האצבע על הרימון
מזרח ירושלים השבוע (תצלום: איי.אף.פי)
לעיתים בשדה הקרב, חייל לוקח רימון ומוציא ממנו את הנצרה אבל עדיין לא משליך אותו. זה אפשרי, בעזרת האצבע אפשר להחזיק את הרימון שלא יתפוצץ, אבל זה מצב מסוכן שרצוי לא להמשיך בו הרבה זמן. אם האצבע תחליק או מישהו ידחוף את ידו של החייל והרימון יפול, הוא יכול להתפוצץ גם במקום ובזמן לא מתוכנן ובתוצאות בלתי צפויות. וברגע שהוצאה הנצרה מהרימון, בהחלט לא קל להכניס אותה בחזרה.
הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) יצא לעצרת האו"ם כשמצבו קשה מכל הבחינות. עברו עשר שנים מאז נבחר למלא את מקומו של יאסר ערפאת, וקשה להגיד שהוא יכול להציג לבני עמו הישגים משמעותיים.
מאז נבחר הוביל אבו מאזן קו ברור ועקבי – על הפלסטינים להמנע ממאבק מזוין, כמו זה שהגיע לשיאו בימי האינתיפאדה השניה. פעולות כגון פיגועי התאבדות מבאישות את שמם של הפלסטינים בעולם ומביאות עליהם פעולות תגמול הרסניות וקטלניות מצד ישראל. במקום זאת על הפלסטינים לנקוט בפעולה מדינית, לגייס לטובתם את דעת הקהל הבינלאומית, לבנות את כוחם במוסדות הדיפלומטיים הבינלאומיים, ובמקביל לנהל בשטח "מאבק עממי" של הפגנות ומחאות המגייס המונים גדולים ואשר בו לא יופעלו אמצעים אלימים מעבר לזריקת אבנים. במשך עשר שנים הוא הנהיג את מדיניותו של העם הפלסטיני לפי הקו הזה – והתוצאות המעשיות בשטח שואפות לאפס.
אכן, בזירה הדיפלומטית הבינלאומית זכתה מדינת פלסטין להכרה גוברת והולכת ולחברות בפורומים בינלאומיים רבים ומגוונים. האחרון עד כה בשרשרת ההישגים הדיפלומטיים היה טכס הנפת דגל פלסטין לצד יתר דגלי מדינות העולם בחזית מטה האו"ם בניו יורק. עקרונית, לרשות הפלסטינים עומד בסיס דיפלומטי בינלאומי איתן ומוצק הרבה יותר ממה שקיבלה התנועה הציונית בהצהרת בלפור, אשר הבטיחה לא יותר מאשר "בית לאומי" שמהותו נותרה מעומעמת.
אולם גם לאלפי הפלסטינים שהתכנסו ברמאללה לחזות מסכי טלויזיה ענקיים בטכס הנפת הדגל בניו יורק היה ברור שנכון לעכשיו מדובר במדינה וירטואלית שקיומה הדיפלומטי נוגד את העדרה בשטח. בעשר שנות כהונה לא הצליח אבו מאזן לשנות בשום צורה מהותית את המצב בו רשות פלסטינית מקיימת מידה מוגבלת ביותר של שליטה בשרשרת של מובלעות צרות מוקפות בכוחות צבא והתנחלויות מתרחבות. לכך יש להסיף את הפיצול והפילוג העמוק בקרב הפלסטינים עצמם, בין פת"ח וחמאס ובין הגדה המערבית ורצועת עזה. כל הנסיונות לגשר עליו ולהקים ממשלה פלסטינית מאוחדת הסתיימו בכשלון מבזה.
בקרב הפלסטינים מתרבה ההתמרמרות נגד המצב הקיים, ובמיוחד נגד "שיתוף הפעולה הבטחוני" בין שירותי הביטחון של הרשות הפלסטינית ואלה של מדינת ישראל. לפני כשבועיים התעוררה מחאה חריפה בעקבות פרסום סרטי וידאו של שוטרים פלסטינים בבית לחם מכים במכות קשות בחור פלסטיני במהלך נסיון למנוע ממפגינים להגיע ולהפגין מול חומת ההפרדה הישראלית המקיפה את קבר רחל. בקרב הפלסטינים מתחזקת התחושה שהמשך המצב הקיים משרת את הצד הישראלי, כאשר הרשות הפלסטינית מספקת כח של "קבלני משנה פלסטינים לניהול הכיבוש" ומאפשרת ליצור מראית עין של "ניהול עצמי פלסטיני" אשר מפחיתה את עוצמת הביקורת על הכיבוש הנמשך. אחד המקדמים הבולטים של הרעיון להודיע על פירוק הרשות הפלסטינית ו"למסור את המפתחות לישראל" הוא לא אחר מאשר סאיב עריקאת, אחד הבכירים בעוזריו ויועציו של אבו מאזן (אשר עמד בראש צוות המו"מ עם ישראל כל עוד היה משא ומתן...).
מן הרגע בו הודיע אבו מאזן כי בכוונתו "לזרוק פצצה" בנאומו בעצרת האו"ם, נזעקו דיפלומטים אירופים ואמריקאים לרסן ולמתן אותו. לפי מה שדלף לתקשורת, הרבה לא היה להם מה להציע – כפי שנמסר, שר החוץ קרי הבטיח סיוע חירום של 300 מיליון דולר שיחזיק את הרשות הפלסטינית בחיים אך לא ישנה במאום את המצב הבסיסי. ובנאומו בעצרת האו"ם כלל לא הזכיר הנשיא אובמה את הפלסטינים – וגם לא נשיא רוסיה פוטין.
עד לרגע האחרון לא היה ברור מה בדיוק יגיד אבו מאזן בנאומו. עשרים וחמש הדקות הראשונות הוקדשו לרטוריקה דומה מאד למה שנשמע בשנים קודמות. מחאה על עוולות הכיבוש ובמיוחד מתקפת הארגונים הקיצוניים הישראלים על מסגד אל אקצא במזרח ירושלים, והרג משפחה פלסטינית שלמה בשריפת ביתה בכפר דומא. ובעקבות זאת מחמאות לפרלמנטים האירופיים שהכירו בפלסטין בשנה החולפת ובמיוחד לממשלת שוודיה, ועוד מחמאות לאפיפיור פרנסיס שנתן מעמד של קדושות לשתי נזירות פלסטיניות מהמאה התשע עשרה, וגם אזכור דבריו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין (שבקרוב ימלאו עשרים שנה להרצחו) כי אם תישאר ישראל בשטחים שכבשה היא תהפך למדינת אפרטהייד.
אחד העורכים בסי.אן.אן הגיע כנראה למסקנה שדברים בעלי משמעות מעשית כבר לא יאמרו ושאין טעם להמשיך להעביר את הנאום כולו עד תומו בשידור חי עם תרגום סימולטני. וזאת היתה טעות, כי בדיוק לאחר שנפסק השידור הישיר בסי.אן.אן הגיע אבו מאזן סוף סוף אל "הפצצה" (כפי שאפשר היה לשמוע באל-ג'זירה...).
.
"המשך הסטטוס קוו הוא בלתי קביל לחלוטין, כי הוא מהווה כניעה להיגיון הכוח שאותו מפעילה ממשלת ישראל. (...) הסכם אוסלו קבע תקופת מעבר של חמש שנים ליישום, שהיתה אמורה להסתיים בשנת 1999 עם עצמאות מלאה למדינת פלסטין וסיום הכיבוש הישראלי. אבל ישראל הפסיקה את התהליך של הסגת כוחותיה. (...) אנחנו לא נשאר היחידים שמחויבים ליישום ההסכמים אלה, כאשר ישראל מפרה אותם בעקביות. לפיכך, אנו מצהירים כי לא נוכל להמשיך להיות מחויבים להסכמים אלה. אני חוזר: המצב הנוכחי אינו בר קיימא. בני עמנו צריכים תקווה אמיתית, הם צריכים לראות מאמצים אמינים לסיום הסכסוך הזה, לסיום סבלם ויישום זכויותיהם. מדינת פלסטין, המבוססת על גבולות ה-4 ביוני 1967 עם מזרח ירושלים כבירתה, היא מדינה הנמצאת תחת כיבוש - כפי שקרה למדינות רבות במהלך מלחמת העולם השנייה. המדינה שלנו מוכרת על ידי 137 מדינות ברחבי העולם. זכותו של עמנו להגדרה עצמית, חופש ועצמאות מוכרת בעולם, היא בלתי מעורערת ואינה מוטלת בספק. אחת מהשתיים: או שהרשות הלאומית הפלסטינית תוכל להנהיג את העם הפלסטיני מכיבוש לעצמאות - או שישראל, המדינה הכובשת, תהיה חייבת לשאת בכל מחויבויותיה".
עקרונית, כאן מופיעים – אך ללא תאריך ביצוע - כל הצעדים שנדונו והוזכרו בחודשים האחרונים, החל מהפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני עם מדינת ישראל ועד לפירוק מוחלט של הרשות הפלסטינית ומסירת המפתחות למדינת ישראל ודרישה שתמלא את חובותיה כמדינה הכובשת. אופציות בעלות פוטנציאל נפיץ מאד. מה יעשו עשרות אלפי פלסטינים חמושים מכוחות הבטחון הפלסטינים אם שוב לא ידרשו לשתף פעולה עם מדינת ישראל ולמנוע מבני עמם הפלסטינים לפעול נגדה? ומה אם יפוזרו כוחות הבטחון הפלסטינים כליל וחבריהם יתפזרו בשטח ונשקם בידם, בלי לקבל משכורות? ומה יהיה על שירותי הבריאות הפלסטינים ובתי הספר בלי רשות פלסטינית שתנהל אותם ותשלם משכורות למורים ולרופאים? האם מדינת ישראל, בהיותה המדינה הכובשת, תיטול על עצמה את הנטל הכספי והאדמיניסטיבי הזה - כפי שהיה עד הסכמי אוסלו? ואם ישראל פשוט לא תעשה זאת, מי כן?
הרבה סימני שאלה, הרבה תסריטים מדאיגים. אין ספק שבכל מצב של תוהו ובוהו, הראשונים לסבול יהיו הפלסטינים עצמם. אבל לעיתים הנכונות לסבול היא הדרך להגיע להישג כלשהו. כך פועלים שובתי רעב, הגורמים לעצמם נזק כדי לעורר תשומת לב לבעיתם. במקרה בדיוק השבוע נחל שובת הרעב המפורסם מוחמד עלאן ניצחון, וזכה באופן סופי להבטחת מדינת ישראל לשחררו ממעצר מנהלי, ועימו עוד שניים מחבריו שובתי הרעב. אך כדי להשיג זאת היה עלאן צריך להתקרב מאד אל נזק מוחי בלתי הפיך.
בקנה מידה גדול יותר, תוהו ובוהו בגדה המערבית עשוי להכריח את האמריקאים והרוסים המתמקדים כרגע בפתרון המשבר הקשה בסוריה להקדיש תשומת לב דומה גם למשבר הפלסטיני.
ברור כי הנשיא הפלסטיני מאד אינו מעונין לממש הלכה למעשה את התסריטים האלה. הוא עדיין מקווה שהנחת האיום על השולחן בזירה הבינלאומית תספיק, כי הדיפלומטים והמדינאים יתגייסו להקדיש לבעיה הפלסטינית יותר מאשר מס שפתיים ויעניקו לפלסטינים הישג משמעותי, והרשות הפלסטינית באמת תוכל להנהיג את בני עמה לעצמאות - ולא יהיה צריך באמת לפוצץ את הפצצה. אבל לא בהכרח ההחלטה תישאר בידיו.
יום אחרי נאומו של אבו מאזן באו"ם יצאו פלסטינים (אלמונים נכון לשעה זאת) במכוניתם אל כביש המשמש מתנחלים ישראלים באזור שכם. הם עקפו מכונית בה נסעו זוג של מתנחלים צעירים עם ארבעת ילדיהם ופתחו באש. בני הזוג איתם ונעמה הנקין נהרגו במקום, ילדיהם שהיו במושב האחורי לא נפגעו. והיום מתחמם השטח בפעולות נקם של מתנחלים, והפגנות אלימות של אנשי הימין הקיצוני, והזרמת תגבורות צבא גדולות לשטח, ומצור על כפרים וחיפושים נרחבים. פוליטיקאים בכירים השמיעו הצהרות מתלהמות לקהל אלפים בהלווית בני הזוג ("המלחמה בטרור דורשת מאתנו נחישות, יד ברזל ואורך רוח. אנו נאבקים באויב צמא דם וחסר מעצורים, נרדוף אחריהם ולא נשקוט עד אשר נניח ידנו על הרוצחים ושולחיהם" אמר שר הביטחון יעלון).
המתנחלים ונציגיהם בממשלת נתניהו – ויש לא מעט כאלה – מנסים לשנות את הסטטוס קוו לכיוון שלהם. הם דורשים צעדי ענישה "בלתי מידתיים" נגד הפלסטינים וסגירת כבישים לתחבורה פלסטינית ומעל לכל בניה התנחלותית – בניה נרחבת בהתנחלויות הקיימות וגם הקמת התנחלות חדשה במקום בו נהרגו בני הזוג. שר החינוך נפתלי בנט, מנהיג מפלגת "הבית היהודי", הצהיר כי לדעתו "אין לישראל אינטרס בהמשך קיומה של הרשות הפלסטינית".
ובינתיים נמשכת הבערה בירושלים, שם שוב הוגבלה כניסת מתפללים מוסלמים למסגד אל אקצא ואלה שכניסתם נאסרה התעמתו עם המשטרה ברחובות הסמוכים. וגם בשכונת עיסאוויה, אחד ממוקדי המתיחות הקבועים במזרח ירושלים, התעמת המון גדול עם המשטרה. "צעיר שניסה לזרוק בקבוק תבערה נורה בידי שוטרים בפלג גופו התחתון. חבריו מילטו אותו מהמקום. עכשיו מנהלת המשטרה חיפושים כדי למצוא ולעצור אותו" דיווחה הכתבת בחדשות הערב בטלויזיה. גם בחברון היו עימותים נרחבים, ועל המסך הופיעו מה שכינה הקריין "תמונות האינתיפאדה האופיניות" – זריקת אבנים, וירי גז מדמיע, וצמיגים בוערים.
נכון לעכשיו, שירותי הביטחון הפלסטינים טרם קיבלו פקודה לשינוי המדיניות. הם ממשיכים לקיים שיתוף פעולה עם ישראל.
האצבע עדיין מחזיקה את הרימון.
----------------------------------------------------------------
מחאת שתיקה - חייבים לשבור את מעגל האלימות!
הערב (מוצ"ש) ב- 19:30, כיכר הבימה, תל אביב
מחאת חירום הערב בכיכר הבימה: בחודשים האחרונים מעגל האלימות של
הסכסוך שלנו הולך וגדל. קו ישר עובר בין אירועי תג מחיר וההצתה הקטלנית בכפר דומא,
לפיגוע הירי השבוע ולאינספור תקריות אלימות משני הצדדים להן אנו עדים בעת האחרונה.
ישראלים ופלסטינים נהרגים - ורה"מ שותק ומפקיר את הזירה המדינית.
למול ההידרדרות וההסלמה לא מציעים לנו שום פיתרון מלבד שנאה, הסתה
ונקמה. בימים האלו בוחר ראש הממשלה לשתוק באו"ם ולא לעשות דבר כדי לשבור את
הקיפאון המדיני. שני הצדדים חייבים לחזור למשא ומתן.
פעילי לוחמים לשלום הכואבים ומזועזעים מהאירועים הנוראים האלו,
באים להגיד: יש דרך אחרת! הקול של הרוב המתון והשפוי שמתנגד לאלימות מושתק, או לא
נשמע. לרוב הזה נגמרו המילים - אין מה לומר אל מול אזלת ידה של הממשלה המפקירה את
גורלנו וחיינו.
לא ניתן לגורמים הקיצוניים ולמדיניות של אי מעש להשתיק את הקול
השפוי הזה. הצטרפו אלינו הערב , מוצאי שבת ב-19:30 בכיכר הבימה כדי להביע מחאה
בשתיקה אל מול אוזלת היד הזו. חייבים לעצור את מעגל האלימות!
