משטוקהולם לחירבת אום אל ג'ימאל - ובחזרה
בשבוע שעבר האשים הבית הלבן כי פרץ הבנייה ההתנחלותית במזרח ירושלים "מרעיל את האווירה", ונתניהו הגיב בהאשמת נשיא ארה"ב ב"פגיעה בערכים האמריקאים". השבוע עבר מוקד הסערה לאירופה, כאשר ראש הממשלה החדש של שוודיה הקדיש לאזורנו מקום בולט בנאומו הראשון בפרלמנט בשטוקהולם. "הסכסוך בין ישראל ופלסטין יכול להסתיים רק על ידי פיתרון שתי המדינות, אליו יוביל משא ומתן שיתנהל בהתאם לחוק הבינלאומי", אמר ראש הממשלה לופבן. "הדבר מצריך רצון של שתי המדינות להתקיים בשלום אחת לצד השנייה והכרה הדדית. לפיכך, שוודיה בוחרת להכיר במדינה הפלסטינית".
ממשלת ישראל הקימה קול צעקה וזעקה, והשגריר השוודי הוזמן לשיחת נזיפה במשרד החוץ בירושלים. (הפעם נמנעו מלהושיב את השגריר הנזוף על כיסא נמוך, כפי שעשו פעם לעמיתו הטורקי...). שר החוץ ליברמן הצליח לפרסם מאמר בעיתון שוודי חשוב ובו טען כי עמדתו של ראש הממשלה החדש לא נועדה לקדם שלום בין ישראל לפלסטינים אלא להפיס את דעת הקהל בשוודיה. (כלומר, לדעת ליברמן דעת הקהל בשוודיה נוטה לצד הפלסטינים ודורשת ממשלתה צעדים למענם – ואולי לא רק בשוודיה...). פעילי הימין הקיצוני כבר יצאו בקריאה להחרים את איקיאה ומוצרים שוודיים אחרים. ואילו יצחק הרצוג, ראש מפלגת העבודה הישראלית שב"אופוזיציה", גויס למשימה לדבר עם לופבן השוודי, חברו לאינטרנציונל הסוציאליסטי, ולנסות לשכנע אותו לחזור בו מכוונתו להכיר במדינת פלסטין.
אבל בינתיים המחלה מתפשטת, ובשבוע הבא יקיים הפרלמנט הבריטי הצבעה בנושא ההכרה במדינת פלסטין. "אנחנו חושבים שהגיע הזמן שממשלת בריטניה תכיר במדינת פלסטין" אומר יזם הדיון, חבר הפרלמנט גרהם מוריס ממפלגת העבודה (הבריטית). תוצאות ההצבעה לא יחייבו את הממשלה הבריטית לשנות את מדיניותה הנוכחית, אבל בהחלט הן עשויות להשפיע על דעת הקהל והאוירה הציבורית בבריטניה.
במזרח ירושלים נמשכת התבערה שהחלה בשבועות החמים שלפני המלחמה בעזה. ההפגנות והמהומות וההתנגשויות עם המשטרה נמשכות והשבוע שוב התלקח מתחם המסגדים בהר הבית/חראם א שריף, אחד המקומות הרגישים והנפיצים ביותר בעולם. ובו בזמן נאלצה ממשלת ישראל תחת לחץ בינלאומי להתיר לשרי ממשלת הפיוס הפלסטינית – שלהקמתה התנגד בנימין נתניהו בחריפות – להגיע אל רצועת עזה ולצעוד צעד ראשון וזהיר לאיחוי הפילוג הקשה בקרב העם הפלסטיני.
מתחת לרדאר של התקשורת, הממוקדת בסערות דיפלומטיות ומהומות אדירות, הגיעו השבוע חיילים ישראלים אל הכפר חירבת אום אל ג'ימאל, בבקעת הירדן ממזרח לטובאס. כפר קטן שאינו מופיע בשום מפה, כי מבחינתה של מדינת ישראל הוא אינו צריך להיות קיים ועובדת קיומו היא תקלה המצריכה תיקון. החיילים הודיעו לתושבי הכפר שכל בתיהם נדונו להריסה ומסרו להם צווים רשמיים המאשרים זאת בחתימתו של המושל הצבאי, וצלמו את הבנינים (נכון יותר, הבקתות והסככות) מכל הצדדים כדי להקל על מלאכת ההריסה העתידית. לתושבים לא נמסר מועד ההריסה המיועד. צבא ההגנה לישראל שומר על יתרון ההפתעה. מתי שהוא בשבוע הבא או בחודש הבא יחזרו החיילים ועימם דחפורים, צווי ההריסה יוצאו אל הפועל והחיילים יעמדו דרוכים עם נשקם למקרה שמישהו יעז להתנגד.
מדוע נוהגת מדינת ישראל בקשיחות כה רבה כלפי כפר קטנטן שאינו מהווה שום סיכון נראה לעין לבטחונה? ובכן, הכפר חירבת אום אל ג'ימאל נמצא בבקעת הירדן, וממשלת ישראל הנוכחית כמו קודמותיה מעונינת להנציח את השליטה הישראלית בבקעת הירדן בכל הסכם עתידי וגם אם לא יחתם שום הסכם. הכפר הפלסטיני הקטן הזה כמו עוד כמה כפרים אחרים בסביבה מפריעים בקיומם לתכניות האלה, ולכן נשלחים החיילים והדחפורים וצווי ההריסה. אבל למרות שמדובר בקומץ של פלסטינים כפריים עניים מרודים, תושבי חירבת אום אל ג'ימאל אינם חסרי אונים לגמרי. כבר כמה פעמים בעבר נהרס והוחרב הכפר הקטן הזה, ובכל פעם התושבים בנו שוב את הבקתות והסככות הדלות מיד כאשר עזבו החיילים והדחפורים. זה לא כל כך מפני שהם נחושים להתייצב חזיתית מול התכניות האסטרטגיות של ממשלת ישראל וצבאה. זה בעיקר מפני שהכפר הקטן שכוח האל הזה הוא ביתם ואין להם לאן ללכת.
באותו היום וכמעט באותה השעה שבה הגיעו החיילים אל חירבת אום אל ג'ימאל הגיע שגריר שוודיה בישראל קרל מגנוס נסר אל משרד החוץ בירושלים. שם מסר לידיו הסמנכ"ל לעניני אירופה אביב שיר און את הנזיפה הרשמית מטעם ממשלת ישראל: "הצהרתו של ראש ממשלתכם על נכונות להכיר במדינה פלסטינית היא מזיקה ופוגעת. היא עלולה ליצור אצל הפלסטינים ציפייה להשגת מטרותיהם על ידי צעדים חד-צדדיים במקום באמצעות משא ומתן".
חירבת אום אל ג'ימאל - צילום: IMEMC
בנין הפרלמנט השוודי בשטוקהולם - צילום: ויקיפדיה
