ילדים רוצים לחיות
חמישים יום, שבעה שבועות ועוד יום. אין ספק שהיו בהיסטוריה מלחמות ארוכות יותר מזה, והיו גם זוועות גדולות יותר מכל מה שקרה בעזה. "עשינו את זה הכי פחות נורא שאפשר" אומר היום הרמטכ"ל בני גנץ. ועדיין, נורא זה היה.
לכל אורך חמישים הימים הנוראים האלה נטלה על עצמה קואליצית הנשים לשלום את המשימה להחזיק את שלהבת ההתנגדות למלחמה בוערת, לארגן הפגנה אחר הפגנה ומחאה לאחר מחאה – לעיתים בשיתוף פעולה עם אחרים, לעיתים לבדן או כמעט לבדן כשלא נמצאו שותפים אחרים. וגם במוצאי השבת האחרונה נענינו לקריאה שלהן לצעוד במרכז תל אביב, מכיכר הבימה ולאורך שדרות בן ציון, לקול תיפוף התופים והקריאות "השקרים של השלטון/לא יביאו בטחון!", "הכיבוש הוא טרור/הסברה לא תעזור!", "די לטבח, די לשכול/המצור חייב ליפול!", "בעזה ובשדרות/ילדים רוצים לחיות!". בריוני הימין הקיצוני, שהתנפלו על מפגינים בשבועות הראשונים למלחמה, לא נראו בשטח. רק עגבניה אחת שנזרקה לקראת סוף ההפגנה ביטאה את נוכחותם.
"בעזה ובשדרות/ילדות רוצות לחיות!". זוהי ססמא די ותיקה, לפחות חמש שנים אנו קוראים אותה ברחובות בכל פעם שהגבול בדרום מתלקח. אבל נדמה שמעולם היא לא היתה כל כך רלוונטית וכל כך כואבת. מעולם עד עכשיו לא היו כל כך הרבה ילדים שרצו לחיות, רצו מאד לחיות ובכל זאת חייהם נגדעו. מאות כאלה בעזה, ללא ספק. על המספר המדויק עוד ניטש ויכוח, אבל ככל הנראה מדובר ביותר מחמש מאות ילדים הרוגים, שחלק מהם נספו יחד עם הוריהם ומשפחתם כולה. עוד אלפי ילדים שנפצעו, שחלקם ישארו נכים בגופם לכל חייהם וכולם ישאו בטראומה.
הסיום הפתאומי של הפסקת האש הקודמת, זו שארכה חמישה ימים, היה מלווה בנסיון "לחסל" את מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של החמאס אשר בחודשים כיהן בתפקיד האיש שהישראלים אהבו מאד לשנוא. "למוחמד דף היו תשע נשמות והוא התחמק מנסיונות קודמים, אבל השב"כ עלה על נקודת התורפה שלו – הגעגוע למשפחה, והשתמשו בחולשה הזאת כדי לטמון לו מלכודת קטלנית" התרברב הפרשן הצבאי הידוע אלכס פישמן מעל דפי "ידיעות אחרונות". שירותי הבטחון של מדינת ישראל גילו כי ודאד, אשתו של מוחמד דף, ובנו עלי בן שמונת החודשים, יהיו בדירת מסתור בשכונת שייח רדואן בעזה - והניחו כי הבעל והאב יהיה שם גם הוא. מטוסי חיל האויר הטילו עליו לא פחות מחמש פצצות במשקל טונה כדי לודא שהבנין כולו ימחק ואף אחד הנמצא בו לא ישאר בחיים. חגי סגל, שפעם ישב בכלא על נסיון לרצוח ראשי ערים פלסטינים בגדה המערבית וכיום עורך את עיתון הימין "מקור ראשון", שיבח את הצבא ושירותי הביטחון על שהתגברו על מעצורים מוסריים וקיבלו את ההחלטה המודעת להרוג את האשה והילד.
יומיים לאחר המקרה הזה נהרג הילד דניאל טרגרמן בן הארבע, שנפגע מפצצת מרגמה פלסטינית כאשר שיחק בביתו בקיבוץ נחל עוז. ומותו הטראגי היה הנושא העיקרי במהדורות החדשות בכל אמצעי התקשורת במדינת ישראל, ובכל העמודים הראשיים הופיעה תמונתו של הילד המחייך שחייו נגדעו לפתע פתאום, וראש הממשלה נתניהו הצהיר כי "חמאס ישלם מחיר כבד על פיגוע הטרור הקשה הזה", ושגריר ארצות הברית בישראל שלח את תנחומיו.
חנוך דאום, בעל טור ותיק המתגורר בהתנחלות אלעזר בגדה המערבית, כתב "אנחנו ננצח במערכה הזאת כי אנחנו מקדשים את החיים ואויבינו הם המקדשים את המוות. מדינה שלמה התאבלה עמוקות על דניאל הקטן, כאילו הוא בן משפחה של כולנו".
ביום לאחר מותו של הילד דניאל טרגרמן כתב ג'ון בראון – שם העט של פעיל ותיק מבאר שבע – מסר שהופץ ברשת הפייסבוק: "ב-45 יום האחרונים צה"ל הורג בעזה ילד עד גיל 15 בכל שעתיים בממוצע. בשעות האחרונות זה קצת יותר, לאחר שהרג את תנזים ג'ודה ושלושת ילדיה רג'אד, ראוויה, ואוסמה מזרחית לג'בליה. הם ככל הנראה נפגעו ישירות כי גופות הילדים התפרקו לחלוטין. קצת קודם לכן הרגו את התינוקת בילאל אבו-טאקיה בת השנה וחצי בצפון הרצועה".
במדינת ישראל לא מוטלת (עדיין?) צנזורה על הפייסבוק וכל אחד יכול לכתוב בו כאוות נפשו. אבל השמות הללו לא התפרסמו באמצעי התקשורת הישראליים מלבד "הארץ". מי שמקבלים מידע מכלי התקשורת בעלי תפוצה רחבה יותר לא שמעו ולא ישמעו את השמות האלה. בתחילת המלחמה ביקש ארגון "בצלם" לפרסם כמודעה בתשלום ברדיו את רשימת שמותיהם של הילדים הפלסטינים שנהרגו ברצועת עזה ואת גילם (הרשימה היתה אז קצרה בהרבה...). רשות השידור דחתה את הבקשה, ובית המשפט העליון אישר את ההחלטה הזאת וקבע כי "פרסום שמותיהם של הילדים ההרוגים לא יהיה בבחינת אספקת מידע אובייקטיבי לציבור, אלא זאת תהיה הבעת עמדה פוליטית".
לפני שבעים שנה, כאשר היהודים הציונים בארץ הזאת טרם זכו להקים מדינה, הם הקימו מחתרות שניהלו מאבק חריף נגד שלטון המנדט הבריטי, והרדיקלית ביותר בין המחתרות האלה היתה הלח"י (לוחמי חרות ישראל). מפקד הלח"י יצחק שמיר שרד את שנות המאבק נגד הבריטים ובסופו של דבר זכה להיות ראש ממשלת ישראל. בטכסי זכרון רשמיים עדיין שרים ותיקי הלח"י את המנונם "חיילים אלמונים":
חיילים אלמונים הננו בלי מדים,
וסביבנו אימה וצלמוות.
כולנו גויסנו לכל החיים,
משורה משחרר רק המות.
בימים אדומים של פרעות ודמים,
בלילות השחורים של יאוש,
בערים, בכפרים את דיגלנו נרים,
ועליו מלחמה וכיבוש.
לשיר "חיילים אלמונים" יש חמישה בתים. אבל בשנים האחרונות, בטכסים הרשמיים בהם מושר השיר בדרך כלל לא מגיעים עד לבית האחרון והמסכם:
בדימעות אימהות שכולות מבנים,
ובדם תינוקות טהורים -
כבמלט נדביק הגופות ללבנים
ובנין המולדת נקים.
***
במהלך חמישים ימי "צוק איתן" יצא כמה פעמים "אוטובוס השלום" מירושלים אל גבול עזה, ביוזמתם של פעילים שקראו לשים קץ למלחמה ושפיכות הדמים ואספו ציוד הומניטרי למען תושבי רצועת עזה. הבוקר הם יזמו יום של אבל על כל מי שנהרגו במלחמה, ישראלים ופלסטינים כאחד. אוטובוס השלום עצר היום בארבע נקודות: כיכר צה"ל שעל קו התפר בין מזרח ומערב ירושלים, בין בנין העיריה לבין שער יפו; כיכר המולד שבלב בית לחם הפלסטינית; כיכר רבין בתל אביב; והעיירה שדרות שעל גבול רצועת עזה.
"אנו לובשים בגדים שחורים וצנועים כביטוי של אבל, מדליקים נרות ומניחים ענפי זית, פרחים, ריחן (בזיליקום) ואבקת חינה (מנהג מוסלמי לזכר ילדים שנספו). ברחבי הארץ אנו יוצרים אתרי זיכרון סמליים - לזכר כל בני האדם משני הצדדים, שנספו כקורבנות של הסכסוך הארוך וההרסני. אנו מקיימים דקת דומיה. מי שרוצה נושא תפילה ואחרים אך מקשיבים לנשיבת הרוח. אנו מביעים כאב וזעזוע מן המלחמה ותקווה ליצור עתיד משותף של שלום. אנו קוראים את שמותיהם של הילדים שנהרגו וחייהם נשברו בסיבוב הלחימה הנוכחי (מאות ילדים הפלסטיניים וילד ישראלי אחד). לא די לציין מספרים - אנו חייבים לקרוא בשמות למספרים האלה. לקרוא בקול רם וברור - לא עוד מלחמה! כולנו בני אדם, כולנו סובלים!"
