המלך הוא עירום
בשעה 10.30 בערב הופיעה באתר האינטרנט של סוכנות הידיעות הפלסטינית מען כותרת קודרת: "הפסקת האש מתמוטטת בשעותיה האחרונות, וחידושה לא נראה באופק; הנושאים ונותנים הפלסטינים מאשימים: ישראל סירבה להיענות לבקשות הפלסטיניות". צוותי המשא ומתן – אשר לא נפגשו פנים אל פנים, אלא ישבו בחדרים סמוכים כאשר המצרים העבירו מסרים מכאן לכאן - עזבו את קהיר. עוד לפני סיום 72 השעות של הפסקת האש נורו שלוש רקטות מרצועת עזה לעבר אשקלון ויורטו על ידי כיפת ברזל. כוחות הקרקע של צה"ל התקרבו לגבול הרצועה, וקצינים בכירים השמיעו איומים חמורים ב"חדירה קרקעית חדשה לשטח הרצועה - עמוקה הרבה יותר מקודמתה".
ידידה מלוקסמבורג כתבה לי: "זה עתה תקשרתי עם ידיד שלי בעזה, הם גם כך במצב כל כך נואש. האם אתה חושב שעדיין יש סיכוי למנוע סיבוב חדש של הפצצות?". עניתי "זה לא נראה טוב, אבל עדיין יש לנו שעה עד פקיעת הפסקת האש. זה יהיה בחצות בשעון המזרח התיכון, 11 בלילה בלוקסמבורג." היא כתבה: "אני מחזיקה אצבעות".
ואז ברגע האחרון, ארבעים דקות לפני חצות, הדחיה הגיעה בכל זאת. אחרי הכל, הפסקת האש הוארכה לעוד 72 שעות, אשר תוקנו באופן מיידי ל-120 שעות, חמישה ימים מלאים. עדיין הייתה מתקפה קצרה על ידי חיל האוויר הישראלי על תשעה יעדים ברצועת עזה, בתגובה לאותן שלוש רקטות ב10:00, אבל המטרות "נבחרו בקפדנות כירורגית על מנת להימנע מפגיעות בנפש" (ולו רק היו נוהגים כך לפני כן...). ואז המצב נרגע, וההפסקה האש נכנסה לתוקף. לפחות לחמישה הימים הבאים, במרכז הזירה יעמדו התנצחויות של דיפלומטים ופוליטיקאים - ישראלים ופלסטינים ומצרים ואמריקאים ואירופים, וגם ישראלים עם ישראלים ופלסטינים עם פלסטינים.
מה בדיוק קרה מאחורי הקלעים, בשעות האחרונות המתוחות האלה? הפרשן יוסי מלמן השווה את מה שקרה למשחק ה"צ'יקן" שהתפרסם בזכות סרט של ג'יימס דין, משחק שבו שני נהגים נוהגים זה כלפי זה במסלול התנגשות ואחד מהם צריך לסטות הצידה כדי למנוע התנגשות הדדית הרסנית. אז מי סטה הצידה הפעם?
כבר לפני שבוע השתמש מלמן בדימוי הוליוודי כדי להסביר את השיחות בקהיר: "ראש המודיעין המצרי מציג למנהיגי חמאס הצעות בסגנון הסנדק" הוא כתב. "זוהי 'הצעה שאי אפשר לסרב לה'. קודם כל קבלו מיד וללא תנאים מוקדמים הפסקת אש ל-72 שעות ובואו לקהיר, ואחר כך נדבר על כל דבר אחר".
מה קרה בשבוע הגדוש שעבר בין מאמר הסנדק לבין משחק הצ'יקן? שחזור קצר: נציגי חמאס הגיעו לקהיר, כדי לנהל משא ומתן עקיף עם הישראלים; כבר עם הגיעם נמסר להם על ידי המצרים כי הסוגיה של נמל ימי ונמל תעופה ברצועת עזה הורדה מסדר היום ולא תידון כלל; הם ענו בחריפות והאשימו את המצרים כ"משרתיו של נתניהו"; הם סרבו לחדש את הפסקת האש בתום 72 השעות הראשונות, ואפשרו לאש להתחדש למשך כמה ימים של חילופי רקטות והפצצות; לאחר שלושה ימים כאלה הם הסכימו להארכה חדשה של הפסקת האש ל-72 שעות; הם חזרו לקהיר - ואז המצרים באו עם הצעה חדשה, כלומר שהנושא של נמל ימי ונמל תעופה בעזה יעלה על סדר היום בתוך חודש.
חודש זה הרבה זמן בפוליטיקה המזרח תיכונית, וממשלות ישראליות התחמקו גם ממילוי התחיבויות הרבה יותר מפורשות. ובכל זאת, יש איזה הבדל בין "לא בא בחשבון!" לבין "בוא נדבר על זה בעוד חודש". ככל הנראה, זה הספיק כדי להביא גם את מנהיגי החמאס המאד חשדנים לתת עוד סיכוי למסלול הדיפלומטי הזה, ולחסוך מתושבי עזה את האימה של סיבוב הפצצות נוסף. לפחות לחמישה ימים.
ועוד הרבה התרחש בשבועיים האחרונים – במיוחד בזירה הבינלאומית. תמונות המוות וההרס בעזה הופיעו על מסכי הטלויזיה ברחבי העולם ועשו רושם קשה, ואפילו מראות הזוועה מצפון עיראק לא הצליחו להאפיל עליהם (כפי שאולי קיווה נתניהו). בשבת האחרונה, 9 בנובמבר, נערכה בכל רחבי העולם סדרה של הפגנות הזדהות עם תושבי עזה. במיוחד, להפגנה בלונדון הגיע קהל של 150,000 - אחת ההפגנות הגדולות ביותר, בכל נושא שהוא, שהתקיימו בשנים האחרונות בבירת בריטניה. יצואנים ישראליים הזדעזעו לגלות שהסופרמרקטים באירופה כבר אינם רוצים בפרי ישראלי, שכן מראה הפרי הזה על המדפים מרגיז לקוחות רבים. האיחוד האירופי הודיע ליצרני החלב הישראלים, שהחל מיום 1 בספטמבר יחסם השוק האירופי לכניסת מוצרי חלב שמקורם בהתנחלויות. ממשלת ספרד הודיעה על הטלת אמברגו נשק על ישראל, והבריטים איימו בצעד דומה אם תתחדש הלחימה בעזה. וה"וול סטריט ג'ורנל" חשף כי ממשל אובמה הפסיק משלוח של טילי הלפייר לישראל, ככל הנראה מתוך כעס על השימוש שעשה צה"ל בנשק אמריקאי להריגת אזרחים בעזה.
ואז החליטה מועצת זכויות אדם של האו"ם בז'נבה לפתוח בחקירה של מעשי ישראל בעזה, בדומה לועדת גולדסטון שחקרה את מבצע עופרת יצוקה של 2009 ואשר גרמה נזק רב למדינת ישראל בזירה הבינלאומית. האם נתניהו, העסוק בקמפיין רב ממדים המיועד לעשות דה לגיטימציה מראש לחקירה של האו"ם, יכול להרשות לעצמו לפתוח מתקפה צבאית רבתי בעזה אשר תהיה כרוכה באופן בלתי נמנע בהמשך ההרג וההרס? לפי כל חישוב מפוכח, אין לו באמת אופציה כזו, למרות כל האיומים החמורים שמשמיעים קצינים בכירים ושרים ניציים.
אבל לנתניהו גם אין אפשרות אמיתית לתת למלחמה בעזה פשוט לשקוע ללא הכרעה אל חילופי ירי והפצצות באזור הגבול. זאת תהיה תוצאה בלתי נסבלת לתושבי הדרום, שסבלו הרבה בחודש האחרון – ללא ספק הרבה פחות ממה שסבלו תושבי עזה, אבל הרבה יותר ממה שסבלו תושבי מרכז הארץ. תושבי הדרום, הנהנים מהערצת אמצעי התקשורת ההמונית, מסוגלים כיום לגבות מנתניהו מחיר פוליטי בלתי נסבל.
ביום שלאחר הארכת הפסקת האש בחמישה ימים, זרמו תושבי הדרום לתל אביב לקיים עצרת המונים בכיכר רבין. זה היה רחוק מלהיות אירוע שוחר שלום. הדוברים - ראשי ערים ופוליטיקאים מקומיים מערים שונות ברחבי הדרום - דרשו שנתניהו "יפתור את הבעיה אחת ולתמיד, ישים קץ לירי וישיב את השקט לאזור הגבול, אם באמצעים צבאיים ואם באמצעים מדיניים". אילו שלחה הממשלה את הצבא למלחמת חורמה לכיבוש עזה, הם היו עשויים להיות בין התומכים הקולניים למלחמה הזאת. אך אם האופציה הצבאית תרד מהשולחן ובמקומה יבוא נסיון רציני לפתרון מדיני מקיף לרצועת עזה, חלק מאותם אנשים עשויים לתת לו את תמיכתם.
ב-10 לאוגוסט פרסם "ידיעות אחרונות" במקום בולט מכתב שנכתב על ידי תומר בר גיל, ילד מקיבוץ נירים שבגבול עזה:
קוראים לי תומר ואני בן 10 וחצי. אני גר בקיבוץ נירים, פחות משני קילומטרים מגבול רצועת עזה. במשך חודש הייתי אצל הדודים שלי בצפון, ולפני שלושה ימים אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לנירים כי הפסיקו לירות עלינו מעזה. שמחתי מאוד לחזור הביתה, לחדר הפרטי שלי, למשחקים ולספרים שלי, אבל כבר למחרת בבוקר נשמעה אזעקת 'צבע אדום', ואז עוד אזעקה, ונפלו גם פצמ"רים ללא אזעקות. אמרו לנו שאפשר לחזור לחיות כאן, אבל בעצם החזירו אותנו למקום לא בטוח. אני מנסה לשכנע את אחי הקטן לצאת איתי החוצה לשחק כדורגל, אבל הוא מפחד שייפול עליו טיל. כל נביחה של כלב מפחידה אותי כי הם נובחים לפני ששומעים 'צבע אדום'. אני חושב שאי אפשר לחיות ככה. מצד אחד זה מסכן את החיים שלנו, ומצד שני אנחנו לא לעזוב את הבית שלנו ולברוח כל שנה למקום אחר.
אני לא רוצה שהמצב הזה ימשך. אני יודע שאפשר לפתור את זה ואני רוצה שיעשו את זה כבר. אני כועס על הממשלה שלא מסדרים הסכם שלום עם הפלסטינים ורק תוקפים אותם. זה מזיק לכולנו. אני רוצה שהעולם יעזור לנו לעשות הסכם שלום עם הפלסטינים כי אז יהיו לנו ולהם חיים טובים יותר.
"(...) התהלוכה המשיכה, כאשר לפתע אמר ילד קטן: "אבל המלך הוא עירום, הוא לא לובש שום דבר". אביו של הילד אמר: "איזה פטפוטים תמימים?" ובקהל אמרו אחד לשני מה הילד אמר - "הוא לא לובש שום דבר, יש ילד שאומר שהמלך הוא עירום". לבסוף, צעקה כל העיר: "הוא לא לובש כלום, המלך הוא עירום, המלך הוא עירום!". המלך רעד, כי הוא חשד שהם צודקים, אבל חשב לעצמו "התהלוכה הזאת חייבת להימשך". והוא המשיך ללכת, ונשא את עצמו בגאווה יותר מאי פעם (הנס כריסטיאן אנדרסן, 7 באפריל 1837).
"סולידריות עם הדרום, סולידריות עם עזה"
שלט בהפגנה נגד המלחמה בת"א, 9.8.2014
תומר עם אחותו אלה במיגונית (צילום ידיעות)
