס: "דבר אחד ביקשתי מהשופט גולדסטון לברר - למה הצבא עשה לנו כך, למה הוציא אותנו אחד אחד מהבית, והקצין שדיבר עברית עם אבי וידא שכולנו אזרחים, ולמה אז הפגיזו אותנו, הרגו אותנו? זה מה שאנחנו רוצים לדעת".
בשיחה סיפר שאביו טלאל, שהיה בין 21 ההרוגים בבית, עבד כמעט 40 שנה "אצל היהודים", וכשהרגיש לא טוב "בעל הבית היה מתקשר ודואג לו, מתעניין לשלומו, אוסר עליו לבוא לעבודה לפני שיבריא".
סלאח סמוני ושאר בני משפחתו עזבו ב-4 בינואר את ביתם שהפך עמדה צבאית ועברו לצד השני, הדרומי של הרחוב - וכונסו בבית ואיל. העובדה שחיילים הם שהעבירו אותם, ראו את פניהם, את הילדים והנשים שאתם, נסכה בבני המשפחה ביטחון מסוים. למרות ירי צה"ל מהאוויר, מהים ומהיבשה, למרות הרעב והצמא. שום ניסיון קודם בחייו לא הכין אותו לשלושת הפגזים או הטילים שצה"ל ירה זמן קצר לאחר מכן על הבית שאותו חשבו לבטוח.
"בתי עזה, בתי היחידה, בת שנתיים וחצי, נפצעה בפגיעה הראשונה (על הבית)", סיפר סלאח ל"הארץ". "היא הספיקה להגיד לי 'אבא, כואב'. ואז, בפגיעה השנייה היא מתה. ואני מתפלל. הכל אבק ולא רואה כלום. חשבתי שאני מת. מצאתי עצמי קם, כולי דם, ומצאתי את אמי, יושבת ליד הקיר וראשה מוטה הצדה, הזזתי קצת את פניה וגיליתי שחצי ימין מהפנים הלך. הסתכלתי על אבי, שעינו הלכה, הוא עוד נשם קצת, והפסיק".
מהסיפור המזוויע הזה לבדו יש במדינת ישראל הרבה אנשים עם דם על הידיים. החיילים שלחצו על ההדק, והמפקדים שלהם, והמפקדים של המפקדים, והשר הממונה ששלח את החיילים והקצינים לשם וטען שדו"ח גולסטון הוא שקר. לפחות לפי הקריטריונים שמפעילה מדינת ישראל, לכולם כולם יש דם על הידיים. לפי קריטריונים כאלה נשלחו מרואן ברגוטי ואחמד סעאדאת (להזכיר רק כמה דוגמאות בולטות) למאסרי עולם כפולים ומכופלים.
אילו מישהו מהשותפים להרג משפחת סמוני היה נופל בידי החמאס, מדינת ישראל הייתה הופכת עולמות ודורשת בתוקף את שחרורו. אחרי הכל, הם מן "הבחורים שלנו". .
למי שלא קרא את המאמר של עמירה הס בזמן שהתפרסם, כדאי מאד – אם כי לגמרי לא נעים - לקרוא אותו עכשיו:
http://www.haaretz.com/hasite/spages/1121519.html
