משא ומתן עם אקדח לרקה
בתוך המתקפה האחרונה של שרים בממשלת ישראל נגד מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי זכו לתשומץ לב בינלאומית דבריו של יובל שטייניץ. האיש אשר ירד ממגדל השן האקדמי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה חיפה והיום הוא השר לעניינים אסטרטגיים ולענייני מודיעין בממשלת ישראל השמיע הצהרה שצוטטה בכלי תקשורת רבים בכל רחבי העולם: "אי אפשר לכפות את מדינת ישראל לנהל משא ומתן עם אקדח לרקה, כאשר הפלסטינים שומעים שבמקרה של כישלון בשיחות מדינת ישראל תיפגע מחרם בינלאומי".
יומיים לפני שהשמיע השר הפילוסוף את מחאתו על התנאים הבלתי נסבלים בהם נדרשת ממשלת ישראל לקיים משא ומתן, הגיעו חיילי צבא ההגנה לישראל מלווים בדחפורים אל הכפר הקטן עין אל חילווה בצפון בקעת הירדן, ותוך שעה של עבודה נמחק הכפר כליל מעל פני האדמה. הכפר עין אל חילווה כבר נחרב מספר פעמים בעבר, אך הפעם נראה כי קובעי המדיניות בישראל נחושים בדעתם שהוא יותר לא יבנה מחדש. על הצלב האדום הבינלאומי נאסר במפורש לספק אוהלים לשישים ושישה תושבים שנשארו תחת כיפת השמיים, ביניהם שלושים ושישה ילדים, והצבא הודיע כי כל אוהל שימצא בשטח יוחרם מיד. אחד התושבים שאל את החיילים שאלה נואשת "אז לאן נלך?" והחייל הצביע לכיוון העיירה טובאס, אחת המובלעות הפלסטיניות שנקבעו בהסכמי אוסלו, הנמצאת מחוץ לתחומי בקעת הירדן שנועדה להישאר בשליטה ישראלית לטווח ארוך.
זה לא היה המקרה הראשון וגם לא היחיד מסוגו. כבר שנים רבות יש למדינת ישראל מדיניות קבועה, למנוע כניסתם של פלסטינים לתחומי בקעת הירדן אם אינם גרים בה ולהרוס את בתיהם של מי שכן נמצאים שם. וכאשר הפכה בקעת הירדן לאחד ממוקדי הויכוח במשא ומתן, התגבר מאד קצב הריסת הבתים הפלסטינים בשטח הזה. 172 מבנים פלסטינים נהרסו בשנת 2012, 390 בשנת 2013 כולה. מאז כניסת השנה החדשה כבר הוחרבו 92 מבנים בחודש ינואר 2014 בלבד, ועוד היד נטויה. אלה הם התנאים בהם נדרשים הפלסטינים לנהל את המשא ומתן על עתידה של בקעת הירדן.
הפלסטינים אמרו לא פעם ולא פעמיים שהם נדרשים לנהל משא ומתן עם אקדח על הרקה, אבל טענותיהם לא כל כך זכו לתשומת לב באמצעי התקשורת. כידוע, התקשורת מחפשת אדם שנשך כלב ולא להיפך. באינסוף סיבובי משא ומתן הנמשכים כבר יותר מעשרים שנה, השותף היושב מול הפלסטינים לשולחן המשא ומתן מחזיק בשליטה מלאה בשטח ואינו ממהר לוותר עליה. זהו שותף אשר צי הדחפורים שלו עובד ללא לאות בהריסת בתים פלסטינים והכשרת הקרקע להרחבת ההתנחלויות ישראליות. בכל סיבוב מוצגת לפלסטינים הברירה: לקבל את מה שמוצע להם או לעמוד בפני האפשרות שהכיבוש שכבר נמשך עשרות שנים ימשך עוד עשרות שנים נוספות.
בכמה הזדמנויות מסוג זה בחרו הפלסטינים בדרך של התנגדות חמושה. אבל אז הנחית עליהם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון את מכותיו, ובדעת הקהל העולמית הם הוצגו כטרוריסטים וסרבני השלום. ובמקרים אחרים ניסו שוב את דרך המשא ומתן ושוב גילו כי "ישראל מנהלת משא ומתן על עתיד הפיצה ובו בזמן אוכלת את הפיצה", כפי שהגדיר זאת הנושא ונותן הותיק סאיב עריקאת.
מאז ימי קיסינג'ר, המתווכת היחידה והבלעדית בין ישראל לערבים היתה תמיד ארצות הברית. השותפות האחרות בקוורטט הבינלאומי – אירופה, רוסיה והאו"ם – נראו כקישוט. גם אם יתר העולם תמך בפלסטינים, ממשלת ישראל יכלה להרשות לעצמה להתעלם כל עוד חשה תמיכה מוצקה מצד ארצות הברית. אם מזכיר המדינה בא בטענות ודרישות, מיהרו לבדוק אם הנשיא באמת עומד מאחוריו. (למשל, קולין פאוול וג'ורג' וו. בוש). ואם הנשיא כן עמד מאחורי מזכיר המדינה, תמיד היה איפ"ק שיארגן רוב בסנאט ובבית הנבחרים ומחיאות כפיים סוערות לכל ראש ממשלה ישראלי. בארצות הברית יש בחירות כל שנתיים, והמועמדים תמיד זקוקים לתמיכת הלובי הישראלי, ומערכת הבחירות נמשכת כמעט שנה, כך שממשלת ישראל צריכה רק לצלוח את השנה שבין בחירות לבחירות. וכך עברו להן ארבע שנות כהונתו הראשונה של ברק אובמה בבית הלבן, בלי שינוי בשטח מלבד גידול משמעותי במספר המתנחלים הישראלים.
אבל "הממזרים שינו את הכללים". בשנה האחרונה, האירופים הפסיקו להיות קישוט והפכו להיות שותפים בעלי תפקיד מפתח בתהליך. מזכיר המדינה ג'ון קרי יחד עם שרת החוץ האירופית קתרין אשטון והקנצלרית אנגלה מרקל ועוד שורת מנהיגים אירופיים סללו בשקט דרך עוקפת איפ"ק, ופתאום עומד בנימין נתניהו בפני לחצים קשים וכואבים גם בשנת בחירות בארצות הברית.
בועידת הביטחון במינכן הזהיר קרי כי "הסטטוס קוו בין ישראל לפלסטינים לא יכול להימשך. יש כרגע שגשוג וביטחון רגעיים בישראל, אבל זו אשליה. כל זה ישתנה אם השיחות ייכשלו. הסיכונים גבוהים מאוד עבור ישראל. ישנה מערכה הולכת וגוברת של דה-לגיטימציה נגד ישראל. אנשים מדברים על חרם. זה יחריף במקרה של כישלון ולכן לכולנו יש עניין חזק מאוד בפתרון הסכסוך הזה.".
ארצות הברית תטיל חרם? ארצות הברית תלחץ? חס וחלילה, אמריקה מאד נגד חרם. האירופאים הם אלה שלוחצים ומאיימים. תדבר איתם, תקשיב להם, מר נתניהו, הם שותף הסחר הגדול ביותר של המדינה שלך. "האינתיפאדה השלישית כבר החלה. היא החלה באיחוד האירופי" כתב הפרשן רב ההשפעה תומס פרידמן.
במשאל דעת הקהל שפורסם הבוקר בעיתון סופהשבוע התברר כי 70% מאזרחי ישראל כבר אינם רואים בארצות הברית מתווך הוגן. (קרוב לודאי שגם היום, בין הפלסטינים האחוז יהיה עדיין גבוה יותר...) ו-67% מאזרחי ישראל חוששים כי חרם כלכלי אירופי יפגע ישירות בהם ובמשפחותיהם.
משא ומתן לעולם אינו מתנהל בחלל הריק. ההתפתחויות סביב השולחן תמיד משקפות את יחסי הכוחות הצבאיים, הפוליטיים והכלכליים בין שני הצדדים ואת יכולתם לאיים זה על זה ולפגוע זה בזה. בהיסטוריה ידועים שני סוגים של משא ומתן בסיומם של מלחמות וסכסוכים. כאשר רק צד אחד נדרש לנהל משא ומתן עם אקדח לרקה, מדובר במשא ומתן על תנאי כניעה. רק כאשר שני הצדדים למו"מ מרגישים מאוימים, אפשר אולי להגיע בסופו של דבר להסכם אשר בו שני הצדדים יורידו בהדרגה את האקדח המכוון לרקתו של האחר ויבנו לאט לאט יחסים של שלום.
