הפוליטיקה של השגעון
עכשיו מתברר שהממשלה והצבא ושירותי הבטחון הניחו, כמעט מן ההתחלה, ששלושת הנערים כבר לא היו בחיים. הם כנראה לא הופתעו מכך שלא באה שום לקיחת אחריות ושום פניה לנהל משא ומתן על שחרורם. לחיילים שקיימו את החיפושים בשטח ניתנה הנחיה להפוך כל אבן, פשוט כמשמעו, וגם לרוקן בורות מים ולחפש בתחתיתם. החיילים נשלחו לחפש אחר גופות, לא אחרי חטופים. אבל על אמצעי התקשורת הוטלו צווי איסור פרסום ונמנע מהם לפרסם פרטי מידע שהצביעו על מותם של הנערים. הציבור בישראל נקרא להשתתף בתפילות המוניות ועצרות בכיכר בקריאה "להחזיר את הבנים", וככל הנראה גם לשלוש משפחות המטלטלות בין תקוה ליאוש לא נמסרה כל האינפורמציה.
למי זה היה כדאי ולמה? לא קשה לנחש. הרבה לפני הרגע בו עלו גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח על הטרמפ הגורלי, כבר סימן בנימין נתניהו כמטרה ראשונה במעלה את הסכם הפיוס הפלסטיני. הוא היה נחוש בדעתו לתקוע תריזים ולמוטט בכל מחיר את "ממשלת המומחים" המשותפת לפת"ח ולחמאס. מן היום הראשון הכריזה ממשלת ישראל על החמאס כאחראי לחטיפה - הוכחות ברורות לכך, אם הן קיימות,לא פורסמו עד לרגע זה.
בחסות הצעקה הגדולה "החזירו את הבנים" פתח הצבא במבצע מעצרים רחב ממדים, שלא היה לו שום קשר ישיר לחטיפה. "מבצע שובו אחים" היה מכוון בעיקר נגד "התשתית האזרחית" של החמאס – החל מיו"ר הפרמנט הפלסטיני ועד לפעילי שטח בארגונים חינוכיים ואגודות צדקה הקשורות עם החמאס. ברור היה שהאנשים שנעצרו אינם יודעים דבר על החטיפה וגם איש לא ציפה מהם לדעת. אבל, כפי שציינו בסיפוק פרשנים יודעי דבר כמו אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", החטיפה יצרה "חלון הזדמנויות נדיר" בו עבר העולם בשתיקה על מבצע מעצרים מאסיבי אשר בנסיבות אחרות היה עשוי לעורר גל של מחאות בינלאומיות. ועברה די בשקט גם הריגתם של כמה פלסטינים, ביניהם נערים בני גילם של הישראלים שאחריהם אמור היה הצבא לחפש.
בינתיים, הפיק נתניהו את המירב התעמולתי מעמדת "העליונות המוסרית" של מי שמחפש אחר ילדים תמימים אשר נחטפו בדרכם הביתה מבית הספר.כמובן, בלי להזכיר שבית הספר הזה במקרה נמצא בהתנחלות, וששלושת התלמידים חיפשו טרמפ בליבו של שטח כבוש...
גולת הכותרת היתה שליחתן של שלושת האמהות אל מועצת זכויות האדם של האו"ם בג'נבה, ובעקבותיו מקהלת המחאות באמצעי התקשורת הישראלים נגד "הצביעות והציניות" של חברי המועצה, אשר אטמו אזניהן לזעקה שיצאה מלב האמהות. אכן, מועצת זכויות האדם של האו"ם היא מטרה קלה ונוחה לביקורת. לא פעילי זכויות אדם יושבים שם, אלא נציגים רשמיים של ממשלות – ממשלות שחלקן אחראיות בעצמן להפרות חמורות של זכויות האדם, ולכולן יש הרבה מאד אינטרסים פוליטיים וכלכליים, גלויים וחבויים. צביעות וציניות בודאי לא חסרות שם. אבל מה יכול להתחרות עם הציניות של ממשלה המעניקה לאמהות תקוות שווא?
כאשר התגלו שלושת הגופות לאחר שמונה עשר יום נפתחו לרווחה שערי השנאה. לא האמהות או המשפחות הן שפתחו אותם. דווקא הם לא דרשו אלא שמי שהרגו את בניהם יתפסו ויענשו. אבל היו מספיק אחרים שהפיחו את אש השנאה, החל מראש הממשלה בעצמו שציטט את דבר המשורר "נקמת דם ילד קטן / לא ברא השטן". כמו רוב מי שמצטטים את השורה הזאת, שכח נתניהו את המלים הנוספות המופיעות באותו שיר של ביאליק: "ארור האומר 'נקום' ".
בהחלטת הממשלה נאמר "הם נרצחו בידי חיות אדם", והדברים צוטטו בכותרות ענק בעיתונות. מנאום ההספד הרשמי בעת ההלוויה ההמונית למחרת היום צוטטו בעיתונות המלים: "אנחנו מקדשים את החיים, ואילו שכנינו מקדשים את המוות". בלילה בין לבין, בין חיות האדם לבין מקדשי החיים, נהרג עוד צעיר פלסטיני מירי צה"ל במחנה הפליטים ג'נין, אבל מותו דווח רק בשולי החדשות.
"אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה תובעים נקמה" הרב נועם פרל, מזכ"ל תנועת הנוער הדתית-לאומית בני עקיבא. הוא דרש להקים "חיל נוקמים שלא יעצר בקו 300 ערלות פלישתים"- התיחסות לאחד המעשים הברבריים ביותר שהתנ"ך מייחס למלך דוד. ראוי לציין כי דבריו של הרב פרל עוררו מחאות רבות, גם בקרב תנועת בני עקיבא עצמה הנוטה מסורתית לימין הפוליטי,וכמה מן הסניפים שלה החליטו לפרוש לחלוטין. אבל הקריאות המתלהמות לנקמה התפשטו במהירות שלא היתה אפשרית לפני יצירת הרשתות החברתיות. ב"עמוד הנקמה" שהוקם בפייסבוק הופיעו תמונות סלפי שונות ומשונות: חיילים המכוונים את נשקם הישר אל הצופה עם הכיתוב "תנו לצה"ל לכסח" והנערות שנשאו את השלט "לשנוא ערבים זו לא גזענות, אלה ערכים".
ומן הפייסבוק קצרה היתה הדרך אל רחובות העיר ירושלים שם השתוללו מאות וזעקו "מוות לערבים!" ו"נקמה! נקמה!" ורצו לאורכה ולרוחבה של העיר לחפש ערבים לכלות בהם את זעמם. המשטרה הודיעה כי גייסה כוחות גדולים ברחוב יפו ובשוק מחנה יהודה ובכיכר החתולות והתברכה בכך שאנשיה הצליחו למנוע פגיעה בנפש בקרב עוברי האורח הערבים. אבל בשעה ארבע לפנות בוקר באותו הלילה באו שני אלמונים אל שכונת שועפט במזרח ירושלים ומצאו שם נער בן שש עשרה בשם מוחמד אבו חדיר, שלמד במגמת חשמל בבית הספר עמל ואשר היה באותו רגע בדרכו למסגד השכונתי לרגל צום הרמאדן. האלמונים האלה גררו את הנער לתוך מכונית, ושעה אחר כך נמצאה גופתו שרופה ביער במערב ירושלים.
רשויות מדינת ישראל, שהיו כה ברורות והחלטיות לגבי אחריות החמאס לחטיפה הקודמת ולרצח הקודם, התגלו כמאד מאד הססניות באשר למקרה הזה. האם היה זה מעשה של מי שהושפעו מקריאות הנקמה שהושמעו בעוצמה כה רבה ואשר חיפשו נער פלסטיני בן 16? זה בהחלט נשמע כהסבר הגיוני. אבל מחוגי המשטרה נשמע גם הסבר אפשרי אחר – כלומר, שמוחמד אבו חדיר היה אולי הומוסקסואל אשר נרצח על ידי פלסטינים, ולגמרי במקרה קרה בדיוק באותו הלילה שבו התנפלו ההמונים ברחובות ירושלים על כל ערבי שנקלע לדרכם.
הפוליטיקאים ובעלי הטור הישראלים המתייחסים לרצח הזה מקפידים הקפד היטב לציין כי נסיבות הרצח וזהות מבצעיו עדיין אינם ידועים וצריך לחכות בסבלנות לתוצאותיה של חקירת המשטרה. אבל קשה לצפות שתושבי שועפט יגלו גם הם סבלנות ואורך רוח שכאלה. בימים האחרונים התפרצו השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים בהפגנות ומהומות שכמותן לא נראו שם גם בימי האינתיפאדה הראשונה והשניה, ובזמן הלוויית הנער נפצעו שלושים וחמישה אנשים מירי המשטרה. לפחות, לא היו עוד הרוגים.
ישי פרנקל, דודו של הנער נפתלי פרנקל שנחטף ונרצח, אמר: "אם אכן נרצח צעיר ערבי על רקע לאומני, מדובר במעשה מחריד ומזעזע. אין הבדל בין דם לדם. רצח הוא רצח, יהיו הלאום והגיל אשר יהיו. אין הצדקה, אין סליחה ואין כפרה על רצח כלשהו".
, מסר.אתמול בערב התכנסו מי שעוד מנסים לשמור על השפיות בתוך הטירוף שמסביבנו להפגנה בכיכר הבימה בתל אביב. אלפי אנשים הגיעו, ונשאו את השלטים "אין נחמה בנקמה" ו"לא לנקמה! כן להסדר מדיני!" ו"הסדר מדיני – מכת מוות לטרור" ו"עין תחת עין יעשה את כל העולם לעיוור" ליד תמונתו של מהטמה גנדי. הם קראו קריאות קצובות "לא ניתן לקיצונים/לנהל ת'חיים" ו"יהודים וערבים/מסרבים להיות אויבים" ו"השקרים של השלטון/לא יביאו בטחון" ו"כל שרי הממשלה/שותפים להסתה" ו"ממשלת מתנחלים והון/לא תביא שום פתרון" ו"זה לא מיעוט קיצוני/זה שלטון גזעני". ואז קרא יריב אופנהיימר משלום עכשיו לשקט כדי לשמוע את נאומיהם של חברי הכנסת ממרצ והעבודה וחד"ש וגם עמרם מצנע ממפלגת התנועה של ציפי לבני לו קראו המפגינים לפרוש עם מפלגתו מן הקואליציה של ממשלת נתניהו.
הלכנו הביתה בתחושה שבכל זאת לא הכל אבוד, אבל גם בתחושת חשש וחרדה לנוכח ההסלמה הגוברת בגבול רצועת עזה.
