המירוץ המשולש אל שנת החמישים
ברגע האחרון לפני התפזרותה הספיקה הכנסת היוצאת להטיל עוד פצצת סירחון ולחוקק מחדש את החוק המאפשר לשלוח מבקשי מקלט מאפריקה לשנים של כליאה ללא משפט בכלא ה"פתוח" שבחולות הנגב – חוק אשר בשתי גרסותיו הקודמות כבר נפסל בידי בית המשפט העליון. מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת מהליכוד, אמרה כי החוק הזה אינו קשוח מספיק והבטיחה: "בפעם הבאה שנגיע לשלטון נחוקק חוק חזק יותר".
"בפעם הבאה שנגיע לשלטון". כנראה רגב לא שמה לפליטית הפה שלה. היא לא אמרה "אחרי הבחירות" אלא "בפעם הבאה שנגיע לשלטון". בפעם הראשונה מזה הרבה מאד זמן, נצחון הליכוד בבחירות והישארותו של נתניהו בשלטון כבר אינם נראים כגזרת גורל נצחית.
רק לפני שבוע חשבו כל הפרשנים – והציבור הרחב בעקבותיהם – שהבחירות החדשות לא יביאו לשום שינוי מהותי, וכי קיום הבחירות המוקדמות הוא בזבוז של זמן וכסף. והנה בן לילה השתנתה האוירה, והאפשרות של שינוי השלטון נראית פתאום ממשית וריאלית, ויתכן שבעוד כמה חודשים נוכל להתחיל להתרגל לצירוף המלים "ראש הממשלה יצחק הרצוג".
למען הרגע הזה כדאי להתאמץ ולעבוד קשה, אפילו אם כבר היו ראשי ממשלה ממפלגת העבודה הישראלית אשר כהונתם הסתיימה באכזבה מרה ומפח נפש גדול. למען הרגע הזה בהחלט ובהחלט כדאי להתאמץ ולעבוד קשה - במיוחד מפני שאם בכל זאת יצליח נתניהו לנצח בבחירות ולהרכיב גם את ממשלתו הרביעית, אנחנו עוד עלולים לשמוע את צירוף המלים "שר הבטחון נפתלי בנט". (מוטב לא לחשוב יותר מדי על האפשרות הזאת...)
בשבוע שעבר, יום לפני שבנימין נתניהו פיטר את שר האוצר ושרת המשפטים בממשלתו והביא לסיום כהונתה של הממשלה הזאת, החליט הפרלמנט הצרפתי ברוב של 339 מול 151 לקרוא לממשלת צרפת להכיר במדינת פלסטין. השבוע, יום לאחר שהכנסת החליטה רשמית לפזר את עצמה לדעת, הצטרף גם הפרלמנט האירי לשורה המתארכת של פרלמנטים אירופיים המקבלים החלטות מעין אלה. כמו חבריהם בארצות אחרות, המחוקקים האירים קראו לממשלתם "להכיר רשמית במדינת פלסטין, על בסיס גבולות 1967 ועם מזרח ירושלים כבירתה, בהתאם להחלטות האו"ם" וקבעו כי "תהיה זו תרומה חיובית נוספת להשגת פתרון מוסכם של שתי מדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני". הפרלמנט הפורטוגזי קיבל החלטה דומה ממש בזמן כתיבת המאמר הזה. הפרלמנט האירופי עומד לדון בכך בשבוע הבא.
השעון הדיפלומטי ממשיך לתקתק לקראת הרגע בו תבוא לדיון במועצת הבטחון של האו"ם הצעת ההחלטה הפלסטינית הקובעת כי על ישראל לסיים את הכיבוש בתוך שנתיים. ארצות הברית תצטרך לקבל את ההחלטה האם להטיל או לא להטיל וטו. לפלסטינים בהחלט אין שום כוונה להקפיא את המאמצים שלהם בזירה הבינלאומית בתקוה שהבחירות בישראל יניבו ממשלה טובה יותר. מי שיכנס למשכן ראש הממשלה במערב ירושלים בחודש מרס הקרוב עשוי לעמוד בפני סיטואציה דיפלומטית חדשה לגמרי.
ובינתיים בשטח יצאו השבוע הזה תושבי הכפרים הפלסטינים תורמוס עיא, אל-מועייר, קריות וג'אלוד, יחד עם פעילי שלום ישראלים, להפגין ליד המאחז ההתנחלותי "עדי עד" שהוקם על אדמות הכפרים. במקביל הגישו ראשי המועצות של ארבעת הכפרים לבג"צ בדרישה לפנות את המאחז מאחר שהוא ממוקם על אדמות פלסטיניות, ולממש את צווי הריסה שהוציא הצבא נגד הבתים שהקימו המתנחלים על האדמה אך בחר שלא להוציאם אל הפועל. בעתירה נאמר כי המאחז מהווה מוקד לפעילות עבריינית, לאלימות קשה ולהפרה שיטתית של זכויות אדם של פלסטינים המתגוררים באזור.
הכפריים הפלסטינים ביקשו לטעת עצי זיתים באדמה המוכרת כאדמתם גם על ידי השלטונות הישראלים, אך אשר המתנחלים מחשיבים אותה כחלק מן המאחז וכ"אדמה יהודית מדורי דורות". החיילים בשטח קיבלו ממפקדיהם הנחיה חד משמעית לבלום את המפגינים הפלסטינים ולמנוע מהם בכל מחיר להתקרב אל המתנחלים; ההנחיות שהוציאו המפקדים בשטח לא התיחסו אל העובדה שהצבא עצמו מחשיב את המאחז כבלתי חוקי. החיילים פתחו בירי גז מדמיע, למרות שאיש מהפלסטינים לא זרק אבנים. כמה מהחיילים לא הסתפקו בגז המדמיע, אלא התקרבו לטווח מגע, היכו מפגינים ואחזו בגרונם והפילו כמה מהם על הארץ. כל זה התרחש ביום ה-10 בדצמבר, יום זכויות האדם הבינלאומי.
את כל האירועים האלה צילמו צלמי הוידאו המתלווים לכל הפגנה בשטחים הכבושים - אך בדרך כלל אין הרבה סיכוי שהטלויזיה הישראלית תשדר צילומים כאלה. אולם הפעם היתה התפתחות בלתי צפויה: בין המפגינים היה השר הפלסטיני הממונה על המאבק בהתנחלויות זיאד אבו עין – בתוארו הרשמי שר בממשלה פלסטינית נבחרת האמורה להפעיל כח שלטוני, במעמדו האמיתי פעיל החי תחת שלטון כיבוש ויוצא להפגנות ומחאות נגד חיילי הכיבוש ומתנחליו. בסיום ההפגנה נלקח אבו עין מחוסר הכרה לבית החולים ברמאללה ונפטר שם.
מה בדיוק היה הקשר בין מעשיהם של החיילים בהפגנה לבין מותו של השר זיאד אבו עין? היום אחר הצהרים ניהלתי ויכוח ממושך עם מטלפן אלמוני שהתמרמר על ניסוח המודעה שפרסמה תנועת גוש שלום. "למה כתבתם במודעה שלכם שהוא נהרג בעימות עם חיילים? הוא מת מהתקפת לב!" - "אם חיילים יורים גז מדמיע על חולה לב, האם יש קשר בין זה ובין התקפת הלב שממנה הוא מת מיד אחר כך? אם חייל אוחז בגרונו של חולה לב וחונק אותו, האם יש קשר בין זה לבין התקפת הלב?" – "אם הוא היה חולה לב, הוא לא היה צריך להיות שם. הוא לקח סיכון". - "גם כשחייל יוצא לשדה הקרב הוא לוקח סיכון. גם שם ליד המאחז ההתנחלותי זה היה סוג של שדה קרב, רק שזיאד אבו עין יצא לשם בידיים ריקות, בלי נשק. זה היה הסיכון שהוא וחבריו לקחו".
החייל אוחז בגרונו של זיאד אבו עין, כמה דקות לפני שאיבד את הכרתו.
(תצלום: מחמוד ערפאת).
סרטון וידאו:
האם מותו של זיאד אבו עין יהיה הניצוץ שידליק את האש הגדולה של האינתיפאדה השלישית שעליה כבר מדברים כל כך הרבה זמן? כנראה שעדיין לא, אם כי היום אחר הצהרים סיפרו החדשות על פלסטיני שהשליך חומצה לתוך מכוניתם של מתנחלים – כנראה עוד אחד מן המקרים של מי שנקט בפעולה אלימה על דעת עצמו מבלי הנחיה מארגון כלשהוא.
גם לאחר המוות האלים הזה של אחד מבכירי אנשיהם, נראה כי הרשות הפלסטינית ואש"ף, בהנהגתו של מחמוד עבאס , נחושים להמשיך בפעולת הלולינות העדינה: רטוריקה מיליטנטית ומתקפה דיפלומטית, בשילוב עם המשך "התיאום הביטחוני" עם שירותי הביטחון הישראליים שהוא לא פופולרי מאוד בקרב הפלסטינים בשטח. אפשר להמשיך בכך עוד זמן מה, לפחות כל עוד נראה סיכוי שהגישה הדיפלומטית תניב תוצאות מוחשיות.
בעוד קצת יותר משנתיים וחצי, ב-5 ליוני 2017, יגיע מועד סמלי – חמישים שנה לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי צבאה של מדינת ישראל. אם יעבור ויחלוף התאריך הסמלי הזה הזה בלי שינוי מהותי במצב, תתקשה עד מאד מדינת ישראל להמשיך ולטעון כי שלטונה על הפלסטינים הינו עדיין "מצב זמני".
שלושה תהליכים משתתפים במירוץ נגד הזמן לקראת התאריך הסמלי הזה – השינויים העוברים על המערכת הפוליטית הישראלית, המהלך הדיפלומטי שמובילים הפלסטינים בזירה הבינלאומית, וההסלמה האלימה הולכת וגוברת בשטח.
מי יגיע ראשון אל קו המטרה?
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
העצומה של אזרחים ישראלים הקוראים לחברי פרלמנט אירופיים לתמוך בהכרה במדינת פלסטין, ממשיכה לצבור תאוצה. לאחרונה הצטרפו אל מ-900 חותמים הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע ודויד גרוסמן, וכן הזמרות אחינועם ניני ומירה עוואד.
דליה יאירי-דולב היא שדרנית רדיו, סופרת ומשוררת. בעלה הראשון היה אל"מ עוזי יאירי, שנהרג בקרב עם פלסטינים בשנת 1975. למרות שהיא נחשבת כבעלת אוריינטציה יונית, היא מעולם לא נקטה בעמדה פוליטית בוטה, ובמקרה אחד הוזמנה על ידי איפא"ק כדי לשאת את נאום הפתיחה בכנס השנתי של השדולה בוושינגטון. כעת היא החליטה להביע תמיכה פומבית חד משמעית בעצומה לפרלמנטים האירופיים:
העצומה הזאת היא הצהרה שבאה להדגיש עד כמה הדבר בנפשנו. עד כמה הדורות שנולדו וגדלו כאן עם החלום על מדינה בגבולות בטוחים, מדינה המשקיעה באזרחיה , בחינוך, בבריאות, ברמת החיים, באיכותם. מדינה דמוקרטית , שוויונית, עם צבא שהוא ''צבא הגנה לישראל''. היודע להגן ולשמור על הבטחון והשלום - עד כמה הדור הזה, של ילידי טרום המדינה, ואחרי הקמתה, וילדיהם הבוגרים שכבר סיימו צבא- צמא לשקט. לשלום. למדינה מוגדרת , שלנו. טוב שלום קר עם חיילים שומרים בגבולות ברורים - ממצב של מעורבות צבא עם אוכלוסיה עויינת. מדינה היא כתובת. מדינה היא יישות. מדינה פלשתינית איננה פרס לפלשתינים. היא פרס לנו. להשתחרר מהכבלים הקושרים אותנו אתם. הקמת המדינה הפלשתינית היא מתן חלקם של הפלשתינים בהליך הגירושים שלנו מהם. יש המבקשים להפיל את כל המאמין בכך בפח של הפחדה ואיום ודמגוגיה, כאילו הקמתה של מדינה פלשתינית היא איום כלפינו. זה לא איום. זו הבטחה. לנורמליזציה. לעתיד.
