על חתרנות מדינית וסירי לחץ
בפעם הראשונה מזה שנים מצביעים הסקרים על אפשרות מוחשית לסיום כהונתו של נתניהו בבחירות במרס הקרוב. גם השמיים המדיניים הולכים ומתקדרים עליו, עם כותרות כמו: "אירופה אמרה 'כן' לפלסטין"/"סטירת לחי מאירופה"/"יום שחור לישראל בזירה המדינית". ב"ישראל היום", הלא הוא הביביטון, הנימה היתה נרגשת במיוחד: "בליץ אירופי אנטי- ישראלי/ זעם בישראל: 'הם לא למדו דבר!'/ רה"מ נתניהו: ' באירופה נטבחו 6 מיליון יהודים, נגן על מדינתנו מפני הטרור והצביעות'".
העלאת זכרון השואה באוב בהקשר של הכרת הפרלמנט האירופי במדינת פלסטין לא נשמעה ממש משכנעת אפילו בישראל. גם ההודעה על הטלת חרם אישי כנגד שרת החוץ השוודית, שממשלתה הכירה בפלסטין, לא נשמעה כתגובה רצינית או אמינה. וגם לא ההודעה על בדיקה מחדש של היחסים עם שוויצריה לנוכח ההחלטות החריפות בכנס המדינות החתומות על אמנת ג'נבה. ואילו ההחלטה, דווקא בשבוע הזה, על הקמת עוד כמה מאות יחידות דיור התנחלותיות במזרח ירושלים רק שפכה שמן נוסף על הלהבות.
ראש מפלגת העבודה הרצוג, שלראשונה נתפס כמועמד רציני לראשות הממשלה, הטיל על נתניהו את "האחריות למפולת המדינית הפוגעת במדינת ישראל, בנוסף לכשלון הכלכלי". וגם אביגדור ליברמן – שר החוץ בממשלתו של נתניהו ומי שהיה שותפו הנאמן עד לא מזמן - השמיע זמירות חדשות ודי דומות לדבריו של הרצוג: "מדיניות הססטוס קוו של נתניהו נכשלה. ללא הסדר מדיני ידרדרו יחסי ישראל עם האיחוד האירופי, מה שיביא לפגיעה קשה בכלכלה - תראו מה קורה עכשיו לרוסיה עם הסנקציות של האיחוד האירופי. אם לא ננקוט יוזמה אנחנו נגיע לצונאמי מדיני".
האם אפשר לתת אמון במאמציו המופגנים של ליברמן להמציא את עצמו מחדש ולהפוך ל"מנהיג המרכז"? זאת כבר שאלה אחרת. אבל מה שראוי לציון הוא שפוליטיקאי ממולח ובעל חושים מחודדים מחשיב זאת כדרך הטובה ביותר לקידום האישי שלו.
במפתיע, מי שהתנדבה לסייע מעט לראש הממשלה היתה דווקא ציפי לבני, שותפתו של הרצוג, שזה עתה הצטרפה אליו במאבק להפלתו והחלפתו של נתניהו. לבני היא שהתחננה בפני שר החוץ האמריקאי קרי לדחות עד לאחר הבחירות בישראל את ההצבעה הגורלית במועצת הביטחון על הצעת ההחלטה הפלסטינית. זאת בטענה כי קבלת החלטה התומכת בדרישות הפלסטינים לסיים את הכיבוש תסייע לנתניהו במסע הבחירות שלו, כאשר יטען ש"העולם כולו נגדנו"ויגרוף בכך את קולות הבוחרים.
האמנם? ציפי לבני עצמה ללא ספק זוכרת את בחירות 1992, בזמן בו היא עוד היתה חברה נאמנה במפלגת הליכוד. במהלך מערכת הבחירות ההיא הסתבך ראש הממשלה שמיר בעימות פומבי עם נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש האב – והתוצאה: הבוחרים פנו עורף לו ולמפלגתו והעלו את יצחק רבין לשלטון. בהחלט יתכן שהתסריט הזה יחזור על עצמו אם אחרי הכל יאזור הנשיא אובמה אומץ להתעמת עם נתניהו ועם תומכי נתניהו בגבעת הקפיטול, גם ובמיוחד בתקופת בחירות בישראל. אחרי הכל, גם אם הבוחרים בישראל איבדו את התקווה להגיע לשלום עם הפלסטינים, רק מעטים מהם יהיו מוכנים לצפות בשוויון נפש באבדן המשענת האמריקאית שתמכה בישראל שנים כה רבות.
בממשל האמריקאי, בכל אופן, דבריה של לבני (ודברים דומים של הנשיא לשעבר פרס) נפלו על אוזן קשבת. אין ספק שאובמה וקרי היו מעדיפים לדחות ככל שרק ניתן את ההכרעה הקשה, בין הטלת וטו שתגרור לעימות עם העולם הערבי לבין אי הטלת וטו שתביא סערה בגבעת הקפיטול. שר החוץ קרי הודיע לשגרירים האירופיים כי ארצות הברית אכן נחושה לדחות את ההצבעה באו"ם עד לאחר הבחירות בישראל. האם זכתה לבני להכרת טובה מצד נתניהו ושותפיו? לא ממש. היא דווקא זכתה לקיתונות של גידופים וגינויים, והיו אלה אנשי הימין שהגדירו את פניתה אל האמריקאים כ"חתרנות מדינית"..
האמריקאים נחושים לחכות עד אחרי הבחירות בישראל – אך האם הפלסטינים ישתפו פעולה? היתה תקופה בה נהגו הפלסטינים התחשבות רבה בשינויים ובתהפוכות העוברים בזירה הפוליטית הישראלית, אבל כיום אין להם הרבה ציפיות שבחירות בישראל יניבו ממשלה טובה יותר מזאת השולטת כיום. ממילא, פלסטינים רבים מטילים ספק ביוזמה המדינית שמוביל הנשיא עבאס בזירה הבינלאומית, והקפאת היוזמה הזאת עד לאמצע מרס תגביר או יותר את חוסר האמינות. ההחלטתה המאד בלתי פופולארית שקיבל עבאס להמשיך בשיתוף הפעולה הבטחוני עם ישראל גם לאחר מותו של השר זיאד אבו עין במהלך עימות עם חיילים ישראלים שפיזרו הפגנה בלתי אלימה, לא משאירה לעבאס ברירה אלא להמשיך במהלך הדיפלומטי התקיף, כדי שלא לאבד כל שריד של אמינות בקרב בני עמו. סביר על כן כי מיד לאחר ה-1 בינואר – כאשר ישתנה הרכב מועצת הביטחון של האו"ם ויכנסו אליה יותר מדינות התומכות בעמדות הפלסטינים – תבוא הצעת ההחלטה להצבעה והנשיא אובמה יאלץ לנקוט עמדה לכאן או לכאן.
סאיב עריקאת, הנושא ונותן הנצחי של הרשות הפלסטינית ואש"ף, הסביר את הסיבות לנחישותם של הפלסטינים להתמיד ביזמה הדיפלומטית הזאת: "יותר מ-20 שנים לאחר תחילת תהליך המשא ומתן ממשיכה ישראל, המדינה הכובשת, במפעל הההתנחלויות הבלתי חוקי ובהפרות בלתי פוסקות של זכויות האדם של הפלסטינים. במהלך אותה התקופה גדל מספר המתנחלים כמעט פי שלושה ותשתית ההתנחלות ממשיכה לגדול ולצמוח, ובאותו זמן נמשך גם המצור הבלתי חוקי על עזה על ידי אמצעים שונים של ענישה קולקטיבית. ההידרדרות הייתה דרמטית. יוזמה זו במועצת הביטחון היא מאמץ לתקן את המצב הזה - על ידי אישור מחדש של זכויות העם הפלסטיני והפרמטרים לפתרון צודק ובר קיימא לסכסוך הישראלי-הפלסטיני. מטרתנו היא גיוס הקהילה הבינלאומית לעמוד בהתחיבויותיה ולהציל את פתרון שתי המדינות ואת הסיכויים לשלום".
ברחוב הפלסטיני לא תולים הרבה תקוות בקהילה הבינלאומית ומצפה אפילו פחות מכל ממשלה שעשויה לקום בישראל. יותר ויותר צעירים – רובם "זאבים בודדים" שאינם משתייכים לשום ארגון ועל כן מתקשים שירותי הבטחון של ישראל לאתר אותם – כבר הגיעו למסקנה שהדרך היחידה לשחרור עמם היא לאחוז בנשק. אתמול בערב היה עוד מקרה מסוג זה, ליד התנחלות אל-מתן שבצפון הגדה המערבית. הילדה איילה שפירא בת 11 נפגעה מבקבוק תבערה שהושלך מן המארב אל המכונית בה נסעה עם אביה. היא הצליחה להחלץ מן המכונית הבוערת ונלקחה לבית החולים במצב קשה, סובלת מכוויות חמורות בפניה ובפלג הגוף העליון. גם אם יצליחו הרופאים להציל את חייה צפוי לה תהליך שיקום ממושך וכואב. ככל הנראה היא לעולם כבר לא תראה כמו בתמונות החיוך שפורסמו הבוקר בכל העיתונים, ויעבור עוד זמן רב בטרם תוכל לחזור לחוג המתימטיקה לילדים מחוננים.
התנחלות אל-מתן הוקמה בשנת 2000 והוגדרה רשמית כ"שכונה" של ההתנחלות הותיקה יותר מעלה שומרון, ועל כן קטע הכביש המחבר בין מעלה שומרון ל אל-מתן – שם הושלך בקבוק התבערה - נחשב בעיני המתנחלים כ"כביש פנימי של מעלה שומרון". אל-מתן הוקמה ללא כל אישור ממשרד הביטחון או מהממשלה, באופן בלתי חוקי בעליל גם לפי הכללים המתירניים של הממשל הצבאי הישראלי. זה היה אחד מן המאחזים הבלתי חוקיים שאותם היה ראש הממשלה שרון אמור לפנות עוד בשנת 2003 (אז הוא הבטיח...). באותה שנה בה התחייב שרון בפני האמריקאים לפנות את אל-מתן נולדה שם הילדה איילה שפירא.
הגדרת אל-מתן כמאחז התנחלות בלתי חוקי לא הפריעה עד אתמול לחייה וחיי משפחתה של הילדה - במיוחד שממשלת ישראל לא הראתה שום כוונה לפנות את המקום בפועל, אלא דווקא העבירה תקציבים נדיבים להמשך פיתוחו וגידולו. בשנת 2012 הועלה הרעיון להעניק מעמד חוקי לאל-מתן על ידי הגדרתה כ"כפר אמנים" (למרות שהתושבים שם אינם אמנים...) הרעיון עורר אז מחאות חריפות בארץ ובחו"ל ("המתנחלים הופכים את מלאכת הכשרת המאחזים לאמנות של ממש. איזו אמנות יכולה לצמוח ממאחז שהוקם בניגוד לחוק?" שאל אז מנכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר). עכשיו, כאשר העמודים הראשיים מלאים בדיווחים על האסון שפקד את איילה שפירא ובני משפחתה, יכול מאד להיות שהרעיון הזה יעלה שוב.
"לא מדובר כאן בפשיעה, אנחנו נמצאים במלחמה ומי שזרק את בקבוק התבערה הוא חייל שנלחם נגדנו" מצוטט בעיתונות אבנר שפירא, אביה של הילדה. בכך אפשר בהחלט להסכים איתו – גם מבלי להסכים להמשך דבריו, בדבר "חוסר היכולת להגיע אי פעם לשלום" ו"הצורך לנהל מלחמת חורמה נגד המחבלים".
מוקדם יותר השבוע התחממה כמה פעמים גזרה אחרת באותה מלחמה – גבול רצועת עזה שעדיין מדממת מן המלחמה הקשה של הקיץ. טיל נורה משטח הרצועה לשטח ישראל ולא גרם נזק או נפגעים, וימים אחדים אחר כך ירה צלף פלסטיני בחייל ישראלי ופצע אותו סמוך לגדר הגבול. בשני המקרים הכחיש חמאס כל קשר למעשים, יחס אותם לארגונים סוררים והודיע על נחישותו לקיים את הפסקת האש. בשני המקרים הטילו ממשלת ישראל וצבאה את האחריות על חמאס ונקטו צעדי עונשין בהתאם – הפצצת מפעל בטון במקרה הראשון, הריגת פעיל מרכזי בחמאס במקרה השני. ובשני המקרים חזרו הפרשנים בכל התקשורת על אותם ניסוחים "שני הצדדים, ישראל וחמאס, אינם מעונינים להגיע להסלמה כוללת – אך הם עלולים להגרר אליה גם נגד רצונם". ניסוחים כאלה בדיוק הופיעו בעיתונות גם לפני ההתלקחות בקיץ שזכתה לשם "מבצע צוק איתן" והסתיימה בחורבן שכונות שלמות בעזה ומותם של 2100 תושבים.
על פי כל קנה מידה, המלחמה הותירה את עזה כפצע פתוח שאיש אינו מנסה לטפל בו ברצינות. רק חלקיק מכספי התרומות שהובטחו לשיקום הרצועה הגיע בפועל, רק זרם דקיק של חומרי בנין מצליח לעבור את המחסומים. המנגנון שהוקם לפי דרישת ישראל, על פיו יפקח האו"ם על מעבר חומרי הבניה "כדי למנוע שיגיעו לידי חמאס" הפך מקור לא אכזב לשוק שחור והפקעת מחירים פרועה. פעיל שלום בינלאומי שהיה לאחרונה בעזה סיפר לי שמחירו של שק מלט בעזה האמיר לכדי פי ארבעה ויותר ממחירו לפני המלחמה – הרבה מעבר להישג ידם של חלק גדול מהעזתים שבתיהם נחרבו.
רשמית, נמצאת הרצועה תחת מרותה של "ממשלת ההסכמה" הפלסטינית שמושבה ברמאללה. מעשית, מלבד ישיבה פומבית אחת שקיימו שרי הממשלה הזאת בתחומי הרצועה, אין לה נוכחות ממשית בשטח שבו עדיין ארגון החמאס הוא השליט בפועל, ולגמרי לא בטוח שלנשיא עבאס יש רצון להכנס למאבק – פוליטי ואולי גם צבאי – כדי להשיג מידה כלשהי של שליטה מוחשית בשטח הרצועה.
הדיבורים היפים על "הסדרה" ועל פתרון מהותי לבעיותיה של עזה נגנזו, ותשומת הלב העולמית עברה במהירות שיא לבעיות אחרות. המשא ומתן בקהיר אמור היה לטפל בכל היבטי המצב ברצועת עזה, להעניק לפלסטינים פורום בו יוכלו להעלות את כל טענותיהם, לדרוש את סיום המצור ואף פתיחה של נמלי ים ואויר ברצועה. בזמן המלחמה הביעו ראשי חמאס ספק רב אם אכן תקיים ממשלת ישראל משא ומתן כזה (זאת היתה אחת הסיבות העיקריות להתמשכות הלחימה). הספקות התגלו כמוצדקים לחלוטין.
המשא ומתן בקהיר ננעל יומיים לאחר שנפתח. במקום זאת מיהר הגנרל סיסי נשיא מצרים, בעל בריתו הלא כל כך חשאי של נתניהו, להדק את המצור על הרצועה מצידו המצרי. מעבר הגבול ברפיח נסגר כליל, בטענה כי עזתים מעורבים בהתקפות על הצבא המצרי בסיני. בעקבות זאת החל הצבא המצרי לפתוח במבצע נרחב ליצור לאורך הגבול עם עזה "שטח סטרילי" ברוחב חצי קילומטר (אחר כך, קילומטר מלא), תוך החרבת מאות בתים ומחיקת שכונות שלמות בעיר רפיח מעל פני האדמה.
המבצע המצרי הזה מזכיר עד מאד – ואולי לא במקרה – את מה שניסה האלוף הישראלי יום טוב סמיה לבצע בתקופה שבה קיים צה"ל שליטה ישירה בצידו האחר של אותו גבול. עשרות בתים פלסטינים ברפיח הוחרבו אז, במטרה מוצהרת ליצור אזור סטרילי כזה בדיוק. באותם ימים התעוררו הרבה מחאות בינלאומיות, במיוחד לאחר שהפעילה האמריקאית רייצ'ל קורי הקריבה את חייה במאבק נגד הריסת הבתים ברפיח. אבל ככל הנראה, העולם שזעק על הריסת בתי אזרחים פלסטינים בידי גנרל ישראלי עובר בשקט על הריסת בתי אזרחים מצרים בידי דיקטטור מצרי...
רוג'ר כהן מהניו יורק טיימס, שפרסם השבוע את רשמיו מישראל ההולכת לבחירות ומעזה המדממת, כתב: "לילד בן תשע בעזה יכולים להיות זכרונות משלוש מלחמות תוך שש שנים. הילד הזה עשוי לעמוד בחורבותיה של שכונת סג'עיה במזרח עזה, ולהתבונן בחורבות הבתים, במוטות הברזל המפותלים ובתילי האבנים המנופצות, כשהאויר עודנו מלא אבק העולה מן ההריסות. הילד הזה עשוי לתהות מה הוא הכח שהביא חורבן כזה פעם אחר פעם ולמה זה קרה. די בטוח להגיד שלא צפויה טובה לישראל מן הילד הזה כשיגדל ויהיה למבוגר. הוא לא זקוק לאינדוקרינציה כדי לשנוא.
השבוע הזה הועילה ממשלת מצרים להודיע על פתיחת מעבר רפיח לאחר חודשיים בהם היה סגור לחלוטין. הפתיחה היתה מוגבלת ליומיים, והורשו לצאת מן הרצועה רק תושבים בעלי בעיה רפואית דחופה, סטודנטים שהתקבלו ללימודים באוניברסיטאות בחו"ל, ופלסטינים בעלי אזרחות זרה. מי שעמדו באחד הקריטריונים האלה הצטופפו בהמוניהם במעבר, להספיק לצאת לפני שיסגר שוב. נציגי ממשלת מצרים הודיעו שעל פתיחת המעבר באופן קבוע יוחלט אי פעם בעתיד "על פי שיקולי הבטחון". בענין הזה נתניהו יכול בינתיים לחייך. לפחות רשמית, האחריות אינה מוטלת עליו.
בתוך סיר הלחץ הנקרא עזה, הלחץ ממשיך לעלות.
נדחקים במעבר רפיח (תצלום אי.אף.פי.)
כנס בשדרות: "עזה כפצצה מתקתקת: מה מחכה לתושבי הדרום?"
נוכח המתיחות בדרום וההתפתחויות בעזה, יוזמת ז'נבה מקיימת ביום שני 29 בדצמבר כנס בשדרות בהנחיית אלמוג בוקר, כתב חדשות 10 בדרום, ובהשתתפות שלושה מראשי היוזמה
* תא"ל (מיל.) ישראלה אורון, לשעבר סגנית ראש המועצה לביטחון לאומי
* תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, לשעבר מפקד עוצבת לבנון ומפקד חטיבת גבעתי
* מר הישאם עבד אלרזאק, תושב עזה, לשעבר שר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית
הכנס יתקיים במכללת ספיר ביום שני 29.12.14 החל מהשעה 17:30
לפרטים: 03-6938780
