מלחמה בירושלים
פלסטינים שכניסתם למסגד אל-אקצא נחסמה מתפללים ברחוב מול השוטרים - תצלום: פלאש 90
כאשר חתמו ראש הממשלה רבין והמלך חוסיין על הסכם השלום, היה זה שנה לאחר שרבין חתם על הסכם אוסלו הראשון עם יו"ר אש"ף ערפאת על מדשאת הבית הלבן. כאשר עוד היו ציפיות מוחשיות שבין ישראל והפלסטינים יחתם הסכם של קבע עד חודש מאי 1999, עוד היה מקום גם לחלומות על בנית שלום ממשי בשטח עם ממלכת ירדן שרוב אזרחיה פלסטינים ולרבים מהם משפחות בשטחים הנתונים לשלטון כיבוש ישראלי...
"נתניהו נתן גט כריתות לנאום בר אילן" כתב הפרשן שלום ירושלמי. "ראש הממשלה שהבטיח פעם לפלסטינים מדינה הודיע להם ביום שני השבוע מעל במת הכנסת שאין קווי 1967, גם אין מפה אחרת של גבולות, אין חלוקת ירושלים, אין בקעת הירדן, אין כוחות עצמאיים למדינה פלסטינית ובכלל אין משא ומתן. את שורת הלאווים הזאת ליווה נתניהו בדרישה מאבו מאזן להכיר במדינה היהודית".
לא שאותו נאום בר אילן המפורסם משנת 2009 עורר אי פעם הרבה אמון. בכל זאת, יש איזה הבדל בין נתניהו שניסה להעמיד פנים ולהשמיע קצת מס שפתיים למען מי שעוד התעקשו לתלות בו תקוות, לבין נתניהו מודל אוקטובר 2014 שהחליט להסיר את כל המסכות – ואת הכפפות.
וכך התרכזו להם בשבוע אחד הרבה מאד אירועים. היתה הצעת החוק שנועדה לאפשר לכנסת לחוקק גם חוקים המפרים את זכויות האדם הבסיסיות, גם כנגד התנגדות בית המשפט העליון. וגם ההחלטה של שר הביטחון יעלון למנוע מפועלים פלסטינים לנסוע בתחבורה ציבורית ישראלית, תוך הענות לדרישות וטענות המתנחלים כפי שצוטטו בתקשורת שערבים באוטובוס הם "סכנה בטחונית" וגם "הטרדה מינית" וגם "הם מסריחים ועושים רעש" ו"בכלל למה אנחנו צריכים לנסוע באוטובוס שמלא ערבים, כאן זאת מדינה יהודית, לא?" (רשמית, שר הביטחון דיבר רק על "הבעיות הבטחוניות", אם כי דווקא ראשי הצבא ציינו שאין עדות לבעיות כאלה) .
השבוע היתה גם ההכרזה הגורפת על בנית אלפי דירות התנחלותיות וההצהרות התקיפות של ראש הממשלה ושריו הבכירים שהבניה הזאת היא זכותה וגם חובתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית, כמו שהאנגלים בונים בלונדון והצרפתים בונים בפאריז". וגם הצהרתו של שר השיכון אורי אריאל על כוונתו לבוא בעצמו לגור עם המתנחלים שפלשו ללב הכפר סילוואן במזרח ירושלים כדי לחזק ולעודד אותם, והצהרותיו של ראש הממשלה נתניהו על חיזוק והידוק הברית עם מפלגת הבית היהודי שאריאל אחד מראשיה. וגם העימות המתוקשר בין לשכת נתנהו ובין הבית הלבן, והמלים החריפות והמעליבות המתעופפות הלוך ושוב מעל האוקיינוס האטלנטי, והציפיה שהעימות יחריף עוד יותר לאחר בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס האמריקאי הצפויות בשבוע הבא.
ובינתיים – מלחמה בירושלים. הניצוץ שהדליק את מזרח ירושלים היתה חטיפתו ורציחתו ושריפתו של הנער מוחמד אבו חדיר, כפעולת נקמה על חטיפתם והריגתם של שלושה תלמידי ישיבה ישראלים. ומאז נמשכת הבערה ללא הפסקה, גם בשבועות שכל תשומת הלב התמקדה בהפצצות על עזה. מדי שבוע וכמעט מדי יום מתווסף חומר דלק לבעירה. מתנחלים ישראלים דתיים לאומנים ומשיחיים חודרים אל לב ליבן של השכונות הפלסטיניות ומשתלטים על בתים בתוקף חוזי קניה מפוקפקים והופכים אותם למתחמים מבוצרים. והשכונות היהודיות הממוסדות יותר שהקימה הממשלה על קרקע פלסטינית מופקעת במזרח ירושלים מתרחבות בפרוייקטים גדולים של אלפי יחידות דיור המיועדים לסתם ירושלמים ישראלים המחפשים קורת גג ואשר מבלי להבחין נהפכים לכלי משחק בהרחבת "המרחב היהודי בירושלים" ותקיעת תריז בין השכונות הפלסטיניות. ו"הרכבת הקלה" שנועדה "לסמל את אחדות ירושלים" והוקמה לפני שנתיים בידי חברה צרפתית למרות קולות מחאה רמים והפכה לסמל של עימות וסכסוך והתנגשויות אלימות וזריקת אבנים בלתי פוסקת. ובתחנה של הרכבת הקלה הזאת נהרגה לפני שבוע התינוקת חיה זיסל ברון באירוע שאזרחי ישראל משוכנעים ללא שמץ ספק שהיה פיגוע דריסה מכוון והרבה פלסטינים טוענים שהיה תאונת דרכים ואת המבצע כבר אי אפשר לשאול ולחקור כי הוא נורה ונהרג בו במקום.
ומעל לכל - המקום הרגיש ביותר במזרח התיכון ואחד הרגישים בעולם, מתחם מסגד אל אקצא. הר הבית בפי יהודים וחראם א שריף בפי המוסלמים, שני מסגדים בני 1300 שנה, המקום השלישי בחשיבות למיליארד מוסלמים ברחבי העולם שהוקמו במקום בו היה בית המקדש היהודי שהוחרב בידי האימפריה הרומית לפני אלפיים שנה. וישראלים יהודים דתיים משיחיים בני זמננו, במספרים גדלים והולכים ועם תמיכה גוברת והולכת במערכת הפוליטית, מנסים להשיג שם דריסת רגל ולהשתלט על המקום. רבים מהם מדברים בגלוי על רצונם וכוונתם להחריב את המסגדים ולהקים שוב את המקדש כמלפני אלפיים שנה ואינם נרתעים גם מהרעיון של עימות חזיתי עם העולם המוסלמי כולו - לכמה מהם הרעיון אפילו נראה מושך ורצוי. ואת הפעולות שנועדו להביא שליטה יהודית במתחם המסגדים ריכז וארגן ללא לאות איש בעל זקן אדום בשם יהודה גליק, ושלשום הוא נפצע קשה כתוצאה מנסיון התנקשות בחייו. שירותי הבטחון של מדינת ישראל הודיעו שתוך שתים עשרה שעות פיצחו את התעלומה וגילו את זהותו של המתנקש. האם אכן היה זה המתנקש האמיתי? לעולם כנראה לא נדע, כי החיילים והשוטרים דאגו לירות ולהרוג אותו ברגע שהגיעו לביתו. במהדורת החדשות בטלויזיה הישראלית אתמול בערב הזה אמרו הפרשנים כי זה היה יום רגוע יחסית במזרח ירושלים, אבל הכתבים מהשטח הביאו תמונות של התנגשויות וירי ועננים של גז מדמיע בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים.
הכתב הישראלי אסף גבור יצא לרחובות ובתי הקפה של מזרח ירושלים לפגוש את הצעירים המתמרדים, וציטט מפיהם של עודאי בן ה-17 ומחמוד בן ה-18 אותם פגש סמוך לשולחן הביליארד בבית הקפה שמול המסגד השכונתי בראס אל עמוד. "אותנו לא מעניינים המאבקים של תנועת חמאס או פת"ח – אנחנו חושבים שהם רק מקלקלים את ההתקוממות העממית שלנו פה בירושלים וגם של החברים שלנו בשטחים. הוויכוחים בין הפוליטיקאים שלנו
זה שטויות, ככה נותנים לכיבוש הישראלי להיות חזק יותר, להמשיך במצב הקיים, לפתח התנחלויות ולפגוע בפלסטינים. אנחנו לא צריכים להיות מאורגנים על ידי תנועות. בטח שלא צריכים את הרשות הפלסטינית או אבו־מאזן. היה מנהיג פלסטיני אחד, יאסר ערפאת. אחרי שהוא הורעל על ידי ישראל, אין לנו היום מנהיג. הרי אם אבו־מאזן רוצה להגיע לפה או אפילו לשועפאט ובית־חנינה, שרחוקות עשר דקות מרמאללה, הוא צריך לקבל אישור מישראל. אז איזה מין מנהיג הוא? כל כך הרבה שנים הוא מדבר על שלום והקמת מדינה פלסטינית, ואנחנו לא רואים כלום ממנו. עזוב אותך מנהיגים פלסטינים, אין דבר כזה. מה שיש כאן זאת תקוממות שבאה מבפנים, בעקבות הפגיעה בכבוד שלנו, הפלסטינים, והפגיעה בדת האסלאם. אנחנו לא צריכים מישהו שיגיד לנו לצאת לרחוב או לעשות הפרת סדר כזאת או אחרת. אנחנו מתארגנים ביחד, ועושים את זה, כי זה כואב לנו. ישראל לא מבינה דבר אחד בסיסי. הגדולים סיימו את תפקידם. עכשיו תורנו, הצעירים".
ולא לגמרי במקרה, ממשלת שוודיה אשר לפני חודש הודיעה שתכיר במדינת פלסטין במועד שיראה לה כמתאים החליטה השבוע הזה שהמועד הזה עכשיו הגיע. ההכרה השוודית הוסיפה קצת רוח למפרשי המאמצים הדיפלומטיים של אש"ף והרשות הפלסטינית, שבהם הצעירים בסמטאות מזרח ירושלים כבר אינם נותנים אמון. בשבוע הבא כנראה ידון הפרלמנט הספרדי בהצעה להכיר במדינת פלסטין – החלטה חשובה במיוחד מכיון שבחודש ינואר הקרוב תהיה ספרד חברה במועצת הבטחון של האו"ם שתצטרך לדון בתביעות הפלסטיניות. ובעוד פרלמנטים אירופיים עולות יוזמות בכיוון כזה. היום הזה יצאו 550 אזרחים ישראלים במכתב תמיכה פומבי שנשלח אל חברי הפרלמנט הספרדי: "אנו, אזרחי ישראל הרוצים בביטחונה ובשלומה, מודאגים מהקיפאון המדיני ומהמשך הכיבוש וההתנחלות, המובילים לעימותים עם הפלסטינים ומטרפדים כל אפשרות להסדר. ברור לנו שהסיכוי לקיומה ולביטחונה של ישראל תלוי בהקמתה של מדינת פלסטינית לצידה על בסיס גבולות 67, תוך הכרה ישראלית בפלסטין והכרה פלסטינית בישראל.
יוזמתכם להכרה במדינת פלסטין תקדם את סיכויי השלום ותעודד את הישראלים והפלסטינים להגיע לפתרון הסכסוך". את המכתב הזה יזם וארגן אלון ליאל שהיה מנכ"ל משרד החוץ של מדינת ישראל. לפני כמה שנים, קרוב לודאי שהוא לא היה יוזם מכתב כזה ואפילו לא היה חותם עליו.
וזהו גם השבוע בו הודיעה חברת הבניה הגדולה אפריקה ישראל שיותר לא תעסוק בבניה בהתנחלויות, גם לא במזרח ירושלים – לאו דווקא מתוך שיקולים פוליטיים טהורים אלא מתוך שיקולי רווח והפסד כלכליים. וגם מפעל סודה סטרים הודיע על הוצאת המפעל שלו מאזור התעשיה ההתנחלותי במישור אדומים והעברתו לנגב. הסתבר כי מסע הפרסומת המתוקשר שניהלה עבור סודה סטרים השחקנית סקרלט ג'והנסן לא ממש עזר לבלום את הנפילה במכירותיו, ואולי פעל כבומרנג. וחברת הספנות הישראלית צים נתקלת בבעיה הולכת וגדלה של קבוצות פעילים פרו-פלסטינים המפריעים לפרוק את ספינותיה בחוף המערבי של ארצות הברית. מי שמסתכל בעיון ימצא עוד כמה וכמה סימני התראה ואזהרה, שאולי נעלמו מעיניהם של מקבלי ההחלטות בממשלת נתניהו.
מחר בערב, 1 בנובמבר, עומדת להתקיים בכיכר רבין בתל אביב העצרת לזכר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ויתרכזו שם ישראלים שוחרי שלום. באחת מן ההזמנות שנחתו בתיבת המסרים שלי נאמר: "לא ניתן להשכיח את הסיבות בגינן נרצח ראש הממשלה. לא נסתפק בקריאה עמומה נגד האלימות, אלא נגיד בקול גדול שאנחנו חייבים להחליף כיוון ולפעול להסדר מדיני ולסיום הכיבוש המשחית כל חלקה בארצנו."
