יושבים עם החרב על חבית חומר נפץ
ברחוב דיזנגוף בתל אביב ראיתי בתחילת השבוע על מונית שרות שלט פרסומת ובו דגל ישראל ענקי ומתחתיו הססמא "ביחד ננצח" (ובצד - הלוגו של רשת החנויות שמימנה את השלט...). זאת כבר לא תופעה חדשה. שוב ושוב בשנים האחרונות, ברגעים של משבר ומלחמה ושפיכות דמים , מגלים אנשי עסקים ופרסומאים ממולחים את ערכו של הפטריוטיזם כמקדם מכירות.
ברחוב אבן גבירול, די סמוך למקום בו ראיתי את המונית נושאת השלט, צעדו יומיים לפני כן, במוצאי שבתף אלפי מפגינים וקראו בקול גדול "כולנו/ביחד/בלי שנאה ופחד!" וגם "כולנו/ביחד/בלי גזענות ופחד!". גם בירושלים לפני שבוע ולפני שבועיים נשמעה הקריאה הזאת, והיא מיועדת להיות גם הססמא הראשית גם בעצרת שתתקיים בחיפה ביום ראשון הקרוב. ומה ההבדל בין ה"ביחד" שעל המונית ל"ביחד" של המפגינים ברחוב? קודם כל, העובדה שה"ביחד" השני כולל יהודים וערבים גם יחד, הצועדים יחד ברחוב וחולמים יחד על עתיד של שלום בארץ האומללה הזאת.
אחד מבין יותר משש מאות קטינים פלסטינים שנעצרו החודש
תצלום: סוכנות הידיעות הפלסטינית
ביום שני בבוקר התנוססה ברבים מאתרי החדשות הישראליים תמונה של גופת אדם מוטלת על הארץ – דוגמא מובהקת לסוגה המתפתחת ומתרחבת שכמה בעלי טור מכנים "הפורנוגרפיה של המוות". האיש שצולם על ידי אחד החיילים שהרגו אותו חמש דקות לפני כן היה ראאד ג'רדאת, סטודנט בן 22 מהכפר סעיר, צפונית מזרחית לחברון. לפי מה שסיפרו חבריו הוא נסער מאד ממותה של דניה אירשיד, נערה בת 17 שנורתה למוות בידי חיילים במחסום בחברון, בטענה שניסתה לדקור אותם. (נכונותה של הטענה הזאת כנראה לא תתברר לעולם). כמו צעירים רבים, ג'רדאת היה משתמש אינטסיבי במדיה החברתית. לציוץ האחרון שלו בטוויטר הוא צירף תצלום של גופתה המגואלת בדם וכתב: "דמיין שהיא אחותך".
בבוקר יצא ראאד ג'רדאת אל צומת בית ענון שמצפון לחברון שם עמדו במשמרת חיילים ישראלים, אנשי שיריון שבמסגרת תגבור הכוחות בגדה המערבית הוצאו מהטנקים שלהם והוצבו רגלית לקיים אבטחה בצומת. ג'רדאת ניצל את חוסר ערנותם של החיילים והצליח לדקור אחד מהם, בצווארו - ואז נורה ונהרג בידי החיילים האחרים. צוותי הצלה שהגיעו למקום לקחו את החייל שנדקר והעניקו לו טיפול דחוף מציל חיים באמבולנס, כל הדרך למחלקה לטיפול נמרץ בירושלים.
באופן די בלתי שגרתי הדיווח בערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית נתן גם משהו מזוית הראיה הפלסטינית. הכתב שביקר בכפר סעיר צילם את אחיו של ההרוג זועק "ראאד! ראאד! רק שעה לפני שזה קרה ראיתי אותו, הוא נראה כרגיל, אני לא יכול להאמין שלעולם לא אראה אותו יותר!" ומאחוריו עשרות מצעירי הכפר מדליקים צמיגים וצועקים "ראאד השהיד המבורך!בדרכו של ראאד נלך!" ומתכוננים לעימות עם החיילים שיכנסו לכפר. לאחר מכן עבר השידור אל אביו של החייל, שעמד ליד מיטתו כאשר התעורר משלושה ימים ללא הכרה בבית החולים: "זאת הפעם השניה שזה קורה לי תוך שנה. בשנה שעברה נפצע בני הבכור ניר בעזה ורצתי למיטתו, ועכשיו בני הצעיר גלעד. הרוצח הזה ניסה להרוג את גלעד שלנו, ילד טוב, מוזיקאי מוכשר שאהוב על כולם. תראו איך הילדים האלה בכפר מעריצים את הרוצח ורוצים ללכת בדרכו. אני חושש שהמצב הזה ימשך עוד הרבה מאד זמן".
מאז התחלתי לכתוב את המאמר כבר היו עוד כמה מקרים כאלה ועוד כמה פלסטינים נהרגו בנסיונם לדקור חיילים ישראלים ועוד ועוד גופות הצטברו במקררים של הרשויות הישראליות. לפי החלטת הממשלה, גופות ההרוגים אינן מוחזרות למשפחותיהם, שכן "כל הלוויה הופכת להפגנה המונית". לנוכח החלטת הממשלה פרצו ברחבי השטחים הכבושים הפגנות המוניות בדרישה להחזיר את גופות ההרוגים למשפחותיהם. דובר בית החולים בחברון מסר כי בעקבות ההפגנה בדרישה להחזיר את הגופות התמלא חדר המיון התמלא בנפגעים, בהם עשרה שנפצעו מירי חי ושלושה שנפגעו מכדורי גומי. היתר נפגעו משאיפת גז. לפחות, ההפגנה הזאת לא הסתיימה בגופות מתים נוספות...
בימים הראשונים של "האינתיפאדה השלישית" או "גל הטרור" או איך שלא נקרא לזה, רבים מהדוקרים הפלסטינים יצאו לערי ישראל ודקרו אזרחים מקריים בהם נתקלו. בשבועיים האחרונים כמעט כל מעשי הדקירה מכוונים נגד חיילים חמושים בשטחים.
התבערה הזאת, שאיש אינו רואה את סופה, החלה במזרח ירושלים. הציתה אותה פעולתם של המתנחלים והפוליטיקאים הישראלים אשר יצאו בנסיונות בוטים לשנות את הססטוס קוו שנהג במתחם המסגדים בירושלים ולאפשר שם תפילה יהודית – מה שרבים מהמשתתפים מחשיבים כצעד לקראת בניתו מחדש של בית המקדש. מזכיר המדינה האמריקאי קרי, בנסיונו להרגיע את המצב, התרכז בנושא המסגדים והצליח להשיג את הסכמתו של נתניהו להציב במתחם הרגיש הזה מצלמות שישדרו במשך 24 שעות ביממה "כדי לוודא שמדינת ישראל אינה מפרה שם את הסטטוס קוו הדתי". כנראה שזה מעט מדי ומאוחר מדי. במיוחד שבינתיים עוד לא הוצבו מצלמות, ומשטרת ישראל הסירה מצלמות שהוצבו בידי אנשי הוקף המוסלמי. עדיין לא הוסכם מי יציב את המצלמות ובאיזה מקומות על ההר ובאיזה זווית יצלמו ולידי מי ימסרו הצילומים ומי יהיה מוסמך לפרסם אותם – כל אחת מהנקודות האלה בהחלט יכולה לשמש נושא למשא ומתן שימשך חודשים ואולי גם שנים.
סוכנות הידיעות הפלסטינית מען דיווחה כי הנשיא מחמוד עבאס נשאל על ידי קרי בפגישתם כיצד ניתן להרגיע את השטח וציטטה את תשובת הנשיא הפלסטיני, שאמר כי המחאות מובלות על ידי "צעירים זועמים שאיבדו כל תקווה ומחפשים עצמאות". ואילו ב"הארץ" צוטטו בכירים פלסטינים שאמרוי כי "צינון הרוחות סביב המתחם אמנם חיוני, אך הזעם הפלסטיני נוגע גם להמשך הכיבוש, תוקפנות המתנחלים והעדר האופק המדיני. אם מר קרי חושב ששידור במצלמות מאל־אקצא יוביל לרגיעה, הוא טועה בגדול. אנחנו יצאנו לרחובות כדי להגיד די, נמאס מהכיבוש".
מעבר לנושא המצלמות, לראש הממשלה נתניהו בהחלט לא היו בשורות מעודדות עבור הפלסטינים (וגם לא עבור אזרחי ישראל...). במהלך ישיבת החוץ והביטחון של הכנסת הצהיר ראש הממשלה כי "בעת הזו צריך לשלוט על כל השטח בטווח הנראה לעין. שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו - כן ". ואז הוסיף ראש הממשלה כי הוא לא רוצה מדינה דו-לאומית - כלומר אין בכוונתו לספח את השטח ולהחיל עליו את החוק הישראלי, מה שיחייב הענקת אזרחות ישראלית וזכות בחירה לתושביו הפלסטינים. אין ספק שראש הממשלה מעדיף להמשיך ללא הגבלת זמן במצב הקיים, שלטון צבאי ישראלי "זמני" שימשך "עד שישתנו התנאים במזרח התיכון"...
זהו הרקע ליוזמות כמו זו של ניו זילנד, המבקשת להעביר במועצת הביטחון של האו"ם החלטה שתקרא לצעדים בוני אמון כדי לאפשר חידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים – הקפאת בניה התנחלותית והרס בתים פלסטינים בידי ישראל, הקפאת פניות פלסטיניות לבית הדין הבינלאומי בהאג. אך כאשר ראש ממשלת ישראל מתכוון להמשיך בשליטה בכל השטח, על מה בעצם נותר לקיים משא ומתן?
בכינוס במכללה האקדמית נתניה הזהיר תת-אלוף גיא גולדשטיין, סגן מתאם פעולות הממשלה בשטחים: "אנחנו בעיצומו של עימות שסיומו אינו נראה באופק. אבו מאזן לא מוביל מדיניות של טרור, הוא מנסה להרגיע את השטח, אבל ללא מהלך מדיני משולב של ישראל והרשות הפלסטינית העימות הנוכחי לא יסתיים. גם אם תהיה רגיעה מסוימת, והלוואי ובימים הקרובים באמת יהיה שקט ולא יהיו פיגועים, עדיין כל התנאים קיימים. אנחנו יושבים על סוג של חבית חומר נפץ".
כל זה מתרחש בדיוק בשבוע שבו חל יום השנה העשרים להרצחו של ראש הממשלה יצחק רבין.
העובדה כי ישנו יום שנה רשמי שנקבע על פי חוק חייבה כמה וכמה פוליטיקאים בכירים לאקרובטיקה מילולית מסובכת כדי להביע צער ואבל על הרצחו של ראש ממשלה מבלי להתיחס אל הפיל שבאמצע החדר – כלומר, להסכמי אוסלו שעליהם חתם יצחק רבין ובגללם הוא נרצח.
גם נפתלי בנט – ראש מפלגת הבית היהודי של המתנחלים, האיש שקרא לפלסטינים "רסיס בתחת" ואשר בדיוק השבוע הצטלם חגור אקדח – נדרש בתוקף תפקידו כשר החינוך לדבר על רבין בכינוס זיכרון ממשלתי אליו הוזמנו מאות בני נוער מכל רחבי הארץ ואשר שודר בשידור חי בטלוזיה החינוכית. בנט קם ונשא נאום ארוך ודיבר על רבין כפטריוט וציוני דגול ואיש צבא שחלם על המדינה בטרם קמה ונלחם להקמתה ב-1948 והיה איש צבא אמיץ ופיקד על ניצחון גדול בשנת 1967 ו"איחד את ירושלים" ואחר כך גם עשה כמה מעשים פוליטיים שאותם לא הזכיר שר החינוך במדויק ואז הוא נרצח מסיבות לא ממש ברורות אבל זה כמובן דבר נורא המלמד את כולנו כמה חשוב לשמור על סובלנות ופלורליזם. גם הנאומים האחרים בכינוס הזה, נאומים של פוליטיקאים מבוגרים וגם של בני נוער שאולי חולמים להיות פוליטיקאים כשיגדלו, ולא מצאה אפילו באחד מהם את המלה "אוסלו" ונדיר היתה שם גם המלה "שלום".
גם בנוסח הקריאה לעצרת הזיכרון העומדת להתקיים בכיכר רבין במוצאי השבת הקרובה לא מופיעות המלים האלה. "על כל שבטי ישראל וכל חלקיה של החברה הישראלית להתאחד ולהתחייב כי בכל מחלוקת שתהיה בתוכנו תכריע הדמוקרטיה. ישראל עומדת בפני בפני הכרעות קשות, הרות גורל והיסטוריות. הכרעות אלה יש לקבל אך ורק באמצעות ההליך הדמוקרטי וערכי המוסר. אנו מבקשים להציב את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל כתמרור אזהרה בפני החברה הישראלית.". אבל מה טיבן של ההכרעות המתבקשות האלה? שלום? שטחים? כיבוש? פלסטינים? מארגני העצרת נמנעו במכוון מכל התיחסות, במטרה המוצהרת שגם אנשי ימין יוכלו להשתתף בעצרת.
דניאל בר-טל, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית באוניברסיטת תל אביב וראש מכון לדו קיום יהודי-ערבי, ליקט והפיץ כמה ציטוטים מנאומיו של יצחק רבין בשנים האחרונות לחייו – ציטוטים שלא הוזכרו באף אחד מן הנאומים שננאמו בעצרות הזכרון הרשמיות:
"אין אנו עוד בהכרח עם לבדד ישכון, ואין זה נכון עוד שהעולם כולו נגדנו. עלינו להיחלץ מתחושת הבידוד האוחזת בנו כמעט יובל שנים. עלינו להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבין-לאומי, שאם לא כן, נישאר אחרונים ובודדים בתחנה" (13 ליולי 1992).
"אנו יכולים לנעול כל דלת, לקטוע כל ניסיון לשלום. מוסרית אנו רשאים שלא לשבת ליד שולחן דיונים עם אש"ף, שלא ללחוץ יד למי שידו החזיקה סכין ולחצה על ההדק. כוחנו היה עמנו לדחות בשאט-נפש הצעות מאש"ף - ואז להיות שותפים מאונס להמשך המעגל אשר בו נאלצנו לחיות עד עכשיו: מלחמה, טרור ואלימות. אבל בחרנו בדרך האחרת, זו הנותנת סיכוי, הנותנת תקווה" (21 בספטמבר 1993).
"אנו משוכנעים כי שני העמים יכולים לחיות על אותה פיסת-אדמה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כפי שניבאו לנו הנביאים, ולתת לארץ הזאת, ארץ האבנים, ארץ המצבות, את טעם החלב והדבש שהיא זכאית לו. ...בשעה זו אני פונה אל בני העם הפלסטיני ואומר: שכנינו הפלסטינים, מאה שנות דמים נטעו בנו איבה זה לזה. ...היום אתם ואנו מושיטים יד לשלום" (4 למאי 1994).
יגאל סרנה כתב היום בידיעות אחרונות: "במוצ"ש אלך לעצרת כי זה מה שנותר. להיות שם על מקום הדם השפוך שחצי מהציבור כבר מתעלם ממנו ודתיים לאומיים סבורים שרבין היה איש רע שנענש על מעשיו. אצא שוב לעצרת לבכות את התוצאות המחרידות של המעבר מישראל הרבינית לישראל הביבית. אקשיב לקינת הנכאים של מחנה שמקומו נתפס בידי מי ששואף להקים מחדש את המקדש גם במחיר מלחמת נצח עם מיליארד וחצי מוסלמים. אעמוד ואזכר ברבין ובאבי שהיה מבוגר ממנו בחצי דור, שרצו אותו דבר: מדינה ישראלית שתחיה כחלק מן המזרח התיכון ותהיה בת משגשגת במשפחת העמים ולא גטו שוחר נקם ודם".
שלום עכשיו ומרצ פרסמו קריאות לתומכיהן להשתתף בעצרת כגוש גדול ובולט, "כדי להדגיש את דרכו של רבין אל שלום המבוסס על שתי מדינות – שבגללו נרצח – ואת הצורך החיוני לחזור אל הדרך הזאת כיום. נעמוד בכיכר ביחד ונגיד לראש הממשלה שאנחנו לא מסכימים לחיות לעד על חרבנו. יש בנו תקווה והיא תנצח."
גם אנחנו מגוש שלום נהיה בעצרת הזאת, בין הצעירים שטרם נולדו ביום בו נרצח רבין ואשר נושאים את תקוותנו לעתיד טוב יותר, למרות הכל. תמיד, מדי שנה, הצעירים האלה מקבלים בהתלהבות את המדבקות הנושאות את דגלי ישראל ופלסטין זה לצד זה ועונדים אותן על בגדיהם. גם אם נושא השלום עם הפלסטינים נעדר מן הנאומים שישמעו מעל הבמה.
שלושה ימים לפני העצרת הלכתי בכיכר רבין, שעדיין היתה ריקה מאדם, עברתי את האנדרטה במקום שבו התרחש הרצח והמשכתי הלאה. ברחבי הכיכר תלו מארגני העצרת הרשמית תצלומים גדולים מחייו של רבין. תצלומים שנבחרו בקפדנות. תצלום לחיצת היד ההיסטורית עם ערפאת בלט בהעדרו, וגם לא היו תמונות אחרות מתקופת אוסלו. כן היתה תמונה עם חוסיין מלך ירדן – השלום עם ירדן, שלא כלל ויתורים טריטוריאליים, הרבה פחות שנוי במחלוקת. היו תמונות במדים מן הקריירה הצבאית, היתה תמונה עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, מהתקופה בה היה רבין שגריר ישראל בוושינגטון. אך ראוי לציון שהיתה שם גם תמונה מביקור של רבין ברמאללה – ביקור מהתקופה שלפני אוסלו. זה עוד היה רבין הישן, זה שאמר "נפגוש את אש"ף רק בשדה הקרב" והורה לחיילים "לשבור למתפרעים את הידיים והרגליים". אפילו כך, זה היה די נועז מצידו לעמוד באמצע הרחוב ברמאללה ולדבר עם עוברים ושבים פלסטינים. מהבעת הפנים בתמונה נראה כי רבין הקשיב ברצינות אל מה שהיה להם לאמר.
