מסיכות גז וחיילים רקדנים
"הצבא האמריקאי מחכה לפקודה" הכריזה כותרת ראשית. "הספירה לאחור החלה" הכריזה כותרת אחרת. על גבי תמונה ענקית של צוללות ומטוסים נוספו פניהם של אובמה ואסאד זה מול זה, כשני קאובויים באחת מעיירות המערב הפרוע.
אזרחי ישראל לא התרשמו מן ההערכות של המומחים שיש רק "סבירות נמוכה" למתקפה סורית על ישראל כתגמול על מתקפה אמריקאית. הביקוש לערכות המגן קפץ ועלה בבת אחת, ושוב התגלתה העובדה שכבר היתה ידועה היטב והתפרסמה לא פעם – הממשלה לא דאגה למלאי של ערכות שיספיק לכל אזרחי ישראל. אישית, לא הצטרפתי למירוץ. אחרי הכל, מאז תום מלחמת העולם הראשונה, אף אחד בעולם לא השתמש בנשק כימי נגד אויב המסוגל להשיב באותה מטבע...
הספירה לאחור האיטה מעט לאחר החלטת הפרלמנט הבריטי והואצה שוב עם נאומו של מזכיר המדינה קרי. נאום דומה למדי ל"נאום האקדחים המעשנים" שהציג קולין פאוול לאו"ם לפני עשר שנים בשמו של ג'ורג' וו. בוש - אותם אקדחים מעשנים מהם לא התגלה כל סימן וזכר לאחר שהאמריקאים פלשו לעיראק וכבשו אותה. אבל זה לא בהכרח אומר שגם הפעם העדויות הן כוזבות.
אילו היה אובמה נלהב באמת להתערב במלחמת האזרחים בסוריה, יכול היה למצוא שפע של נימוקים וצידוקים במעשיו המזוויעים של בשאר אסאד בשנתיים האחרונות – גם לפני השימוש המסיבי בגז בפרברי דמשק. אבל מי שמתגאה בכך שהוציא את החיילים האמריקאים מעיראק ועומד לצאת גם מאפגניסטאן בודאי אינו מעונין להיכנס לביצה מזרח תיכונית חדשה ועכורה במיוחד. על כמה וכמה מקרים של שימוש "מזערי" בגז שהפיל "רק" עשרות חללים הוא בחר להבליג.
ועדיין, קשה לראות כיצד יוכל אובמה להתחמק מן הקו האדום שהציב הוא עצמו, ולהתעלם ללא תגובה מהתמונות המזוויעות של הילדים שנחנקו למוות שהציפו את אמצעי התקשורת העולמית. אלא אם כן... אלא אם כן יקרה הבלתי צפוי כאשר יקיים אובמה את ביקורו הצפוי ברוסיה באמצע השבוע הבא. אלא אם כן יתגברו האמריקאים והרוסים על המלחמה הקרה שחזרה לעולמנו גם ללא הקומוניזם, ואובמה ופוטין יפשילו שרוולים ויכפו על בני חסותם בסוריה הסדר פוליטי כלשהו. או לפחות הפסקת אש יציבה פחות או יותר, שתציל את חייהם של רבים. ומה הסיכוי לכך? גבוה או נמוך יותר מן הסיכוי שהתערבות מעצמתית תביא לקיצו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני?
ובינתיים, מה באמת קורה בין ישראל לבין הפלסטינים? מאז ומתמיד נהגו ממשלות ישראל לדורותיהן לנצל מצבים בהם הופנה אור הזרקורים לכיוון אחר, ולקבוע עובדות חדשות בשטח כשהעולם לא שם לב. ב-1956 התמקד העולם בפלישה הסובייטית להונגריה ודוד בן גוריון (בתמיכת בריטניה וצרפת) מצא הזדמנות נוחה לפתוח במלחמה נגד מצרים ולכבוש את סיני. ב-1981 עסקו כולם בדיכוי ארגון סולידריות בפולין ומנחם בגין מיהר להעביר תוך יום אחד את חוק סיפוח הגולן.
אורי אריאל, שר השיכון והבינוי בממשלת נתניהו, ניסה ככל יכולתו להמשיך במסורת הזאת. בעוד העולם מתמקד בסוריה, הוא חנך התנחלות חדשה בשם "לשם", בחלקה הצפוני של הגדה המערבית, שם נכנסו ארבעים משפחות מתנחלים בחגיגיות לבתיהן החדשים. אורח הכבוד בטכס היה השר אריאל, ודבריו לא השאירו שום מקום לספק: "אנו נמצאים היום במעמד מרגש של הנחת לבנה נוספת בארץ ישראל. אני אומר בצורה הברורה ביותר: אני כאן לבנות לכם דירה. אנחנו בונים כאן בלשם עוד 300 יחידות דיור. עם ישראל זקוק לדירות בכל מקום בארץ ואנחנו ניתן מענה לכולם בכל מקום! זה הדבר הכי נכון היום - ציונית וכלכלית. מי שנמצא כאן היום מבין מדוע חזון שתי המדינות לא מציאותי ולא יקרה לעולם. צריך להיות ברור לכל מי שעיניו בראשו: אין שתי מדינות לשני עמים ממערב לירדן. לא יהיה דבר כזה. גם אם יושבים למשא ומתן, זה לא עומד על הפרק."
וכמובן, לא שכח השר אורי אריאל לדרוש עמדה של עליונות מוסרית. מן המיקום הזה הוא קרא למצפון העולם כנגד פשעי המלחמה המתרחשים בסוריה: "מי שמחפשים הפרה של החוק הבינלאומי, שילכו אל הדוקטור הרוצח מדמשק ויעזבו במנוחה את מפעל ההתישבות הישראלי".
אין ספק כי הזוועה המתמשכת בסוריה מסיחה את דעתו של העולם מן הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים. למשל, השבוע כלי התקשורת לא הקדישו מקום רב לאירוע שהתרחש במחנה הפליטים קלנדיה שמצפון לירושלים.
"הסתבכות", קראו לזה שלטונות הצבא. "פעולת מעצר שהסתבכה". מדי לילה יוצא הצבא לפעולות כאלה, כחמש עד עשר כאלה במקומות שונים ברחבי הגדה המערבית. המטרה אינה להתעמת עם התושבים הפלסטינים. המטרה היא להגיע בשעות הקטנות של הלילה אל דלתו של מי שסומן כ"מבוקש" ולהוציא אותו מהבית כבול ומכוסה עינים ולהכניסו במהירות האפשרית למכונית הצבאית הממתינה. בהרבה מקרים והכח אכן מצליח לצאת מהשטח בטרם יבחינו השכנים במתרחש ולהעביר את ה"מבוקש" לחקירה ב"לחץ פיזי מתון" במתקני השב"כ, ואיש כמעט אינו שומע על פעולות שגרתיות שכאלה.
אבל בפעם השניה תוך שבוע ימים ארעה הסתכות בפעולת מעצר שגרתית, והתושבים במקום נזעקו ויצאו לרחובות והביעו התנגדות פעילה למעצר שכנם בידי צבא הכיבוש. כוח של חיילים הגיע כרגיל אל מחנה הפליטים קלנדיה כדי לעצור שם פלסטיני "מבוקש" אשר רק לפני חודש שוחרר מן הכלא היהשראלי. במה נחשד ועל מה היה מבוקש? זאת לא נדע, התקנות שהתקין אחלוף פיקוד המרכז שהוא מאז 1967 המחוקק הריבון בגדה המערבית אינן מחייבות את מבצעי המעצר להודיע לעצור במה הוא חשוד, וגם אין לו זכות להתקשר אל עורך דין.
משהו השתבש, ומבצע המעצר לא עבר חלק. תוך דקות ממש התעורר מחנה קלנדיה לחיים בשעת הלילה, ואל מול החיילים - חיילי ארטילריה שעברו הסבה לחיילי מעצרים – התיצב קהל גדול וזועם, בהתחלה כשלוש מאות אשר תוך זמן קצר גדל לאלף וחמש מאות. "התפתחה הפרת סדר אלימה ביותר, על הג'יפים הצבאיים נזרקו מהגגות אבנים, מוטות ברזל ואף מכונות כביסה ושטיחים בוערים" נאמר בהודעת הצבא. החיילים פתחו באש והרגו שלושה מתושבי המחנה – ג'יהאד אסלן בן 21, יונס אבו אל שייח בן 24 ורובין זייד בן 34, אב לארבעה.
"זאת היתה פעולה של הגנה עצמית" טען דובר צה"ל – ויש מידה של הגיון בטענה זאת, אם יוצאים מההנחה כי לממשל הצבאי הישראלי יש זכות לאכוף את מרותו. יתכן מאד שגם הפלסטינים תושבי קלנדיה ראו עצמם כפועלים מתוך הגנה עצמית כנגד פולשים חמושים, נציגיו של שלטון כיבוש הכופה עליהם את מרותו בכח הזרוע מזה 46 שנה. אך עמדה זאת לא זכתה לביטוי באמצעי התקשורת בישראל.
במקרה או שלא במקרה, חנוכת התנחלות לשם בידי השר אורי אריאל והפשיטה הקטלנית על מחנה הפליטים קלנדיה ארעו שניהם ביום לפני המפגש השלישי בסדרת שיחות השלום המחודשות בין ישראל לפלסטינים. הזעם ברחוב הפלסטיני היה רב, ולשכתו של הנשיא מחמוד עבאס הודיעה תחילה על ביטול מפגש המו"מ: ''שרשרת הפשעים הישראלים והמשך הבנייה בהתנחלויות מהוות מסר ברור לאמיתות כוונותיה בנוגע לתהליך השלום". בסופו של דבר, המפגש כן התקיים באותו יום. למעשה, היתה זאת הפעם הראשונה ששיחות השלום התקיימו בשטח פלסטיני, ביריחו.
מה בדיוק נאמר שם, בשיחות השלום שהתקיימו ממש באותו זמן שהתקיימו שלוש ההלוויות בקלנדיה? מה היתה האווירה? לפי הכללים שקבע מזכיר המדינה ג'ון קרי, נשמר איפול מלא ושום הודעה לא נמסרה לתקשורת. למען האמת, התקשורת גם לא גילתה ענין רב במה שהוסתר ממנה. ויש להניח שגם ג'ון קרי עצמו, האיש אשר יזם ולחץ על הישראלים והפלסטינים להתחיל להיפגש ולדבר, היה בשבוע הזה עסוק בדברים אחרים ועבר רק ברפרוף על הדו"ח שהוגש לו מן המפגש ביריחו.
אך למחרת היום התפרסמה ידיעה על מפגש בין ישראלים ופלסטינים בעל אופי שונה ומאד בלתי צפוי. קבוצה של לוחמים מגדוד "רותם" של חטיבת גבעתי יצאו לסיור אבטחה בשכונת ג'עברה בחברון. לפתע שמעו בוקע ממסיבת חתונה פלסטינית את השיר המפורסם "גנגנם סטייל" של הזמר הדרום-קוריאני פסאי. השיר אשר סחף בסערה צעירים בכל רחבי העולם בלי הבדל דת, גזע ולאום סחף גם את החיילים המפטרלים. בניגוד לפקודות ולמשימה שהוגדרו להם, החליטו החיילים להיכנס לאולם ולהצטרף לעשרות רבות של צעירים פלסטינים חוגגים מחמולת ג'עברי, אשר מוגדרים בידי שלטונות הצבא כ"אוהדי חמאס", ואשר דווקא קיבלו בברכה את החיילים בברכה והזמינו אותם להצטרף לריקוד.
פרסום הארוע בערוץ 2 של הטלויזיה הישראלית, ובמיוחד סרטון וידאו שצולם במצלמת חובבים המראה חיילים נישאים על כתפים של צעירים פלסטינים רוקדים, עורר את זעמם של שלטונות הצבא. בניגוד לחיילים שירו והרגו בקלנדיה, אשר הוגדרו כמי שפעלו בהתאם לפקודות ולהוראות הצבא, החיילים הרקדנים מחברון הושעו והם צפויים להענש בחומרה. "מדובר באירוע חמור ביותר. החיילים נקראו לבירור, ומפקדי החטיבה והגדוד מקיימים חקירה בעניין. החיילים יטופלו בהתאם".
הארוע יכול היה להסתיים אחרת, טענו שלטונות הצבא. הצעירים הפלסטינים היו גם עלולים לתקוף את החיילים שנכנסו למסיבת החתונה, לפצוע או להרוג או לחטוף אותם. ואין זו טענה מחוסרת בסיס. ובכל זאת, מה שקרה במציאות היה אחר. לרגע אחד החיילים לא באו אל הפלסטינים ככובשים אלא כצעירים המעריצים כמוהם את פסאי הדרום-קוריאני. ולרגע האחד הזה, כך גם הפלסטינים קיבלו אותם.
