צעדים הורסי אמון
ראיון של פלסטיני באמצעי תקשורת ישראלי: אפילו כאשר הפלסטיני מדבר עברית ללא רבב, נדמה שהמראיין והמרואיין
מדברים בשתי שפות שונות.
השבוע ראיינה אסתי פרז ביומן הצהריים של
קול ישראל את אשרף אל עג'מי, שר האסירים לשעבר ברשות הפלסטינית. כך זה מופיע
ברשימות שרשמתי באותו רגע :
פרז: אנחנו שחררנו רוצחים מתועבים
מהכלא, וכמו שאתה יודע זה עורר הרבה ויכוח אצלנו. זה מטריד הרבה ישראלים לראות
שאצלכם מקבלים את הרוצחים האלה בהתלהבות ובחגיגות שמחה. זה מעורר ספק לגבי הרצון
שלכם בשלום.
אל עג'מי: אלה אסירים שישבו הרבה הרבה
שנים בכלא אצלכם, עוד מלפני הסכם אוסלו. המשפחות שלהם התגעגעו אליהם וחלמו לראות אותם בבית. הרבה פעמים מקודם הרשות
הפלסטינית ביקשה את השחרור שלהם וישראל כל פעם סירבה. עכשיו שהם אחרי כל השנים
משתחררים אז נכון, יש שמחה.
פרז:אבל אלה רוצחים שרצחו אזרחים!
אל עג'מי: הרבה מאד אנשים נהרגו, גם
אצלכם וגם אצלנו. אני צריך להגיד שהמספר של הפלסטינים שנהרגו, הנשים והילדים
שנהרגו, הרבה יותר גדול מאשר המספר של הישראלים שנהרגו. פי כמה יותר גדול. במיוחד
כשהטייסים שלכם יצאו להפציץ בעזה.
פרז: זה דבר אחר, זה מלחמה. אנחנו
מצטערים על זה אבל במלחמה כמו במלחמה. דברים כאלה קורים במלחמה. כאן מדובר
ברוצחים, באנשים שהתנפלו עם גרזנים וקלשונים או פיצצו חומר נפץ!
אל עג'מי: אני מאד מקווה שנגיע לשלום
ואז לא יהרגו יותר אנשים, לא ישראלים ולא פלסטינים.
פרז: כולנו מקווים. שלום רב לך, מר אל עג'מי. תודה שבאת להתראיין בשידורנו (סיום
השידור).
לחברה הנמצאת בעימות ומלחמה, רגיל וטבעי
להאמין שהבחורים שלנו הם מיטב הנוער והבחורים שלהם הינם רוצחים מנוולים. לישראלים קשה
מאד להבין מדוע הפלסטינים רואים את אלפי בני עמם הכלואים כגיבורים לאומיים ולוחמי חופש, ומדוע דורשים כל
המנהיגים הפלסטינים את שחרור "המחבלים האלה". ומאידך, מובן מאליו שמדינת
ישראל מחויבת לעשות מאמץ על אנושי כדי להחזיר הביתה ולו חייל אחד של צה"ל
הנמק בשבי האויב. "אבל איך אפשר להשוות? כידוע, צה"ל הוא הצבא ההומאני
ביותר בעולם, ומי מעז להשוות את חיילי צה"ל למחבלים רוצחים?"
בתקופה שמיד לאחר חתימת הסכמי אוסלו נכנס
נושא שחרור האסירים הפלסטינים למסגרת "צעדים בוני אמון", והופקדה עליו
ועדה מיוחדת משותפת לישראלים ולפלסטינים. זה היה חלק מתפיסה של פתרון סכסוכים שמקובלת
במיוחד באמריקה. אולי זה גם היה מצליח אם היו הולכים בגדול - לפתוח דף חדש ולרוקן לחלוטין
את בתי הכלא, מיד לאחר לחיצת היד בין ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אש"ף
יאסר ערפאת. במיוחד שרבים מבין האסירים שישבו אז בכלא נשלחו למשימתם בפקודתם הישירה
של האנשים שהתיישבו ליד השולחן מול נציגי ממשלת ישראל. מחווה כזאת היתה יכולה
לעשות רושם חזק בחברה הפלסטינית, שבה כמעט בכל משפחה יש מי שיושב או ישב בעבר בכלא
הישראלי.
אבל זאת לא היתה הדרך בה הלכו, אחרי
לחיצת הידיים. שירותי הבטחון הישראלים התנגדו בחריפות והטילו וטו על שחרור
"אסירים עם דם על הידיים", ועל מי שנחשב ש"עודנו מסוכן". אנשי
הימין (ביניהם ח"כ בנימין נתניהו) הקימו קול צעקה וזעקה על "שחרור
הרוצחים". ב"ועדה לצעדים בוני אמון" התנהל מיקוח עקשני ומתיש על כל
שם. השחרורים התבצעו במשורה וביד קפוצה ולא מעט מהאסירים של אז נשארו בכלא עוד
עשרים שנה, עד הימים האלה ממש. הפלסטינים למדו שהכיבוש בהחלט לא הסתיים. מעבר לשולחן
המשא ומתן הם לא פעם פגשו את אותם ישראלים שפגשו מקודם במשרד המושל הצבאי או בחדר
החקירות של השב"כ.
מאז, המונח "צעדים בוני אמון"
יצא משימוש. אם מתרחש שחרור של אסירים, ברור לכל כי הוא נובע ממערכות של שיקולים
פוליטיים ומאבקי כוח משני צידי המתרס. החמאס הצליח ללכוד חייל ישראלי בשם גלעד
שליט ובסופו של דבר הצליח להביא תמורתו לשחרור יותר מאלף אסירים פלסטינים. יוקרתם
של מנהיגי החמאס עלתה ויוקרתו של הנשיא מחמוד עבאס נפגעה. עבאס דרש במפגיע לקבל גם
הוא שחרור משמעותי של אסירים, כדי להראות שאפשר להשיג זאת גם בדרכים דיפלומטיות.
נתניהו, מצידו, עומד בפני בידוד
בינלאומי גובר של מדינת ישראל, למשל הצעדים האירופיים האחרונים נגד מפעל ההתנחלות.
בכדי להתגונן מפני הלחץ הבינלאומי, היה חשוב לראש הממשלה להכנס למשא ומתן שאותו
יזם שר החוץ קרי. לכן היה נתניהו מוכן להסכים לשחרור מאה וארבעה אסירים שישבו בכלא
עוד מלפני הסכמי אוסלו, בכדי להמתיק לפלסטינים את הגלולה של ניהול מו"מ בעוד
הבניה בהתנחלויות נמשכת. כדי שהפלסטינים לא יברחו מהמשא ומתן, גם אם יראה חסר כל
תקוה ותוחלת, דאג נתניהו לחלק את השחרור לארבע פעימות במרחק של כמה חודשים זו מזו.
כל אחת מהפעימות מלווה בקול צעקה וזעקה של הימין הקיצוני בישראל, וראיונות רגשיים
ומלודרמטיים מאד של בני משפחות שכולות המתפרסמים בכותרות העיתונים.
אמצעי התקשורת ההמוניים העבירו השבוע לציבור
הישראלי מסר ברור: הפלסטינים הם טרוריסטים ורוצחים מתועבים, וממשלת ישראל החליטה לשלוח
כמה מהם לחופשי בלי סיבה. הציבור הפלסטיני
קיבל מסר אחר לגמרי: במאמץ רב חולצו מציפורני הכיבוש כמה עשרות אסירים, אך הצבא מיהר להשלים את החסר בפשיטות ומעצרים ליליים, ועל
כך הוסיפה ממשלת ישראל גם גל של אלפי
יחידות דיור בבניה התנחלותית.
בסך הכל, מערכת אפקטיבית במיוחד של
צעדים הורסי אמון. אם עוד היה מה להרוס.
