ניהול הצונאמי
כמה ימים לאחר הפסקת האש התכנסו בשדרות שליד גבול עזה עשרות רבות של אנשים, מבין אותם הישראלים שלא איבדו את התקוה לשלום והנחישות להאבק למענו. היו שם חברי קבוצת "קול אחר" אשר ממשיכים בפעילות בתנאים קשים פיזית וחברתית באזור "עוטף עזה", ועימם פעילים מאזורים אחרים בארץ שהוזמנו בידי ופורום אירגוני השלום.
כפי שתיאר ד"ר דן יעקובסון, פעיל שלום ותיק ובלתי נלאה שאותו אני מכיר כבר יותר משלושים שנה, "במשך שעות ישבו המשתתפים בכמה מעגלי שיח אינטימיים וגילו את אשר עם ליבם מתוך פתיחות ונסיון כן להשתחרר מכבלי השקפות מקובעות. תושבי ישובי עוטף עזה ביטאו תשישות ואף זעם לנוכח מציאות חיים בלתי ניסבלת בה הם מתנסים זה 14 שנה. חלק הדגישו את אי נכונותם לספוג עוד סבבי אלימות חסרי תוחלת וסימני שאלה קשים באשר לעתידם הפרטי והקולקטיבי בנגב המערבי. אחרים השיבו כי זה ביתם, ואין בילתו. היו גם לא מעט ביטויי אמפטיה כלפי סיבלה של האוכלוסיה האזרחית בעזה בצד שאט נפש ממחזות ההוצאה להורג ללא משפט בכיכר העיר בעזה. נתגלעו חילוקי דעות לגבי היחס לחמאס, החל ממיאוס מוחלט, וכלה בהבנה שאירגון זה מייצג, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, מרכיב משמעותי בחברה הפלסטינית ועל כן יש לנסות ולהידבר עמו בין עם במישרין או בעקיפין באמצעות ממשלת הפיוס בראשות הנשיא עבאס. בין השאר, סופר על קשרים אישיים נמשכים במהלך הלחימה עם שכנים מעבר לגדר.
עובדת סיומו של העימות במה שנתפס כתיקו בין הצדדים - בין המעצמה האזורית החמושה עד שיניה, לבין אירגון מרי טרוריסטי נחוש – הביאה בהדרגה ליצירת הסכמה בדבר הצורך להתגייס למען דחיפתה של חלופה בלתי כוחנית. הנה,בכל זאת, אמרו חלק מהמשתתפים, ולהבדיל אולי מסבבים קודמים, נפתח פתח למשהו אחר, נוצר מעין מערך כוכבים זמני שבתבונה ומתוך השתחררות מקונספציות שאבד עליהן הכלח עשוי להיות בבחינת מעצב מציאות חדשה.
יוזמת הליגה הערבית צפה ועלתה ממנהרות ההכחשה וההתעלמות וזרועות מוביליה פתוחות לשת"פ עם ישראל ובלבד שתשים קץ לכיבוש; ישראל מוצאת עצמה בשותפות אינטרסים עם ציר המדינות המתונות במזה"ת החשות מאוימות ע"י רדיקליזם איסלאמי; הציבור הישראלי,לפחות בחלקו, מתחיל להכיר במגבלות הכח הצבאי ובאי היכולת להכריע את הסיכסוך בטנקים ובטכנולוגיה חכמה ככל שתהיה; מחיר המשך הכיבוש והשימוש בכח דורסני הופך לבלתי קביל בקורבנות בנפש, בעלותו הכלכלית והחברתית ומבחינת הלגיטימציה של עצם קיומה של המדינה בעיני העולם המערבי. על כל אלה נוספים רמזים שכיחים בקרב צעירים על ירידה מהארץ שבמסלולה הנוכחי עתידה ואופיה הדמוקרטי לוט בעיניהם בערפל. לרגע קצר תושבי הדרום ועוטף עזה נהנים משכפ"ץ ציבורי בתוקף המחיר ששילמו. שכפ"צ זה מאפשר להם להוביל בשבועות הקרובים מסע של לחץ אזרחי מלמטה למען יוזמה מדינית נועזת של ממשלת ישראל."
האם יתממש הפוטנציאל הזה? בינתיים, יש לציין, לא ניכר לחץ רציני בכיוון הזה בקרב הציבור הישראלי. לפי משאלי דעת הקהל, התוצאה המיידית של המלחמה – ושל התהפוכות באזור שמסביבנו - הציבור הישראלי נוטה ימינה והמפלגות הדוגלות בעימות נצחי עם הפלסטינים מתחזקות.
בשבוע שעבר השמיע ראש הממשלה נתניהו כמה רמזים סתומים בדבר "אופק מדיני" – אשר שמיד עוררו גל של ספקולציות ותחזיות בלתי סבירות, גם מצד פרשנים שכבר היו צריכים להכיר את נתניהו. לפחות בניגוד לימי "נאום בר אילן", שאז המשיכו הפרשנים לתלות בו תקוות למשך שנה ויותר, הפעם מיהר נתניהו לפזר את העננה ולהבהיר את כוונותיו במחי הפקעת קרקע גדולה וקולנית בגדה המערבית.
בבוקר יום ראשון התעוררו תושבי חמישה כפרים פלסטינים באזור בית לחם ומצאו כי 4000 דונם מאדמתם הוכרזה על ידי מדינת ישראל כ"אדמות מדינה" המיועדות להקמת עיר התנחלותית גדולה בשם "גבעות". מהיום והלאה שוב אין הכפריים הפלסטינים נחשבים כבעלי האדמות האלה. כניסה אליהן עלולה להחשב כ"הסגת גבול", וחיילים ישראלים הוצבו לשמור על אדמות המדינה החדשות מפני מסיגי גבול כאלה. בחודשי המלחמה בעזה הפכה ידם של חיילים ישראלים בשטחי הגדה המערבית קלה יותר ויותר על ההדק - לא פחות מעשרים פלסטינים נהרגו מירי הצבא במהלך המלחמה הזאת, ואיש כמעט לא שם לב לנוכח הקטל הגדול הרבה יותר ברצועה... נתניהו בודאי ידע מראש כי ההפקעת קרקעות בקנה מידה כזה תעורר גל תגובות חריפות וגינויים בינלאומיים, אבל ככל הנראה גינויים מילוליים נחשבים מבחינתו כמחיר סביר.
במהלך העשור האחרון – מאז הצליח אהוד ברק בכשלון קמפ דיויד בשנת 2000 לשכנע את הציבור הישראלי ש"אין לנו פרטנר" – הפך רעיון "ניהול הסכסוך" לאבן הפינה של השיח הציבורי הישראלי. "אי אפשר לפתור את הסכסוך, אפשר רק לנהל אותו". האם זה עוד אפשרי, לאחר חמישים ימי המלחמה ההרסנית ויתר הזעזועים והתהפוכות מכל הצדדים והעברים? לפי הפרשנים בעיתוני סוף השבוע הזה, לזה בדיוק מתכוונים נתניהו ושותפו שר הביטחון יעלון. "הלקח מעזה היא שצה"ל והשב"כ חייבים לשמור על חופש פעולה, חופש כניסה לכל מקום, חופש סיכול בכל השטח ממערב לירדן, אחרת יתפתח איום של מרגמות ורקטות" אמר יעלון בישיבת הקבינט לסיכום המלחמה, ודחה על הסף כל הצעה למהלך מדיני. ומוסיף נחום ברנע היום בידיעות אחרונות: "כדי לקדם כל מהלך פלסטיני במכה על מכה, הכריז נתניהו השבוע שלא יסכים לעוד שחרור אסירים. ממשלת ישראל לא במשחק. אין לה שום כוונה ללכת למשא ומתן עם אבו מאזן. הדיבור על אופק מדיני היה רק מס שפתיים, חרוזים לאינדיאנים. המבצע נגמר וישראל חוזרת אל עמדותיה ערב המבצע: בעד שלטוון חמאס בעזה, בתנאי שיהיה חלש וחנוקף בעד שלטון פתח בגדה, בתנאי שיהיה חלש וישתף פעולה".
האם באמת אפשר להמשיך כך "לנהל את הסכסוך"? מחמוד עבאס (אבו מאזן) שבקרוב ימלאו לו שמונים, כנראה לא מתכוון להמשיך לשחק את במשחק הזה. משאלי דעת הקהל בקרב הפלסטינים הציגו השבוע את תמונת הראי למשאלים הישראליים. החמאס פופולארי יותר מאי פעם ועבאס בשפל הנמוך ביותר בקריירה שלו. יותר ויותר פלסטינים מאמינים ש"הישראלים מבינים רק כח", פחות ופחות חושבים שניתן להשיג הישגים בדרכים מדיניות. הנחישות של החמאס להילחם מול כוחות עדיפים לעין שיעור הלהיבה לא מעט פלסטינים – למרות המחיר הכבד ששילמה רצועת עזה. ולעומת זאת קשה למצוא פלסטיני שיתלהב תשעת חודשי המשא ומתן שניהל עבאס בחסות שר החוץ קרי ושהניב אפס תוצאות בדיוק כמו שציפו כולם מראש. אם עוד רוצה עבאס להציל משהו מיוקרתו בקרב בני עמו הוא נדרש לצעדים נועזים, העזה דיפלומטית שתשתווה במשהו להעזה הצבאית שגילה החמאס.
לפי הפרטים הדולפים מרמאללה כנראה זאת כוונתו של עבאס. תחילה לדרוש חידוש המשא ומתן בדגש על קביעת הגבולות בין ישראל ופלסטין, ובתנאי שבנית ההתנחלויות תוקפא בזמן המשא ומתן – זאת, כאשר לעבאס ברור מראש שנתניהו ידחה את ההצעה על הסף. שנית, עבאס ידרוש ממועצת הביטחון של האו"ם לקבוע לוח זמנים לנסיגה ישראלית לגבולות 1967. אם ארצות הברית תטיל וטו על החלטה כזאת, מתכוון עבאס לפנות אל בית הדין הבינלאומי בהאג בתביעה על פשעי מלחמה נגד המנהיגים הישראלים הצבאיים והאזרחיים האחראים להרג 2100 תושבים ברצועת עזה, מהם חמש מאות ילדים.
האם תטיל ארצות הברית וטו על הצעה פלסטינית במועצת הביטחון לקבוע לוח זמנים לנסיגה ישראלית? היה זמן שבו הוטו האמריקאי נחשב כמובטח מראש ואיש לא היה מטיל בו ספק (ובמיוחד חודשיים לקראת בחירות אמצע הכהונה לקונגרס האמריקאי, בהן כוחו של איפ"ק מגיע לשיא). העובדה שברגע זה רב החשש בלשכתו של נתניהו, ובהחלט לא לוקחים את הוטו האמריקאי כמובן מאליו, מעיד על ההתדרדרות הרבה שהצליח נתניהו לדרדר את יחסיו עם הבית הלבן.
ובינתיים פתח האיחוד האירופי חזית חדשה. המחלקה לבריאות הציבור באיחוד האירופי שיגרה מכתב ל"קצין הווטרינריה הראשי" במשרד החקלאות, ובו ציינה כי כל מוצר מן החי המיוצא לשוק האירופי - עופות, ביצים וחלב – חייב באישור וטרינרי, וכי השירות הווטרינרי בישראל יכול לספק אישורים כאלה אך ורק למוצרים שמקורם במדינת ישראל. מדינות אירופה לא יכירו באישור וטרינרי הניתן למוצרים שמקורם בהתנחלויות, בשטחים כבושים שאינם חלק ממדינת ישראל, וכניסת מוצרים אלה לשוק האירופי נחסמה. אך מעבר לכך, ב-28 ליולי הודיעו האירופים כי על הרשויות בישראל לדאוג לכך שהשירות הווטרינרי לא יוציא שום אישור למוצרים שמקורם בהתנחלויות. ישראל נדרשת ליצור שיטה שיטה המבחינה בין מוצרי ההתנחלויות ומוצרים שמקורם בשטח ישראלי לגיטימי שבתוך הקו הירוק – ולספק לאירופים מידע משכנע על קיומה של שיטה כזאת.
מעריב ציטט גורמים מדיניים עלומי שם בשני הצדדים. דיפלומטים בנציבות האיחוד בבריסל: "אם לא נשתכנע שיש בנמצא שיטת הפרדה מניחה את הדעת נאלץ לאסור כליל יבוא של כלל המוצרים מן החי מישראל. יש להדגיש עם זאת שאין חרם כלכלי על ישראל, מדובר בהליך טכני בלבד". דיפלומטים במשרד החוץ בירושלים: "הבעיה של האירופאים היא לא וטרינרית. אין בעיות של מחלות עוף בשטחים. הבעיה שלהם היא בעלת אופי מדיני, והם משתמשים בטיעון הוטרינירי כדי לקדם את האסטרטגיה שלהם, שאינה מכירה בשליטה הישראלית בשטחים".
ועל כל זה העיר הפרשן בן כספית: "החלטה של האיחוד להפסיק כליל את יבוא מוצרי החלב והמוצרים מן החי מישראל כולה תהיה התגשמות של תסריט קטסטרופלי שאיש בירושלים לא חלם עליו בשלב מוקדם כל כך. נדמה לי שהסיכוי שזה יקרה שואף לאפס, בינתיים. האירופים הכניסו את הפיל הזה לחדר כדי שיוכלו להוציא אותו בשלב הסופי. באמצע הסלון תישאר רק העז, שהיא החרמת המוצרים שמקורם בשטחים. זה חמור לכשעצמו. זו תהיה הפעם הראשונה שבה יוכרז חרם אירופי משמעותי על תוצרת שמגיעה, שקשורה או שנגועה בקשר כלשהו למשהו שנמצא מעבר לקו הירוק, כולל ירושלים, כולל רמת הגולן."
וממשיך כספית: "הצונאמי המדיני כבר כאן. הוא מסווה את עצמו בסיבות בירוקרטיות, וטרינריות, לוגיסטיות וטכניות, אבל הוא חי, קיים, ובועט לנו בראש. דבר אחד צריך להיות ברור: העסק הזה מתוכנן. זה לא רק האירופים. מאחוריהם, מסתתרים האמריקאים. לקראת הקדנציה השניה של אובמה, זו שראש הממשלה ניסה למנוע, הוחלט בין הממשל לבין האיחוד האירופי על דרך פעולה חדשה נגד ממשלת נתניהו, בהנחה שזו תמשיך בסרבנותה. ארה"ב לא יכולה להטיל על ישראל סנקציות ממשיות. הקונגרס לא ייתן לזה יד. בבית הלבן מכירים את יחסי הכוחות. ולכן את תפקיד הסנקציות קיבלו האירופים. האמריקאים עוקצים את נתניהו בדרכים אחרות - עיכוב אספקת תחמושת במהלך מלחמה, למשל. הקטנת מטריית הגיבוי הבינלאומי. דברים כאלה. האירופים קיבלו על עצמם את העבודה השחורה. עכשיו זה מתחיל להתגשם מול עינינו."
*
אתמול התישב לידי באוטובוס חייל. היה לו תיק בד שחור וגדול ועליו תג היחידה ולידו המלים: "מקווים לטוב, מצפים לגרוע מכל". האם ציידה היחידה את חייליה בתיקים האלה לפני המלחמה האחרונה בעזה או אחריה?
*
ובינתיים, אתמול בצהרי היום טיפסו מפגינים על ההר שמול כלא 6 הצבאי בעתלית ופרסו שלטים בנוסח "הכיבוש מוביל לפשעי מלחמה". השלטים היו גדולים מספיק כדי שאפשר יהיה לראות ולקרוא אותם מתוך הכלא. גם לשמוע את הקריאות אפשר בתוך הכלא, אם הרוח נושבת בכיוון המתאים. המפגינים עלו על ההר כדי להביע תמיכה וסולידריות עם שני סרבני מצפון הכלואים שם – אוריאל פררה ואודי סגל. שניהם בני 19, שניהם נולדו הרבה לאחר שהחלה מסורת ההפגנות על ההר מול כלא 6. ההפגנה הראשונה שנערכה שם, לתמיכה בסרבנים כלואים, היתה בתחילת מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982.
אוריאל פררה, יליד ארגנטינה ותושב באר שבע ובן למשפחה דתית חרדית, נמצא מאחורי סורג ובריח כבר כחצי שנה. כמה ימים לפני מועד צו הקריאה שנשלח אליו הסביר פררה את נימוקי החלטתו: "אני מסרב לשרת בצה"ל, כי אני מתנגד לכיבוש. גם אם אשרת ביחידה עורפית, אני תורם בעקיפין לכיבוש ולדברים שהוא גורם. אני חושב על צעירים פלסטינים בני גילי, שכל מה שהם מכירים זה כיבוש. חיילים שנכנסים אליהם הביתה באישון ליל, גם כשאין סיבה, מפרידים בין גברים ונשים, מפשיטים, משפילים וכל זאת כדי להראות מי כאן השולט. מה מצפים? שהם יאהבו אותנו אחרי זה? מה מצפים מילד פלסטיני שנעצר על ידי חיילים? שהוא יעריץ את ישראל? מצפוני לא נותן לי להיות חלק מכל זה. אנחנו יצרנו את הבעיה הפלסטינית. במקום לאפשר לפלסטינים לחיות את חייהם, אנחנו, במו ידינו, יצרנו אויבים. מאחורי הדבר הזה עומד דבר אחד והוא רצונה של ממשלת ישראל להסתיר את הבעיה האמיתית של החברה הישראלית. לא הפלסטינים הם הבעיה. העוני הוא הבעיה. אז הממשלה יוצרת אויב, בשביל לא לטפל בבעיות האמיתיות. זה הכי קל."
את אותם הדברים הסביר פררה לקצינים במחנה הבקו"ם, ונשלח בו במקום לחודש בכלא. בסיום החודש שוחרר, קיבל שוב פקודה להתחייל ושוב סירב ושוב נשלח לכלא, וכך שוב ושוב. עכשיו כבר בפעם השביעית. בהרבה מקרים קודמים כבר ויתרו שלטונות הצבא על הנסיון לחייל את מי שהראה את נחישותו כל כך הרבה פעמים, אבל נראה שהפעם הם מתעקשים לנסות לשבור אותו.
באמצע המלחמה בעזה הצטרף אל פררה מאחורי הסורגים סרבן נוסף, אורי סגל מקיבוץ תובל: "אני חושב שדווקא עכשיו חשוב לא רק לסרב אלא בכלל לפעול נגד הכיבוש. דווקא עכשיו כשאנחנו רואים את התוצאות ההרסניות בטלוויזיה כל יום מול העיניים, דווקא עכשיו בימים כאלה שהממשלה וכל התקשורת מנסים להשתיק כל קול ביקורת שסוטה קצת מהמיינסטרים הישראלי הלוחמני".
שבעים וחמישה מפגינים ליוו את סגל בדרכו להביע את סירובו בלשכת הגיוס בחיפה, באמצע המלחמה. אחד מהם הכין מראש שלט בו נכתב "שמונה מאות הרוגים בעזה - זה לא ביטחון". עד שהתקיימה ההפגנה בפועל בתאריך שנקבע בצו הקריאה של אודי סגל כבר התקרב מספר ההרוגים לאלף. הפסקת האש והמספר הסופי של 2100 הרוגים כבר היו באמצע החודש השני של אודי סגל בכלא. כנראה צפויים לו עוד חודשי מאסר לא מעטים, ועוד כמה וכמה פעמים יצטרכו המפגינים לקרוא את שמו מעל ראש ההר.
(ציור היונה: דודו פלמה)
