נדנדה בינלאומית
נערים פלסטינים בכפר נבי סלאח מציגים כרטיס אדום לקצין ישראלי
תצלום: עיסאם רימאווי
האירויזיון, תחרות הזמר השנתית של איגוד השידור האירופי, חשובה מאד לישראלים. היא אולי חשובה להם יותר מאשר לאירופאים עצמם. הישראלים רוצים מאד מאד להיות חלק מאירופה, זה חשוב לישראלים שהגיעו לכאן במקורם מאירופה, וחשוב אולי אפילו יותר לישראלים שהגיעו לכאן ממדינות מחוץ לאירופה. לישראלים חשוב מאד להיות חלק מן האירויזיון, כמו שחשוב להם להיות חלק מאליפות הכדורגל האירופית ומאליפות הכדורסל האירופית ומאיגוד חילופי המדע האירופי ומעוד הרבה ארגונים ואיגודים אירופיים. רק בבית המשפט האירופי לזכויות האדם יעדיפו אזרחי ישראל שלא לקחת חלק (בשעתו מתח בית המשפט הזה ביקורת חריפה על פעולות הצבא ושירותי הבטחון הבריטיים בצפון אירלנד...)
"זהו מפגן אדיר נשל קשר חוצה גבולות בין ארצות שונות, בין תרבויות שונות!" הכריזו שלוש המנחות בפני קהל האלפים באולם הענק בוינה וקהל המיליונים של הצופים בבית. אפשר להטיל קצת ספק בחלק של המפגש בין התרבויות, בהתחשב בכך שכמעט כל השירים הושרו באנגלית ולא בשפתן הלאומית של המדינות המשתתפות, שיר אחר שיר שנראו כולם כמייצגים תרבות אחת – תרבות די רדודה שמקורה בארצות הברית של המאה העשרים, למרות שהאמריקאים עצמם לא נטלו חלק באירוע האירופי הזה.
גם השיר "Golden Boy" שאותו שר הישראלי הצעיר נדב גדג' לא חרג בהרבה מן הכלל הזה, האלמנט הישראלי ביותר בו היה הפזמון החוזר "Let me show you Tel Aviv". לפני שעלה גדג' זכתה ישראל, כמו יתר המדינות המשתתפות, לשתי דקות של הצגת הנופים האופייניים שלה בפני קהל המיליונים הרתוק למסך ברחבי אירופה. לשמך שניות ספורות חלף על המסך חוף הים עטור המלונות של תל אביב, אך רוב זמן המסך הוקדש לנופים אלפיניים של הר מכוסה שלג ורכבל מוביל גולשי סקי אל הפסגה – ללא ספק הנוף האירופי ביותר שיכלה מדינת ישראל להציג. איש לא טרח לציין בפני הצופים האירופיים כי בעצם היה זה הר החרמון המושלג, חלק מרמת הגולן שאותה כבשה ישראל מסוריה וסיפחה אותו חד צדדית בסיפוח שבשעתו עורר תגובות חריפות באירופה. כמובן, כל עוד נמשכת מלחמת האזרחים בסוריה זוכה ישראל להקלה בלחצים להחזרת השטח המסוים הזה...
גם אם גישור על תרבויות לא ממש היה שם, גישור על חילוקי דעות מדיניים אפשר היה למצוא באירויזיון הזה. למרות כל המתיחות סביב אוקראינה, השיר הרוסי ( באנגלית) זכה לתמיכה די נרחבת והוביל בחלק גדול מן התחרות, אם כי בסופו של דבר גבר עליו השיר השוודי (באנגלית). בסך הכל יצא הציבור הישראלי מרוצה מגדג' שלהם שהצליח לזכות ב-97 נקודות ולהתברג למקום התשיעי באירופה. "אני מרגיש שזכיתי, זאת היתה חוויה גדולה מהחיים, חוויה אדירה, סיפרו לי שאנשים ברחובות מדברים על התחרות, כתבו לי המון לייקים בפייסבוק ודברים מחמיאים כמו 'בעזרת השם ריגשת את כל עם ישראל'. אפשר לסכם שביקום הפוליטי אנחנו במצב בינלאומי גרוע, אבל ביקום שעוסק במוזיקה ובחיבור בין אנשים ישראל היא אהובה ונחשקת".
לרגע אחד איים היקום הפוליטי לפלוש גם אל במת האירוויזיון. הזמרים ההונגרים שהגיעו לתחרות עם השיר "מלחמות לשווא" התכוונו מלכתחילה לאייר את המסר האנטי-מלחמתי בשירם בקליפ שקופיות שיזכירו מלחמות אמיתיות שהתרחשו בשנה האחרונה ואת מספר הקרבנות בהן, ובין השאר גם המלים "שנת 2014 - עזה - שני שלישים מהקורבנות היו אזרחים, בהם יותר מ-500 ילדים". אבל השגריר הישראלי בבודפסט נזעק בעוד מועד ופנה אל ממשלת הונגריה וציין כי באירויזיון אסור להביע עמדות פוליטית. ואכן הפניה עזרה והקליפ מעורר המחלוקת צונזר. הזמרים ההונגרים הופיעו עם המסר הכוללני שמלחמות הן דבר רע ונורא, ומן הצופים האירופים נחסך האזכור של הילדים ההרוגים בעזה.
ציפי חוטובלי, שתמנתה לסגנית שר החוץ כאשר את תפקיד השר שומר נתניהו לעצמו, חשבה על גישה קצת שונה כלפי הזירה הבינלאומית. עם כניסתה לתפקיד כינסה חוטובלי את הדיפלומטים הבכירים המייצגים את ישראל ברחבי העולם, והפצירה בהם להצניע את הטיעון כי מדינת ישראל זקוקה לשטחים שכבשה בשנת 1967 לצרכי בטחונה ובמקום זאת להגיד בקול רם וברור כי הארץ כולה שייכת ליהודים שכן אלוהים בכבודו ובעצמו הבטיח להם אותה. חוטובלי גם הביאה ציטוט ומראה מקום מדויק מדברי רש"י. כבר בצרפת של ימי הביניים חזה הפרשן הגדול – כך הסבירה סגנית שר החוץ החדשה - שיום אחד יזדקקו היהודים להצדיק את שלטונם בארץ המובטחת. אל מול טיעוניהם המוסריים של הפלסטינים, המתלוננים כי ארצם נגזלה מהם וכי הם חיים תחת כיבוש מדכא, צריכים נציגי מדינת ישראל פשוט לצטט את רש"י ולהציג את הטיעון המנצח – ממש ברגע בריאת העולם יעד אלוהים את הארץ הזאת לשימושם הבלעדי של היהודים ושלהם בלבד. כפי שדווח, הדיפלומטים הישראלים הותיקים לא ממש התלהבו מן הקו ההסברתי שהציעה להם הבוסית החדשה. ראש הממשלה נתניהו מצידו מיהר למנות את נאמנו דורי גולד למנכ"ל משרד החוץ. גולד נחשב כנץ מדיני שאינו נוטה חסד לפלסטינים, אך טיעונים דתיים בפוליטיקה אינם כה שגורים על פיו.
נשיא ארצות הברית ברק אובמה לא הזכיר את ציפי חוטובלי בנאום שנשא בבית הכנסת עדת ישראל בוושינגטון בוושינגטון, וגם לא בראיון שנתן לעיתונאי ג'פרי גולדברג ב"אטלנטיק". הוא כן הביע דאגה גוברת מהכיוון שאליה הולכת ישראל: "הדמוקרטיה הישראלית מאד חשובה לי. כשאני חושב על איך שמעתי לראשונה על ישראל זה היה מבוסס על... הקיבוצים, ומשה דיין וגולדה מאיר והתחושה שלא רק שאנחנו מקימים מדינה בטוחה לעם היהודי אלא גם משנים את העולם ומתקנים אותו. שנעשה את זה בצורה הנכבונה, שנלמד מהסבל והרדיפות שאנחנו עברנו איך לשלוט על אחרים ואיך לנהוג בהם. אני רוצה שישראל, כמו שאני רוצה גם שארה"ב, תסמל את הערכים היהודים-נוצריים, שהם הערכים ההומאניים והאוניברסליים שהובילךו לקדמה במהלך אלפי שנים. אותם ערכים שהובילו לביטול העבדות והאפליה הגזעית. אותם ערכים שהובילו לשחרורו של נלסון מנדלה ולכינונה של דמוקרטיה רב-גזעית בדרום-אפריקה. יש ניסיון של חוגים פוליטיים מסוימים ליצור מצג לפיו מי שתומך בישראל או בעם היהודי חייב 'לתת חותמת גומי' למדיניותה של ממשלת ישראל. נוצר מצב שבו אם אתה מציב שאלות ביחס למדיניות ההתנחלויות אתה אנטי-ישראלי או אפילו אנטי-יהודי. אם אתה מביע חמלה כלפי צעירים פלסטינים שצריכים לעמוד במחסומים או נמצאים תחת מגבלות תנועה אתה הופך לחשוד בכל הנוגע לתמיכתך בישראל. אם אתה מעז להיכנס למחלוקת פומבית עם ממשלת ישראל אז נוצרת תפיסה כאילו אתה אנטי-ישראלי או אנטי-יהודי. אני דוחה זאת מכל וכל".
]
כמה משרי ממשלת נתניהו מיהרו להקים קול זעקה על ש"אובמה מתערב בפוליטיקה הפנימית של ישראל", והדברים הופיעו בכותרת ענקית בבטאונו של נתניהו "ישראל היום". ואולם בצידה האחר של המפה הפוליטית היו רבים שהתרשמו פחות מן המלים החזקות שהשמיע הנשיא, ויותר מן המשלוח הגדול של נשק שהבטיח אובמה לישראל מיד עם כניסתה של הממשלה החדשה לתפקידה. ומעבר לכך, ארצות הברית דאגה לחסום באיבו מאמץ מצרי לכנס ועידה לפרוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. את שאיפתם של המצרים כי מה שארה"ב דורשת מאיראן היא תדרוש גם מישראל הגדירו הדוברים האמריקאים כ"בלתי ריאליסטית לחלוטין".
השבוע זכתה ידידה שלי, יהודיה אמריקאית ליברלית, להזדמנות חד פעמית לדבר כמה דקות ביחידות עם הנשיא אובמה, ולהמשיך את הדו שיח עמו במסגרת של קהל די מצומצם ואינטימי. כפי שסיפרה אחר כך "אמרתי לו 'אני רוצה לדבר אתך על הפלסטינים, הם חיים בגיהנום'. הוא שתק לרגע ואז עם המבט החם והאוהד על פניו ענה בקולו החזק 'אני יודע'. אמרתי לו 'הייתי בטוחה שזה מה שתגיד'. אבל אחר כך, בפני הקבוצה כולה, הוא אמר 'הסכסוך הישראלי-פלסטיני ימשיך להיות ברדק מאד גדול במשך הרבה זמן. לאחר שנועצתי עם הגנרלים שלי ועם הסי.אי.איי. כולנו הסכמנו שישראל חייבת לקבל נשק וכסף כי היא אינה יכולה להשאר חשופה לטרור'. " ידידתי יצאה מהפגישה עם הנשיא בהרגשה רעה ומאוכזבת. אך יש לציין כי בנושא מהותי אחד שומר אובמה את קלפיו קרוב לחזה: האם יטיל או לא יטל וטו על הצעת ההחלטה שמתכוונת צרפת להגיש במועצת הביטחון בחודש ספטמבר? לפי הנוסח שמכינים הצרפתים, יקבעו קווי ה-4 ביוני 1967 כבסיס לגבול השלום בין ישראל ופלסטין. לפני שיכנס בכל כוחו לנושא הזה, אובמה מתכוון להשלים את ההסכם עם איראן – תאריך היעד של ה-30 ביוני הולך ומתקרב, ואז צפוי קרב קשה על גבעת הקפיטול.
מאבקם של השחורים לשוויון זכויות הוא אחד האירועים המכוננים החשובים ביותר מבחינת של הנשיא אובמה ותומכיו, ביניהם בולטים היהודים הליברלים. במקביל לפרסום הראיון של הנשיא התפרסם ב"הארץ" גם מאמר פרשנות בכותרת "הקו המחבר בין רוזה פארקס לפועל הפלסטיני".
כבר זמן רב מנהלים המתנחלים מסע לחצים נרחב בדרישה למנוע מן הפועלים הפלסטינים החוזרים מעבודתם בישראל לנסוע בקוי התחבורה הציבורית בהם נוסעים המתנחלים. "למען ביטחונם של הילדים, בני הנוער ובנות הנוער מהשומרון אי אפשר להסכים שהם יצטרכו לנסוע מדי יום באוטובוסים הללו יחד עם אלפי פועלים פלסטינים, זאת סכנה לביטחון והערבים גם מטרידים מינית את הבנות שלנו" הכריז מנהיג המתנחלים גרשון מסיקה. בעקבות מסע הלחצים שהפעילו המתנחלים הכריז שר הביטחון על "הפעלה נסיונית" של תכנית בה יהיו האוטובוסים בתחבורה הציבורית הרגילה שמורים למתנחלים בלבד ואילו הפועלים הפלסטינים החוזרים מעבודתם בישראל (ברשיון הצבא ושירותי הבטחון...) יאלצו לנסוע בדרכים עוקפות ולעבור בדיקות בטחוניות מוגברות שיאריכו את דרכם הביתה בשעתיים בממוצע.
פרסום התכנית עורר גל סוער של תגובות זועמות. ארגוני שלום ומפלגות שמאל בישראל השמיעו את קולם, וגורמים בינלאומיים - וגם ובמיוחד שר הפנים לשעבר גדעון סער, שהתיצב לפני חצי שנה כמתחרה לראש הממשלה נתניהו ומועמד פוטנציאלי להחליפו, ואשר מנסה מדי פעם לטפח לעצמו תדמית "ליברלית". הפרדת אוטובוסים בוטה בראש חוצות ובראש כותרות היתה הדבר האחרון לו היה נתניהו זקוק בדיוק ערב ביקורה של שרת החוץ של האיחוד האירופי – וכך, תוך כמה שעות הנחה נתניהו את יעלון לבטל את תכניות ההפרדה.
הכביש המחבר את הכפר הפלסטיני ביתין ואת הכפרים שבצפון-מזרח מחוז רמאללה אל העיר רמאללה קיבל הרבה פחות תשומת לב תקשורתית – כמעט בכלל לא. לפני חמש עשרה שנה, במהלך פעילותו לדיכוי האינתיפאדה השניה, חסם הצבא את הכביש הזה לתנועת פלסטינים והפך אותו כביש השמור אך ורק לתנועתם של מתנחלים – ולא סתם מתנחלים, אלא תושבי התנחלות בית אל בה גרים רבים ממנהיגי "מועצת יש"ע". הפלסטינים נדרשו לנסוע בדרכים עוקפות ארוכות וקשות לתנועה. השבוע הודיע הצבא כי במסגרת "הקלת תנאי החיים של הפלסטינים" תתאפשר בפעם הראשונה מזה חמש עשרה שנה תנועה פלסטינית מוגבלת בכביש הזה - רק למכוניות פרטיות ורק בכיוון אחד, וזאת בתנאי שהנהגים הפלסטינים "יתנו זכות קדימה למכוניות המתנחלים". לאחר יום אחד ולאחר הפגנה סוערת של מתנחלי בית אל הודיע הצבא כי הנסיון נכשל ודחפורי הצבא הגיעו לחסום בסלעים את גישת הפלסטינים לכביש.
כל זה כאמור קרה ביום בו נפגש ראש הממשלה נתניהו בלשכתו עם פדריקה מוגריני, שרת החוץ של האיחוד האירופי. האורחת ביקשה ממנו להציג עמדה חיובית שתוכל לתת פתח למשא ומתן, ונתניהו הגיב בהודעה מפתיעה כי יהיה מוכן לדון בתיחומם של "גושי ההתנחלויות" אשר בהם יותר למדינת ישראל להקים ולהרחיב בניה התנחלותית. עד היום, נתניהו (כמו קודמיו) דחה על הסף כל דרישה להגדיר ולסמן היכן הם "הגושים" האלה – מכיון שכל נסיון לסמן אותם עורר גל מחאות וזעקות שבר מצד המתנחלים שנשארו בחוץ.
האם באמת עכשיו שינה נתניהו את עמדתו? או שנוח לו להציע הצעות לדיון במשא ומתן עם הפלסטינים ביודעו כי כמעט אין סיכוי שמשא ומתן כזה יתקיים? אחת מדרישות המפתח של הפלסטינים כתנאי לחידוש המו"מ היא הקפאה של הבניה בכל ההתנחלויות באשר הן, עם או בלי "גושים". במשא ומתן כזה עשוי להידון הנושא של חילופי שטחים, ובמסגרת זאת יכולה אולי להגיע הסכמה פלסטינית לסיפוח כמה התנחלויות לישראל תמורת העברת שטח מקביל בגודלו ובאיכותו בתוך הקו הירוק. ועם הסכמה כזאת, אולי תוכל להגיע הבנה שמדינת ישראל תבנה בצורה חוקית ומוסכמת בשטחים שישארו בשלטונה, והפלסטינים יוכלו במקביל לבנות בשטחים שיעברו לידיהם... כל זה לא נראה כחזון ריאלי בימי ממשלת נתניהו הנוכחית, אשר הרוב הפרלמנטרי הצר שלה נשען על כמה וכמה לאומנים מהימין הקיצוני.
בינתיים מיהר השר אורי אריאל מן הבית היהודי שבימין הקיצוני להצהיר כי "אם אכן כל אמר ראש הממשלה לנציגת האיחוד האירופי מדובר בהצעה מסוכנת ותקדימית הנוגדת באופן ברור את הסעיף הראשון בקווי היסוד של הממשלה – על פיהם לעם היהודי יש זכות בלתי ניתנת לערעור למדינה ריבונית בארץ ישראל מולדתו הלאומית וההיסטורית". נתניהו לא ממש התרגש מן הביקורת של אריאל, זה אולי אפילו הגביר את אמינות הצעתו בפני האירופים. האם זה יספיק כדי לבלום תכניות אירופיות שנתניהו לא אוהב, כמו סימון מוצרי ההתנחלויות הנכנסים לשוק האירופי ואולי איסור על כניסתם מכל וכל? ואיך זה ישפיע על הכוונה הצרפתית להגיש את הצעת ההחלטה המדוברת למועצת הבטחון? שר החוץ הצרפתי הוא אחד משורת מבקרים רמי מעלה הצפויים להגיע ללשכת נתניהו בחודש הקרוב.
בינתיים ממשיכים הפלסטינים במה שזכה לכינוי "האינתיפאדה המדינית", והשבוע עלה לראש הכותרות המהלך לסילוק ישראל מהתאחדות הכדורגל הבינלאומית, פיפ"א. ג'יבריל רג'וב, ראש התאחדות הכדורגל הפלסטינית ואחד המתחרים הבולטים על ירושתו של הנשיא מחמוד עבאס, הביא שורת טיעונים שנגעו לחסימת דרכם של ספורטאים פלסטינים בין הגדה המערבית ורצועת עזה, או אל העולם החיצון, לגזענות אנטי-ערבית בכדורגל הישראלי, ובמיוחד למשחקן של חמש קבוצות כדורגל השוכנות בהתנחלויות במסגרת ליגות הכדורגל הישראליות. "יום הדין לכדורגל הישראלי" זעקו הבוקר הכותרות. "השעיה מפיפ"א תהיה צונאמי, לא נוכל לשחק במוקדמות הגביע העולמי, לא נוכל להתחרות בשום מפעל ספורטי בינלאומי, שחקנים ישראלים לא יוכלו לשחק בקבוצות זרות ושחקנים זרים לא יוכלו לשחק כאן" הזהיר איש הספורט הותיק יעקב אראל.
אבל לפתע פרצה סערה בכיוון אחר. במקרה או שלא במקרה, השמועות שהסתובבו במשך שנים רבות על שחיתות ושוחד בקנה מידה בהתאחדות הכדורגל הבינלאומית הבשילו לידי חקירה משטרתית גלויה בדיוק ערב ההצבעה על ההצעה הפלסטינית להשעות את ישראל. משטרת שוויץ קיימה פשיטה על משרדי פיפ"א והחרימה מסמכים ועצרה כמה וכמה מבכירי ההתאחדות. "ארצות הברית אינה מעצמת כדורגל, אך בנושא פיפ"א מגלה האף.בי.איי. מעורבות בפרופיל גבוה ודורש שהחשודים יוסגרו משוויץ לארצות הברית ומשפטיהם יערכו בבתי משפט אמריקאיים".
בכל זאת, הדיון המתוח בדרישה הפלסטינית נמשך כל היום, כשמפגינים פרו-פלסטינים צרים על הבנין בציריך ומדי פעם מנסים להתפרץ לתוכו, ושמועות מתרוצצות על מאבקים מאחורי הקלעים בנסיונות להשיג או למנוע את הרוב של 75% שנדרשו להעברת ההחלטה על השעיית ישראל. ולפתע עלה רגו'ב לדוכן ומסר הודעה דרמטית: : "הנציג הדרום אפריקני ביקש ממני להסיר את ההצעה. עשרות משלחות מאפריקה, דרום אמריקה ואירופה אמרו לי - איננו רוצים תקדים. ולכן החלטתי להסיר את ההצעה. זה לא אומר שאני מוותר על המאבק".
במקום ההחלטה על השעית ישראל, שכנראה לא היה לה סיכוי לזכות ברוב הנדרש, הצליחו הפלסטינים להעביר החלטה על הקמת ועדת פיקוח של פיפ"א למילוי הדרישות הפלסטיניות, ובמיוחד לעסוק בנושא חמש הקבוצות ההתנחלויותיות המשחקות בליגות הכדורגל הישראליות. הצבעה זו הסתיימה ברוב עצום לפלסטינים - 165 תומכים, לעומת 18 מתנגדים.
ראש הממשלה נתניהו מיהר להכריז כי "הפרובוקציה הפלסטינית נכשלה", וגם שרת הספורט מירי רגב כינתה זאת "ניצחון גדול ". אך במשרד החוץ היו פחות נלהבים. "במאני-טיים, כאשר גוררים את ישראל לעימות בנושא שהוא בנפשה, כמו הדרישה להשעות אותה מהתאחדות הכדורגל העולמית - ישראל יודעת ליצור את הבריתות הבינלאומיות לסיכול המהלך הפלסטיני, גם במקרים שבהם לפלסטינים יש לכאורה רוב אוטומטי" אמר לאתר ואי נט הדיפלומט הבכיר יובל רותם, שריכז את המאבק הדיפלומטי בנושא פיפ"א אך הוסיף "להרתעה הזו יש מחיר כבד: היא גורמת לשחיקה במעמד הישראלי, היא מאלצת את ישראל לבזבז אשראי מדיני רב מדי, ושמה את ישראל במצב שבו היא מתחננת לעזרת ידידיה. אנחנו בפאזה לא טובה כי כל הקמפיין הזה מגיע עכשיו לתחום הספורט. הקרב בפיפ"א אמנם הוכרע בדקה ה-90, אבל ברור כי המערכה העיקרית עוד לפנינו. רג'וב מחזיק בשלושה כובעים - הוא גם נשיא התאחדות הכדורגל, גם שר הספורט וגם יו"ר הוועד האולימפי הפלסטיני. בעוד שנה יש אולימפיאדה. היום זה התחיל בכדורגל, מחר זה יכול להיות בכדורעף, כדוריד, כדורסל. אנחנו צריכים להיות מאוד עירניים ולהבין שלספורט הישראלי נכנס ממד פוליטי. הרי יש עוד קבוצות שנמצאות מעבר לקו הירוק בתחומי ספורט שונים. ברגע שאתה נכנס לדינמיקה שכזאת אתה נכנס לתקופה שבה ינסו להביך אותך ולגרור אותך לדיונים כאלה.
ארגונים רבים בישראל, שהם חלק ממערכים בינלאומיים, יצטרכו להשקיע הרבה יותר מאמצים בקשרי חוץ ובלובינג. צריכים להיערך לקרבות דומים בעתיד הקרוב. זה לא ייגמר בפיפ"א.ישראל צריכה להיערך דיפלומטית לגעת בתחומי עשייה ובמגזרים שפעם לא היינו צריכים לעסוק בהם, וזאת משום שהפלסטינים לוקחים את העולם הזה של דה-לגיטימציה של ישראל לזירות ולמקומות חדשים - במדע, בספורט, בתרבות, באומנות ועוד"זהו הקרב הדיפלומטי החדש. הקרב הזה הוא כבר לא במקומות הקלאסים שהכרנו, כמו האו"ם, אלא עבר למסדרונות של עיריות בכל העולם שמבקשות להטיל על ישראל חרמות, לאולמי כנסיות, להיכלי תרבות, מגרשי כדורסל, ועדי עובדים, סופרמרקטים ועוד. אלה גזרות חדשות ולהם נצטרך למצוא כלים חדשים."
דברים דומים השמיעו ראשי האוניברסיטאות הישראליות שקיימו פגישת חרום עם הנשיא ראובן ריבלין: "עוד אפשר לעצור את כדור השלג, אבל אנחנו בדקה התשעים. עלינו להתגייס ולעצור את התהליך במדינות אירופה וגם בארה"ב. ארגוני סטודנטים אנטי ישראליים היו בעבר מעטים מאוד והיום הם בכל האוניברסיטאות המובילות. אין להתעלם מהעובדה שיש לתנועת הבי.די.אס.
הרבה יחסי ציבור לחרם, התנועה ממומנת היטב ופעילה מאוד בהרבה אוניברסיטאות שפועלות נמרצות לדה לגיטימציה של ישראל ושל האקדמיה הישראלית בפרט. חוקרים ישראלים אינם מתקדמים בדרגה, ירידה משמעותית בשיתוף פעולה במחקרים מדעיים עם חברות בינלאומיות החוששות שיחרימו את מוצריהן, מאמרים שלא מתקבלים לכתבי עת, לחץ עצום מצד ארגוני הסטודנטים על ראשי האקדמיה בעולם להחרמת האקדמיה הישראלית". וענה הנשיא ריבלין לאורחיו מן האוניברסיטאות: "החרם האקדמי הוא איום אסטרטגי ממעלה ראשונה על מדינת ישראל".
אחת מחזיתות המאבק עברה בזירת ספרי הלימוד מהם לומדים תלמידי בתי הספר בהולנד על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נער ישראלי-הולנדי, ברק גורני (16), שלומד בבית הספר היהודי "מיימונידס" שבאמסטרדם הביע זעזוע ומחאה על כך שבספר הלימוד ההולנדי, להבדיל מזה הישראלי אליו היה רגיל, הוזכרו בהקשר המלחמה ב-1948 "מיליציות יהודיות שרצחו בכפרים ערביים " ובעקבות זאת "מאות אלפי פלסטינים נמלטו והגיעו למחנות פליטים מעבר לגבול", וגם הוזכרה העובדה כי מנחם בגין נחשב כ"טרוריסט" בתקופה שקדמה לבחירתו כראש ממשלה וזכיתו בפרס נובל לשלום. ואולם הכעס הרב ביותר הופנה נגד הבחירה בתצלום הנער הפלסטיני המיידה אבן בטנק ישראלי. "למה שמו תמונה משנת 2000 ליד הטכסט על 1948?" מחה אביו של הנער, בגיבוי משרד החוץ הישראלי. אך קשה היה להכחיש כי התמונה המזכירה את סיפור דוד וגולית היתה אותנטית לחלוטין...
בשבוע הזה התוודענו אל רב"ט אברהם-שחר ברן, חייל לא שכיח בצה"ל. הוא נולד בישראל להורים יהודים־אמריקאים. הם לקחו אותו עמם כתינוק לאוסטרליה, ובהגיעו לגיל 13 בערך, עלה עם אמו ואחיו לארץ הוא התלבט אם לשרת בצה"ל, בעיקר בגלל הכיבוש. אחיו הבכור שכנע אותו להתגייס "כדי שיותר אנשים טובים ישרתו בצבא". בשבוע שעבר הוא נקלע לאולפן במשכנות שאננים שבירושלים שם הקליטה רשת הטלוויזיה הגרמנית דויטשה וולה תכנית דיון פומבי בנושא "האם הכיבוש הורס את ישראל?", בהנחיתו של המראיין הידוע טים סבסטיאן, וישב בין הקהל לבוש במדים.
כאשר אמר מנהיג המתנחלים דני דיין שישראל היא המדינה ה–11 בעולם במדד האושר של תושביה ומכאן שהכיבוש לא הורס אותה, קם ברן מבין הקהל ואמר באנגלית שוטפת: "אני מציע, שמה שעושה מדינה למדינה טובה אינו מידת האושר של תושביה, אלא רמת המוסר והאתיקה שלהם. כשחיילים נדחפים ומעודדים מדי יום לדכא ולהשפיל בני אדם ולהתייחס אליהם כאל אנשים נחותים, זה משפיע על החיילים, וכשהם חוזרים הביתה לסוף שבוע הם לוקחים את זה איתם".
"אתה מדבר מניסיון אישי?", שאל המראיין סבסטיאן. "כן, בוודאי", ענה החייל ברן. "רק בשבוע שעבר, כששוטרי מג"ב נהגו בקשיחות עם תיירים, חברה שלי, חיילת, אמרה להם: 'בחייכם, מה אתם עושים? הם בני אדם, לא פלסטינים'". הוא הוסיף: "אני משרת בבקעת הירדן ואני רואה מדי יום איך החיילים מדברים ואיך הם מתנהגים עם הפלסטינים... לחשוב שאפשר להשאיר את הגזענות הזאת מכוונת רק כלפי הפלסטינים? כמובן שלא. כשאתה מתרגל לחשוב ככה, אתה לוקח את זה איתך הביתה, זה משפיע באורח עמוק על החברה הישראלית ויוצר את מה שהנשיא שלנו הגדיר כחברה יותר גזענית".
בסופו של הדיון, ההצבעה בקהל על האמירה הסתיימה בתיקו. מחצית הנוכחים סברו שהכיבוש הורס את ישראל. אבל היה ברור שהיו מי שידאגו לדווח לצבא על המעלל של החייל ברן. מפיקת התוכנית, טניה סקז'ווסקי, הציעה שפניו יטושטשו בשידור, אבל ברן אמר שאין לו מה להסתיר. כשחזר ליחידתו כבר הגיע הידיעה לשם. מפקדו העמיד אותו לדין משמעתי ושלח אותו לשבוע בכלא הצבאי. המפקד פירט בכתב את הסיבות: "בהיותו חייל בצה"ל השתתף בכנס פוליטי כאשר הנו לבוש מדים ובנוכחות תקשורת, בניגוד לפקודות הצבא". את יום השנה ה-48 לכיבוש הגדה המערבית, ה-5 ביוני השנה, הוא יבלה מאחורי סורג ובריח.
באופן מקרי התחבר מועד ההצבעה הדרמטית בפיפ"א אל התאריך שנקבע למצעד המחאה בירושלים, אותו ייזמו ארגוני השלום וזכויות האדם בישראל לציון יום השנה ה-48 לכיבוש. אל הססמאות המקוריות שתוכננו למצעד הזה אפשר להוסיף גם 'כשכובשים ומדכאים אי אפשר לשחק כדורגל בשקט'.
די למשטר הכיבוש וההפרדה!
לא למציאות של דיכוי ואלימות גזענית!
כן לחיים של חופש ושוויון!
כשכובשים ומדכאים אי אפשר לשחק כדורגל בשקט!
מוצ"ש 30.5.15 - צעדה והפגנה בירושלים.
כינוס ותחילת הצעדה – 8.00 בכיכר ציון. עצרת מחאה – 9.30 מול השער החדש (כיכר צה"ל)
חייהם וגורלם של מעל ארבעה מיליון איש ואישה בגדה המערבית, בעזה ובירושלים המזרחית תלויים בשלטון הכיבוש וההפרדה.
מעצרי קטינים; הריסות; רדיפה פוליטית ודיכוי מחאה; מעל 400 עצירים מנהליים; אלימות צבאית כלפי נשים; הגבלת חופש התנועה; גזל אדמות; ניתוק אספקת המים; הטרדות מיניות במחסומים; שלילת מעמד תושבות; ענישה קולקטיבית;רמיסה מוחלטת של זכויות אדם.
אחרי שנה בה גלי האלימות שטפו את המרחב הציבורי, שנה של מתקפה אכזרית על עזה ומלחמה עקובה מדם. עוד שנה בה הכיבוש נמשך והגזענות גוברת. עוד שנה בה תקציב הביטחון וההתנחלויות הולך וגדל והמצב הכלכלי בישראל הולך ומתדרדר.
דווקא עכשיו, אחרי הרכבת עוד ממשלה גזענית, כולנו חייבים לצאת לרחוב.
בציון 48 שנות לכיבוש בשטחי 67, נקרא יחד לסיום הכיבוש. נעמוד ביחד להזכיר לתושבי ירושלים שחיים תחת איום יומיומי של פינוי, הריסות או מעצר שיש קול אחר ויש דרך אחרת.
נעמוד ביחד - כי אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש!
