ללכת בין הטיפות בזמן שבעזה יורד גשם של מוות
ביום ראשון האחרון דיווח "מעריב": "לפחות 15 ילדים הרוגים בהפצצת מסגד ובית בשכונת תופאח במזרח עזה." זה אפילו הגיע לכותרת בעמוד הראשון, אבל רק בתחתית שלו ובאותיות הרבה יותר קטנות מן הכותרת הראשית המאד מלחמתית. הכותרת הפנתה את הקורא אל ידיעה בעמוד 6, ושם זה היה מנוסח בזהירות רבה יותר. הריגתם של 15 ילדים לא הוצגה כעובדה, אלא כמשהו ש"הפלסטינים טוענים". בסך הכל נראה הגליון הזה של "מעריב" כתוצאה של פשרה שהושגה במאבק כוחות בין עורכי חדשות.
שלושה ימים לאחר מכן, עם הריגתם של ארבעה הנערים ששיחקו כדורגל על חוף הים של עזה, לא נותר מקום לעמימות של "הפלסטינים טוענים...". הנערים נהרגו כמאתיים מטרים מהמקום שבו שוהים נציגי התקשורת הבינלאומית, ומצלמות טלוויזיה שיגרו לרחבי העולם בזמן אמיתי תמונות של הגופות הקטנות המוכתמות בדם.
וכך, ארבעה הנערים מחוף הים הצליחו להגיע אל הכותרות בישראל. מקורות דיפלומטיים לא מזוהים בירושלים ביכו על כך שהתקלה של הרג הנערים על החוף מחקה את האשראי הבינלאומי שישראל צברה עקב דחית הצעת הפסקת האש המצרית בידי חמאס. כנראה בגלל הנערים שנהרגו הרגיש נתניהו מחויב לקבל את הצעת האו"ם להפסקה הומניטרית של חמש שעות בהפצצות על עזה.
החלטנו לנסוע למרכז תל אביב בזמן ההפסקה ההומניטרית הזאת, בתקוה (שאכן התממשה) שכך נמזער את הסיכון להיתפס על ידי אזעקת בזמן שאנחנו יושבים באוטובוס. בנסיעה הזה פגשנו את הנוסע הרגזן. איש כבן ארבעים, בלי שום דבר מיוחד בו. הוא ישב במושב אחורי, וקרא בשקט את העיתון. ופתאום הוא קם על רגליו, השליך את העיתון בזעם לצידו השני של האוטובוס ופתח בצעקות שלא היו מכוונות לאף אחד באופן ספציפי: "בני זונות החמאס האלה! הם עוד מעיזים לדרוש דרישות בתמורה להפסקת אש! שחרור אסירים ופתיחת מעברי גבול, ומה לא! ימח שמם וזכרם! וביבי עוד שולח אנשים לקהיר כדי לנהל איתם משא ומתן? איזו בושה! שום ויתורים, אני אומר לכם, שום ויתורים למחבלים מנוולים! פשוט לשלוח את הטנקים ולרסק אותם, למעוך אותם, למעוך אותם!"
ביקור משפחתי אצל י ', איש זקן שהוא יותר קרוב מאיתנו למרכז הפוליטי - אם כי עדיין נוטה לשמאל במפה הפוליטית הכללית בישראל – נכנס לויכוח פוליטי אינטנסיבי. "אתם מתכוונים ללכת לקריאת העדויות של חיילים מרצועת עזה? בשביל מה זה טוב? אתם באמת חושבים שזה ישנה את דעתו של מישהו? "" לא, כנראה שזה לא ישפיע על מי שלא משוכנע ממילא. בשנים האחרונות אנשים פשוט מתעלמים מעובדות שלא מתאימות לדעה שכבר יש להם". "אז למה אתם עושים את זה? רק בשביל להתגרות באנשים? "לא אנחנו מארגנים את זה, 'שוברים שתיקה' הם המארגנים. עדויות של החיילים זה התחום שלהם". "שטויות במיץ עגבניות! מה הטעם בזה? שום דבר!". "לפעמים יש דברים שחייבים להיאמר, ולא משנה מה התוצאה". "אתםאומרים שטויות". נפרדנו לא לגמרי בלבביות.
מתוך חנות קטנה עם שלט גדול "מבצע צוק איתן - 50% הנחה" צווח הרדיו למדרכה. קהל קטן נאסף כדי לשמוע את החדשות. בקול קצת רועד בישרה לנו הקריינית כי "מלבד ארבעת הילדים שנהרגו אתמול, היו גם היום ארבעה ילדים הרוגים בהפצצות חיל האויר. לנו בקול רועד למדי כי שלושה היו עלגג בנין שהופצץ, ועוד ילדה בת שלוש נהרגה בהפצצה על בית אחר. מאוחר יותר נודע לנו כי שלושת הילדים שיחקו על הגג והוריהם לא הבינו שהפסקתהאש ההומניטרית כבר נגמרה.
שעתיים עד לקריאת של העדויות. נפגשנו עם ר ', חברה ותיק ופעילה שותפה להרבה מאבקים, וישבנו איתה במקום הקבוע שלנו, תחתהעצים בקפה "תוצרת הארץ" של גרסיה בכיכר מסריק. פטפטנו ועשינו מאמץ גדול להוציא מהראש את המלחמה.
הלכנו לאורך רחוב המלך ג'ורג' ונתקלנו בשתי נשים דתיות עם שלטים שנכתבו ביד. באחד מהם נאמר קריאה אחת "ועכשיו צועקים הכי חזק: עד מתי" ובשלט של השניה נאמר "ה' מל העולם, אנא שלח לנו את משיח בן דוד עכשיו". ואז פנינו אל כיכר הבימה, שם כבר נאספו כמה מאות אנשים לקריאת העדויות.
בדיוק כשהגענו הושמעה מעל הבמה עדותו של חייל שהשתתף בפלישה לעזה בשנת 2009, עופרת יצוקה. "התמקמנו על גג של בית. ראינו מישהו הולך לקראתנו בחשכה, ובידו פנס מתנדנד. רצינו לירות ירית אזהרה כדי לגרום לו לעצור, אבל זה היה מסגיר את מיקום העמדה שלנו. לבסוף הוא הגיע קרוב מאוד, מספיק קרוב שאילו הוא היה מפגע מתאבד הוא היה עלול לפוצץ אותנו. פקודות הקבע היו שלא לוקחים שום סיכון, ולכן פתחנו באש והרגנו אותו. אחר כך בדקנו את הגופה וגילינו שהוא היה זקן לא חמוש, שלא היווה שום איום עלינו".
"כמה עדויות כמו זו יבואו מהסיבוב הנוכחי?" תהתה ר '. קצת ממול עמדו מפגיני הנגד מהימין הקיצוני צעקו "מוות לערבים! יהודי נשמה, ערבי בן זונה!". "שוברים שתיקה" דאגו להתקין רמקולים רבי עוצמה, וקריאת העדויות המשיכה. המשטרה הפעם עשתה את העבודה שלה (פחות או יותר) והיו רק תגרות קטנות.
האזעקה תפסה אותנו כאשר שחיכינו לאוטובוס חזרה, שוב בקינג ג'ורג'. אזעקה ארוכה ומייבבת, ארוכה יותר מרגיל. רצנו לתוך המינימרקט הסמוך. חנות די גדולה, וכולנו להיכנס עמוק ולהתרחק ממשטח הזכוכית של חלון הראווה. עברו כמה דקות ויכולנו לשמוע את הפיצוץ העמום שאומר יירוט באוויר, שונה מהפיצוף הכבד של פגיעה בקרקע. (כמה מהר מתחילים לפתח חוש לדקויותהאלה!). מכיון שבכל מקרה כבר היינו בחנות, קנינו צנצנת קטנה של רוטב חריף.
"ראית איך חלק מהאנשים האלה נכנסו להיסטריה והתחילו לצעוק 'אמאלה' כשהתחילה הסירנה? הם לא יודעים שהסיכוי שמשהו יחדור אתכיפת ברזל ויפול בדיוק על הראש שלהם הוא ממש אסטרונומי? לאנשים בעזה יש סיבה רצינית להיות מבוהלים, לא אנחנו"." אל תזלזל בתל אביבים האלה. נכון שעכשיו הסכנה הקונקרטית היא קטנה, אבל זה נותן להם דוגמית של עתיד פחות ופחות בטוח. ישראל היא כיום פחות בטוחה ממה שהייתה לפני עשרים שנה. כמה בטוח יהיה כאן בעוד עשרים שנים? ובמיוחד אם האימפריה האמריקנית תלך בדרכה של האימפריה הבריטית ז"ל?" "אז מה המסקנות הפוליטיות שהעם בישראל יסיק מזה?" "כל אחד לפי הטעם שלו או שלה. אנחנו אומרים שישראל צריכה לעשות שלום ולהשתלב באזור לפני שיהיה מאוחר מדי. אם זה לא כבר מאוחר מדי. אבל אחרים יגיעו למסקנה שאנחנו צריכים להתחפר ולהעצים את את הכוח של צה"ל ולא לוותר על אף שעל". "אז מה נעשה?". "עד כמה שזה נוגע, אני אבוא להפגנה במוצאי שבת להרים את השלט 'יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים'. לפחות היהודים הספציפיים והערבים הספציפיים שבאים להפגנה בהחלט מתכוונים לזה".
ועכשיו - הפלישה הקרקעית לעזה. ר' התעוררה מאד מאוחר אתמול בלילה. בהתחלה חשבה שזה רעש של טיל, אחר כךהבינה שזה מסוק – ומיד ידעה שיש נפגעים ישראליים והם נלקחו לתל השומר שנמצא ליד הבית שלה. הרוג אחד ושלושה פצועים, עד כה. שמו שלהחייל ההרוג נמסר לפרסום אחרי כמה שעות - סמל ראשון איתן ברק בן 20, שנהרג בצפון רצועת עזה כאשר הג'יפ שלו נפגע מירי טיל נגד טנקים (או אולי "מאש כוחותינו"). מנהל בית הספר לשעבר שלו דיבר ברדיו וסיפר איזה בחור נהדר היה איתן ברק, וכמה שהוא היה אהוב על חבריו לספסל הלימודים, ואיזו מוטיבציה גבוהה היתה לו להתגייס ליחידה קרבית בצבא, ואין הוא אכן הצליח להגשים את החלום הזה. "אני יודע שכל זה נשמע כמו קלישאה" התנצל המנהל. ואכן, כך בדיוק זה נשמע.
גם עשרים וארבעה פלסטינים נהרגו בשלב הראשוני של הפלישה הקרקעית. ביניהם, כך צוין כבדרך אגב, תינוק בן חמישה חודשים שנהרג כשבית משפחתו נפגע מאש של טנק ישראלי. את שמו של התינוק הזה כנראה לא נדע לעולם.
הפגנה - מוצ"ש 19.7.14 בשעה 8:00 בערב
רחבת תיאטרון הבימה, ת"א
אסור לירות על אוכלוסיה אזרחית. אסור ובכל זאת יורים. שני הצדדים יורים. חמאס יורה על תושבי ישראל. צה"ל יורה על תושבי עזה.
שני צדדים שווים? לגמרי לא. למדינת ישראל עוצמה צבאית וכלכלית אדירה. בסיוע כספי ענקי של ארצות הברית הגדולה, מדינת ישראל בנתה את "כיפת ברזל", הישג טכנולוגי גדול המגונן עלינו. ולכן, מבחינתנו ירי הטילים על ערי ישראל הוא בעיקר מטרד. האזעקות מרגיזות, מפריעות לשגרת החיים, לפעמים מפחידות – אבל לא הרבה יותר מזה.
לתושבי עזה אין כיפת ברזל, אין הגנה כלשהיא מפני המוות הנוחת עליהם מן האויר ומן הים ומן היבשה. מדינת ישראל כותשת את עזה, הורגת והורגת והורגת. נכון – למדינת ישראל אין כוונה ואין מטרה להרוג בכוונה תחילה אזרחים תמימים, נשים וגברים וקשישים וילדים המשחקים כדורגל על החוף. כוונה אין. הרג של אזרחים לא חמושים יש ויש בעזה, כל יום וכל שעה. יותר ממאתיים פלסטינים כבר נהרגו. חלק גדול מהם היו אזרחים לא חמושים. עשרות מהם היו ילדים. ההרג נמשך ונמשך.
"למה הם יורים?" תמה בצדקנות הנשיא היוצא של מדינת ישראל, חתן פרס נובל לשלום. "למה הם לא הפכו את עזה לסינגפור פורחת?". ושכח שמעון פרס להזכיר כי לעיר המדינה סינגפור, שגודלה ומספר תושביה דומים לאלה של רצועת עזה, יש נמל מן הגדולים בעולם. אין מי שיחסום אלפי ספינות מכל העולם המפליגות אל הנמל הזה וממנו ואת זרם המסחר שעליו נבנה עושרה של סינגפור. ואילו נמל עזה הקטנטן סגור ומסוגר, ספינות חיל הים של מדינת ישראל חוסמות גם סירות קטנות המנסות להגיע אליו ויורות על ספינות דייג מעזה שמפליגות יותר מכמה קילמטרים מן החוף. רצועת עזה היא כלא גדול לתושביה, כמעט שני מיליון. מדינת ישראל ושכנתה מצרים – שהיחסים איתה התהדקו מאוד מאז תפס הגנרל סיסי את השלטון – משתפות פעולה בהטלת המצור על עזה ומחזיקות את תושביה כלואים, בלי יכולת לצאת ולבוא אל העולם החיצוני. תושבי עזה שוכנים לחוף הים. הם יכולים להתרחץ ולשחק כדורגל על החוף (בימים בהם לא נורית לעברו אש קטלנית). אבל הם אינם יכולים לעלות על ספינה ולהפליג בים, או למטוס הממריא ליעדים ברחבי העולם, וגם המעברים היבשתיים סגורים כמעט לגמרי. כבר הרבה שנים, מיליוני אנשים סגורים וכלואים בשטח הקטן והצר והצפוף מאד הנקרא רצועת עזה.
"הטלנו עליהם מצור מכיון שהם יורים עלינו" אומרים מנהיגי מדינת ישראל. (אגב, המצור על עזה החל הרבה לפני שהחמאס תפס שם את השלטון). "אנחנו יורים מכיון שאתם מטילים עלינו מצור. לא נסכים להפסקת אש שלא תכלול את הסרת המצור" אמרו השבוע תושבים בעזה (ולא רק אנשי החמאס).
אין טעם בהפסקת אש שפשוט תחזיר על כנו את המצב ששרר לפני שבועיים. המצב ששרר לפני שבועיים היה בלתי נסבל - מצב של מצור הדוק על רצועת עזה, מצור הגורם סבל ומחנק ועוני קשה למרבית תושביה. המצור על עזה כבר הוליד כמה סיבובי לחימה. המשך המצור הוא מתכון בטוח לסיבוב נוסף בעוד שנה או שנתיים.
רק הסרת המצור על עזה, פתיחת השערים לתושביה לצאת ולבוא בים וביבשה ובאויר, ליצא וליבא ולפתח את כלכלתם, יכולה לפתוח להם תקוה לעתיד. רק הסרת המצור יכולה לתת סיכוי לשלום ושקט בגבולה של מדינת ישראל עם רצועת עזה.
במוצאי שבת הקרובה יצטרף גוש שלום לארגוני ותנועות שלום וזכויות אדם בהפגנת מחאה נגד המלחמה האכזרית והמיותרת הנקראת "צוק איתן". בשבוע שעבר הותקפה הפגנה קודמת בידי בריונים מהימין הקיצוני. מארגני ההפגנה הנוכחית נקטו אמצעי זהירות כדי שהדבר לא ישנה – וכמובן,מה שקרה לא ירתיע אותנו מהבעת עמדתנו בנושא החיוני לעתידנו.
כפי שנמסר לנו - במקום ההפגנה יהיו אחראיות וסדרנים, וכל מי שמתכוונים להגיע מתבקשים להישמע להנחיות ביחס למיקום, פיזור והתנהלות ההפגנה, ולהימנע מכל גילויי אלימות מצדנו.
הסעה מירושלים:
חניון גן הפעמון בשעה 18:30,
הרשמה : קוני-052-6375033 דוא"ל: connie.hachbart@alternativenews.org
