המורעלים והצבא
היה זמן שאזרחי ישראל לקחו ברצינות את שמו של צבא ההגנה לישראל. היה זמן שהצבא הזה נחשב ברצינות כצבא העם. זה היה לפני הרבה מאד זמן.
מדינת ישראל מקיימת שלטון כיבוש של מליוני פלסטינים מזה 42 שנה, יותר משני שליש כלל תקופת קיומה. עברו כבר עשרות שנים מאז הצבא הזה ניהל בפעם האחרונה מלחמה של צבא מול צבא. הרוב הגדול של הקצינים והחיילים המשרתים היום בצבא הזה – בסדיר, במילואים ובקבע – מכירים רק שירות שנקרא "בטחון שוטף", ו"שמירת הסדר" ו"אבטחת התנחלויות" ו"מאבק בטרור" ועוד כל מיני שמות שמבטאים דבר אחד: שליטה בכוח הזרוע על אוכלוסיה אזרחית מרדנית שלא רוצה לחיות תחת שלטון הכיבוש של מדינת ישראל. צבא של כיבוש ודיכוי, צבא שהכיבוש והדיכוי הוא משימתו העיקרית.
מי רוצה לשרת בצבא כזה? יש הרבה שלא רוצים. יש הרבה שמרגישים גועל נפש. יש כאלה שמביעים את זה בגלוי ומתנגשים חזיתית עם שלטונות הצבא והולכים לכלא, לעיתים לתקופות ארוכות. (למשל, אור בן דוד, הסרבנית ממכתב השמיניסטים שנכנסה לכלא הצבאי בפעם השניה לפני כמה ימים.) יש מי שמצליחים להתחמק או "להסתדר" או ללכת לקב"ן. (יש יותר ויותר כאלה, כי יש פחות ופחות שמרגישים שהצבא הזה הוא באמת חשוב והשרות הצבאי הוא באמת חובה מוסרית שבושה להשתמט ממנה). ויש מי שהולכים לצבא, ומעבירים את שלוש השנים במעט מוטיבציה והרבה גועל נפש, וכשזה סוף סוף נגמר זורקים את המדים ונוסעים להתרענן בתאילנד או בדרום אמריקה.
ומי בכל זאת הולך לצבא עם מוטיבציה גבוהה גם היום, ומרגיש ממש "מורעל", ואפילו הולך לקורס קצינים וחותם בקבע ומקדיש את החיים לצבא הזה? באופן עקרוני, שני סוגי אנשים: מי שנכשל באזרחות והצבא הוא המפלט האחרון שלו לפני כשלון מוחלט בחיים, או מי שהפעילות והמשימות של צבא כיבוש מאד נראים לו ומוצאים חן בעיניו. במיוחד, יש ציבור אחד שצה"ל של הכיבוש מתאים לו כמו כפפה ליד – הציבור הדתי-לאומי, הציבור שהולך להתנחל על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, שחושב שארץ ישראל כולה היא שלנו ורק שלנו בגלל אבותינו ובגלל שאלוהים הבטיח וכו' וכו'.
הם באמת הולכים לצבא עם רצון גדול ומוטיבציה גדולה, המורעלים שבמורעלים, משרתים בכל היחידות ועולים בשרשרת הפיקוד ונהפכים יותר ויותר להיות חוט השדרה של צה"ל. ברצון רב ובהתלהבות הם מגנים של הדחפורים שבונים עוד בתים לחבריהם המתנחלים, ברוב מוטיבציה הם מעכבים פלסטינים במחסומי הדרכים ומתפרצים בשעות הקטנות של הלילה לבצע מעצרים בכפרים ומסתערים אל לב עזה ויורים ופוצעים והורגים. והרבנים מברכים את רוביהם של לוחמי מלחמת הקודש ומעודדים אותם בשם אלוהים להרוג בלי רחמים, להרוג אפילו ילדים.
אבל מה קורה אם ממשלת ישראל מנסה אפילו טיפ טיפה לבצע התחייבויות בינלאומיות ולהטיל את ביצוע המשימה על חיילי צה"ל? לא, חס וחלילה, לא פירוק כל מאה המאחזים הבלתי חוקיים שקמו וצמחו מאז 2001 ואשר מדינת ישראל התחייבה שוב ושוב לפרק אותם, בפני האמריקאים ובפני האירופאים ובפני כל העולם (אהוד ברק התחייב חגיגית גם בפני הבוחרים שעוד התפתו לבחור בו, לפני שמונה חודשים בדיוק).
לא, הרבה פחות מזה, פעולות קטנות, קטנטנות, סמליות, בית אחד במאחז פלוני וביקתה בהתנחלות פלמונית. ואז מיד נאחזים הגדודים באש המרד, והחיילים צועקים וזועקים ומניפים שלטים מתריסים לנוכח מצלמות הטלוויזיה הממתינות. מה פתאום? לא בשביל זה הם התגייסו. הם באו להילחם בערבים ולרמוס אותם ולדכא אותם ולהרוג אותם. זה מה שהם רוצים, זה מה שהם ממש אוהבים. מה פתאום דורשים מהם לפגוע במתנחלים, חבריהם ואחיהם?
האמת היא שלא הצעירים האלה עצמם אשמים. הם הגידול המרעיל שצמח על הקרקע שממשלות ישראל לדורותיהן חרשו וזרעו וזיבלו מאז 1967, יותר משני שליש תקופת קיומה של מדינת ישראל.
