היום ה-17 – הלוואי שיהיה האחרון
הדברים הבאים נכתבו במהלך כשעתיים בבוקר הזה, בין האזנה אינטנסיבית לחדשות ואזעקה אחת וקצת קניות ועיסוקים שגרתיים של חיי יום יום. ואולי בכל זאת תהיה הפסקת אש וכל מה שכתבתי כאן בשעות הבוקר יתיישן ויהפך למוצג מוזיאוני עוד לפני שהספקתי לפרסם אותו. מי יתן!
יום שישי 25.7.2104, שעה 3.30 בצהרים
שבועיים וחצי לזוועה בעזה. נתניהו מכנס אחר הצהרים את שרי הקבינט ולפי החדשות ברדיו, על סדר היום בישיבה יעמדו גם הפסקת אש וגם "הרחבת המבצע". כפי שפורסם, למפקדים בכירים בצה"ל נמאס "לדשדש בשולי הרצועה" והם הכינו תכניות להעמיק את החדירה. מספר ההרוגים בעזה עבר את השמונה מאות. כל עוד הפעילה מדינת ישראל בעזה רק את חיל האויר היה מספר ההרוגים עולה בקפיצות דו ספרתיות. מאז נכנסה הארטילריה לתמונה הקפיצות הם תלת ספרתיות. גם היום הזכיר קריין החדשות כבדרך אגב "נמשכות הפגזות ארטילריות כבדות בצפון הרצועה". ארטילריה זרעה הרג בקרב אוכלוסיות אזרחיות מאות שנים לפני שהומצא המטוס.
לאחר האזעקה אתמול בבוקר נמסר ברדיו כי רסיסים כבדים נפלו ברחובות הראשיים של תל אביב. הרסיסים הם הסכנה הגדולה יותר. רוב הטילים הנורים מעזה מיורטים באויר על ידי כיפת ברזל, רק מעטים נוחתים. אבל רסיסים נופלים לאחר כל ירוט, וגם רסיס של טילי הנגד של כיפת הברזל יכול להרוג אם יפול לך על הראש. אז מומלץ להישאר תחת מחסה במשך עשר דקות לאחר ששמעת את האזעקה ואת קול הפיצוץ של הירוט באויר.
אחרי הצהרים נמסר על ההרג בבית הספר של אונר"א בבית חנון. חמישה עשר נהרגו, ותמונות הזוועה שודרו בטלויזיות בכל העולם (מלבד כמובן בישראל). צה"ל הודיע שהוא חוקר את נסיבות האירוע המצער. הדוברים חוזרים ומציינים כי אין למדינת ישראל ולצבאה מדיניות להרוג אזרחים לא חמושים, ואין שום כוונה לעשות זאת, ומצטערים מקרב לב כאשר זה קורה. ובמציאות זה כן קורה שוב ושוב, תמיד תמיד לא בכוונה ותמיד למרות כל הכוונות הטובות, והצבא תמיד מצטער מקרב לב. בבית הספר של אונר"א בבית חנון היו לא רק תלמידים של בית הספר עצמו אלא גם פליטים שנמלטו מבתיהם במקומות אחרים ברצועה ונענו לאזהרה שהזהיר אותם צה"ל שבבתיהם נשקפת להם סכנה. אבל לפלסטינים ברצועת עזה אין מקום בטוח להימלט אליו, המוות יכול לבוא אליהם בכל מקום ובכל רגע ומכל כיוון.
"המצור נמשך" הכריזה כותרת גדולה בעיתון של אתמול. הכוונה כאן היתה להחלטה של חברות התעופה הבינלאומיות להפסיק לנחות בנתב"ג מכיון שאחת הרקטות שנורו מעזה נפלה ביהוד שהיא קרוב לשדה התעופה. הרבה ישראלים נשארו תקועים בכל מיני מקומות בעולם וחברת התעופה הלאומית אל על שהמשיכה לטוס העלתה מחירים. אבל לאחר שהעיתון הודפס ויצא לדוכנים הצליחו אנשי איפ"ק להפעיל את השפעתם והטיסות מארצות הברית חודשו לאחר הפסקה של יומיים, ומופעלת רכבת אוירית להחזיר עוד לפני סוף השבוע את כל הישראלים התקועים.
במקום אחר בעיתון ציין הכתב המדיני שאין בכוונת הממשלה להענות לדרישת חמאס להסיר את המצור על עזה במסגרת הפסקת האש שאולי תבוא. קודם כל שיפסיקו את האש ואחר כך נראה. נמל התעופה הבינלאומי בדרום רצועת עזה שאותו בנו הפלסטינים בתקופת אוסלו נסגר בידי מדינת ישראל לאחר כשנתיים של פעילות. בשנת 2001 הגיעו לשם טנקים ודחפורים ישראליים וחרשו את המסלולים. האם אי פעם שוב ימריאו משם מטוסים? בודאי לא בקרוב.
בתחילת השבוע, לאחר ההפגזה שהשאירה עשרות גופות של אזרחים מתגוללות ברחובות שוג'אעיה, פרסם גוש שלום מודעת חרום בעיתונים: "די! גופות אזרחים וחיילים נערמות ברחובות עזה. עשרות ילדים נהרגו. ישראל שוקעת לבוץ חדש בעזה. די! אנו חייבים לסיים את שפיכות הדמים ולהסיר את המצור על עזה. אין פתרונות צבאיים. רק משא ומתן יוכל להביא גבול שקט." למחרת היום קיבלנו טלפון נרגז ונסער: "איך אתם מעיזים לכתוב דברים כאלה? אתם לא רואים איך הם טובחים בנו?" "הם טובחים בנו? אתה בטוח שאין לך בלבול?" "בודאי שהם טובחים בנו, כל יום הם יורים עלינו עשרות ומאות טילים". "אם לא שמת לב, כיפת ברזל מיירטת את הטילים האלה". "אז אנחנו עוד צריכים להתנצל שאנחנו יודעים להגן על עצמנו?" צעק המטלפן וטרק את השפופרת.
על רוב אזרחי ישראל אכן מסוגלת ממשלתם להגן ביעילות. תחת הגנת כיפת הברזל אנו בתל אביב יכולים לנהל חיים כמעט רגילים. המלחמה חודרת לחיינו רק באזעקה אחת או שתיים ליום וקצת תחושת עצבנות יתר הזמן. רק את הכפרים ה"לא מוכרים" בנגב, בהם חיים שמונים אלף בדואים אזרחי ישראל, כיפת ברזל לא מכסה. המערכת הממוחשבת של כיפת הברזל מגדירה את הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים כשטחים פתוחים וריקים. בימים רגילים הם לא מקבלים מים וחשמל, ובימי מלחמה הם לא מקבלים הגנה מפני טילים.
אחת הרקטות שלא היה כדאי לכיפת ברזל לירט נפלה לפני שבוע ליד דימונה והתפוצצה באזור בו מתגוררים כ-200 מבני שבט ג'נאביב, אזרחי מדינת ישראל, בבקתות מפח (בתים מוצקים אסור להם לבנות ואם הם בונים בכל זאת דואגת מדינת ישראל להרוס את הבתים). הרסיסים חוררו את בקתת הפח שלידה התפוצצה הרקטה והרגו את עודה אל־וואדג' בן ה-32 ופצעו קשה בראשה את בתו בת השלושה חודשים, איה, שעכשיו מורדמת ומונשמת ביחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים סורוקה. הרקטה נורתה מעזה לכיוון הכללי הזה מכיון שבני שבט ג'נאביב גרים ליד העיר דימונה שנתנה את שמה לכור הגרעיני בדימונה שידוע ומוכר בכל העולם וגם בעזה. אבל הרקטות של חמאס הן נשק בלתי מדויק. כמו הארטילריה הישראלית שגם הבוקר מפגיזה הפגזות כבדות ובלתי מדויקות בצפון הרצועה.
דב קולר, פעיל שלום מכרמיאל שבצפון וידיד ותיק, שיגר לי הבוקר מסר: "מתוך החובה שלנו
להשמיע את קולנו האזרחי המשותף, נתייצב היום בצהרים למשמרת מחאה בצומת כרמיאל. אנו,
יהודים וערבים בגליל, נעמוד שם בקריאה משותפת להפסיק את שפיכת הדמים, להפסיק את המלחמה. יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים!". בשעה הזאת שאני כותב עושה את דרכו "אוטובוס השלום" מירושלים לעבר גבול עזה, בפעם השניה מאז החלה המלחמה. "אנחנו יוצאים מירושלים עם אוטובוס מלא פרחים ומקושט בסיסמאות שלום לעבר עזה. כי - זה לא יגמר עד שנדבר" כתבו היוזמים. "אנו יוצאים להעביר את מסר ההידברות והסולידריות. להפסיק את המלחמה. להתחיל לדבר על שלום. מתוך האוטובוס נשדר בשידור חי. אהבת אדם. שיחות עם תושבי עזה. מחאה. שירה. תקווה. אומנות."
מחר בלילה נתכנס כולנו להפגנה נגד המלחמה בכיכר רבין בתל אביב, בתקוה שתהיה גדולה יותר מההפגנות שהיו עד כה. ועם כל זאת, אין מקום לאשליה – אנו, מתנגדי המלחמה, מבודדים בחברה הישראלית (לפחות, בחברה הישראלית היהודית). ההתנגדות למלחמה הזאת בעזה היא נחלתו של מיעוט רדיקלי נחוש, וקלושים הסיכויים להתחיל לגלגל תנועת מחאה המונית בחברה הישראלית, כמו זאת שפרחה בימי מלחמת לבנון הראשונה.
בשבוע הראשון של המלחמה ההיא, ביוני 1982, נפלו הטילים על קרית שמונה וישובי הצפון של מדינת ישראל, והפגנות השלום היו גם אז קטנות ומבודדות. אבל אחרי השבוע הראשון עבר צה"ל את קו ארבעים הקילומטרים (שהיו אז הטווח המכסימלי של הטילים הפלסטינים). ירי הטילים נפסק, אבל הצבא המשיך לדהור צפונה לעבר ביירות לקידום התכניות של שר הביטחון שרון ל"סדר חדש במזרח התיכון". זאת היתה הנקודה בה החלו ההמונים לצאת לרחובות ולמחות, והחיילים שנפלו בלבנון במספרים גדלים והולכים נתפסו כמי שנפלו לשווא בארץ זרה שישראל שוקעת בה בביצה. ואז התארגנו אמהות ודרשו להחזיר את הבנים הביתה ובסופו של דבר הצליחו.
היום ממשיך הירי על חלקים גדולים של מדינת ישראל וראשי המדינה מזהירים את האזרחים שהירי ימשך עד הרגע האחרון של המלחמה, ולא בכך ימדד הניצחון. ובדיוק ברגע הזה שבו כתבתי את הדברים האלה נשמעה האזעקה היומית ורצנו לחדר המדרגות לשבת מתחת למדרגות במקום היציב ביותר בבנין ולהדק את קשרינו עם השכנים בבנין הזה בן ארבע הקומות. ובחזרתי אל המחשב אני מציין כי בנוסף לירי הטילים החמאס הצליח להתארגן ללוחמת גרילה יעילה. חיילי צה"ל שנכנסו לרצועה ספגו הרבה יותר אבדות ממה שציפו המפקדים. חייל נח"ל שהיה שם סיפר לידיעות אחרונות: "לא היו קרבות פנים אל פנים. נכנסנו לבית חנון רגלית, הם ירו בנו בטילי נ"ט, ברובי צלפים, בנק"ל. אנחנו חיפשו אותם. רס"ל עוד בן סירא נהרג ממש לידי".
במדינת ישראל של 2014 נתפסים החיילים כמי שנלחמים ונופלים "כדי להגן על הבית", מי שמותם היה למען מטרה ראויה, לא לשווא. עשרות אלפים באו בשבוע האחרון להשתתף בהלוויות של חיילים בודדים שמשפחותיהם אינן חיות בישראל. הקריאה לכך לא באה מהממשלה או מהצבא, אלא מארגון של אוהדי כדורגל ששיגר את הקריאה לבוא להלוויות באמצעות הפייסבוק.
בסופרמקט השכונתי שלי מצאתי היום ליד הקופה ארגז גדול והלקוחות התבקשו להכניס בו חבילות שי של מצרכים כתרומה לחיילים. הנהלת הסופרמרקט דאגה לחסוך את זמנם של הלקוחות וספקה להם מכתב הקדשה מוכן: "נותנים לחיילים באהבה! חייל/ת יקר/ה, אנו גאים בכם, מצדיעים לכם וחושבים עליכם רבות. בכדי להקל עליכם ולו במעט, הכנו עבורכם חבילה אישית מלאה בחום ואהבה. תשמרו על עצמכם ועלינו והכי חשוב, חיזרו הביתה בשלום".
אמנון אברמוביץ, אחד הפרשנים הידועים בתקשורת הישראלית, החל את דרכו כבעל טור כמתנגד חריף מאד של מלחמת לבנון הראשונה. אתמול הוא הביע את תמיכתו במלחמה הנוכחית בעזה: "מערכת המנהרות שהקים חמאס מעוררת פלצות, הם יכלו לבוא בלילה ולהשתלט על קיבוץ ניר עם שהורי היו ממייסדיו. אני מתקשה לבלום את הסיוט איזה זוועות הם היו יכולים לעולל. הפילוסוף והסופר הצרפתי אלבר קאמי, צרפתי יליד אלג'יר, התנגד לאופן השליטה של הצרפתית באלג'יר, אבל הוא אמר: המתנגדים טומנים פצצות באוטובוס, אמא שלי נוסעת באוטובוס הזה. אם זה צדק אני בוחר באמא שלי". וכך כנראה בוחר גם אברמוביץ. למעשה, בכל המקרים בהם עשה חמאס שימוש במנהרות, אנשיו שחצו את הגבול התעמתו עם חיילים ולא תקפו אזרחים – אבל איכשהו איש אינו מזכיר עובדה זאת.
קרוב אלינו בעיר חולון חי אדם בשם פרץ, שמדי פעם אנו נתקלים בו ברחוב ומדברים איתו על פוליטיקה. פעם הוא היה מתומכי הימין הקיצוני, במהלך השנים התמתן והתקרב למרכז הפוליטי ובבחירות האחרונות הצביע בעד ציפי לבני. שלשום בלילה, קצת לאחר האזעקה, נפגשנו בו שוב ודיברנו על המצב הנוכחי. הוא קצת הפתיע אותנו בהבנה למצבם של הפלסטינים תחת המצור בעזה: "אילו היה מישהו נועל אותי בשירותים ומונע ממני להגיע ליתר חלקי הדירה, בהחלט יכול להיות שהייתי מתחיל להשתולל. אבל שלא תטעו, אני עם העם שלי. אני לא האיש בשירותים. אני האיש בסלון שקצת מפחד מהאיש בשירותים וממה שהוא יעשה אם הוא ישתחרר משם".
כאשר עברתי אתמול על קבצים ישנים שסתמו את המחשב שלי נתקלתי במאמר שפורסם לפני קצת פחות מארבעה חודשים בעיתון "לה מונד" וכותרתו "אם יכשל קרי". שני הכותבים - טוני קלוג, יהודי בריטי וסם בחור, פלסטיני אמריקאי תושב רמאללה - פתחו במלים: "נניח שמזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי יכשל סופית במאמציו. מה יקרה הלאה? עלול להשתחרר צונאמי של רגשות, התפרצות של איבות עצורות, כאשר כל צד יטיל את האשמה על האחר וידרוש תגמול ונקמה. ההאשמות ההדדיות יצברו תאוצה והאלימות תחזור ביתר שאת. הרעלים ישתחררו ויגלשו לכל רחבי העולם". מעטות הנבואות שהתגשמו בצורה כה מהירה ומוחצת.
בינתיים חזר אלינו ג'ון קרי, והפעם מטרתו צנועה יותר. לא סיום הסכסוך אלא הפסקה מידית של הבעירה ברצועת עזה. "קרי הבלתי נלאה גיבש הצעה להפסקת אש שמתנדנדת בין ההצעה המצרית, שהשפילה את חמאס עד עפר, להצעה הקטארית שנתנה לחמאס תחושת ניצחון" כותב היום נחום ברנע. "הוא מציע הפוגה זמנית שבמהלכה יועלו לדיון כל הדרישות של חמאס. ישראל תצטרך לשאת ולתת עליהן תחת עיני קרי והאירופאים – גלולה מרה לישראל". לפחות לניצים בקבינט של נתניהו זאת גלולה מרה מדי, והם כבר צועקים וזועקים ומתמרמרים ודורשים להמשיך במבצע ולהכנס עמוק ועמוק עוד יותר לעזה. וזה מעיד שכנראה יש מקום לקחת את הענין ברצינות.
אם באמת נגיע היום להפסקת אש, זה כבר יהיה מאוחר מדי עבור רב-סמל ראשון יאיר אשכנזי, חייל המילואים בן 36 מרחובות. כמו כל החיילים שנהרגו, התמלאו אמצעי התקשורת בתמונותיו וסיפור חייו ותגובוות כואבות של בני משפחתו ודידיו. והפסקת האש תבוא מאוחר מדי גם עבור חמישה עשר ההרוגים מבית הספר של אונר"א אתמול, ועבור יותר משמונה מאות פלסטינים שאת שמותיהם לעולם לא נשמע ואת תמונתם לעולם לא נראה בעיתונות הישראלית.
ארגון במצלם ניסה לשווא לשדר בתשלום תשדיר ובו שמותיהם וגילם של יותר ממאה ילדים מתחת לגיל חמש עשרה שנהרגו ברצועת עזה בשבועיים וחצי האחרונים. רשות השידור סרבה לקבל את התשדיר. אבל לא מעטים ראו את התשדיר כאשר הוצג ברשת.
ומה שהכי חשוב – מי יתן והרשימה הזאת תיסגר ולא יתווספו אליה שמות נוספים. ושבאמת המצור על רצועת עזה יפתח, ואלה לא יהיו הבטחות ריקות מתוכן, ויהיה לתושבים שם קצת אויר לנשימה, ואז אולי כבר לא תתחיל ספירה לאחור אל הסיבוב הבא.
ובינתיים ממשיכים בהכנות להפגנה מחר בערב.
מחנה השלום מתייצב בכיכר רבין
מוצ"ש 26.7.14, 20:00 | כיכר רבין, ת"א
מול המלחמה הגובה מחיר דמים כבד של הרוגים ופצועים בשני הצדדים, של הרס ואימה, של הפצצות ושל רקטות - נתייצב יחד ונדרוש : לסיים את המלחמה עכשיו!
מסיימים את המלחמה ומתחילים לדבר עם המנהיגות הפלסטינית ככתובת המוסכמת של הגדה המערבית ושל עזה על סיום הכיבוש והמצור, על עצמאות וצדק לשני העמים, בישראל ובפלסטין.
במקום להיגרר שוב ושוב לעוד מלחמות ולעוד מהלכים צבאיים שלא עובדים, עכשיו הזמן להוביל דרך של הידברות ושל הסדר מדיני. יש פיתרון מדיני. איזה מחיר נשלם - אנחנו, תושבי הדרום ושאר תושבי ישראל ותושבי עזה והגדה המערבית - עד שנגיע אליו?
יחד, יהודים וערבים, נציב מול דרך הכיבוש והמלחמות, מול השנאה, ההסתה והגזענות - דרך של חיים ושל תקווה.
המלחמה בעזה רק גוררת למעגל דמים ויוצרת עוד קורבנות חפים מפשע - נשים, גברים, ילדים וקשישים. אנו קוראים: להוציא את האזרחים ממעגל האלימות! די לטבח ברצועה! די להרג ילדים!
מול ממשלה ימנית שמבקשת להנציח את הכיבוש וההתנחלויות, אנחנו מתעקשים על שלום צודק המבטיח את זכויות שני העמים. נחוצה הידברות עם ההנהגה הפלסטינית כדי להגיע להסכם הפסקת אש, נחוץ סיום המצור על רצועת עזה, נחוצה הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל. בלי להתקדם לשלום צודק - המלחמה הבאה מחכה מעבר לפינה!
הממשלה מנצלת את המתקפה על עזה כדי להגביר את ההסתה נגד השמאל ונגד האוכלוסייה הערבית. היא מעודדת כוחות פאשיסטיים וגזעניים לנסות ולהשתיק את הקולות הביקורתיים, ולהתקיף באלימות את הפגנות מחנה השלום.
מול הביריונות של הימין, מול מדיניותה הפושעת של הממשלה, נתייצב ביחד - יהודים וערבים - במוצאי שבת (26.7) בשעה 20:00 בכיכר רבין.
הארוע הינו יוזמה של לוחמים לשלום, פורום המשפחות השכולות, מרצ, חד"ש, דעם, מאבק סוציאליסטי, שוברים שתיקה, גוש שלום ופורום ארגוני השלום.
================================================================
================================================================
