יום שבת, 7 בפברואר 2015

עוד קזינו אחד

עוד קזינו אחד
    
שני עיתונים מתחרים על תואר העיתון הנפוץ ביותר בישראל – "ידיעות אחרונות" הותיק, שהחל להופיע עוד לפני שקמה המדינה, ו"ישראל היום" (או בכינויו, "הביביטון") שקם להתחרות בו לפני כמה שנים. 

התחרות ביניהם אינה בדיוק בתנאים שווים. "ידיעות אחרונות" הוא עסק מצליח מסחרית. קוראיו משלמים חמישה שקל במזומן בקיוסק או עושים מנוי, המפרסמים בעיתון משלמים דמי פרסום נכבדים ההולמים את תפוצתו הנרחבת. לעומת זאת, "ישראל היום" מחולק חינם ודמי הפרסום בו נמוכים עד מאד. העיתון הזה היה פושט רגל מזמן אלמלא היו מוזרמים אליו מדי חודש עשרות מיליוני דולרים מכיסו של בעליו, איל ההימורים שלדון אדלסון, ידידו הגדול של נתניהו, המחזיק באימפריה גדולה של בתי קזינו, במיוחד במקאו שבסין. (לפי ידיעה טריה, התאמץ ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להשיג עבור אדלסון זכיון לקזינו גם ביפאן – אך היפאנים נדהמו מן הבקשה ודחו אותה על הסף). 

כמובן, יש הבדל פוליטי בין שני העיתונים – "ידיעות אחרונות" נחשב כעוין מאד את נתניהו, ובשבוע האחרון הוא הקדיש מקום רב לסיקור השערוריות הקשורות באישיותה של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, כמו למשל מיחזור בקבוקים ריקים שהם רכוש המדינה והכנסת התמורה  לכיסה הפרטי. "ישראל היום" גינה בחריפות את "ידיעות אחרונות" והגדיר אותו כ"עמוד התווך של התקשורת השמאלנית". כמובן ש"ישראל היום" תומך בהתלהבות וללא הסתייגות בכל עמדותיו של ראש הממשלה, וכותרותיו הראשיות של העיתון המופץ חינם נראות לא פעם כתעמולת בחירות לכל דבר. (אחרי הכל, בשביל זה בדיוק מזרים שלדון אדלסון סכומי כסף נכבדים אל החינמון היומי...). 

בכל זאת, בנושא אחד התקרב "ידיעות אחרונות מהתקשורת השמאלנית" אל "ישראל היום" של מעריצי ביבי ושניהם פעלו יחדיו ככלים בתזמורת הרמונית אחת. ביום שלישי השבוע העניק צבא ההגנה לישראל עיטורים וצל"שים לחיילים שהצטיינו בלחימה ברצועת עזה בקיץ האחרון. גם ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"ישראל היום" החשיבו העורכים את הטכס הזה כחדשות העיקריות של היום, ובשני העיתונים הופיעה כותרת ראשית זהה: "בהצדעה!" ולצידה של הכותרת תמונות החיילים אשר גבורתם זכתה להכרה הולמת, ובעמודים הפנימיים בשני העיתונים סיפורים אישיים של חיילים תחת כותרות כמו "ישראל היפה" ו"גיבורים שלנו".

"ידיעות אחרונות" בחר במיוחד להתמקד בסיפורו האישי של חובש קרבי אשר במהלך הקרב הקשה בשכונת שוג'אעיה בעזה הציל ברגע האחרון את חייו של מפקדו הפצוע קשה. וכמובן שכמקובל בסיפורים מסוג זה נוספו בסיום הכתבה דברי ההצטנעות של החובש: "אני לא מחשיב את עצמי כגיבור, בכלל לא, בסך הכל עשיתי את חובתי". 

"ידיעות אחרונות"? הקרב בשוג'אעיה? זה מזכיר לי משהו. למחרת אותו קרב, ניסתה תנועת גוש שלום לפרסם ב"ידיעות אחרונות" מודעה בתשלום בכיתוב: "די! גופות אזרחים וחיילים נערמות ברחובות עזה. עשרות ילדים נהרגו. ישראל שוקעת לבוץ חדש בעזה. די! אנו חייבים לסיים את שפיכות הדמים ולהסיר את המצור על עזה. אין פתרונות צבאיים. רק משא ומתן יוכל להביא גבול שקט". מחלקת המודעות של "ידיעות אחרונות" סרבה אז לקבל את המודעה ("אנחנו לא מפרסמים מודעות בנושאים פוליטיים"). כמובן שגם השבוע, בין כל סיפורי החיילים מהמלחמה ההיא, לא מצא העיתון לנכון להתייחס ולו במלה לגופות האזרחים והילדים שהתגוללו אז ברחובות שוג'אעיה (ובכמה וכמה מקומות אחרים ברחבי הרצועה). 


החקירה המעמיקה בצדדים האפלים יותר של המלחמה בעזה נותרה נחלתם של גורמים אחרים, כגון ועדת החקירה שמונתה בידי מועצת זכויות האדם של האו"ם. לגבי החקירה הזאת דווקא פורסמו השבוע ידיעות מסעירות בתקשורת הישראלית. לא לגבי ממצאי החקירה שטרם הושלמו, 
אלא לגבי התפטרותו של יו"ר הועדה - המשפטן הקנדי, פרופסור וויליאם שאבס. "הצלחה גדולה לדיפלומטיה הישראלית!" עלצו הכותרות. התחקירנים החרוצים שהעסיקה ממשלת ישראל גילתה כי בעבר כתב פרופסור שאבס חוות דעת עובר אש"ף בנושא הנסיונות הפלסטיניים להשיג הכרה במוסדות האו"ם, ומכאן שהוא אינו חוקר בלתי משוחד. כדי שהדיון ישאל ממוקד במה שהתרחש בעזה ולא באישיותו שלו, בחר פרופסור שבאס להודיע על התפטרותו. ואולם היו אצלנו גם פרשנים מפוכחים שהציעו לא לשמוח מוקדם מדי: "שבאס התפטר, אבל הדו"ח יכתב גם בלעדיו, ומדינת ישראל תצא ממנו רע". 

"מועצת זכויות האדם של האו"ם היא גוף מוטה ומשוחד, היא עוסקת בישראל יותר מאשר בכל מדינה אחרת, צריך לדחות מראש כל דו"ח שהיא תגיש" רגז ראש הממשלה נתניהו. אכן, מועצת זכויות האדם אינה מורכבת מפעילי זכויות אדם – כמו יתר מוסדות האו"ם, יושבים בה שגרירים שמונו בידי ממשלותיהן של המדינות החברות באו"ם, ולכל אחת מן הממשלות האלה אינטרסים משלה ושיקולים משיקולים שונים את מה ואת מי כדאי לחקור ואת מי לא. לנציגים היושבים שם קל יותר להתאחד סביב הדרישה לחקור את מעלליו של צה"ל מאשר  לעסוק במה שעשו צבאות אחרים (אם כי מאז החלה מלחמת האזרחים בסוריה פרסמה מועצת זכויות האדם כמה וכמה גינויים חריפים למעשיו של משטר אסאד). 

ואם החקירות של מועצת זכויות האדם של האו"ם הן מוטות ומשוחדות, מה על החקירות שחוקרת מדינת ישראל את עצמה ואת צבאה ואת חייליה? גם לגביהן, קשה לראות תמונה של חקירה אוביקטיבית ובלתי משוחדת. המשטרה הצבאית החוקרת אכן איתרה כמה מקרים של חיילים שבזזו כסף וחפצי ערך מפלסטינים ברצועה והם כנראה יעמדו לדין ("חייל אשר בזמן קרב עוסק בחיפוש אחר חפצי ערך והטמנתם בכיסיו, לא רק עושה מעשה בלתי מוסרי אלא גם פוגע  בחבריו ומועל בחובתו להקדיש את כל כולו ללחימה"). 

אבל כאשר ביקשו כמה חוקרים חצופים במשטרה הצבאית לבדוק גם את השיקולים שהביאו לפקודות פתיחה באש והפגזה ארטילרית מסיבית על שכונות אזרחיות ועשרות גופות מתגוללות ברחובות, קם קול צעקה וזעקה. מאות קצינים בדימוס יצאו במחאה על הרעיון לחקור או חס וחלילה להעמיד לדין את חבריהם שעדיין בשירות ("לא יתכן שקצין הנותן הוראות מבצעיות בקרב יצטרך לבקש עצה מעורך דין!"). השר נפתלי בנט יצא בפומבי להגנתם של "החיילים והקצינים הגיבורים שלנו" והפך את הססמא "הפסקנו להתנצל!" למוקד תעמולת הבחירות של מפלגת הבית היהודי שבראשותו. וגם שר הביטחון משה "בוגי" יעלון הביע את "תקותו החזקה" שלא יפתחו שום חקירות כנגד קצינים בצה"ל על פעילותם המבצעית בעזה. ומי החוקר במשטרה הצבאית או התובע בפרקליטות הצבאית שיעזו לשים לאל את תקוותו של שר הביטחון?  

וכך ממשיך השעון לתקתק לקרא הרגע בו תיכנס לתוקפה חברותה של מדינת פלסטין באמנת רומא, ומתוקף זאת יוכלו הפלסטינים להגיש בבית הדין הפלילי הבינלאומי תביעות נגד קצינים ישראלים, בשל מעשים שנעשו בשטח המוכר בינלאומית כשטחה של מדינת פלסטין. למדינת ישראל יהיה די קשה להדוף את התביעות הנ"ל בטענה שהיא עצמה ביצעה חקירה מקיפה ובלתי תלויה במקרים הנדונים. אבל בהחלט יתכן שהפלסטינים יתמקדו דווקא בנושא שבו למדינת ישראל יש קייס קשה במיוחד בחוק הבינלאומי – כלומר, הקמת התנחלויות בשטח כבוש.  

בינתיים, שכונת שוג'אעיה עודנה הרוסה, ועוד כמה וכמה מקומות ברצועה. חומרי הבנין הדרושים לשיקום נכנסים לרצועה רק בזרזיף דק, ובשבוע שעבר הודיעה סוכנות אונר"א על הפסקת הסיוע הניתן לשקם את בתיהם; מעט מאד הגיע מתוך המיליארדים לשיקום הרצועה שהבטיחו מדינות רבות בעולם. בסערה הקשה ובקור העז בחודש שעבר קפאו למוות כמה תושבים חסרי בית ברצועה, מה שלא זכה להרבה תשומת  לב תקשורתית. והשבוע, לאחר סדרה חדשה של התקפות על חיילים מצרים בסיני, הידק שוב הגנרל א-סיסי את המצור על עזה אשר במקרה משלים ומחזק את המצור הישראלי. (האם היה לחמאס או לגורם כלשהו ברצועה קשר להתקפות בסיני? א-סיסי כנראה לא ממש בדק...) מן הרצועה נשמעו זעקות יאוש ואזהרות - "עזה עומדת על סף התפוצצות". 

גם הנערה מלאכ אלח'טיב סבלה רבות מאותו גל קור, שעבר עליה בתא מעצר בכלא השרון כשהיא לבושה בבגדים הקלים בהם נעצרה. תלמידת כיתה ח' בת 14 מהכפר ביתין ליד רמאללה, מלאכ אלח'טיב נעצרה ביום האחרון של 2014 ליד בית הספר שלה, והואשמה בהשלכת אבנים על חיילים ישראלים. השלכת אבנים על חיילים היא מעשה נפוץ אצל פלסטינים צעירים תחת שלטון הכיבוש הישראלי (אם כי, ברוב המקרים, על ידי נערים). מלאכ אלח'טיב נחקרה בלי נוכחות של הוריה או של עורך דין – נוהג שגרתי בשטחים הכבושים גם אם הוא בניגוד לכללים הבינלאומיים באשר לחקירת קטינים. 

החוקרים האשימו אותה גם בנשיאת סכין בילקוטה במטרה לדקור חיילים, והזהירו כי אם יתווסף הסכין לכתב האישום תהיה התוצאה תקופת מאסר של כמה שנים. בפועל, איש לא ראה את הסכין האמור. מלאכ אלח'טיב, נערה בת 14 לבדה בחדר החקירות ובתא המעצר הקר וללא גישה לסיוע משפטי, הסכימה לחתום על "עסקת טיעון" ולהודות בזריקת האבנים. העסקה הובאה בפני השופטים בבית הדין הצבאי במחנה עופר, ותוך פחות מחמש דקות נגמר המשפט והיא נשלחה לשני חודשי מאסר. לא בטוח שהמקרה של מלאכ אלח'טיב הוא הדבר הזוועתי ביותר שקרה בשטחים הפלסטינים בתקופה האחרונה - אבל כפי שקורה לפעמים, היא הפכה לסמל וזכתה לתשומת לב רבה, עד לעיתונים של פקיסטאן ואלג'יריה הרחוקות (אבל לא בתקשורת הישראלית, העסוקה בנושאים אחרים לגמרי...). 

לפני מספר ימים התקיימה משמרת מחאה בתל אביב, על המדרכה הצרה בין המגדלים ומנחת ההליקופטרים של משרד הביטחון לבין מתחם שרונה, המרכז החדש של חיי הלילה בעיר הגדולה. כמאה פעילים הגיעו, ביניהם גם חברי הכנסת דב חנין וחנין זועבי מן הרשימה המשותפת החדשה בה מתייצבים לבחירות הכוחות המייצגים את האוכלוסיה הערבית בישראל (ואת היהודים החשים סולידריות עם האוכלוסיה הזאת). שלטים נפרסו: "תשוחרר מלאכ אלח'טיב!" / "150 קטינים בכלא – די!" / "לסגור את כלא עופר, לפטר את שופטי הכיבוש!" . "די לכיבוש!".

שלושה נערים ונערה אחת עברו על פני המפגינים, מובילים זוגות אופניים. "מה אתם רוצים?" שאל אחת מהם. "אנחנו מפגינים כאן במחאה על מאסר של נערה, בדיוק בגיל שלכם. בואו תצטרפו אלינו!". הנערים הסתכלו על השלטים, חייכו במבוכה והמשיכו בדרכם.

"בוגי, בוגי, שר הביטחון – כמה ילדים הרגת עד היום!". הקריאה הזאת, שמקורה בהפגנות בארה"ב נגד מלחמת וייטנאם, אומצה כבר לפני שנים רבות בהפגנות ישראליות, כאשר בכל פעם מכניסים את שמו או כינויו של שר הביטחון הנוכחי. "זאת לא בדיוק הססמא המתאימה עכשיו" אומרים כמה מהמשתתפים. לאחר התייעצות קצה עוברים ל"בוגי, בוגי, שר הביטחון – כמה ילדים עצרת עד היום!" ואחרי דקה  ל"בוגי, בוגי, שר הביטחון – כמה ילדים חטפת עד היום!" וזאת נשארה הססמא עד לסיום. "הוא אומר שזה מעצר, מבחינתנו זאת פשוט חטיפה" מדגישה ד"ר ענת מטר מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, מותיקי הפעילים. 

והיתה עוד ססמא ותיקה מאד: "בוגי, בוגי אל תדאג – עוד נראה אותך בהאג". איכשהו, היום זה נראה קצת פחות מדע בדיוני מאשר בפעמים הקודמות שנשמעה הססמא הזאת.