מניגריה, דרך ניו יורק, עד למחסום
צילומים: middleeastnewsservice.com/ +972
שוב התגלגלה השנה החדשה לרוחבו של כדור הארץ ממזרח למערב. וכמו תמיד, שודרו בשידור חי לכל רחבי הכפר הגלובלי החגיגות בטיימס סקוור שבניו יורק, כדור הבדולח והספירה הנרגשת לאחור. אחמד בדיר מהכפר פרעון בגדה המערבית כבר לא יראה את השנה החדשה הזאת. היום האחרון של שנת 2014 היה גם היום האחרון של חייו.
עד אותו היום, נמנה בדיר בן ה-39 על הפלסטינים הנחשבים ברי מזל יחסית, אלה שקיבלו היתר לעבוד בישראל. פירושו הדבר שהוא לא היה צריך להתגנב בסתר אל מעבר לגבול בעזרתם של מבריחי-אדם מפוקפקים, וגם לא היתה לו סיבה להסתתר מפני שוטרים ישראלים המקיימים מצוד על שב"כים ("שוהים בלתי חוקיים"). מאידך, היה עליו לקום מוקדם מאוד כל בוקר, כדי לעבור דרך מחסום צפוף ולחוץ ולהגיע בזמן אל אתר הבנייה שבו מצא פרנסה לבני משפחתו.
נהלי הביקורת במחסום – מחסום טייבה בפי הפלסטינים, מחסום שער אפרים בכינויו הישראלי הרשמי - בדרך כלל לוקחים שעות ארוכות. ראשית חייבים העובדים לעבור אחד אחד דרך שערי מתכת מסתובבים. מהעבר השני צריך לעבור לאט לאט דרך גלאי מתכות ותחנות בדיקה. הפלסטינים לעתים קרובות מוצאים עצמם מצופפים בתוך כלובי מתכת בתוך המחסום, בלי יכולת להתקדם או לחזור לאחור.
על התהליך שולטים חיילים ישראליים בעמדות מוסתרות. החיילים - בדרך כלל, סדירים בני 18 או 19 – הם לגמרי בלתי נראים ובלתי נגישים, כדי למנוע כל סיכוי שיותקפו. העובדים יכולים רק לשמוע את פקודותיהם מוגברות ברמקולים. צעקותיהם של עובדים המתלוננים על הצפיפות והקצב האיטי והמייסר של הבדיקות בדרך כלל אינן זוכות לשום תגובה.
אחמד בדיר עבר את התהליך הזה בכל בוקר, כמו כ-15,000 עובדים אחרים העוברים במחסום הזה. עד שבשעת בוקר מוקדמת ב -31 בדצמבר הוא נחנק. זה לקח כמה רגעים לעובדים האחרים הצפופים ודחוקים סביבו להבחין מה שקרה, והרבה יותר זמן נדרש עד שהשיגו סוף סוף את תשומת לבם של החיילים הבלתי נראים השולטים על המחסום. כאשר סוף סוף הגיעו למקום צוותים רפואיים, לא נותר להם אלא לקבוע את מותו.
בדיוק יום אחד לפני שקרה כל זה, הקהילה הבינלאומית – כפי שהיא באה לידי ביטוי באולמות המרווחים והנוחים של מטה האו"ם בניו-יורק - דחתה את בקשתם של הפלסטינים להיות חופשיים משליטה של חיילים ישראליים על חייהם. הפלסטינים ביקשו כי השנה החמישים של הכיבוש הישראלי תהיה גם האחרונה. הם ביקשו לקבוע לוח זמנים על פיו שנת 2017 תהיה שנת לידתה של פלסטין החופשית. הבקשה הזאת נדחתה, והפלסטינים הופנו שוב להכנס אל משא ומתן אינסופי עם ישראל, אשר אין לה שום כוונה לסיים את הכיבוש אי פעם – בודאי לא בימי ממשלתה הנוכחית. (ממשלה ישראלית שונה אולי תקום, ואולי לא תקום, בשנה הבאה ...)
בצד החיובי, צרפת נתנה לפלסטינים גיבוי מלא (שגריר צרפת בישראל הוזמן על כך לשיחת נזיפה במשרד החוץ), וכך עשתה גם לוקסמבורג – מדינה ננסית אבל בכל זאת חברה מכובדת באיחוד האירופי. ובריטניה לפחות נמנעה, וגם זה עורר כמה דאגות בלשכת ראש הממשלה. אבל כל זה לא הספיק לנוכח האבן הכבדה והבלתי ניתנת להזזה בוושינגטון.
בשבועות האחרונים נפוצו שמועות רבות כי הנשיא אובמה, שכבר זמן רב מתוסכל לנוכח התנהלות ראש הממשלה נתניהו, שוקל שינוי במדיניות ארוכת השנים של הטלת וטו אמריקאי אוטומטי לטובתה של ממשלת ישראל. יתכן שאובמה אכן שקל צעד כזה, יתכן שלא. בכל מקרה, בסופו של דבר הוא החליט להתמיד במדיניות הווטו הותיקה ולא להסתכן בעימות כולל בגבעת הקפיטול. באמצעות תמרונים חשאיים ועסקות מפוקפקות, ההצעה הפלסטינית לא זכתה לתשעה הקולות הנדרשים. האמריקנים נותרו פטורים מלשאת באחריות מלאה לחסימת דרכם של הפלסטינים אל החופש, כאשר ניגריה, רואנדה ודרום קוריאה הפכו שעירים נוחים לעזאזל.
כך או כך, ההצבעה בניו יורק דחקה את הפלסטינים לנקוט בצעד תגובה שעליו כבר דנו והתווכחו כבר זמן רב, ואשר הנשיא עבאס נמנע ממנו עד עתה: הצטרפות ליותר מעשרים אמנות בינלאומיות, ובמיוחד לאמנת רומא. הצטרפות זאת היא צעיד מקדים הכרחי כדי שהפלסטינים יוכלו לפתוח בהליכים משפטיים נגד אזרחים ישראלים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, באשמת פשעי מלחמה ו/או הפרות של החוק הבינלאומי.
נתניהו ושריו הגיבו בזעם הצפוי, ואיימו בפעולות תגמול - כלומר, שישראל מצידה תפתח בהליכים משפטיים נגד פלסטינים. יתכן מאד שכבר בשנה הזאתצ נהיה עדים לדו-קרב משפטי אדיר שיתנהל בהאג, כאשר שני הצדדים צפויים לגייס עורכי דין מעולים ומומחים ממולחים למשפט בינלאומי. הפלסטינים יציגו את זוועות ההפצצות והפגזות הארטילריה על עזה בשנים 2009, 2011 ו 2014, וכן כל מיני מעשי הרג בקנה מידה קטן יותר בזמנים ובמקומות אחרים. הישראלים ישיבו באזכור ירי טילים על ישראל ופיגועי התאבדות למיניהם.
לא יהיה קשה למשפטנים ישראליים לבנות תיק נגד מנהיגי חמאס. הרבה פחות קל יהיה להפיל אשמה על הנשיא עבאס. התוצאה הסופית עשויה להיות שבדעת הקהל הבינלאומית תיווצר הקבלה בין מנהיגי חמאס מצד אחד לבין אלופי צה"ל מהצד השני, ושופטים בינלאומיים מכובדים יצטרכו לקבוע מעשיהם של מי מתועבים יותר – שזה לא בדיוק קו ההסברה אשר מומחי יחסי הציבור של ממשלת ישראל מנסים לדחוף.
יתר על כן, אמנת רומא כוללת גם התייחסות ספציפית להקמת התנחלויות בשטח כבוש כהפרה חמורה של החוק הבינלאומי. ברגע שיקבלו גישה לבית הדין הבינלאומי, הפלסטינים יכולים ליזום כתבי אישום נגד מנהיגי מתנחלים וקבלנים העוסקים בהקמת התנחלויות, כמו גם נגד שרים בממשלת ישראל ופקידים בכירים המקדמים את מפעל ההתנחלויות. כנגד גל כזה יהיה קשה למצוא "תגובה שוות ערך" מהצד הישראלי.
כל זה יקרה כנראה רק אחרי מרץ 2015 - כאשר בישראל תהיה ממשלה חדשה או גלגול חדש של הממשלה הישנה והרקובה. נחיה ונראה.
הערת שוליים
תוצאות ההצבעה במועצת הביטחון של האו"ם הוכרעו על ידי ניגריה, שברגע האחרון הסירה את תמיכתה בהצעה הפלסטינית. זה לא ממש מפתיע, בהתחשב בעובדות הבאות הבאות:
תוצאות ההצבעה במועצת הביטחון של האו"ם הוכרעו על ידי ניגריה, שברגע האחרון הסירה את תמיכתה בהצעה הפלסטינית. זה לא ממש מפתיע, בהתחשב בעובדות הבאות הבאות:
1) נשיא ניגריה גודלאק ג'ונתן הוא נוצרי.
2) הוא לא סתם נוצרי. הוא נוצרי אוונגליסטי, חבר בכנסית "דבר החיים התנ"כי", כנסיה ניגרית אשר קשורה קשר הדוק עם הכנסיות האוונגליות בארה"ב – שהן תומכות פנאטיות בימין הקיצוני בישראל.
3) הנשיא גודלאק ג'ונתן קיים בשנה שעברה מסע עלייה לרגל לישראל, בחברתו של ראש כנסית "דבר החיים התנ"כי". זה לא היה רק מסע דתי טהור של עליה לרגל, השניים גם נפגשו עם נתניהו.
4) לפני כשלושה חודשים, בספטמבר 2014, ערכו רשויות המכס בדרום אפריקה חיפוש במטוס ניגרי ומצאו שם שלוש מזוודות שהכילו סך 9,300,000 דולרים במזומן. הכסף הוחרם על פי התקנות למניעת הלבנת הון בינלאומית.
5) במטוס היו שלושה נוסעים - שני ניגרים ועמם ישראלי בשם אייל מסיקה. מסיקה היה זה שהחזיק בקוד הסודי לפתיחת מזוודות הכסף.
6) אייל מסיקה מתגורר בעיר הבירה של ניגריה, מה בדיוק הוא עושה שם? אף אחד לא יודע.
7) המטוס שבו טס אייל מסיקה עם 9,300,000 הדולרים היה בבעלות או בחכירה של כנסית "דבר החיים התנ"כי".
8) אחרי שהפרשה הזאת התפרסמה, התקשר נשיא ניגריה גודלאק ג'ונתן אל נשיא דרום אפריקה ג'ייקוב זומה, הצהיר כי 9,300,000 הדולרים שייכים לממשלת ניגריה וביקש את החזרת הכסף. הנשיא זומה נענה לבקשה.
9) כל הפרשה הזאת עם 9,300,000 הדולרים התרחשה בחודש ספטמבר השנה, כאשר כבר היה ידוע היטב שהפלסטינים עומדים לפנות אל מועצת הביטחון של האו"ם ושניגריה תהיה אחת מדינות שעמדתן תקבע את תוצאות ההצבעה.
לא היה צורך בעבודת בילוש נרחבת כדי לגלות את כל זה. רבע שעה בויקיפדיה וגוגל הספיקו בהחלט.
