יום שבת, 18 באוקטובר 2014

טרור מדיני וכנפיים מעל קיר הברזל

טרור מדיני וכנפיים מעל קיר הברזל

האם הפלסטינים ישתחררו אי פעם מן הכיבוש הישראלי? האם אי פעם יקום שלום בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין? אם מתי שהוא יתרחשו הדברים האלה לא יקרו, בהא סמיר בדר כבר לא יזכה לחזות בהם.

 בהא סמיר בדר
תצלום: הארץ

שלשום בלילה נכנסו חיילים ישראליים לכפר בית לקיא שליד רמאללה, םעולה שגרתית שכמוה מתבצעות כל לילה בחלקים שונים של הגדה המערבית. צעירי הכפר התנגדו לכניסת החיילים לכפרם, והשתמשו באבנים ובקבוקי תבערה – כפי שעושים יותר ויותר צעירים פלסטיניים בחודשים האחרונים. בהא נורה בחזהו, וחייו הסתיימו בגיל 13. אלפים צעדו בהלוויתו. עוד שם אחד נוסף לרשימה הארוכה מאוד מאוד של הקורבנות והנופלים למען המטרה הלאומית הפלסטינית.



רון פרושאור, שגריר ישראל לאו"ם, מרוגז מאד השבוע. מה שמרגיז אותו הוא הטרורהמדיני הפלסטיני. לדבריו של פרושאור, הטרור המדיני הוא רע לא פחות מכל סוג אחר של טרור. מטרתו של הטרור המדיני היא "יצירת עובדות חד צדדיות בשטח" (האשמה די מוזרה, כאשר הממונים על פרושאור עוסקים בבניה בלתי נלאית של התנחלויות... ) היה זה טרור מדיני כאשר לפני שנתיים ביקשו הפלסטינים להעניק למדינת פלסטין מעמד של מדינה משקיפה באו"ם
ולא פחות מ-138  מדינות הצביעו בעד. זהו טרור מדיני כאשר הם כעת פונים למועצת הביטחון לקבוע לוח זמנים לסיום הכיבוש הישראלי. שוודיה מסייעת לטרור המדיני כאשר פרסמה "הצהרה חסרת אחריות בעיתוי אומלל" והודיעה על כוונתה להכיר במדינת פלסטין. טרור מדיני, בקיצור, הוא כל פעולה דיפלומטית שננקטת על ידי פלסטינים, מלבד לשבת לשולחן המשא ומתן מול נציגי ממשלת ישראל.  

פרושאור סיכם בפנייה נרגשת אל הקהילה הבינלאומית "לבלום את העגלה הפלסטינית המתדרדרת" ולשכנע את הפלסטינים כי "שלום אמיתי לא יושג באמצעות צעדים חד צדדיים, ורק דרך משא ומתן ישיר. המרחק בין רמאללה לירושלים קצר בהרבה מאשר לניו יורק או לשטוקהולם".


ומה יקרה אם ישתכנעו הפלסטינים מן הנזיפה והפניה הנרגשת של השגריר, ויסכימו להכנס לעוד סיבוב של משא ומתן ישיר עם נציגיו של נתניהו? במקרה, בדיוק השבוע
העניק שר הביטחון משה יעלון ראיון נרחב וגלוי לב ל"ישראל היום". כפי שהבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, בעולמו של יעלון אין ולא יהיה סיום לסכסוך.  הסכסוך עם הפלסטינים ימשך "עד שאחרון אויבינו יבין שאנחנו כאן לנצח". אבל זה כנראה לעולם לא יקרה כי "בעצם מה שמעסיק את הפלסטינים זה לא להקים מדינה פלסטינית, אלא להרוס את המדינה היהודית". והמסקנה: "צריך לדעת לנהל את הסכסוך הזה בלי אשליות" ולהתבצר מאחורי "קיר של ברזל". (בחוש פוליטי מחודד השתמש יעלון במונח הלקוח ממשנתו של זאב ז'בוטינסקי, אך מצא גם ציטוט כמעט זהה מפיו את ד"ר משה ביילינסון שהיה סגן עורך "דבר", בטאון יריביו המפא"יניקים של ז'בוטינסקי.)

אז לפלסטיני שיבוא לשולחן המשא ומתן בהחלט אין מה לצפות מהממשלה בה יעלון מכהן כשר ביטחון. אבו מאזן? "הוא פרטנר לדיון, פרטנר לניהול הסכסוך. אני לא מחפש את הפתרון". מדינה פלסטינית? "צריך להשתחרר מהקונספציה שהכל נכנס לתוך מסגרת שנקראת מדינה. מצידי שיקראו לזה האימפריה הפלשתינית. מה אכפת לי? זה בעצם אוטונומיה".



קרוב לודאי שחברי הפרלמנט הבריטי לא קראו את הראיון עם יעלון, למרות שהוא התפרסם גם באנגלית – אך הם ראו את תמונות ההרס והחורבן שהמיטה מדינת ישראל בעזה, ושמעו גם שמעו על גל הפקעת הקרקעות והבניה ההתנחלותית שהחלו מיד לאחר סיום ההפצצות. במהלך הדיון הדרמטי שהתקיים השבוע בבנין הפרלמנט בווסטמינסטר, על ההצעה להכיר במדינת פלסטין, הרגע אולי הדרמטי ביותר היה נאומו חבר הפרלמנט מהמפלגה השמרנית ריצ'רד אוטאוויי, יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט. " עוד לפני שנהייתי שמרן הייתי אוהד ישראל ותומך בזכותה להתקיים, תחת ההשפעה העמוקה של השואה. "במבט לאחור על עשרים השנים האחרונות, אני מבין עכשיו שישראל לאט לאט מתרחקת מדעת הקהל העולמית. הפקעת 4000 הדונמים בגדה המערבית [גוש עציון], לפני מספר חודשים, קוממה אותי יותר מכל דבר אחר שקרה בחיים הפוליטיים שלי. לי כתומך ישראל זה גרם להיראות כמטומטם, וזה מאד מרגיז אותי. אני חייב לאמר לממשלת ישראל: אם אתם מאבדים תומכים כמוני, אתם בצרות".


וכך, לאחר חמש שעות דיון, החליט הפרלמנט הבריטי ברוב מוחץ של 274 נגד 12 לקרוא להכרה במדינת פלסטין. כמה מהדוברים בדיון התייחסו ישירות אל הקריאה הפומבית שפרסמו ערב הדיון 373 אזרחים ישראלים, כולל אישי ציבור ידועים:

"אנו, אזרחים ישראלים החרדים לשלומה של מדינת ישראל, מאמינים שקיום ובטחון ישראל לטווח הארוך תלוי בקיומה וביטחונה של מדינה פלסטינית. על כן, אנו החתומים מטה קוראים לחברי הפרלמנט הבריטי להצביע בעד ההצעה שתובא לדיון ביום שני ה-13 באוקטובר 2014 והקוראת לממשלת בריטניה להכיר במדינת פלסטין לצידה של מדינת ישראל".



לפני תשעים ושבע שנה פרסם שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, את המסמך הידוע בו נאמר כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" וזאת "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ".

אפילו לציוני הנאמן ביותר יהיה קשה מאד לטעון כי "התנאי הברור הזה" נשמר הלכה למעשה. בפועל, במהלך המאה שחלפה מאז נגרמה פגיעה קשה בזכויותיהן של העדות הלא יהודיות שחיו בשנת 1917 באותה פרוביציה עותמנית. השבוע הזה עשתה ממשלת הוד מלכותה צעד קטן לתיקון המעוות, כאשר ראש הממשלה קמרון בחר להעדר מההצבעה ובהעדרותו לאפשר את קבלת ההחלטה.

להחלטה הבריטית יהיה כנראה המשך. שר החוץ הצרפתי לורן פביוס אמר כי "זה אך הגיוני" שצרפת תכיר במדינה פלסטינית. "השאלה היחידה היא מהם הצעדים שיהיו הכי יעילים לתהליך השלום. אנחנו לא רוצים צעד סמלי בלבד. עד עכשיו, הקונספציה הייתה שהכרה חייבת להיות קשורה למשא ומתן. החל מהרגע שבו המו"מ אינו אפשרי, או שהוא לא יכול להוביל להסכם, כמובן שצרפת תיקח אחריות". וחברי הפרלמנט הספרדי מצידם עומדים כנראה ללכת בדרכם של עמיתיהם הבריטים ולקרוא לממשלתם להכיר גם היא במדינת פלסטין – צעד משמעותי במיוחד שהתחשב בכך שספרד עומדת להצטרף כחברה במועצת הביטחון של האו"ם, אחת מאלה שיצטרכו להכריע בבקשה הפלסטינית לקבוע מועד לסיום הכיבוש.

לכאבי הראש של נתניהו נוסף השבוע אתגר ציבורי בלתי צפוי, מצד קבוצה של ישראלים צעירים מנוכרים וממורמרים שמכל המקומות בעולם בחרו לעבור לגור בברלין. חלקם עזבו את ישראל בתחושת ייאוש לנוכח מגמות ההיימנה בחברה הישראלית, התמעטות והעלמות הסיכויים לשלום, התגברות הלאומנות והגזענות, והעדר תקווה לשינוי חיובי במצב. עבור אחרים, הקש האחרון היה העליה הגואה ביוקר המחיה, חוסר היכולת של צעירים למצוא דירה במחיר בר-השגה, וכישלונה של תנועת המחאה החברתית של שנת  2011 אשר הוציאה מאות אלפי מפגינים לרחובות, אך לא הצליחה להשיג כל שינוי ממשי במדיניותה הכלכלית של הממשלה. מבלי להרתע מצלליו האפלים של עברה של ברלין, הישראלים הצעירים מצאו בברלין 2014 עיר צעירה ותוססת, שבה הדמוקרטיה מבוססת היטב – ובה גם מוצרי הצריכה וגם הדיור הינם זולים לאין ערוך יותר מאשר בישראל.

מן הקהילה הזאת של גולים-מרצון שוברי טאבו יצאה הסיסמה החתרנית "עולים לברלין". בשתי מילים פשוטות נהפך על פיו כל סדר הערכים המוסריים הציוניים, על פיהם יהודי שמגיע לישראל מכל מקום אחר ביצע מעשה ראוי לשבח של "עליה" ואילו כל העוזב את ישראל הוא בחזקת אשם ב"ירידה" בזויה.

"מדינת ישראל 2014 היא מדינת לאום ליהודים עשירים, להיי-טקיסטים ולילדים של גנרלים" כתב יוזם המחאה. "מדינה שבה לאנשים צעירים אין סיכוי לקנות בית והם לא יכולים להרשות לעצמם לגדל ילד, שבה אדם עובד הוא עני ומושפל, וסטודנט חי כמו כלב.

בחירות לא יכולות לשנות שום דבר. הן ישנו רק את זהותם של בעלי השררה, אבל המדיניות לא תשתנה. הפוליטיקאים יודעים עבור מי הם עובדים, וזה לא עבורך. תצביעו בכנפיים שלכם. תגיעו לנתב"ג בהמוניכם. שתבוא הממשלה לרדוף אחרינו לברלין ולנסות לשכנע אותנו לחזור. תאמינו לי, אם נעלה לברלין 100 אלף או 200 אלף ישראלים, נתחיל לראות שינויים בישראל. נתראה בברלין!"