חייו הקצרים של סדר היום האזרחי
לפני חצי שנה בדיוק, בשלישי לפברואר 2013 נפתח המשא ומתן הקואליציוני הקמת ממשלתו השלישית של בנימין נתניהו. אורי אריאל, ראש צוות המשא ומתן הקואליציוני של מפלגת הבית היהודי ומי שעתיד היה לזכות בתיק השיכון והבינוי כתוצאה מן המשא ומתן הזה, הכריז בפתיחה כי "הבוחר אמר את דברו. יש פה סדר יום אזרחי בעיקרו, ובזה תעסוק הממשלה החדשה".
מה זה בדיוק "סדר יום אזרחי"? לכך נתנו הרבה אנשים הרבה תשובות שונות ומשונות. אורי אריאל אמר באותו יום כי "סדר יום אזרחי זה למשל דאגה לשכבות החלשות, נושאים תקציביים שבודאי נדון עליהם עם צוות מקצועי". התקציב שאליו הגיעו כמה חודשים אחר כך עם צוות כלכלי מקצועי, כלל די הרבה בשורות איוב לשכבות החלשות, מבית מדרשו של שר האוצר החדש, יאיר לפיד – גם הוא מנושאי הדגל של סדר היום האזרחי.
עבור לפיד, שותף פעיל של הבית היהודי וגם ה"אח" של מנהיגה נפתלי בנט, סדר יום אזרחי זה בראש ובראשונה להנחית מהלומות על החרדים ולהשאיר אותם מחוץ לממשלה ולגרור אותם אל תוך הצבא. החוק שעבר עכשיו בקריאה ראשונה יבטל את הפטור שלהם ויטיל עליהם חובת גיוס בעוד ארבע שנים בדיוק – אלא אם, כמובן, הממשלה שתהיה בשלטון בעוד ארבע שנים תעניק להם ארכה נוספת של ארבע או שמונה שנים נוספות...
אז מה זה "סדר יום אזרחי"? יותר ברור מה זה לא. סדר יום אזרחי זה לא פלסטינים, ולא התנחלויות, ולא,שטחים, ולא כל בלבול הראש הזה שהעסיק והטריד את החברה הישראלית מאז 1967. כל זה שייך לפוליטיקה הישנה, שאותה השארנו בשעה טובה מאחורינו. הפוליטיקה הישנה והרעה הפכה בלתי רלווטית, כי ממילא הפלסטינים לא רוצים שלום ואין לנו פרטנר ולא יהיה משא ומתן ואם יהיה הוא לא יוביל לשום מקום ובכלל פתרון שתי המדינות מת וצריך לחשוב בצורה יצירתית מחוץ לקופסא על פתרונות אחרים אבל אין מה למהר, הזמן עובד לטובתנו וישראל משגשגת והעולם כבר שכח את הפלסטינים ואפשר לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו ולהתמסר לפוליטיקה החדשה וכמובן לסדר היום האזרחי. כך לפחות דיברו כמעט כולם במדינתנו במשך שנים.
ואכן, רובן הגדול של המפלגות שזכו במנדט ציבורי בינואר 2013 ברחו מן הנושא הפלסטיני כמו מאש. כמו למשל מפלגת העבודה ומנהיגתה שלי יחימוביץ, שהקפידה הקפד היטב למקד את תעמולת הבחירות בנושא הסוציאל דמוקרטיה ושיקום מדינת הרווחה הישראלית וחלמה לתעל את תנועת המחאה החברתית לכדי תנופה אלקטורלית למפלגת העבודה, והקפידה לא לסטות לעיסוק בפלסטינים ובהתנחלויות.
השבוע הזה שחלף זה עתה היה צריך להיות השבוע של שלי יחימוביץ, הרגע לו חיכתה ואליו התכוננה מזה שנים, מאז עברה מעולם העיתונות אל הפוליטיקה. ליל השימורים בכנסת בו יצאנ הלוחמת החברתית יחימוביץ להלחם כלביאה בתקציב של קיצוצים וצנע כלכלי ופגיעה בשירותים החברתיים,. אבל בפועל הסתיים הפיליבסטר האופוזיציוני בכנסת בקול ענות חלושה, ובאמצעי התקשורת הוא נדחק לקרן זווית על ידי ארוחת הערב בוושינגטון שסימנה את פתיחת המו"מ המחודש עם הפלסטינים (רק במקרה זה היה בדיוק באותו היום?). נכון לרגע זה, הכוכבת היא
ציפי לבני, שקיבלה בבחירות רק שישה מנדטים והתעקשותה לקבל את ראשות צוות המשא ומתן עם הפלסטינים עוררה לא מעט גיחוך.
כנראה שבכל זאת החלום להידמות למדינות אירופה בהן הנושאים החברתיים הם שקובעים את ההבדל בין שמאל לימין יצטרך לחכות עד (ואם) נגיע אל השלום. ובעוד היא תוקפת את מדיניותו החברתית של נתניהו כבר הבטיחה לו שלי יחימוביץ את תמיכתה בנושאים המדיניים אל מול הניצים המתפרצים בתוך ממשלתו ובתוך מפלגתו.
את שינוי הקו סימן אתמול ח"כ חיליק בר, מזכ"ל מפלגתה של יחימוביץ: "אתמול, השר והאח בנט צווח לעברי במליאה: 'חבר הכנסת חיליק בר, תגיד לי, אתה השתגעת?'. בנט יצא מדעתו כששמע שאירחתי משלחת פלסטינית בכנסת לשם תמיכה משותפת במו״מ שהחלה ישראל עם הרשות הפלסטינית. כנראה שהשר והאח נפתלי בנט לא ממש אוהב את הרעיון שחברי אופוזיציה עוזרים לממשלה שבה הוא חבר לקדם ולחזק את המדיניות והמאמצים שהיא עצמה מובילה..."
למפלגת הבית היהודי בהחלט לא קל ולא נעים לשבת בממשלה שנכנסת למשא ומתן עם הפלסטינים – והם כבר לא לגמרי משוכנעים, כפי שהיו לפני מספר חודשים, שממשא ומתן אם יתחיל לא יצא כלום. ובמיוחד היה להם קשה ולא נעים לשבת בממשלה שקיבלה את ההחלטה לשחרר 104 אסירים פלסטינים כדי לאפשר את פתיחת השיחות.
עשרים וגם שלושים שנה יושבים האסירים האלה בכלא הישראלי, עוד מלפני הסכמי אוסלו. הם נשארו בכלא עשרות שנים אחרי שהמפקדים אשר שלחו אותם לבצע את מעשיהם כבר לחצו ידיים עם נציגי ממשלת ישראל וחלקם גם זכו מטעמה לתעודת אח"ם המעניקה מעבר חופשי במחסומי צה"ל. ועדיין, גם עשרות שנים אחר כך, הידיעה על שחרורם המתקרב עוררה צעקה על "רוצחים עם דם על הידיים", וקרוביהם של ישראלים שנהרגו בשנות השמונים זעקו זעקות רגשיות מאד של כאב שפורסמו בעמודים הראשונים של העיתונים רבי התפוצה. נפתלי בנט וחבריו למפלגה הצביעו נגד שחרור האסירים ונשארו במיעוט אבל נשארו בממשלה, ובנט הסתפק בכך שהודיע ברבים כי בזמן שירותו כקצין קרבי הצליח גם הוא לצבור דם ערבי רב על ידיו.
בדרך אגב אפשר לציין כי הקבינט הפלסטיני לא נזקק לויכוח מלא רגשות האם לשחרר את הטייסים הישראלים שזרקו פצצות והרגו 1300 תושבים בעזה, מכיון שהטייסים האלה מעולם לא היו בשבי הפלסטיני...
ובקיצור, מה אפשר וצריך לצפות מן השיחות האלה שהתחילו בוושינגטון ונועדו להימשך תשעה חודשים ולהסתיים בהסכם קבע מלא ומפורט שיתן מענה לכל הבעיות בין ישראל לפלסטינים? נתניהו השתנה או ישתנה או עשוי להשתנות? קרי ידחוף ברצינות ויקבל את הגיבוי אובמה? האירופאים יתנו את חלקם בצורת לחץ לא מתון או לפחות איום בלחץ כזה? בנט בסופו של דבר יצא מהממשלה? יחימוביץ תיכנס במקומו? הניתוחים והניחושים והתחזיות והתקוות והחששות מילאו את אמצעי התקשורת כמה ימים, ועייפו אפילו את הפרשנים עצמם.
רק דבר אחד נמסר בפירוט חד משמעי מן האירוע בוושינגטון: התפריט של הארוחה שאותה אכלו הישראלים והפלסטינים ומארחיהם האמריקאים ב"רגע סמלי של שלום וסובלנות בחדר תומס ג'פרסון האלגנטי בבנין הסטייט דפרטמנט. ארוחת הערב כללה תירס ומרק שעועית ואורז ריזוטו ופילה בגריל של לוקוס מהאוקיינוס האטלנטי ועוגת משמש ותה בקרח בטעם אפרסק ומנגו.
חוץ מהתפריט, הכל נשאר דו משמעי ומסתורי ונתון לשמועות ופרשנויות נוגדות. אבל אפשר להניח שהרבה לפני שנעבור את תשעת החודשים אפשר יהיה להעריך בסבירות גבוהה אם יצא משהו מכל הסיפור הזה.
בפעם האחרונה שמישהו הבטיח הסכם תוך תשעה חודשים היה זה יצחק רבין, עם הבחרו לראשות ממשלת ישראל בשנת 1992. והוא לא לגמרי עמד בלוח הזמנים הזה, אבל בספטמבר 1993 אכן הגיע לחתימה על הסכם ולחיצת יד סמלית. זה היה הסכם ביניים, אשר אמור היה להימשך חמש שנים ולהסתיים לא יאוחר מחודש מאי 1999 ולהיות מוחלף בהסכם קבע. ובחודש מאי 1999 רבין כבר לא היה איתנו ולעולם לא נדע אם היה עומד בלוח הזמנים הזה.
ואם אכן יצליח ג'ון קרי לממש הלכה למעשה את מה שהצהיר השבוע, יגיע ההסכם באיחור של חמש עשרה שנה בדיוק. מאוחר מדי עבור אלפי הרוגים, עבור הרבה ישראלים ועוד הרבה יותר פלסטינים וגם לא מעט לבנונים. ובכל זאת, בהחלט מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.
ואז, אולי אולי, נוכל באמת להתחיל לחשוב על סדר יום אזרחי.
